פסקי דין על תמרה אמינוב | פסקי דין על אדוארד אמינוב | פסקי דין על איליה קטנוב | פסקי דין על מנורה חברה לביטוח -ת"א |

58858/05 א     30/05/2011




א 58858/05 תמרה אמינוב נ' אדוארד אמינוב, איליה קטנוב, מנורה חברה לביטוח בע"מ-ת"א








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



31/5/011

ת"א 58858-05 אמינוב נ' אמינוב ואח'






בפני

כב' השופט
מנחם (מריו) קליין


התובעת:

תמרה אמינוב


נגד


הנתבעים:

1. אדוארד אמינוב
2. איליה קטנוב
3. מנורה חברה לביטוח בע"מ-ת"א



החלטה

מונחת לפני בקשת התביעה לדחות את הדיון בתיק זה ללא מועד או לחלופין לקבל את הבקשה להפסקת תובענה לפי תקנה 154 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. (להלן: "התקנות") ובקשה שלא לחייב את התביעה בהוצאות הצד שכנגד והוצאות לאוצר המדינה.

רקע רלוונטי

עסקינן בתביעה מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה -1975, שהוגשה בשנת 2005 אודות תאונת דרכים שארעה בשנת 2004.
ביום 24.02.11 הוגשה בקשה (מספר 25) בה ביקשה ההגנה לדחות את דיון ההוכחות הקבוע ליום 05.04.11 או להמירו בקדם משפט, זאת מכיוון שבר"ע שהגישה התביעה בעניין חידוש מינוי מומחה אורטופדי מטעם בית המשפט טרם נדונה, ובנסיבות אלה התביעה החליטה שלא להגיש תצהירים וראיות מטעמה.
בהחלטתי מיום 27.02.11 ביקשתי את תגובת הצד שכנגד תוך 7 ימים.
ביום 13.03.11 הוגשה בקשה נוספת מטעם ההגנה שכותרתה "הודעה משלימה בהסכמה" בה נכתב כי ב"כ התביעה הודיע שבקשה זו של ההגנה היא בהסכמה ומבוקש להמיר את דיון ההוכחות בקדם משפט. כבר באותו היום דחיתי הבקשה בהחלטה בזו הלשון:

"הבקשה נדחית. מעבר לעובדה שלא צורף טופס על פי הנחיות נשיאת בית במשפט העליון, המדובר במועד הוכחות בתיק משנת 2005 המתייחס לתאונת דרכים משנת 2004 ויש לקדם את בירורו ולהפעיל מדיניות שיפוטית ראויה. דחיית מועד כיום משמעותה המעשית היא שמיעת ההוכחות רק בשנת 2012 תוך גרימת עינוי דין נוסף לצדדים, להוצאות ולנזק מיצרפי גם ליתר הצדדים בתיקים אחרים הממתינים לתורם וכן למערכת המשפט בכללותה, אשר מתויגת חדשות לבקרים כמערכת המתנהלת בעצלתיים, מעכבת בירור סכסוכים ופסקי דין וגורמת לסחבת ולעינוי דין. ב"כ הצדדים יהיו מוכנים לכך שבסיום ההוכחות יישמעו סיכומים בעל פה."

ביום 28.03.11 הוגשה בקשה נוספת של ההגנה (מספר 27) לזימון עדים לדיון ההוכחות.
באותו היום הוגשה בקשה של התביעה (מספר 28) לעיון חוזר בבקשה להמיר את הישיבה הקבועה להוכחות לקדם משפט וזאת מהנימוק שהתובעת טרם הגישה תצהירים וראיות מטעמה, בניגוד להחלטה מיום 08.06.2010, בה הצעתי הצעה לצדדים וקבעתי שבהעדר הסכמה להסדר יתקיימו הוכחות וכל העדויות הראשיות תוגשנה בתצהירים כאשר תצהירי התובעת ועדיה יוגשו לא יאוחר מיום 20.10.2010 ותצהירי הנתבעים ועדיהם יוגשו לא יאוחר מיום 20.12.2010.
ביום 05.08.2010 הוגשה (באיחור) הודעה מטעם ב"כ התובעת לפיה התובעת סבורה שהצעת בית המשפט מיום 08.06.2010 אינה משקפת את הנזקים שנגרמו לה בעקבות התאונה ועל כן היא נאלצת לסרב להצעה. בהחלטתי מאותו היום על הודעת התובעת ציינתי:
"משכך יופעל הכלל של 'ייקוב הדיו את ההר' והתיק יישמע בהוכחות כמתוכנן".
בטרם נתתי החלטתי על בקשה מספר 28 לדחיית מועד ההוכחות, ביקשה עו"ד מטעם הנתבעים לשוחח עימי בלשכתי, בשיחה שהתקיימה, בה נכח גם המתמחה בלשכתי, ביקשה ב"כ הנתבעים לדחות את מועד דיון ההוכחות כי קשיי התביעה מצדיקים זאת ומשליכים גם על היכולתה לנהל את התיק במועדו. בהחלטתי על בקשה מספר 28 כתבתי:
"עיינתי שוב בתיק ובהחלטתי, שקלתי את דבריה של ב"כ הנתבעת בלשכתי והנני סבור שאין מקום לשנות את החלטתי ולדחות את מועד ההוכחות בתיק"
.

