פסקי דין על זהבה רונן | פסקי דין על אליהו רונן | פסקי דין על אלישבע סמואל

39920-12/10 ער     12/06/2011




ער 39920-12/10 זהבה רונן, אליהו רונן נ' אלישבע סמואל








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



ע"ר 39920-12-10 רונן נ' סמואל
ע"ר 46046-12-06






בפני

כב' השופטת
אביגיל כהן


המערערת בע"ר 46046-12-10

המערער בע"ר 39920-12-10

1. זהבה רונן

ע"י עו"ד אסף הורניק

2. אליהו רונן

ע"י עו"ד רוני שרעבי


נגד


המשיבה

אלישבע סמואל

ע"י עו"ד סיגל יאיר





פסק דין



1.
בפני
שני ערעורים שהוגשו על החלטה שניתנה בתיק
הוצל"פ 01-47658-05-4 (להלן:"תיק ההוצאה לפועל"), ואדון בהם במאוחד.

האחד, הוגש ע"י המערערת במסגרת ע"ר 46046-12-10.

השני, הוגש ע"י המערער במסגרת ע"ר
39920-12-10.

2.
הערעורים שבפני
הינם
על החלטת כב' הרשמת שרון הינדה מיום 30.11.10 בתיק ההוצל"פ לפיה נדחתה בקשה בטענת פרעתי שהוגשה ע"י המערערת והמערער – החייבים, כנגד המשיבה
– הזוכה.

כב' הרשמת קבעה, כי החייבים לא הרימו את הנטל להוכיח, כי ביצעו את פסק הדין או כי קיימת סיבה המצדיקה אי ביצועו ומטעמים אלו דחתה את הבקשה.







3.
להלן תמצית השתלשלות העניינים והעובדות הרלוונטיות לענייננו, כפי שעולה מהחומר המונח בפני
:
א)
ביום 31.8.04 ניתן בבימ"ש המחוזי במסגרת ע"א 1950/01, פס"ד על דרך הפשרה בהסכמת הצדדים בהתאם
לסעיף 79 א (א) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד – 1984.
במסגרת פסה"ד נקבע, בין היתר,
כי המערערת והמערער ישלמו למשיבה ולבעלה המנוח סמואל יהויקים, ביחד ולחוד, סך של 105,000 $ עבור דירה בת 5 חדרים בחמישה תשלומים חודשיים, שווים ורצופים, החל מיום 1.12.04, לפי שער הדולר היציג בעת התשלום בפועל.
וכי "ציפורה וחיים רביבו (משיבים 3 ו-4) ישלמו למערערת ביחד ולחוד, סך השווה ל – 95,000 עבור דירה בת 4.5 חדרים ("דירת רביבו")".
כן נקבע כי אם לא ישולם תשלום אחד במועדו, תעמוד כל היתרה לפירעון מיידי ואיחור שלא יעלה על 10 ימי עסקים, לא ייחשב כאי פירעון התשלום במועד.
עוד נקבע כי:
"לא יסולקו כל הסכומים במועדם, יפנו המשיבים את הדירות מכל אדם וחפץ, תוך 30 יום מקבלת הודעה בכתב, במסירה אישית או על ידי הדבקה על דלת הדירות.
דינו של

פסק דין
זה כדין צו פינוי וסילוק יד, אם אמנם לא יעמדו המשיבים בחיוביהם".
כמו כן, נקבע פיצוי בגין אי פינוי הדירה במועד בסך השווה ל- 60 $ לכל יום איחור בפינוי ומונה כונס נכסים לצורך רישום הדירות על שמות הרוכשים.

ב)
בהחלטת ביהמ"ש המחוזי מיום 26.12.04, בנוגע לבקשת המערערת והמערער מיום 30.11.04 לעיכוב ביצוע


פסק הדין מיום 31.8.04, נקבע כי הכספים שעיכוב תשלומם מבוקש יופקדו בקופת ביהמ"ש עד למתן החלטה בבקשת רשות ערעור, וישוחררו לידי
המשיבה אם תידחה הבקשה.

