פסקי דין על יוסף קלר | פסקי דין על שלוה בן משה | פסקי דין על רוית בן משה | פסקי דין על סופיה שיפמן |

812/09 א     01/06/2011




א 812/09 יוסף קלר נ' שלוה בן משה, רוית בן משה, סופיה שיפמן








בית משפט השלום בראשון לציון



ת"א 812-09 ד"ר קלר נ' בן משה ואח'


בפני

כב' השופט אורן שוורץ

התובע
הנתבע שכנגד
יוסף קלר
על ידי ב"כ עו"ד יצחק פסטרנק


נגד

הנתבעים
התובעים שכנגד
1. שלוה בן משה
2. רוית בן משה
על ידי ב"כ עו"ד שאול צור
3. סופיה שיפמן
– נמחקה


פסק דין


הרקע לתביעה:


1.
עניינה של התביעה והתביעה שכנגד בסכסוך שפרץ בין משכיר דירה לבין שוכרי הדירה, בדבר מימושה של זכות (אופציה) להארכת תקופת השכירות בשנה נוספת.

2.
מר יוסף קלר
, התובע והנתבע בתביעה שכנגד (להלן: "התובע"), הוא הבעלים של דירת מגורים ברחוב הרימון 10 בגבעת שמואל (להלן: "הדירה"). בין התובע למר שלוה בן משה
ורעייתו, גב' רוית בן משה
, הנתבעים והתובעים בתביעה שכנגד (להלן: "הנתבעים"), נכרת הסכם שכירות (להלן: "ההסכם") לגבי הדירה. תקופת השכירות הינה מתאריך 1.8.06 ועד לתאריך 31.7.07 [סעיף 4 לנספח א לת/2].

3.
בהסכם ניתנה האופציה להארכת תקופת השכירות לשנה נוספת (להלן: "האופציה"). האופציה סויגה בתנאים. התובע טוען שהתנאים להתקיימות האופציה לא התקיימו ועל כן תקופת השכירות הסתיימה בתאריך 31.7.07. מאידך, הנתבעים טוענים שהתנאים כן התקיימו ועל כן המשיכו להתגורר בדירה.

4.
על רקע המשך החזקת הנתבעים בדירה, נקט התובע בתביעה לפינוי הדירה (ת.א. (רחובות) 2524/07). בסופו של יום, בטרם ניתן

פסק דין
בתביעת הפינוי, הדירה הוחזרה לבעליה, זאת בתאריך 3.8.08. בתביעה דנן, עתר התובע לפיצוי כספי בגין אי פינוי הדירה במועדה: פיצויים מוסכמים ודמי שימוש ראויים. מכאן התביעה דנן שסכומה הועמד על סך
121,821 ₪.

5.
הנתבעים תבעו את התובע בתביעה שכנגד, בטענה שתביעת של התובע גרמה להם להוצאות משפטיות מיותרות וכן ל"עוגמת נפש". סכום
התביעה הנגדית הועמד על סך 76,347 ₪.

עיקר טענות התובע
:

6.
התובע לא הסכים להאריך לנתבעים את תקופת השכירות. יתר על כן, הנתבעים לא מילאו אחר התנאים בחוזה, לצורך הארכת תקופת השכירות: לא נשלחה פנייה בכתב אל התובע וממילא לא ניתנה הסכמה בכתב של התובע להארכת תקופת השכירות.

7.
הנתבע סירב לאפשר תיקון נזילה במרפסת הדירה באמתלות שונות, למרות שהתובע הודיע לנתבע שישה ימים מראש שקבלן התיקונים יגיע למושכר. בכך יש כדי להוות הפרה של סעיף 13 להסכם השכירות, הפרה שמזכה את התובע להביא את החוזה לסיומו המיידי.

8.
למרות שהתובע דרש את פינוי הדירה בתום שנת השכירות הראשונה (31.7.07), הנתבעים לא פינו את הדירה כנדרש והיא פונתה והוחזרה לתובע רק בתאריך 3.8.08, כשנה מהמועד בו היה על הנתבעים לפנות את הדירה. בכך יש כדי הפרת הסכם השכירות, שמזכה את התובע בפיצוי מוסכם בסך השווה ל – 50 דולר ארה"ב לכל יום איחור.