ביום 29.03.2011 הוגשה מטעם הנתבעים בקשה (מספר 29) כי בית המשפט יפעיל את סמכותו בהתאם לתקנה 168ב' לתקנות ויורה כי במועד הדיון הקבוע להוכחות לא תורשה שמיעת עדות כל עד לגביו לא הוגשו תצהירים ובכלל זה התובעת או מי מטעמה. אחר קבלת תגובת התובעת החלטתי ביום 03.04.2011 כך:

"לאחר שעיינתי בכל הבקשות/תגובות/תשובות ובכדי להגיע לחקר האמת ללא גרימת עינוי דין וסחבת ומבלי לפגוע בזכויות הדיוניות של הצדדים יתר על המידה, הנני מחליט כדלקמן: 1. על אף אי הגשת תצהירי התביעה, לא תחסם בפני
ה הדרך להוכיח טענותיה והתרופה בגין המחדל הדיוני תהיה בפסיקת הוצאות. 2. התובעת תביא את כל העדים והמוצגים שברצונה להסתמך עליהם ליום שנקבע להוכחות ועדי התביעה יעידו בחקירה ראשית, ללא תצהיר. 3. בסיום עדויות התביעה, ב"כ הנתבעות יודיע האם היא מוכנה לחקור חקירה נגדית באותו מועד או שאין לה יכולת לעשות זאת. 4. במידה והיא תבחר בדרך השנייה, ייקבע מועד נוסף, קרוב ככל האפשר לחקירות נגדיות, לעדי ההגנה ולסיכומים בע"פ. 5. עניין המחדל הדיוני יילקח בחשבון בסיום ההליך בעת פסיקת הוצאות משפט."

על אף החלטתי הנ"ל, בדיון הקבוע להוכחות שנערך ביום 05.04.2011 התובעת עשתה דין לעצמה וכלל לא התייצבה לדיון. ב"כ התובעת המלומד הודיע כי לא היה לו מספיק זמן להתכונן לדיון ובנוסף יש לו נסיבות אישיות שמקשות עליו את ניהול התיק ועל כן הוא מבקש לדחות את דיון ההוכחות ללא מועד ולחלופין להפסיק התובענה לפי סעיף 154 לתקנות .
ב"כ הנתבעים ציינה כי נוכח נסיבותיו האישיות של ב"כ התובעת לא תבקש לדחות התביעה על פי תקנה 157 לתקנות, אבל מבקשת שביהמ"ש ימחוק התביעה תוך חיוב התובעת בהוצאות שכן נגרמו לנתבעים הוצאות רבות בתיק. לחילופין אם ביהמ"ש יורה על הפסקת התובענה ביקשה ב"כ הנתבעת
לחייב
את התובעת בהוצאות בגין הישיבה.
בהחלטתי בדיון זה נכתב :
"בנסיבות החריגות והיוצאות דופן של תיק זה, לא אנהג כפי שהייתי נוהג בתיקים אחרים ואמחק את התביעה תוך חיוב בהוצאות. אני עדיין סבור, שכדאי לשקול בכובד ראש לסיים את ההליכים בפשרה הוגנת פיצוי בסך 100,000 ₪ בתוספת הוצאות ושכ"ט וזאת תחת להמשיך ולנהל שנים רבות את המאבק בתיק זה... במידה וההצעה תהיה מקובלת יסתיים ההליך כבר בשלב זה. במידה ולאו אשקול האם להיעתר לבקשה לדחות ללא מועד או על הפסקת התובענה. במסגרת שיקולים אלו אשקול גם ההוצאות שהוציאה הנתבעת בגין ניהול ההליך עד כה וההוצאות שיש לפסוק לטובת אוצר המדינה".

ביום 08.05.2011 הוגשה הודעה מטעם התובעת (בקשה מספר 32) בה נכתב כי התובעת דוחה את הצעת הפשרה ובקשה שלא לפסוק הוצאות נגדה. בתגובת הנתבעים להודעה התבקש חיוב התובעת בהוצאות.

דיון
רקע נורמטיבי
תקנה 511 לתקנות קובעת כדלהלן:

"(א)
בתום הדיון בכל הליך, יחליט בית המשפט או הרשם, לענין שלפניו, אם לחייב בעל דין בתשלום שכר טרחת עורך דין והוצאות המשפט (להלן - הוצאות) לטובת בעל דין אחר, אם לאו.

