פסקי דין על תופיק חסן עמאשה | פסקי דין על המועצה המקומית מג'דל שמס

168/08 עא     30/05/2011




עא 168/08 תופיק חסן עמאשה נ' המועצה המקומית מג'דל שמס








st1\:*{behavior: }
בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים




30 מאי 2011

ע"א 168-08 תופיק חסן עמאשה
נ' המועצה המקומית מג'דל שמס




בקשה מס' 5

בפני

כב' השופט יצחק כהן
– אב"ד - סגן נשיא
כב' השופטת נחמה מוניץ
כב' השופט שאהר אטרש

המבקש
תופיק חסן עמאשה

ע"י ב"כ עו"ד סאלח עבדאללה


נגד

המשיבה
המועצה המקומית מג'דל שמס

ע"י ב"כ עו"ד חוסיין מחמיד


החלטה


כב' השופט יצחק כהן
, אב"ד – סגן נשיא:

א.
פתח דבר

:


1.
בפני
בקשה לפי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט [נוסח מלא ומעודכן] (להלן: "הפקודה").

עיקרה של בקשה זו בבקשת הסעדים הבאים :


א.
לאכוף על המועצה המקומית מג'דל שמס
(להלן:"המשיבה") בקנס, לציית לפסק הדין שניתן ביום 25.11.90 בת.א. 192/90 בבית משפט השלום בקרית שמונה (להלן: "בקשה 1").


ב.
לאכוף על המשיבה בקנס, לציית לצו המניעה הקבוע שניתן בהמר' 170/90 בבית משפט השלום בקרית שמונה (להלן: "בקשה 2").


ג.
לאכוף על המשיבה בקנס, לציית לפסק הדין שניתן בע"א 168/08 בבית המשפט המחוזי בנצרת (להלן: "בקשה 3").

ב.
הליכים קודמים

:

1.
המבקש, תושב הכפר בוקעאתא אשר ברמת הגולן (להלן: "המבקש"), הינו הבעלים של מקרקעין לא מוסדרים בשטח של 900 מ"ר מאדמות כפר מג'דל שמס (להלן: "החלקה"), אשר נמצאת בצמוד לחצר בית הספר היסודי בכפר מג'דל שמס (להלן: "הכפר"), ומשמשת כחלק ממנו.

2.
מזה שנים רבות משתמשת המשיבה בחלקה לצרכי בית הספר. בשנת 1990, התנהל בין הצדדים הליך משפטי בשאלת השימוש והחזקה בחלקה, בסופו של ההליך הגיעו הצדדים להסכם פשרה אשר קיבל תוקף של

פסק דין
ולפיו הוסכם והוצהר, כי המבקש הינו הבעלים של החלקה וכי המשיבה אינה רשאית לעשות בה כל שימוש ללא הסכמתו (ת.א. 192/90 של בית משפט השלום קריית שמונה).


3.
כעבור כשנה, ובמהלך הלוויה לקרוב משפחה של המבקש אשר בה נכחו מכובדים מהעדה הדרוזית, הצהיר המבקש בפומבי כי בכוונתו להעניק לבני העדה את החלקה במתנה, כמחווה לכבוד שהם העניקו למנוח במהלך ההלוויה.

4.
עקב חילוקי דעות על רקע כבוד העדה, דחו נכבדי העדה את הצעת המבקש וחתמו על מסמך בו הם מודיעים כי הם מסרבים לקבל את החלקה כמתנה, מגנים את מעשיו של המבקש ומנדים אותו מן העדה (להלן: "מסמך הנידוי").

5.
מאותה עת, נחשב המבקש כמנודה חברתית ודתית ואילו המשיבה המשיכה, כל העת, להשתמש בחלקה כחלק מחצר בית הספר.

6.
במהלך שנת 1994 גרמה המשיבה לזיפות החלקה ולשינוי יעודה למבנה ציבור .

7.
במכתב מיום 3.4.2003 דרש המבקש מן המשיבה לשלם לו דמי שימוש ראויים עבור השימוש בחלקה והיא לא נענתה, לכן הגיש המבקש בשנת 2004, תביעה לתשלום דמי שימוש כנגדה בבית המשפט השלום בנצרת (ראו: ת.א. 5845/04 של ביהמ"ש השלום בנצרת) .