9.
הואיל והדירה פונתה רק בתאריך 3.8.08, התובע זכאי לתשלום בסך 18,250 דולר
(73,821 ₪), כמכפלת 365 ימי האיחור בפיצוי המוסכם בסך 50 דולר ליום איחור. עוד עתר התובע לתשלום דמי שכירות ראויים בסך 4,000 ₪ לחודש, היינו 48,000 ₪.

עיקר טענות הנתבעים
:

10.
הנתבעים התגוררו בדירה שנה נוספת ברשות התובע, שהסכים להארכת האופציה. ההסכמה ניתנה במהלך שתי שיחות טלפון שהתנהלו בין התובע לנתבע, כשלושה חודשים לפני תום שנת השכירות הראשונה. התובע וויתר במפורש על דרישת ההודעה בכתב לצורך מימוש האופציה.

11.
כשבועיים לאחר שיחות הטלפון עם התובע, בתאריך 14.4.07, נולדה לנתבעים בת וראשם היה טרוד. על כן, הסתמכו על דברי התובע לפיהם אין צורך במסמך כתוב. דרך התנהלות זו, של סיכום בעל-פה, שיקפה את מערכת היחסים בין הצדדים גם במקרים אחרים של ביצוע תיקונים למיניהם במושכר.

12.
לעניין השיפוץ במרפסת, הדגישו הנתבעים שהתובע הוא שהפר את סעיף 13 לחוזה, הואיל וניסה להיכנס למושכר ללא רשות וללא תיאום מראש. התובע סירב להיעתר לבקשת הנתבעים לדחיית השיפוץ המורכב במספר ימים, למרות שהציגו נימוקים כבדי משקל לדחייה המבוקשת: הגשת מבחן מסכם של הנתבע ומתן חיסון לתינוקת שנולדה לנתבעים.

13.
הנתבעים אינם כופרים בזכותו של התובע לקבל דמי שכירות חודשיים בהתאם להסכם, בסך השווה ל- 750 דולר ואף הפקידו שיקים במשרד בא כוחם. אולם, הנתבע התעקש שלא לקבל מהם את דמי השכירות החודשיים.

14.
הנתבעים העלו טענת קיזוז לפיה, יש לקזז 2,610 ₪ מדמי השכירות שעליהם לשלם לתובע, הואיל ושער הדולר ארה"ב השתנה במהלך שנת השכירות הראשונה. לפיכך, הנתבעים חבים לתובע סך 31,026.75 ₪ בלבד. סכום זה מוחזק בנאמנות אצל בא כוחם, לנוכח סירוב התובע לקבלו.

15.
במסגרת התביעה שכנגד טענו הנתבעים, שתביעת הפינוי שנקט נגדם התובע הייתה מיותרת וגרמה להם להוצאות רבות: הפסד של שמונה ימי עבודה בסך 4,000 ₪, הוצאות שכ"ט לעו"ד שנשכר לצורך הגנה בפני
התביעה בסך 25,000 ₪ (כאשר בפועל שולמו עד היום 14,972 ₪) [נספח יט לנ/2], הוצאות שכ"ט נוספות לעו"ד שאול צור
בסך 17,155 ₪ [נספח כא לת/2], נסיעות לבית המשפט בסך 200 ₪. סך ההוצאות: 36,327 ₪.

16.
התובע אף גרם לנתבעים סבל רב, כאשר מהלך כל השתלשלות העניינים החל בזמן הריונה של הנתבעת. לפיכך, נגרמו לנתבעת חרדות, מצוקות, כאב וסבל המשוערך לצורך תביעה זו בסך 40,000 ₪. סכום התביעה שכנגד הועמד על סך 76,327 ₪.

17.
העידו לפניי: גב' אורית קלר, רעייתו של התובע (להלן: "גב' קלר"), התובע, ד"ר יוסף קלר
, הנתבע, מר בן משה שלווה ורעייתו, גב' בן משה רוית.

דיון והכרעה
:

18.
על פי הסכם השכירות שנכרת בין התובע לנתבעים, הושכרה הדירה לתובעים, החל מתאריך 1.8.06 ועד לתאריך 31.7.07. בסעיף 20 להסכם, נקבע שהנתבעים יוכלו להמשיך ולשכור את הדירה מהתובע לתקופה של 12 חודשים נוספים, עד לתאריך 31.7.08.