(ב)
החליט בית המשפט או הרשם לחייב בעל דין בהוצאות, רשאי הוא לקבוע את סכום ההוצאות לפי שיקול דעתו, בכפוף לאמור בתקנה 512".

בהתאם לתקנה הנ"ל ולתקנה 512 לתקנות בתום הדיון בכל הליך יחליט בית המשפט לפי שיקול
דעתו לענין שלפניו, אם לחייב בעל דין בתשלום שכר טרחת עורך דין והוצאות המשפט (להלן: "הוצאות") לטובת בעל דין אחר, אם לאו.

בין שיקוליו יקח בית המשפט בחשבון שווי הסעד השנוי במחלוקת, התעריף מינימלי שנקבע לעניין שכר טרחת עורך דין בכללי לשכת עורכי הדין,
והדרך שבה ניהלו בעלי הדין וב"כ
את הדיון.

כלל ראשון לכללי פסיקת ההוצאות הוא שבאין נסיבות מיוחדות, המצדיקות לשלול מבעל-דין שזכה את
הוצאותיו (כולן או מקצתן) יהא אותו בעל-דין זכאי לפסיקת הוצאות (ראה: י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה שישית, בעריכת ש' לוין 1990, וכן:
ע"א 1986, 1894/90 שמואל פלאטו-שרון נ' ז'ק אסולין, פ"ד מו
(4), 822, עמ' 829-830) , אלא אם כן יש מקום להתחשב בהליכי התנהלות המשפט ובהתנהגות הצדדים
ובאי-כוחם עובר וטרם להליכים אלו (ע"א 1182/90
דורית שחם נ' מרים רוטמן ואח', פ"ד מו
(4), 330, עמ'
347-346).
תקנה 514 לתקנות קובעת כדלהלן:
"514.

ראה בית המשפט או הרשם כי בעל דין האריך את הדיון בכל הליך שלא לצורך, על ידי טענות סרק או בכל דרך אחרת, רשאי הוא, באותו הליך או בפסק הדין, וללא קשר עם תוצאות המשפט, להטיל עליו את הוצאות ההליך או המשפט בשיעור שימצא לנכון בנסיבות הענין, לטובת בעל הדין שכנגד או לטובת אוצר המדינה, או לטובת שניהם".


על פי התקנה הנ"ל, בית המשפט מוסמך לחייב בעל דין – בהתקיים נסיבות מסוימות – בתשלום "הוצאות" לטובת המדינה, וזאת – כאשר המדינה אינה צד להליך.
יצויין שלא קיימת כל מקבילה להוראה שכזו במשפט הדיוני האנגלי או האמריקני. עם זאת, בשיטות משפט קונטיננטליות מקובל לחייב בעלי דין בתשלום לקופת המדינה במקרים שבהם ננקטו הליכים שהוכחו כחסרי יסוד (ראה למשל סעיף 581 של

nouveau de
procedure civil


code

הצרפתי).
בארץ לא היה קיים מכשיר זה עד שבפסקי דין רבים הטיף כב' נשיא (בדימוס) השופט שמגר, לכך (ראה למשל

ע"א 51/78, 496 פלוני נ' פלונית, פ"ד לג
(2), 505, 512;

ע"א 419/80 הולנדר ושות' נ' הוד אווז בע"מ, פ"ד לו
(4) 433, 436;

ר"ע 551/83 ברנר ואח' נ' ונטורה ואח', פ"ד לח
(1) 266, 275.)
הנשיא שמגר התריע במיוחד במצב שבו שני הצדדים לדיון אינם מקיימים את סדרי הדין:


"התוצאה היא, כי בית המשפט שזמנו מתבזבז לריק, אינו יכול להסיק מסקנה בתחום ההוצאות שיהיה בה כדי לדרבן בעל דין לקיים את התקנות"

. (

ר"ע 551/83 ברגר ואח' נ' ונטורה ואח'
, פד"י לח
(1) 266, 271) .
מאמציו נשאו פרי ומחוקק המשנה חקק את הוראת תקנה 514 הנ"ל.
יצויין שאין ה"הוצאות לטובת המדינה" משום "הוצאות משפט" במשמעות המשפטית הרגילה והמקובלת של מונח זה. שניים מהמאפיינים העיקריים של הוצאות המשפט: תפקידן התרופתי כמכשיר לשיפויו של בעל הדין הנמצא זכאי לשיפוי כזה; והיותן סעד אזרחי המופעל בין השותפים להליך, וביניהם בלבד, נעדרים כשמדובר ב"הוצאות לטובת המדינה" מכאן שניתן לסווג הוצאות שכאלו כ:
(א)
תשלום עונשי (קנס) המוטל על מי שחרג מנורמות התנהגות דיוניות מקובלות, או-
(ב)
תשלום לכיסוי ההוצאות המיוחדות שנגרמו למערכת בתי המשפט עקב התנהגותו החריגה של בעל דין, והטלת העלות הנוספת שנוצרה למערכת על בעל הדין שגרם להיווצרות עלות זו.
(ראה מאמרו של כב' השופט צבי רוזנטל בעניין זה במשפטים ט"ו-תשמ"ו, עמ' 409).
מהכלל אל הפרט


יש להצטער על כי תיק זה לא מתנהל כפי שתיקים דומים אחרים מתנהלים, ללא סחבת דיונית.