8.
בכתב תביעתו טען המבקש, כי עסקת המתנה לא השתכללה שכן המתנה ניתנה לגוף אשר אינו בעל אישיות משפטית ו/או כשרות משפטית. המתנה לא ניתנה למשיבה, אלא לבני העדה הדרוזית ברמת הגולן, והמשיבה איננה גוף מייצג של בני העדה.

עוד נטען, כי גם אם ניתן לראות במסמך המתנה התחייבות לתת מתנה, הרי משלא הושלמה העסקה ברישום ולא שולמו המיסים בגינה, המבקש רשאי לחזור בו ממנה ובפרט לאחר נידויו מהעדה ויחסם המחפיר של בני העדה אליו.

עוד הסתמך המבקש על מסמך הביטול וטען, כי סירובם של מכובדי העדה לקבל את המתנה מכשיל אף הוא
את עסקת המתנה.

לעניין שווי דמי השימוש, נסמך המבקש על חוות דעת שמאי מטעמו אשר העריך את דמי השימוש השנתיים בחלקה בכ- 6,500$ לשנה ביעודם למגורים. לטענתו, שינוי יעוד החלקה שיזמה המשיבה נעשה בלי ידיעתו וללא הסכמתו.

9.
מנגד טענה המשיבה, כי תביעת המבקש לתשלום דמי שימוש בגין השימוש אשר נעשה בחלקה עד שנת 1997 התיישנה וכי יש להעריך את דמי השימוש בחלקה לפי השימוש בפועל דהיינו, כמבנה ציבור.
עוד טענה המשיבה, כי מיד עם חתימת המבקש על מסמך המתנה הועברה החלקה למשיבה לאלתר וכי המתנה הושלמה במסירת החזקה בחלקה לידיה.

10.
במהלך הדיונים בבית משפט השלום בנצרת, הצהירו הצדדים
כי זכות הבעלות של המבקש בחלקה, טרם עריכת עסקת המתנה, אינה במחלוקת (עמ' 6 לפרוט' הדיון בבית משפט קמא). כך שבפני
בית משפט קמא עמדה להכרעה, אך שאלת זכותה של המשיבה להחזיק בחלקה לאור מסמך המתנה והשתלשלות האירועים אשר באו בעקבותיו.

11.
במקביל לניהול ההליך בשאלת העברת החלקה במתנה בבית המשפט השלום בנצרת, הגיש המבקש בשנת 2005 לבית משפט השלום בקריית שמונה בקשה על פי
פקודת ביזיון בית משפט

ובה עתר לאכוף על המשיבה את פסק הדין שניתן בת.א. 192/90, בקשה אשר נדחתה על ידי בית המשפט, מחמת שיהוי בהגשתה (ראו:
בש"א 399/05
, של בית משפט השלום בקריית שמונה).

12.
לעניין תוקפה של המתנה, קבע בית משפט השלום בנצרת
כי הצהרותיו של המבקש בעל פה בדבר הענקת החלקה במתנה אשר נכתבו לאחר מכן, מהווים עסקת מתנה גמורה ומושלמת.

13.
ערעור אשר הוגש על החלטת בית המשפט השלום בנצרת, נידון בפני
בית משפט זה.
בית משפט זה, הפך את החלטת בית המשפט קמא וקבע :
"כי דין הערעור להתקבל וכי יש מקום לקבוע כי החלקה לא ניתנה למשיבה במתנה ולפיכך יש לחייב את המשיבה בדמי שימוש עבור כל התקופה בה השתמשה בחלקה" (ראו עמ' 8 לפסק הדין).

14.
ביום 14.4.11 הגיש המבקש את הבקשה דנן.

ג.
טענות המבקש


:

1.
על פי הנטען על ידי המבקש, מעת מתן פסק הדין של בית המשפט המחוזי, ממשיכה המשיבה להחזיק בחלקה ומשלמת למבקש דמי שימוש שנתיים כפי שנקבע על ידי בית משפט השלום בנצרת.

2.
ביום 10.8.10 שלח המבקש באמצעות בא כוחו מכתב,
ובו הודיע למשיבה כי אינו מסכים עוד להמשך החזקתה ו/או השימוש בה והוא דרש לקבל את החזקה הבלעדית בחלקה, וביקש מהמשיבה לסלק את ידה מהחלקה ולפנותה מכל אדם ו/או חפץ וזאת עד ליום 31.12.10.

3.
לטענת המבקש, המשיבה לא טרחה להשיב לנטען במכתב, ולא סילקה ידה מהחלקה .