ג)
בהחלטת כב' הש' א' רובינשטיין מיום 5.1.05 שניתנה בביהמ"ש העליון ברע"א 9311/04 בבקשה לעיכוב ביצוע פסה"ד מיום 31.8.04 נקבע כי אם יופקד בקופת ביהמ"ש המחוזי סך בשקלים השווה ל- 21,000 דולר עד ליום 16.1.05, יעוכב הביצוע ארעית עד להחלטה אחרת ולאחר שהמשיבה תגיב לבקשה לעיכוב ביצוע תינתן החלטת המשך.
בהחלטת ביהמ"ש מיום 16.1.05 נדחתה בקשת המערערת והמערער מיום 6.1.05 לעיין מחדש בתנאי ההחלטה שנקבעו ביום 5.1.05 ולשנותם, ונקבע כי עד ליום 20.1.05 יופקד הסכום שנקבע בהחלטה מיום 5.1.05.




בהחלטת ביהמ"ש מיום 27.1.05 נקבע כי לאחר שהופקד סך בשקלים השווה ל- 21,000 $, יעוכב הביצוע עד להחלטה אחרת.

ד)
ביום 21.2.05 נדחתה ע"י כב' הש' א' רובינשטיין בקשת רשות ערעור שהגישו המערערת והמערער על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי מיום 31.8.04 ונקבע כי פסה"ד יעמוד בעינו ויוסר עיכוב הביצוע.

ה)
המשך השתלשלות העניינים כפי שמפורטת בהחלטת כב' הרשמת מיום 30.11.10:
"ביום 13.3.05 הגישו החייבים בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית המשפט העליון על מנת לאפשר להם למכור את הדירה ובקשה זו נדחתה על הסף.

ביום 13.4.05 הורה בית המשפט המחוזי בהחלטתו במסגרת תיק הפש"ר המתנהל כנגד בעלה המנוח של הזוכה להימנע מביצוע כל פעולה או תשלום או העברה כלשהי בכספי פסק הדין בכפוף להפקדת ערבות בסך 30,000 ₪ בתוך 48 שעות.


ביום 24.5.05 נפתח תיק ההוצאה לפועל לביצוע פסק הדין.

בדיון שהתקיים ביום 5.7.05 נדחתה בקשת החייבים למחוק את הערת האזהרה שנרשמה על הנכס לטובת הזוכה.

החייבים הגישו בקשה לעיכוב הליכים לתיק ההוצאה לפועל ובהחלטתי מיום 12.2.06 קבעתי כי הליך הפינוי יעוכב בכפוף להפקדת סך בשקלים השווה ל- 50,000 $ בתיק ההוצאה לפועל.

ביום 3.7.06 התרתי הפקדת ערבות בנקאית בסך 13,000 $ נוספים לבקשת החייבים אשר רצו להבטיח עיכוב ביצוע הליך פינוי ובהסכמת הזוכה להפקדה שהתבקשה".

4.
תמצית טיעוני המערערת בע"ר 46046-12-10:
א)
דבר קיומה של ההחלטה נודע למערערת טלפונית רק ביום 18.12.10 באמצעות המערער.




ב)
טעתה כב' הרשמת כאשר נתנה מלכתחילה החלטה בבקשה בטענת "פרעתי" שעה שניתן צו כינוס נכסים כנגד המערער במסגרת הליכי פשיטת רגל, וזאת לאור הוראות סעיף 20 לפקודת פשיטת רגל (נוסח חדש), תש"ם – 1980 (להלן: "פקודת פשיטת הרגל").
הואיל ולא ניתן אישור של ביהמ"ש המחוזי להמשיך את ההליכים, אזי ניהולו
של התיק לאחר מתן צו הכינוס כנגד המערער הינו בטל ומבוטל,
לרבות ההחלטה נשוא הערעור.

ג)
טעתה כב' הרשמת בקביעתה כי עוד בטרם ניתן ע"י ביהמ"ש העליון הצו לעיכוב ביצוע פסה"ד, כבר השתכלל פס"ד לפינוי כנגד המערערת והמערער.

משניתן ע"י ביהמ"ש העליון עיכוב ביצוע של פסה"ד שניתן ע"י ביהמ"ש המחוזי משמעות הדבר היא כי פסה"ד עוכב על כל חלקיו, לרבות אותו חלק בפסה"ד שחייב את המערערת והמערער לשלם סכום כלשהו למשיבה.

ד)
טעתה כב' הרשמת בקובעה כי המערערת והמערער לא הוכיחו כי לוח התשלומים שונה ע"י ביהמ"ש העליון.

