פסקי דין על יעקב ספדיה | פסקי דין על פרחה ספדיה | פסקי דין על יעקב שלזינגר | פסקי דין על שמעון וייס | פסקי דין על ש.י. - א.ד. תקשורת |

11529-04/09 א     22/05/2011




א 11529-04/09 יעקב ספדיה, פרחה ספדיה נ' יעקב שלזינגר, שמעון וייס, ש.י. - א.ד. תקשורת בע"מ








בית משפט השלום בנצרת




ת"א 11529-04-09 ספדיה ואח' נ' שלזינגר ת"ז 30007298 ואח'




בקשה מס'
8

בפני

כב' השופט
אחסאן כנעאן


מבקשים

1. יעקב ספדיה

2. פרחה ספדיה


נגד


משיבים

1. יעקב שלזינגר
ת"ז 30007298
2. שמעון וייס
3. ש.י. - א.ד. תקשורת בע"מ


החלטה
(בקשה לפסילת
שופט)

לפניי בקשה מטעם התובעים, (להלן : "המבקשים"), בה הם מבקשים כי אפסול את עצמי מלשבת בדין בתיק זה.

מבקש 1 הינו מנכ"ל העמותה "מכללת הצפון" לשעבר, מבקשת 2 שימשה כנשיאת המכללה.
המבקשים הינם בני זוג. העמותה פורקה לפי צו ביהמ"ש.

המבקשים הגישו נגד הנתבעים (להלן:"המשיבים") תביעה כספית בעילה של לשון הרע בגין כתבה שפורסמה על ידי משיבה מס' 3, שהינה בעלת מקומון בשם "עובדה" להלן: "המקומון"). משיב 1 הינו עורך המוקמון ואילו משיב 2 הינו כותב הכתבה.


על פי הנטען בכתב התביעה ביום 20.02.09 התפרסמה כתבה במקומון שכותרתה:
" המשטרה סיימה חקירת חשדות למרמה בעמותת מכללת הצפון,שפורקה".


לטענת המבקשים, המשיבים פירסמו פרסומי דיבה וזאת בהמשך לפרסומים קודמים תוך כדי שהדבר נעשה בזדון ובניגוד לחוק איסור לשון הרע. לטענת המבקשים המשיבים נהגו בפרסום הזה כמנהגם בפרסומים קודמים ולא ביקשו את תגובתם עובר לפרסום.



המבקשים הגישו את בקשתם בעקבות הליך קודם שהתנהל לפני, בין המבקשים והמשיבים, בגין פרסומים קודמים שבפורסמו במקומון. בהליך הקודם תבעו המבקשים את המשיבים בגין פרסום כתבה במקומון מיום 2.11.07 שכותרתה: "מלמחת אחים במכללת הצפון".

ביום 20.01.2011 ניתן על ידי

פסק דין
בו דחיתי את התביעה וקבעתי בין היתר כי חלק מהפרסומים אינם מהווים לשון הרע וכי המשיבים נהנים מהגנת אמת בפרסום או כי אין בפרסומים משום הכפשה אודות בני הזוג ספדיה, כן קבעתי כי אין בחלק מהפרסומים משום לבזות או להשפיל את בני הזוג ספדיה בעניני הבריות.

טענות הצדדים:

לאור זאת טענו המבקשים בבקשתם כי נוכח הקביעות בפסק הדין והבעת דיעה מצד ביהמ"ש בנוגע להתנהלות המבקשים כפי העולה מפסק הדין בהליך הקודם, קם החשש כי ביהמ"ש יתקשה להתשחרר מהתרשומותו מהצדדים. עוד נטען כי ביהמ"ש יתקשה לגלות את האובייקטיביות הנדרשת בתיק זה נוכח הקביעות החמורות שנקבעו בפסק הדין.

המשיבים התנגדו לבקשה. בטוענם כי ביהמ"ש יפסול את עצמו מלדון בתביעה רק במקרים שבהם קיים חשש ממשי כי ביהמ"ש יטה את המשפט. עוד נטען כי המדובר בתביעה חדשה בין הצדדים. כך לדידם אין מקום לפסול את בימ"ש זה מדלון בתביעה.

הכרעה ודיון:

לאחר עיון בבקשה ובתגובה ובכל המסמכים הרלוונטיים נחה דעתי כי דין הבקשה להתקבל.
סעף 77(א) לחוק בתי המשפט
קובע:

"שופט לא ישב בדין אם מצא, מיזמתו או לבקשת בעל דין, כי קיימות
נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט".