4.
בנסיבות אלה, מתבקש בית המשפט לעשות שימוש בסמכותו הקבועה בסעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט ולכוף על המשיבה בקנס לציית לפסקי הדין ולצו המניעה שניתנו בעניין.



ד.
טענות המשיבה

:

1.
טרם הצגת טענותיה, מציינת המשיבה כי המבקש עושה שימוש מודע לרעה בהליכי המשפט, וכי לבקשתו אין בסיס חוקי וענייני אשר כל מטרתה הינה סחיטת המשיבה לדמי שימוש גבוהים מעבר לסכומים
אשר כבר קיבל.

2.
לגופו של עניין, טענות המשיבה מכוונות כנגד המבקש
בשלושה :

א. בשום

פסק דין
לא נצטוותה המשיבה לפנות את החלקה.
ב. החיוב היחידי בו חויבה המשיבה היה להמשיך ולקיים דמי שימוש.
ג. בקשת המבקש לא מגלה שום עילה משפטית להגשת בקשה על פי פקודת ביזיון בית המשפט.

3.
לעניין צו הפינוי טוענת המשיבה, כי בשום הליך מההליכים הרבים אשר ניהלו הצדדים, לא נפסק כי על המשיבה לפנות את החלקה נשוא הבקשה.
לטענתה, הן בתביעת המבקש בתיק 5845/04 והן בהליך הערעור בע"א 168/08 המבקש לא ביקש הכרעה משפטית בסעד של פינוי או בסנקציה לפי פקודת ביזיון בית המשפט, ובמקביל

נהנה מדמי שימוש פסוקים.

4.
לחלופין טוענת המשיבה, כי בהנחה וניתן צו פינוי ואף הופר, הרי שהסמכות העניינית לאכוף את הצו לפי פקודת ביזיון בית המשפט, נתונה לבית המשפט אשר נתן את הצו, הווה אומר לבית משפט השלום בקריית שמונה ולא לבית המשפט המחוזי בנצרת כמבוקש בבקשה.

5.
בנוסף טוענת המשיבה, הגם "אם בכלל" ניתן צו פינוי שכזה, הרי קיימת חלופה למימוש הצו והיא ברשות האכיפה (לשכת הוצל"פ לשעבר). לדידה, כאשר קיימת חלופה לביצוע

פסק דין
אין נוקטים בהליך דרסטי לפי פקודת ביזיון בית המשפט.

6.
לנוכח האמור, מבקשת המשיבה לדחות את הבקשה ולחייב את המבקש בהוצאות.


ה.
דיון :

לאחר שעיינתי בחומר שבפני
י ובטענות הצדדים באתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את בקשתו של המבקש, כמפורט.

את הדיון בבקשה
אחלק לשלושה על פי סדר כרונולוגי בהם ניתנו פסקי הדין וצו המניעה.

1.
אכיפת פסק הדין שניתן ביום 25.11.90 ב.ת.א. 192/90

:

כפי שצוין לעיל, בשנת 1990, התנהל בין הצדדים הליך משפטי בשאלת השימוש והחזקה בחלקה, בסופו של ההליך הגיעו הצדדים להסכם פשרה אשר קיבל תוקף של

פסק דין
, ולפיו, הוסכם והוצהר כי המבקש הינו הבעלים של החלקה וכי המשיבה אינה רשאית לעשות בה כל שימוש ללא הסכמתו .

בשנת 2005 הוגשה לבית משפט השלום בקריית שמונה בקשה על פי
פקודת ביזיון בית משפט
(ראו: בש"א 399/05)
ובה עתר המבקש, לכוף על המשיבה את פסק הדין שניתן בת.א. 192/90 .

בקשתו זו של
המבקש נדחתה
ע"י כבוד השופטת ברכה סמסון תוך שהיא קובעת
כמפורט :

"
פסק הדין שלאכיפתו טוען המבקש, ניתן על בסיס פשרה בין הצדדים. לאחר מכן, הביע המבקש את רצונו ליתן במתנה את החלקה לבני העדה הדרוזית. בעקבות דברים האלה, נכנסה המשיבה והכשירה את החלקה למגרש בבית הספר המקומי במג'דל שמס. במשך למעלה מעשור לא עשה המבקש דבר בנידון.
בנסיבות אלה, לא יהיה צודק לאכוף על המשיבה בהליך של בזיון את קיום פסק הדין. הליך זה הינו הליך מעין פלילי, והמקרה דנן אינו המקרה הראוי והמתאים להליך זה. "

(ההדגשות לעיל ולהלן שלי י.כ.)