19.
יחד עם זאת, מימוש האופציה הותנה בשני תנאים מצטברים שעל הנתבעים לקיים: התנאי הראשון, על הנתבעים לעמוד בכל תנאי ההסכם; התנאי השני, על הנתבעים להודיע בכתב חודשיים לפני תום החוזה, עד לתאריך 31.5.07, כי הם מבקשים להאריך את תקופת השכירות לשנה נוספת.
20.
בהתקיים התנאים למימוש האופציה, על התובע לאפשר את הארכת תקופת השכירות לשנה נוספת, אלא אם כן, הוא מבקש למכור את הדירה. במקרה כזה, על התובע להודיע על כך לנתבעים מייד עם קבלת ההודעה [סעיף 20ג לנספח א לת/2].

21.
לטענת התובע, האופציה לא השתכללה משתי סיבות: ראשית, הנתבעים לא עמדו בכל תנאי החוזה. ושנית, התובע ביקש למכור את הדירה ואף הודיע על כך לנתבעים. מאידך, הנתבעים טענו שהאופציה השתכללה לאחר קבלת הסכמת התובע בעל פה, תוך שהתובע וויתר על דרישת הכתב.

22.
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ולאחר שהתרשמתי מהראיות שהובאו לפניי, אני סבור שלנתבעים לא ניתנה הזכות להאריך את תקופת השכירות. ואלה טעמי:

א.
הנתבעים לא פעלו על פי המנגנון החוזי, שנקבע בהסכם, היינו הם לא פנו בכתב אל התובע חודשיים מראש ובקשו את הארכת תקופת השכירות [סעיף 20(א) להסכם].

ב.
פנייתם הראשונה, בכתב, אל התובע, בה אוזכרה הארכת תקופת השכירות הינה במכתב נושא תאריך 13.6.07 [נספח יב לת/2; נספח יז לנ/2]. מכתב זה נשלח אל התובע כחודש וחצי בטרם תום תקופת השכירות ועל כן אינו ממלא אחר תנאי סעיף 20(א) להסכם. יצוין שהמכתב נשלח אל התובע, רק לאחר "תקרית" תיקון המרפסת, בה לא התאפשר לתובע לפעול לתיקון הנזילה אל דירת השכן בדירה שלמטה.

ג.
מכתב הנתבעים נדחה במפורש בתוך ימים ספורים על ידי ב"כ התובע, הן בהתבסס על טענה של הפרת ההסכם עקב אי מתן אפשרות לבצע תיקון של הנזילה בדירה והן עקב אי קיום תנאי סעיף 20 להסכם: משלוח פנייה בכתב חודשיים בטרם תום תקופת השכירות [נספח יג לת/2]. באותו מכתב נדרשו הנתבעים לפנות את הדירה מייד בתום שנת השכירות, בתאריך 31.7.01.

23.
אין בידי לקבל את טענת הנתבע, כאילו התובע סיכם עימו בעל-פה על הארכת תקופת השכירות [ס' 22 לנ/2]:


ראשית, התרשמתי שמערכת היחסים בין התובע לנתבעים היתה טעונה. כך, על פי גרסת התובע בתצהירו, הנתבעים ביקשו ממנו מספר פעמים לטפל בתקלות שונות בדירה ובאחת הפעמים הטריחו את רעייתו להחליף נורה בדירה, שעה שהתובע היה בארה"ב [ס' 8 לת/1, פר' עמ' 13 ש' 32-30]. כך, במקרה אחר, העיד התובע כי דרש מהנתבע לשלוח חשבונית בדואר רשום, לצורך הוכחת תיקון ברז אמבטיה [פר' עמ' 20 ש' 2-4]. מערכת יחסים טעונה זו אינה מתיישבת עם הסכמה בעל-פה בניגוד מוחלט להוראות ההסכם.