הקביעה העיקרית של ביהמ"ש המחוזי הינה מספר התשלומים ומעת שעוכב ביצועו של פסה"ד עוכב גם ביצועם של אותם תשלומים שנקבעו. רק משהוסר עיכוב הביצוע בהחלטה מיום 21.2.05 שניתנה ע"י ביהמ"ש העליון, היה על המערערת והמערער להמשיך לשלם את התשלומים השני עד החמישי, לאחר שהתשלום הראשון שולם.

ואולם, במועד התשלום השני כבר הוטלו עיקולי צד ג' אצל המערערת והמערער, בגין חובות המשיבה,
בסכום העולה על הסכום אותו היה עליהם לשלם עפ"י פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי.

כמו כן, היתה קיימת החלטה של ביהמ"ש העליון לפיה נדחה ביצוע התשלומים עד ליום 31.5.05 אלא שהחלטה זו לא נסרקה והתיק בוער קודם זמנו.


ה)
טעתה כב' הרשמת כשדחתה את טענת המערערת והמערער, לפיה המשיבה מנעה מהם מלמכור את הדירה.

התנהלותה של המשיבה שמנעה דה פקטו את ניסיונם של המערערת ושל המערער למכור את
הדירה
על
מנת
לשלם
את
התשלומים
שנפסקו, הינה פעולה שנעשתה בחוסר תום לב





ובמקרה הגרוע סיכול ממשי של פסה"ד. נחתם חוזה למכירת הדירה והרוכש הסכים להפקיד את מלוא יתרת הסכום שנפסק ע"י ביהמ"ש המחוזי, אולם ב"כ המשיבה סירבה לאפשר קיומו של חוזה זה ואף איימה על ב"כ הרוכש כי הוא שם כספו על קרן הצבי.

כמו כן, הקביעה של כב' הרשמת לפיה ביהמ"ש לא שעה לבקשת המערערת והמערער למחוק את הערת האזהרה איננה נכונה. ביהמ"ש העליון בהחלטתו מיום 1.5.05 קבע כי הערת האזהרה תימחק.

ו)
כב' הרשמת טעתה בהתעלמה מהחלטת כב' הש' ורדה אלשיך מיום 12.4.05 שהורתה למערערת ולמערער שלא להעביר כספים שנפסקו ע"י ביהמ"ש המחוזי.

משעיכב ביהמ"ש העליון את ביצוע פסה"ד ומששולם התשלום הראשון ע"י
המערערת ומערער 2, לא השתכלל פסה"ד לכדי פס"ד של פינוי.

כמו כן, בשלב שביהמ"ש העליון דחה את הבר"ע, כבר הוטלו עיקולים על הכספים שהוחזקו אצל המערערת והמערער, ועל כן הם היו מנועים מלשלם למשיבה כספים כלשהם.

ז)
כב' הרשמת טעתה בכך שלא דנה בטענות שלא נטענו ע"י המערערת במסגרת הבקשה בטענת פרעתי ונטענו רק בשלב הסיכומים.
בערעור על טענת פרעתי אין מניעה מלהעלות טענות חדשות ולצרף ראיות חדשות, אף ללא קבלת אישור.

ח)
הפינוי שנפסק ע"י ביהמ"ש המחוזי נקבע כפינוי לצורך מכירה של הדירה כפנויה מכל אדם וחפץ ותשלום למשיבה עפ"י פסה"ד ולא כפינוי לשם החזרת הדירה למשיבה.

ט)
המערערת מפנה להחלטת ביהמ"ש העליון (כב' הש' י' עמית) מיום 7.12.09 בעניין שבין המשיבה לבעלי המניות של החברה הקבלנית שבנתה את הבניין בו מצויה דירת המערערת והמערער.

י)
כב' הרשמת טעתה כשהתעלמה מטענת המערערת והמערער כי אין בין המשיבה לבינם יריבות וכי המשיבה מנועה מלפתוח כנגדם את תיק ההוצל"פ.



לטענת המערערת משהמחתה המשיבה בשנת 2004, עוד קודם למתן פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי, את מלוא זכויותיה לילדיה, עברו הזכויות במלואן לנמחים ולמשיבה לא היה עוד כל מעמד ו/או יריבות עם המערערת והמערער.