לאור מחדלי התביעה בהגשת תצהירי עדות ראשית עד ליום 20.10.2010 ועל אף שוויתר בית המשפט על הגשת התצהירים, הגיע
ב"כ התובעת
לדיון ההוכחות ללא עדיו.
נימוקי התביעה על מחדלים אלו היו כי כבר ביום 18.11.2010 הגישה התביעה הודעה ובקשה במסגרתה הודיעה על הגשת הבר"ע וביקשה לדחות את המועד להגשת התצהירים ומוצגים מטעמה עד לאחר שתינתן החלטה בבר"ע. התביעה טוענת כי בקשה זו לא זכתה לתגובה מצד הנתבעים ומשכך לא ניתנה אודותיה החלטה – נימוק זה אינו מקובל עלי כלל ועיקר. חובתו של מבקש בקשה לעקוב אחר ההתפתחויות בבקשה זו ובמקרה הצורך לבקש מתן החלטה בבקשה – במקרה דנן על אף שהנתבעות הודו כי קיבלו בקשה זו של התביעה הרי שהבקשה לא הועלתה לבית המשפט ע"י ה"נט". לעניין נסיבות אישיות של ב"כ התובעת – סבורני שהדבר הנכון לעשות כאשר עו"ד נתקל בקשיים אישים המונעים ממנו לטפל כראוי בתיק, הוא להעביר את המשך הטיפול לעו"ד אחר או למשרד אחר. בדרך זו לא יגרום ללקוח עינוי דין ולנזק למערכת המשפט.
לדידי במצב כמו בתיק זה בו על הציבור הכללי מועמסות עלויות יוצאות דופן כתוצאה מהתנהלות התובעת וב"כ וגרימת סחבת בלתי סבירה, אין מנוס מלהשתמש בכלים שבתקנות 511,512 ו-514 ובכך לממש את תכליתן הראויה ומטרתן העיקרית – לשחרר חסמים לא לגיטימיים ולנהל משפט הוגן, הולם ויעיל, תוך התחשבות ברווחה המצרפית הנדרשת מכך.
מדיניות שיפוטית ראויה חייבת לחתור בראש ובראשונה למניעת עינוי דין לצדדים, להוצאות ולנזק מיצרפי גם ליתר הצדדים בתיקים אחרים הממתינים לתורם וכן למערכת המשפט בכללותה, אשר מתוייגת חדשות לבקרים כמערכת המתנהלת בעצלתיים, מעכבת בירור סכסוכים ופסקי דין וגורמת לסחבת ולעינויי דין.
אדגיש שלדידי מטרת הפשרה איננה הקלה על העומס המוטל על המערכת. סבורני שזו זכותו הלגיטימית של בעל דין,המשלם אגרות ומיסים כחוק שעניינו יידון על פי הדין ולא בדרך של פשרה. זכותו של בעל דין לבחור בדרך של "ייקוב הדין את ההר" ועל בית המשפט לכבד בחירה זו. עם זאת, משנבחרה דרך זו על בעל הדין לעמוד בדרישות הדין, עליו לקיים את הוראות התקנות ואת ההחלטות הדיוניות של בית המשפט.

לאור כל האמור לעיל, אני נענה בחיוב לבקשת ב"כ התובע בדיון בפני
ביום 05.04.2011 ומורה על הפסקת התובענה לפי תקנה 154 לתקנות. כמו- כן ובהתאם להחלטותי מיום 03.04.2011 ומיום 05.04.2011 אני פוסק כי התרופה בגין המחדלים הדיוניים של התביעה יהיו בפסיקת הוצאות לטובת הנתבעים בסך 9,000
₪ וכן הוצאות לטובת אוצר המדינה בסך נוסף של 7,200 ₪.
תשלום הוצאות אלו יהיה תנאי בל יעבור לחידוש התובענה
המזכירות תשלח החלטה זו לצדדים בדואר רשום

ניתנה היום, כ"ו אייר תשע"א, 30 מאי 2011, בהעדר הצדדים.








א בית משפט שלום 58858/05 תמרה אמינוב נ' אדוארד אמינוב, איליה קטנוב, מנורה חברה לביטוח בע"מ-ת"א (פורסם ב-ֽ 30/05/2011)