המבחן שמתווה סעיף 77(א) לחוק הינו מבחן האפשרות הממשית למשוא פנים. בעניין זה יפים בעיני דבריו של כב' הנשיא ברק בבג"צ 2148/94
אמנון גלברט נ' נשיא בית המשפט
העליון ויו"ר ועדת החקירה לבדיקת הטבח בחברון ואח' פ"ד מח(3) 573, בקובעו:

"כידוע הכלל המושרש זה עשרות שנים הינו כי שופט ייפסל מלהמשיך ולדון בעניין
המונח לפניו בשל דעה קדומה או "נגיעה" , אם קיימת אפשרות ממשית כי השופט הוא בעל דעה קדומה כזאת, שיהיה בה כדי לשלול יכולתו לקיים משפט הוגן"


כב' השופט שמגר התייחס למבחן החשש הממשי במאמרו "על פסילות שופט - בעקבות ידיד תרתי משמע", גבורות לשמעון אגרנט, תשמ"ז-1987, בעמ' 105 :

"מבחן האפשרות הממשית אין משמעותו כי לשם גיבוש המסקנה בדבר קיום אפשרות של נגיעה פסולה, יש לתהות לפני ולפנים בהלך מחשבותיו (
state of mind
) של השופט. המשמעות של המבחן של האפשרות הממשית היא כי מן הנסיבות החיצוניות הכרחי להתרשם שקיימת אפשרות מאוד מסתברת שאכן נבצר מן השופט לשפוט את דינם של בעלי הדין באובייקטיביות הדרושה".



ובהמשך בעמ' 118:

"כדי לפסול שופט צריכה להתגבש המסקנה כי המשקל המצטבר של הנסיבות הוא כזה ששופט סביר לא יוכל, לדעת הערכאה השיפוטית, לשחרר עצמו מהשפעתו עליו של המידע שהגיע אליו וכי אין להניח שהשופט יוכל לגבור על ההתרשמות האמורה אותה ספג".

במה הדברים אמורים ; שופט יפסל מלדון בתובענה כשמתקיים חשש ממשי כי השופט גיבש לעצמו עמדה בעניין נשוא הדיון הספיציפי,כשעמדה זו עקבית ומונוטונית באופן שבו אין היא אמורה להשתנות במהלך המשפט ועת בירור העובדות.
אין נפקא מינה או משקל שיש לייחס להתרשמתו הסובייקטיבית של בעל דין בעניין זה, אלא להכרעה האובייקטיבית של ביהמ"ש באשר ליכולתו של השופט לדון בעניין ללא משוא פנים (ראה:
ע"א 899/95 שמואל ברזל, עו"ד נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד מט
(1) 854, עמ' 858-856).

בהביאי בחשבון את ההלכה הנ"ל ואת נסיבות המקרה הספציפי הנני סבור כי דין הבקשה להתקבל.


בהליך הקודם קבעתי, בין היתר, כי המשיבים נהנים מהגנת אמת בפרסום בכל הקשור לטענה כי בני משפחת המבקשים הקימו חברה בשם "הילה" אשר חלק מהפעילות של העמותה הועברה אליה, בה הועסקו בני משפחתם, אשר עבדו קודם לכן בעמותה, כל זאת במטרה לעקוף הוראות רשם העמותות אשר ביקש להפחית
ממספר בני המשפחה המועסקים בעמותה.

קבעתי באותו

פסק דין
כי הכתבה כוללת בתוכה רמיזות למעשי שחיתות
מצד המבקשים. קבלת הטענה של אמת בפרסום יש בה משום קבלת אותם טענות למעשי שחיתות תוך שקבעתי שהתרשמתי לשלילה מעדותו של המבקש.

ברי אם מדובר בקביעה מסוג זה יקשה על בית משפט לשנות את דעתו אודות התנהלות המבקשים ודעתי כבר מגובשת לגביהם.
גם מראית פני הצדק אינה מאפשרת לי לשבת בדין בתיק זה, גם אם הייתי מסוגל להתנתק מקביעתי הקודמת אודותו המבקשים.

בשים לב לכך אני פוסל את עצמי מלשבת בתיק זה.

התיק יועבר לכבוד הנשיא לשם ניתובו מחדש לשופט אחר.



ניתנה היום,
י"ח אייר תשע"א, 22 מאי 2011, בהעדר הצדדים.













א בית משפט שלום 11529-04/09 יעקב ספדיה, פרחה ספדיה נ' יעקב שלזינגר, שמעון וייס, ש.י. - א.ד. תקשורת בע"מ (פורסם ב-ֽ 22/05/2011)