י"א)
כב' הרשמת טעתה בהתעלמה מטענת המערערת והמערער בנוגע לפסה"ד שניתן ע"י כב' הש' ר' רונן בע"א 1371/89. המערערת טוענת כי משטענת המשיבה לזכויות בדירה היא הטענה כי דירות אלה נשארו כערובה לחיוביה של החברה הקבלנית כלפיה ומשנקבע כי סכום החיוב של החברה הקבלנית הינו בסך 41,421 $ בלבד, אזי בשום מקרה אין מקום לחייב את המערערת והמערער לשלם לה סכומים מעבר לסכומים שנפסקו לטובתה כנגד הקבלן.

י"ב)
כב' הרשמת הטעתה את המערערת והמערער שעה שקבעה כי לצורך עיכוב פינוי על המערערים לשלם סך של 50,000 $ שנקבעו בבימ"ש מחוזי ובהחלטה נשוא הערעור קבעה כי התשלומים לא שולמו במועדם. כך גם לגבי הסך של 13,000 $ שהופקדו עפ"י החלטת כב' הרשמת.



5.
תמצית טענות המשיבה בע"ר 46046-12-10:
א)
דין הערעור להידחות על הסף משהוגש באיחור.
המשיבה מציינת כי ביום 9.12.10 המציאה לבא כוחה של המערערת, עו"ד משה מנור, את החלטת כב' הרשמת כעולה מאישור המסירה ותצהיר השליח שצורפו לעיקרי טיעון מטעמה ובהתאם לתקנה 120 לתקנות ההוצאה לפועל, תש"ם – 1979 (להלן:"תקנות הוצל"פ") היה עליה להגיש את הערעור עד ליום 26.12.10.

ב)
תיק ההוצאה לפועל נפתח עפ"י פס"ד לפינוי וסילוק יד והסוגיות היחידות שהיו טעונות בירור במסגרת טענת פרעתי הינן האם פסה"ד השתכלל לפס"ד של פינוי וסילוק יד מהדירה והאם עומדות לחייבים טענות המקימות להם פטור מקיום פסה"ד, היינו מפינוי הדירה ותו לא.
ביחס לסוגיה הראשונה, כל שנדרש הוא בחינת מועדי התשלום הקבועים בפסה"ד מול התשלומים ככל שבוצעו ע"י המערערת והמערער, ובדיקה זו בדין ובצדק הובילה למסקנה שהמערערת והמערער הפרו את פסה"ד.

ג)
באשר לטיעוני המערערת בדבר קיומו של צו כינוס כלפי המערער - כל הערכאות הכריעו כי הדירה שייכת למשיבה לפי פסה"ד וכי המערערת והמערער הפרו את פסה"ד. ואולם גם אם תטען המערערת שסוגיה זו לא הוכרעה טרם קבלת החלטת כב' הרשמת בטענת פרעתי, הרי ממילא עפ"י ההלכה הפסוקה, אין עסקינן בתביעה בת חוב המתבררת בפני
נאמן בפש"ר אלא בהליך אזרחי רגיל, כך שהחלטת כב' הרשמת ניתנה בסמכות לגבי המערערת והמערער.

ד)
לא נפלה כל טעות בקביעת כב' הרשמת כי פסה"ד השתכלל לפס"ד של פינוי עוד טרם ניתן צו עיכוב הליכים ע"י ביהמ"ש העליון ביום 5.1.05.

ה)
צווי העיקול אינם רלוונטיים, בין היתר, מאחר שהחייב על פיהם הינו יהויקים סמואל ז"ל. העיקולים היחידים שהוטלו בגין חוב של המשיבה היו לאחר המועד שבו השתכלל פסה"ד לפינוי ועמדו על סך כולל של 50,281 ₪, כאשר חלקם סולקו ע"י משפחת רביבו (עובדה שהיתה ידועה למערערת ולמערער). לא זו בלבד שסכומי עיקול אלו עלו על התמורה שהיה על המערערת והמערער לשלם למשיבה לפי פסה"ד, הם היוו כמחצית מהתשלום הראשון בלבד ובכל מקרה לא חלה עליהם חובה לשלם יותר מהכספים שהוחזקו על ידם ואשר שייכים למשיבה.