שנית, התובע הכחיש נמרצות שהסכים לבקשת הנתבע להאריך את תקופת השכירות. התובע אישר את קיומה של שיחת הטלפון, אולם לגרסתו הוא דחה את בקשת הנתבע להאריך את תקופת השכירות [ס' 23-24 לת/2]. גרסתו של התובע לא נסתרה גם במהלך חקירתו הנגדית [פר' עמ' 19 ש' 12-23]. התובע הסביר בעדותו, כי לאחר שהוצעה לו משרת מרצה באוניברסיטת בר-אילן, הוא ביקש למכור את הדירה ולרכוש דירה גדולה יותר בגבעת שמואל. לצורך כך ביטל הליכי רכישת זכויות בפרויקט דיור ברחובות ופרסם את הדירה באינטרנט [נספחים י-יא לת/2]. בכל אלה יש לחזק מאוד את גרסתו של התובע, על פיה הארכת תקופת השכירות עמדה בניגוד למהלכי חייו באותה עת.


שלישית, הארכת תקופת השכירות אינה מתיישבת עם פעולות שנקט התובע למכירת הדירה. כך, התובע ערך עוד בחודשים אפריל-מאי 2007 לרוכשים פוטנציאליים סיורים במושכר, בנוכחותם של הנתבעים. הצגת הדירה למכירה בחודשים אפריל-מאי אינה מתיישבת עם הארכת תקופת השכירות. הנתבע אף הודה בכך בחקירתו הנגדית כשנשאל כמה רוכשים פוטנציאליים הגיעו למושכר בחודשים אפריל-מאי 2007 והשיב:

"אני פגשתי אחד, אשתי אמרה שהיו עוד איזה 2 איני זוכר, אני פגשתי אחד שהתובע בא
ביחד איתו, והוא לא רצה את הדירה"
.


[פר' עמ' 27 ש' 23-25]


רביעית, הנתבע לא הציג כל חיזוק לגרסתו בדבר הסכמת התובע, בעל פה, להארכת תקופת השכירות. לא רק שגרסת הנתבע לא הוכחה לפניי, אלא שהיא עומדת בניגוד מוחלט לתנאים הדקדקניים שנקבעו בהסכם, ביניהם שלילת תוקף מכל מצג או הסכמה של המשכיר, אלא אם נערכה בכתב ונחתמה על ידי התובע [ס' 16 להסכם].

24.
הארכת תוקף החוזה אף אינה מתיישבת עם "תקרית" תיקון הנזילה בדירה.

בהקשר זה טען התובע, שהנתבעים לא התירו לתובע להיכנס למושכר ולבצע בו תיקונים. לטענת התובע, ניתנה לנתבעים הודעה מראש, בת שישה ימים, על הצורך לבצע תיקון במרפסת הדירה. אולם, הנתבע ניסה להתחמק מתיקון זה בתואנות שונות [פסקה 32 לת/2]. מאידך, הנתבע טען שכלל לא מדובר בשיפוץ פשוט אלא מדובר בעבודות בנייה מורכבות ולכן הנתבע ביקש מהתובע לדחות את השיפוץ במספר ימים לאור הולדת ביתו ולאור זאת שהנתבע צריך היה להגיש פרויקט במסגרת לימודיו [פסקה 33 לנ/2].

25.
כך, במפגש המקדים שנערך בתאריך 15.6.07 בדירה בנוכחות התובע, הנתבע וקבלן התיקונים, התנגד הנתבע לביצוע העבודות [השיחה מיום 15.6.07 תומללה וצורפה כנספח ו' לנ/2]. בתום אותה פגישה נפרדו הצדדים בטונים צורמים, והתיקונים לא בוצעו. יש לציין, שגם באותו מפגש טעוּן, שהוקלט ותומלל על ידי הנתבע, לא עלתה כל טענה מצד הנתבע בדבר הארכת תקופת השכירות. התנהגותו האסרטיבית של הנתבע כלפי התובע, אינה מתיישבת עם הארכת השכירות לשנה נוספת.

26.
סיכומו של דבר - אני דוחה את טענת הנתבעים כאילו התובע התחייב כלפיהם או הבטיח להם בעל-פה, כי תוארך להם תקופת השכירות לשנה נוספת.