עתה, מבקש המבקש מבית משפט זה, שישב כמעין ערכאת ערעור על החלטת בית המשפט השלום אשר דחה בקשה זו בשנת 2005 , ויאכוף על המשיבה את פסק הדין שניתן בת.א. 192/90 על דרך פקודת ביזיון בית משפט.

מעבר לעובדה כי בקשתו הקודמת של המבקש נדחתה בשנת 2005 מחמת שיהוי, וכעת לאחר 6 שנים ראו לנכון המבקש להגיש שוב בקשה זו (שיהוי שיש בו גם לדחות הבקשה דנן), אבחן את הטענה לגופה.

המסגרת הנורמטיבית להגשת בקשה וערעור על תוצאות הבקשה, לפי פקודת ביזיון בית משפט
-

המבקש סומך בקשתו על סעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט אשר זוהי לשונו :

(1)

בית המשפט העליון, בית משפט מיוחד שנתכונן עפ"י סעיף 55 של דבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922, בית המשפט המחוזי ובית משפט השלום, תהא להם הסמכות לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם והמצוה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה.

כפי האמור בסעיף, זכה בעל דין בדינו, בדק ומצא, כי בית המשפט אשר פסק הוא אחד מאלה המוסמכים בסעיף
כי הצו ראוי לאכיפה על פי אותו סעיף וכי הצו הופר או לא קוים, ישקול להזמין את הממרה לדין,
כדי שיתקיימו הליכי האכיפה.

בבוא בית המשפט להשית סנקציה על פי הסעיף האמור, עליו לבחון שתיים אלה - אם נתקיימה הפרה ואם טיבה מצדיק אכיפה על דרך של ביזיון אזרחי. מצא בית המשפט שההפרה ראויה לאכיפה על פי פקודת ביזיון בית המשפט, יתן צו המורה על הסנקציה הראויה.

עוד יש להזכיר כי הסנקציה המוטלת על פי סעיף 6 לפקודה "צופה פני עתיד" במובן זה שביהמ"ש אינו מעניש את המבזה בגין ביזוי לשעבר אלא היא נועדה לגרום לכיבודו של הצו העתיד לבוא.

לפיכך, השאלה המתבקשת במקרה דנן הינה - מה דין בקשת ביזיון אשר נדחתה בעבר ועליה מעונין המבקש להשיג ?

הפקודה ייחדה את סעיף 8 לעניין הערעורים, סעיף 8 קובע כהאי לישנא :

(1)
צו המטיל עונש שניתן ע"י בית משפט מחוזי או בית משפט שלום עפ"י סעיף 6 יהא ניתן לערעור באותם התנאים הנוהגים בערעור על

פסק דין
פלילי המטיל עונש כיוצא בזה.


(2)
בכפוף להוראות סעיף 3(2), אין לערער על כל צו המטיל עונש שניתן על ידי כל בית משפט עפ"י סעיף 3(1).

המחוקק המנדטורי התיר לממרה, שהוטל עליו קנס או מאסר, להגיש ערעור פלילי. לגבי המבקש שבקשתו נדחתה – שתק המחוקק.

העניין נתברר במסגרת פרשת עזוז (ראו: ע"א 228/63 עזוז נ' יוסף, פ"ד יז 2541) שם נפסק :

"שתיקתו של סעיף 8(1) הנ"ל בדבר זכות הערעור של הצד הנפגע וצורתו, אין לפרשה כשלילת זכות ערעור כזאת ..."

משכך, הלכה היא, כי באין זכות ערעור פלילי קמה לבעל הדין זכות הערעור האזרחי.

לכן, אם נדחתה בקשה לפי סעיף 6 לפקודה, על המבקש לבקש רשות ערעור.

לעניין זה אפנה גם לדבריו של כבוד נשיא ביה"ד הארצי לעבודה לשעבר, הנשיא גולדברג בעניין קציני ים (ראו: דב"ע תש"ן/9-110 האיגוד הארצי לקציני ים נ' מדינת ישראל ואח', פד"ע כא 385, 386)
אשר קבע:

"בדין הוגשה בקשת רשות הערעור ולא בדין הוגש הערעור, ואין צורך בכל "זהירות" במקרה זה, מאחר שהלכה פסוקה היא, שהחלטת בית-משפט שלא ליתן צו לפי פקודת ביזיון בית-המשפט דינה כ"החלטה אחרת" הצריכה רשות ערעור".