ו)
מאחר שהמערערת והמערער לא עמדו בתנאי פסה"ד מיום 31.8.04, לא קמה להם הזכות לנהוג מנהג בעלים בדירה, ובכלל זה למוכרה לצד שלישי ואין בסעדים שננקטו ע"י המשיבה למנוע את הברחת הדירה ע"י המערערת והמערער ו/או עילה להארכת מועד לביצוע התשלומים לפי פסה"ד כפי שאין בה כדי לרפא את הפרת פסה"ד על ידם ואת העובדה שעוד בטרם מצאו המערערת והמערער רוכש לדירה, השתכלל פסה"ד לפס"ד של פינוי.

ז)
המערערת והמערער, בחוסר תום לב קיצוני העולה כדי עשיית עושר, בקשו למכור את הדירה, לפני ששילמו תמורתה, בניגוד לפסה"ד, תוך כוונה לעשות עושר ממכירתה ולהעביר למשיבה בדיעבד את הסכומים נשוא פסה"ד, לאחר שהפרו את פסה"ד ולאחר שהשתכלל לפס"ד של פינוי, תוך ניסיון לעקוף את החלטות הערכאות השונות שדחו את בקשות הארכה.

ח)
המערערת והמערער בחרו לכאורה לפעול עפ"י צו מניעה בלתי תקף הואיל ולא הופקדה ערובה במועד כנדרש והמערער כלל לא זכר בחקירתו כי הסתמך על קיומו של צו המניעה עת נמנע מקיום פסה"ד.

כמו כן, צו המניעה ניתן בביהמ"ש המחוזי רק ביום 13.4.05 ועפ"י הודאת המערערת בסעיף 9 לעיקרי הטיעון כלל לא היו בידה כספים לתשלום למשיבה במועדים הקבועים בפס"ד, וממילא אלה לא עוכבו בידיה.





ט)
בדין קבעה כב' הרשמת כי אין להיעתר להרחבת החזית בסיכומי המערערת. אעפ"כ, בניגוד לנטען ע"י המערערת, בחנה כב' הרשמת את הטענות ודחתה אותן לגופן, בהסתמך על הראיות בפני
ה.

י)
טענות המערערת לעניין פסה"ד בת"א 1371/99 עמדו למבחן שיפוטי בה"פ 641/07 ונדחו לאחר שמיעת עדויות וסיכומים בעניין זה בפס"ד מיום 28.4.08.

י"א)
קביעת כב' הרשמת כי אין להידרש לטענת היעדר יריבות שהועלתה בסיכומי המערערת בבקשה בטענת פרעתי, מתיישבת עם הכלל בדבר השתק פלוגתא ועם העובדה שטענה זו כבר נבחנה לגופה ונדחתה ביום 25.6.08 במסגרת בקשה לסגירת תיק ההוצאה לפועל.
כמו כן, סוגיה זו עומדת למבחן שיפוטי נוסף במסגרת ת"א 28052-6-10 בביהמ"ש המחוזי.

6.
המערערת הגישה ביום 27.3.11 בקשה להתיר לה הגשת תגובה קצרה לעיקרי הטיעון מטעם המשיבה וצירפה לבקשה את תשובתה לעיקרי הטיעון מטעם המשיבה.

לאחר שעיינתי בטענותיה, לא מצאתי כי בנסיבות העניין שבפני
יש מקום להיעתר לבקשה זו.

7.
המערער חזר בעיקרי הטיעון וסיכום טענות שהוגשו מטעמו במסגרת ע"ר 39920-12-10 על טענות שפורטו לעיל במסגרת תמצית טענות המערערת. להלן תמצית טענות המערער בהתאם להודעת הערעור מטעמו בע"ר 39920-12-10:
א)
ביום 24.5.09 ניתן כנגד המערער צו כינוס נכסים ועל כן, טעתה כב' הרשמת כשנתנה את ההחלטה נשוא הערעור.

ב)
שגתה כב' הרשמת בכך שהתעלמה מטענות המערער בנוגע להמחאת זכויות המשיבה לפי פסה"ד לילדיה ופקיעת היריבות המשפטית בינו לבין המשיבה בשל כך.







ג)
כב' הרשמת לא בדקה כי יש למערער דיור חילופי כנדרש בסעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז – 1967 (להלן: "חוק ההוצל"פ") בטרם חייבה אותו לפנות את דירת המגורים.