27.
אפילו אם היה התובע מבטיח לנתבעים בעל-פה שתוארך תקופת השכירות, ולא כך היא, הרי שספק רב אם היה בכך לגבור על הוראת סעיף 16 להסכם השכירות בה נקבע במפורש, בזו הלשון:

"א.
שום הסכם שנעשה או שיעשה לא ישנה או יחדש, יוסיף או יגרע מתנאי כלהו בהסכם זה אלא אם כן הסכם כזה יהיה בכתב, ויערך באופן פורמלי על ידי הצדדים...
ב.
בכל מקום שנדרש אישור של המשכיר לכל עניין שהוא הנובע מן השכירות או הקשור בה, אישור כזה יהיה תקף רק אם יהיה בכתב וחתום על ידי המשכיר"
.

28.
הנתבעים העלו טענה נוספת לפיה, נוצר נוהג בין הצדדים ולכן "דרישת הכתב" שנקבעה בהסכם התאיינה. לראייה, הנתבעים הציגו מספר מקרים בהם הצדדים הסכימו בעל פה לגבי שינויים במושכר הטעונים כתב על פי החוזה.
כך, למרות שנקבע בסעיף 9 (א) להסכם שכל שינוי, תוספת וכיוצא בזה, יעשו אך ורק לאחר קבלת הסכמה מראש ובכתב מהתובע, הנתבעים רכשו ברז מים לחדר האמבטיה ושילמו לאינסטלאטור שיתקינו [נספח ד, ה לנ/2], שילמו לטכנאי מזגנים עבור תיקון המזגן
[נספח ז, ח, ט לנ/2] וכל זאת, עם קבלת הסכמה טלפונית מהתובע.

29.
לאחר ששקלתי טענה זו של הנתבעים אני סבור כי אין בה כדי לבסס "נוהג". אין מדובר בפעולות מהותיות ביחסי משכיר-שוכר, אלא במספר אירועים בעלי חשיבות נמוכה ביותר. אירועים אלה מתאפיינים בהיותם בלתי צפויים ובהיקף קטן.

30.
סעיף 13 להסכם קובע את זכותו של התובע להיכנס לדירה לצורך ביצוע תיקונים. עוד נקבע בסעיף 13 להסכם, שעל התובע לתאם כניסה לדירה עם הנתבעים, שלושה ימים מראש. ככל שהנתבעים לא ייאותו לאפשר את הכניסה, מקנה הסעיף לתובע את הזכות להיכנס לדירה אף בלא נוכחות הנתבעים.

הנתבע הודה במסגרת מכתבו מיום 13.6.07, שהתובע תיאם עימו את הכניסה לתיקון האיטום במרפסת כחמישה ימים מראש [סעיף 7 למכתב נספח יז לנ/2]. אין מחלוקת שהכניסה לדירה נועדה לצורך ביצוע תיקון משמעותי, שנדרש בדירה, עקב בעיית נזילה אל הדירה שמתחתיה. משכך, מניעת ביצוע התיקון על ידי הנתבע, עומדת בניגוד להוראת סעיף 13 להסכם. כעולה מסעיף 17 להסכם, הפרת סעיף 13 להסכם מהווה הפרה יסודית של ההסכם.

31.
כעולה מתצהירו של התובע, הצורך בתיקון נבע מתלונות השכנים בדירה התחתונה בדבר רטיבות שחודרת ממרפסת הדירה. התרשמתי שמועד ביצוע התיקון לא היה פרי גחמותיו, אלא כורח שעלה מזמינות הקבלן שנשלח על ידי חברת הבנייה ותלונות השכן בדירה התחתונה.

32.
אומנם, הנתבעים הציעו לתובע לבצע את התיקונים לאחר תאריך 24.6.07 [נספח יא לת/2], אך התנו זאת בתנאים לא מעטים, שאינם קיימים בהסכם השכירות, לרבות מתן פיצוי על הפרעה למהלך החיים התקין. רק לאחר שב"כ התובעים התרה בנתבעים כי מעשיהם מהווים הפרה יסודית של הסכם השכירות [ס' 4 לנספח יב לת/2], הודיעו הנתבעים, באמצעות בא כוחם, כי ייאותו לאפשר את התיקון, בכל עת ובתיאום מראש. יחד עם זאת עולה ממכתב ב"כ הנתבעים, שנוצרה זיקה בין דרישת הנתבעים להארכת תקופת השכירות לבין ביצוע התיקונים [ס' 9 למכתב ב"כ הנתבעים מיום 28.6.07, נספח יא לת/2]. בסופו של דבר התיקונים לא בוצעו.