במקרה דנן, דחה בית המשפט בקריית שמונה את בקשתו הראשונה של המבקש לכוף על המשיבה קנס על פי הפקודה, תוך שהוא קובע כי הליך הביזיון הוא הליך אכיפה קיצוני ושיורי, לפיכך לא יהיה זה צודק בנסיבות העניין לאכוף על המשיבה את קיום פסק הדין בהליך של ביזיון בית משפט.

צא ולמד, כי מעבר למחסום הפרוצדוראלי בדבר מועד הגשת הערעור על החלטה זו של ביהמ"ש קמא, היה על המבקש להגיש בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט השלום בקריית שמונה משנת 2005, ולא לעתור בבקשה חדשה כפי שעשה .

משלא עשה כן, לא ניתן להיעתר לבקשתו.

2.
אכיפת צו המניעה הקבוע שניתן בהמר' 170/90 בבית משפט השלום בקרית שמונה

:

לפי דברי המבקש, בשנת 1990 ניסתה המשיבה להיכנס לחלקת המבקש להסיג את גבולה ולבצע בחלקה עבודות בנייה ו/או בניית גדרות. אולם, המבקש התנגד לכך והגיש נגד המשיבה תביעה לבית המשפט השלום בקריית שמונה ולבקשתו אף ניתן צו מניעה זמני נגד המשיבה בהמ'
170/90 שבאותו תיק.

עוד בטרם הגיע הדיון בתיק לסיומו הודיעו הצדדים על הסדר פשרה.

ביום 25.11.90 ניתן

פסק דין
ע"י בית המשפט השלום בקריית שמונה, המאשר את הסדר הפשרה שהושג בין הצדדים ונותן לו תוקף של

פסק דין
.

בהסדר הפשרה נכתב בין היתר בזו הלשון :

"מוסכם בזאת בין הצדדים כי צו המניעה הזמני שניתן בתיק המרצה 170/90 שבתיק זה יעמוד בתוקפו ויהפוך לצו מניעה סופי וקבוע בכל הקשור לתחום החלקה כפי שמופיע בתרשים".

לפי ההסדר הוסכם והוצהר כי המבקש הינו הבעלים של החלקה וכי המשיבה אינה רשאית לעשות בה כל שימוש ללא הסכמתו.

גם בקשה זו לכוף על המשיבה בקנס לציית לצו המניעה שניתן בהמר' 170/90, נידונה במסגרת הבקשה לפי פקודת ביזיון ביהמ"ש בש"א (ק"ש) 399/05, בקשה אשר כאמור נדחתה.

לפיכך, גם על בקשה זו להידחות מהסיבות אשר פירטתי בהחלטה לדחות את הבקשה לאכוף את פסק הדין שניתן ב.ת.א. 192/90.



3.
אכיפת פסק הדין אשר ניתן ב ע"א 168/08 על ידי בית משפט זה ביום 13.5.09

:

כשם שנאמר לעיל, ביום 13.5.09 ניתן

פסק דין
מפי בית משפט זה, הקובע כי החלקה לא ניתנה למשיבה במתנה ולפיכך יש לחייב את המשיבה בדמי שימוש עבור כל התקופה בה השתמשה בחלקה.

אמור, מפסק דינו של בית משפט זה עולות שתי מסקנות ברורות, האחת, כי החלקה מעולם לא יצאה מידיו של המבקש, והשנייה, כי על המשיבה כל עוד היא עושה שימוש בנכסי המבקש לשלם דמי שימוש כפי שנקבעו על ידי בית המשפט קמא.

לכן השאלה הניצבת בפתחנו הינה, האם הקביעות אליהן הגיע בית משפט זה הינן ברות אכיפה לפי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית - המשפט ?

על מנת לענות על שאלה זו עלינו לחזור ולבחון את התנאים אשר מציב לנו סעיף 6 לפקודה .

סעיף 6 לפקודה קובע
:

6. (1) בית המשפט העליון, בית משפט מיוחד שנתכונן עפ"י סעיף 55 של דבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922, בית המשפט המחוזי ובית משפט השלום, תהא להם הסמכות לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם והמצוה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה.