ד)
כב' הרשמת טעתה בקביעתה כי מסירת ההודעה של המשיבה בדבר פינוי הדירה נעשתה כדין.

ה)
כב' הרשמת טעתה בהתעלמה מטענת המערער לפיה המשיבה
אשר מנעה ממנו למכור את הדירה גרמה לחוסר יכולתו לשלם את התשלומים למשיבה לפי לוח הזמנים שנקבע.

עוד טוען המערער כי כב' הרשמת ידעה כי נושים שונים הטילו עיקולים על זכויותיו בדירה, דבר שמנע ממנו אפשרות לעמוד בתשלומים בהם חויב לפי פסה"ד שהוגש לביצוע.

ו)
טעתה כב' הרשמת בהתעלמה מטענת המערער לפיה בהתאם לפסה"ד בע"א 1371/89 הוגבל הסכום שהמשיבה רשאית לתבוע ולקבל מהמערער לסך 40,421 $.

ז)
טעתה כב' הרשמת בקביעתה כי עד לעיכוב ביצוע פסה"ד השתכללה הסנקציה של הפיכת פסה"ד לצו פינוי וסילוק יד. החלטת ביהמ"ש העליון ריפאה את הפגם שנפל באי עמידת המערער בלוח התשלומים עד למועד עיכוב הביצוע וכן נוצר לוח תשלומים חדש,
שהמערער עמד בו.
כן מפנה המערער לדיון מיום 6.12.09 בע"א 5187/08.

ח)
כב' הרשמת טעתה בקובעה כי אין בהחלטת כב' הש' אלשיך מיום 13.4.05 כדי לשנות את מצב הדברים כפי שהשתכלל עפ"י פסה"ד והמערער מוסיף וטוען כי פסה"ד מיום 13.4.05 בדבר הפקדת ערבות בסך 30,000 ₪ אינו נוגע למערער שלא היה צד לתיק.

ט)
טעתה כב' הרשמת בקבעה כי החייבים לא הוכיחו כי קיימת סיבה המצדיקה את אי ביצוע פסה"ד.

י)
טעתה כב' הרשמת בקבעה כי היא מותירה את עיכוב הכספים על כנו ומורה על הותרת הכספים בתיק ההוצל"פ עד מתן החלטה אחרת.






י"א)
טעתה כב' הרשמת בחייבה את המערער בהוצאות בסך 10,000 ₪, מבלי להביא בחשבון את סכומי ההוצאות שהזוכה גבתה עד כה במסגרת החלטות ביניים.

י"ב)
המערער מציין כי בביהמ"ש המחוזי עומדות שתי תביעות (מטעם המערערת ומטעמו) לביטול פסה"ד בע"א 1950/01.

8.
תמצית טענות המשיבה בע"ר 39920-12-10:
א)
משניתן צו כינוס נכסים נגד המערער, לא קיימת כלל יריבות בין המערער למשיבה והמערער כלל אינו מוסמך ואינו רשאי לנקוט בהליך זה כנגד המשיבה.

ב)
צו כינוס הנכסים שניתן ביום 24.5.09 במסגרת הליכי פש"ר של המערער חל על נכסי המערער והדירה נשוא פסה"ד מעולם לא היתה נכס של המערער. כמו כן, אין עסקינן בתביעה בת חוב המתבררת בפני
נאמן בפש"ר אלא בהליך אזרחי רגיל, כפי שנעשה במקרה דנן, כך שההחלטה ניתנה בסמכות.

ג)
לא נפלה כל טעות בקביעה כי פסה"ד השתכלל לפס"ד של פינוי, עוד בטרם ניתן צו עיכוב ההליכים ע"י ביהמ"ש העליון ביום 5.1.05. תיק ההוצל"פ נפתח עפ"י פס"ד לפינוי וסילוק יד והסוגיות היחידות שהיו טעונות בירור במסגרת טענת "פרעתי" הינן, האם פסה"ד השתכלל לפס"ד של פינוי וסילוק יד מהדירה והאם עומדות לחייבים טענות המקימות להם פטור מקיום פסה"ד, היינו, מפינוי הדירה.