33.
בנסיבות אלה אני סבור שהנתבעים לא פעלו על פי הוראות סעיף 13 להסכם השכירות.

34.
סעיף 20 להסכם השכירות קובע שתינתן לשוכר האופציה להארכת השכירות בשנה נוספת ובלבד שעמד בכל תנאי ההסכם ובתנאי שנתן למשכיר הודעה בכתב של חודשיים לפני תום תקופת השכירות.

35.
כפי שקבעתי, הנתבעים לא הודיעו בכתב לתובע כי בכוונתם לממש את האופציה שניתנה להם מכוח סעיף 20 להסכם. כפי שקבעתי, הנתבעים הכשילו את ביצוע התיקונים בדירה. בכל אלה, יש להשמיט את זכותם של הנתבעים להארכת תקופת השכירות. משכך, אני קובע שלנתבעים לא הייתה זכות להישאר בדירה לאחר תום שנת השכירות הראשונה. על פי הסכם השכירות היה על הנתבעים לפנות את הדירה בתום שנת השכירות הראשונה, בתאריך 31.7.07.

36.
הואיל והנתבעים לא פינו את הדירה בתום תקופה השכירות הרי הם הפרו את הסכם השכירות הפרה יסודית. הפרה יסודית זו מקנה לתובע זכות לקבלת פיצויים מוסכמים, כקבוע בסעיף 12(ד) להסכם בסך השווה ל – 50 דולר ארה"ב בגין כל יום ויום של איחור בפינוי הדירה.

37.
סעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 מניח בידי בית המשפט את האפשרות להפחית פיצוי מוסכם. הפחתת פיצוי מוסכם תיעשה אך ורק אם בעת כריתת החוזה, הפיצויים לא נקבעו תוך יחס סביר לנזק. יפים דבריו של הנשיא (כתואר דאז) השופט שמגר לעניין זה:

"המבחן לפי סעיף
15
(א) סיפא לא ייעשה על-פי הנזק אשר נגרם בפועל, כפי שמתברר בדיעבד עקב ההפרה, ואין זה מעלה ואין זה מוריד, אם בפועל לא נגרם נזק כלשהו או אם נגרם נזק העולה על השיעור המוסכם. השאלה אינה, אם הפיצוי המוסכם גבוה או נמוך; השאלה היא, אם הפיצויים נקבעו תוך יחס סביר לנזק, שניתן היה לצפותו מראש בשעתו בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת מהפרה מן הסוג שאירעה בפועל"

[ע"א 313/85 קור נ' דיין, פ"ד מא(4) 151, 159 (1987)]

38.
הפחתת הפיצויים המוסכמים לא תיעשה כדבר שבשגרה, אלא רק במקרים החריגים בהם לא נמצא יחס סביר בין שיעור הפיצוי המוסכם להיקף הנזק החזוי בעת כריתת ההסכם [ע"א 18/89
חשל חברה למסחר ונאמנות בע"מ נ' פרידמן
,
פ"ד מו(5) 257, 264 (1992)]

39.
אלא שתנאי מקדים להפעלת סמכות בית המשפט כקבוע בסעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), הוא הצגת טיעון מפורש מצד הנתבעים ואין די בהכחשה כללית. וכך נקבע על ידי הנשיא (כתוארו דאז) השופט שמגר בע"א 630/84 בוקובזה נ' רוזוליו, לט(2) 584, 586-587 (1985):

"ההכחשה אינה עומדת, מקום בו קיימת הסכמה מראש, היינו, כאשר ההסכמה היא נקודת המוצא של כתב התביעה בכל הנוגע לשיעור הפיצויים".

וכן נקבע:

"אם הנתבע מבקש לטעון, כי לא הייתה הסכמה, או כי אין יחס סביר בין הסכום, שננקב בחוזה, לבין הנזק, שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת מן ההפרה, הרי אלו טענות, שאי אזכורן בכתב ההגנה יכול להפתיע את התובע, ויש לטעון אותן במפורש".

40.
הנתבעים לא העלו כל טענה כנגד הפיצוי המוסכם בכתבי הטענות שהגישו לבית המשפט או בתצהיריהם. הנתבעים הכחישו את טענות התובעים הכחשה כללית ותו לא. בכך יש למנוע כל אפשרות מבית המשפט מלהתערב בגובה הפיצוי המוסכם.