מלשון הסעיף אנו למדים כי על מנת "לזכות" בסנקציה אשר מעניק הסעיף, על מבקש הצו לעמוד בשני תנאים מקדמיים, הראשון כי בית המשפט אשר נתן את הצו הוא אכן ביהמ"ש המוסמך לתיתו. והשני, הינו האם נכנס צו כזה לגדר הצווים המפורשים בסעיף 6 לפקודה כפי שנתפרשו בפסיקה.

על שאלה זו עמד עו"ד משה קשת בספרו "ביזיון בית – משפט" ( משה קשת, עו"ד ביזיון בית – משפט, דיני אכיפת צווים שיפוטיים 101 (2002) ) (להלן: "משה קשת, ביזיון בית משפט") וכך הוא כותב :

"מתן סעד המבוסס על סעיף 6 לפקודת ביזיון בית - משפט מותנה בכך שהעותר יעמוד בכמה תנאים: ראשון שבהם הוא התנאי, כי הצו שלא קוים, אשר אכיפתו מבוקשת בסנקציה המתאפשרת על פי סעיף 6 לפקודה, ניתן בידי בית משפט מוסמך... "

" התנאי השני מתקיים בהתייחסות לצו השיפוטי שאכיפתו מבוקשת. אין צו שיפוטי מזכה עותר בסעד של ביזיון בית משפט, אלא אם כן נכנס צו כזה לגדר הצווים המפורשים בסעיף 6 לפקודה כפי שנתפרשו בפסיקה. התנאי השלישי הוא הוכחת הפרת הצו השיפוטי. בהתקיים התנאים הללו מתקיימת האפשרות לקיים את התנאי האחרון. תנאי זה הוא נקיטת ההליכים הנכונים וסדרי הדין הראויים לקבלת הסעד המבוקש."

מן הכלל אל הפרט
–
לאור האמור, במקרה דנן
עלינו לבחון האם עמד המבקש בשני תנאי הסעיף להוכיח כי אכן ראוי הוא לסעד המבוקש :

א. לעניין התנאי הראשון – נאמר כי הצו אשר אכיפתו מבוקשת ניתן על ידי בית המשפט המוסמך.

במקרה דנן,
קבע בית המשפט המחוזי כי הקרקע הינה בבעלות המבקש, וזאת מתוקף הסמכות שהוענקה לו
בתקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, לפיה, בית משפט של ערעור מוסמך ליתן כל החלטה שצריך היה לתיתה או לאשר או לבטל את ההחלטה שניתנה על ידי בית משפט שלום .
לפיכך הקביעה שקבע לעניין הבעלות, והוראת החיוב שבאה בעקבותיה ניתנו בסמכות.

ב. לעניין התנאי השני - קובעת הסיפא של סעיף 6 כי יש לבחון האם ההוראה שניתנה בפסק הדין לחיוב המשיבה, והקביעה לעניין בעלות המבקש בנכס, נופלות לגדר הצווים המורים לעשות או להימנע מלעשות מעשה.

במקרה דנן, פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט חייב את המשיבה לשלם דמי שימוש למבקש, וזאת מכוח בעלותו בקרקע.

בענייננו אין מתעוררת שאלת קיומו של הצו המחייב את המשיבה לשלם דמי שימוש, הואיל וצו זה ברור לכל, והמבקש בבקשתו אף טוען כי צו זה מתקיים, המשיבה מקיימת, ומשלמת את דמי השימוש.

ברם, הצדדים בהליך זה נחלקו אך בשאלת ההחזקה בקרקע ופינוי החלקה.

לפיכך, השאלה הנדרשת במקרה דנן
הינה , האם הכרזת בית המשפט המחוזי
על בעלותו של המבקש בחלקה,
ברת אכיפה לפי הגדרתה בסעיף 6 לפקודה ?

שאלה זו נידונה בפסיקה ונקבעו לגביה תנאים ברורים, כך למשל נקבע בענייןמנור
(ראו:

עפ 517/06
בעז מנור נ'

kpmg inc

(טרם פורסם 24.7.07) (להלן: "עניין מנור") כי "החלטה שיפוטית תהא אכיפה בדרך של ביזיון בית משפט רק אם מתקיים התנאי, שלפיו "הצו" מחייב לעשות מעשה או להימנע מלעשות מעשה" .