41.
בנסיבות אלה, ומשקבעתי שהנתבעים לא פינו את הדירה במועדה, שלא מכוח זכות שבדין, אין בידי אלא לקבל את עתירת התובע ולחייב את הנתבעים במלוא הפיצוי המוסכם בכתב התביעה: סך 18,250 דולר ארה"ב, כמכפלת 365 ימי האיחור בפיצוי המוסכם בסך 50 דולר ארה"ב ליום איחור -
73,821 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה.

42.
התובע העלה טענה נוספת לפיה, יש להשית על הנתבעים דמי שימוש ראויים בגין החזקת הדירה. כך, התובע עתר לקבלת דמי שימוש ראויים בסך 4,000 ₪, זאת בהתחשב בכך שהתובע השכיר את הדירה בחודש אוגוסט שנת 2008 בתמורה לדמי שכירות חודשיים בסך 5,000 ₪ [נספח יד' לת/2].

43.
לאחר ששקלתי את טענות התובע בהקשר זה אני סבור שאין מקום לפסוק לזכותו דמי שכירות ראויים, בנוסף לפיצויים המוסכמים:
ראשית, אין בכך שהתובע צירף הסכם שכירות לתאריך 13.8.08, לאחר תום תקופת ההחזקה של הנתבעים, כדי לבסס את שיעור דמי השכירות הראויים.
שנית, על פי סעיף 15(ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, על התובע לבחור בין תביעת פיצוי מוסכם לתביעה לפי סעיפים 10-14 לחוק [גבריאלה שלו, "דיני חוזים", עמוד 599]. משביקשו התובעים לקבל לידיהם את הפיצויים המוסכמים, אין הם יכולים לצרף לפיצויים אלה פיצויים נוספים, בגין אותה עילה (אי פינוי הדירה) מכוח סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) [ע"א 532/83 סיני השקעות בע"מ ואח' נ' פישל ואח', פ"ד מ(4) 319 (1986)].

44.
הנתבעים העלו בכתב התביעה טענת קיזוז, לאור ירידתו של שער הדולר ארה"ב במהלך שנת השכירות הראשונה אך לא טענו זאת בתצהירם. מכל מקום, הנתבעים לא הביאו לפניי כל סימוכין לתמיכה בטענה זו. הנתבעים לא הציגו לפניי מידע ממקורות רשמיים. על כן אני דוחה טענה זו.
45.
בתביעתם שכנגד עתרו הנתבעים להשבת הוצאות משפטיות בגין הליכי הפינוי וכן עתרו לקבלת פיצוי בגין נזק לא ממוני שגרמו להם ההליכים המשפטיים. משקבעתי שהנתבעים החזיקו בדירה שלא מכוח זכות חוקית, ברי כי אין לפסוק פיצוי כלשהו לזכותם בגין הליכים משפטיים שנקט נגדם התובע. שוכנעתי שהתובע פעל באופן מידתי וראוי להגנה על זכויותיו ואין כל עילה שבדין להשית על התובע פיצוי בגין זאת. משכך, דין התביעה שכנגד להידחות.

46.
לא מצאתי ממש ביתרת טענות הצדדים והן נדחות.

47.
סוף דבר – התביעה מתקבלת בחלקה. הנני מחייב את הנתבעים לשלם לתובע סך
73,821 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה. התביעה שכנגד נדחית. הנני מחייב את הנתבעים באגרת בית המשפט. בנוסף לכך אני מחייב את הנתבעים בשכ"ט ב"כ התובע בסך 9,500 ₪.

המזכירות תעביר לפקודת ב"כ התובע את סך 20,000 ₪ שהופקד בקופת בית המשפט. סכום זה ייזקף בראש ובראשונה על חשבון ההוצאות ושכר טרחת ב"כ התובע והיתרה תיזקף על חשבון סכום פסק הדין.

ניתן היום,
כ"ח אייר תשע"א, 01 יוני 2011, בהעדר הצדדים.











א בית משפט שלום 812/09 יוסף קלר נ' שלוה בן משה, רוית בן משה, סופיה שיפמן (פורסם ב-ֽ 01/06/2011)