כן נקבע באותו עניין :

" חשוב במיוחד לענייננו הוא העיקרון כי צו שיפוטי שאכיפתו מתבקשת צריך להיות בעל תוכן ברור, וחד-משמעי, ומבוסס על אדנים מוצקים. צו הלוקה בדו-משמעות ויש בו ערפול, או שמשמעותו אינה נהירה די הצורך, אין מפעילים כלפי הפרתו את המנגנונים של הליך בזיון
בית המשפט " .


העיקרון הנהוג לעניין ההליך המיוחד של ביזיון בית המשפט הוא, כי אין מבזים את בית המשפט, אלא אם כן אין מבצעים את שבית המשפט ציוה לעשות או עושים דבר שבית המשפט אסר את עשייתו. סיכומו של דבר אם בית המשפט לא הורה דבר, אלא אך הצהיר על הדין ועל הסמכויות, הכוחות והזכויות המוענקים על פיו, ניתן לומר, כי פלוני בהתנהגותו פעל שלא כדין. אין לומר עליו, כי בשל התנהגותו זו, שלא כדין צפוי הוא לסנקציות על פי פקודת ביזיון בית המשפט ( עו"ד משה קשת, ביזיון בית – משפט עמ' 115).

תפיסה זו אף באה לידי ביטוי בפסיקה, כך למשל נקבע בעניין אתת טכנולוגיות (עא 4231/90 אתת טכנולוגיות בע"מ נ' מכ"ש - מפסקי כרם שלום, פ''ד מה(1) 617) :

"הלכה פסוקה היא, כי אין לאכוף צו, שניתן על-ידי בית המשפט בהליכי ביזיון בית המשפט, אלא אם כן הוא מצווה במלים חד-משמעיות את אשר חייב להיעשות..."

במקרה דנן, מעבר לקביעת הבעלות על הקרקע לא קבע בית
משפט זה בפסק דינו הוראה או צו המחייבים את המשיבה מעבר לאמור בפסק הדין.

הצו האופרטיבי היחידי שניתן באותו

פסק דין
התייחס לעניין התשלום שעל המשיבה לשלם בעבור השימוש בחלקת המבקש.

אשר לעניין הבעלות נקבע, " כי לא השתכלל הסכם מתנה שיש בכוחו להעניק את הזכויות בחלקה למשיבה או לבני העדה תושבי רמת הגולן (ראו: עמ' 11 לפסק הדין) ".

מכאן אנו למדים על קיומה של זכות משפטית, מסוג בעלות אשר נותרה בידי המבקש.

קביעה אשר מצהירה בדבר זכות משפטית מסוג בעלות אשר נותרה בידי המבקש, אך איננה מורה על מתן צו כהגדרתו בפקודה.

אין עוררין, כי המבקש הינו הבעלים החוקי של השטח ובעל הזכויות בו עם כל המשתמע מכך, אך ככל בעל זכות אשר זכותו נפגעה, שמורה לו הדרך לפנות אל בית המשפט בהליכים אזרחיים, ולא על דרך הפקודה.








סוף
דבר
-

לאור האמור והמקובץ לעיל,
מסקנתי היא כי לא ניתן לאכוף את הסעד לו דורש המבקש וזאת נוכח החלטה קודמת בבקשה לביזיון בית משפט,
וכן בהעדר צו המצווה במילים חד משמעיות
את המשיבה לפנות את החלקה
, כך שדין הבקשה להידחות – וכך אני מורה.

המבקש ישא בהוצאות המשיב כדי סך 5,000 ₪ (כולל).



יצחק כהן
, שופט, ס.נשיא
אב"ד


כב' השופטת נחמה מוניץ
:

אני מסכימה.








נחמה מוניץ

, שופטת

כב' השופט שאהר אטרש
:

אני מסכים.







שאהר אטרש

, שופט




הוחלט איפוא פה אחד כאמור בחוות דעת כב' השופט יצחק כהן
,סגן הנשיא - אב"ד.

ניתנה היום,
כ"ו אייר תשע"א, 30 מאי 2011, בהעדר הצדדים.







י' כהן, שופט, ס.נשיא
[אב"ד]

נ' מוניץ, שופטת


ש'
אטרש, שופט









עא בית משפט מחוזי 168/08 תופיק חסן עמאשה נ' המועצה המקומית מג'דל שמס (פורסם ב-ֽ 30/05/2011)