ד)
משנדחתה בקשת רשות הערעור לגופה והוסר עיכוב הביצוע של פסה"ד, עמד פסה"ד על כנו, ככתבו וכלשונו, לרבות עילת הפינוי שהשתכללה עוד קודם לעיכוב הביצוע של פסה"ד וגם תשלום של כל יתרת התמורה לא היתה מרפאת עובדה זו, הגם שהמערער בעיניים פקוחות לא פעל לביצוע התשלום לאלתר, ואין לו להלין אלא על עצמו.

ה)
מאחר שהמערערת והמערער לא עמדו בתנאי פסה"ד, לא קמה להם הזכות לנהוג מנהג בעלים בדירה, ובכלל זה למוכרה לצד שלישי ואין בסעדים שננקטו ע"י המשיבה למנוע את הברחת הדירה ע"י המערער והמערערת, משום סיכול ו/או עילה




להארכת מועד לביצוע התשלומים לפי פסה"ד, כפי שאין בה כדי לרפא את הפרת פסה"ד על ידם ואת העובדה שעוד בטרם מצאו המערער והמערערת רוכש לדירה, השתכלל פסה"ד לפס"ד של פינוי.

ו)
כב' הרשמת לא טעתה בקביעתה בסעיף 25 להחלטה נשוא הערעור משהגיעה למסקנה
כי
עפ"י
פסה"ד
לא
היו
רשאים
המערער והמערערת למכור את הדירה
לשם מימון הסכומים נשוא פסה"ד וכי בנסיבות העניין קיומה של הערת אזהרה ו/או עיקול על הדירה, אין בהם כדי לפטור את המערער והמערערת מחובותיהם לפי פסה"ד וכי אינם מקימים להם עילה בטענת פרעתי.

ז)
בדין קבעה כב' הרשמת כי אין להיעתר להרחבת החזית בסיכומי המערער. אף על פי כן, בניגוד לנטען ע"י המערער, בחנה כב' הרשמת את הטענות לגופן ודחתה אותן לגופן, בהסתמך על הראיות שבפני
ה.

ח)
נוכח לשונו הברורה של פסה"ד אין אמת בטענת המערער, כאילו הסנקציה היחידה שיכלה המשיבה לנקוט כנגדו, בגין עמידה בתשלומים לפי פסק הדין היא סנקציה כספית.

ט)
הדיון שהתקיים בפני
כב' הש' עמית בע"א 5187/08 אינו רלוונטי להליך דנן ואין בו כדי להקים למערער עילה בטענת פרעתי ו/או עילה לערער על החלטת כב' הרשמת בטענת פרעתי.

י)
קביעת כב' הרשמת כי אין להידרש לטענת המערער בנוגע להמחאת זכות במסגרת סיכומי המערער בבקשה בטענת פרעתי, מתיישבת עם הכלל בדבר השתק פלוגתא ועם העובדה שטענה זו כבר נבחנה לגופה ונדחתה ביום 25.6.08 וכן עם קביעתה כי היא אינה נעתרת להרחבת חזית במסגרת הסיכומים, כשאין חולק שטענה זו לא בא זכרה בבקשה.
לגופו של עניין, מוסיפה המשיבה וטוענת כי למערער אין כל מעמד לטעון כי המחאת הזכות מקימה לו זכות שלא לקיים את פסה"ד כלפי המשיבה.

9.
לאחר עיון בטיעוני הצדדים; הגעתי למסקנה ולפיה דין הערעורים להידחות מהנימוקים כדלקמן:





א)
על החלטה לפי סעיף 19 לחוק ההוצל"פ קיימת זכות ערעור ומועד הגשת הערעור הינו בהתאם לתקנה 120 (ב) לתקנות ההוצל"פ הקובעת כי:
"ניתנה רשות לערער ובית המשפט לא דן בערעור כאמור בתקנת משנה (א), או שהיה על ההחלטה ערעור בזכות, יוגש הערעור תוך 20 ימים מיום מתן הרשות לערער, או מיום ההחלטה שהערעור עליה הוא בזכות, אם ניתנו בפני
המערער, או מיום שהומצאו לו, אם ניתנו שלא בפני
ו".

הערעור בענייננו הוגש במועד.

ב)
אין בידי לקבל את טענת המערערת לפיה ניהולו של התיק לאחר מתן צו הכינוס כנגד המערער הינו בטל ומבוטל,
לרבות ההחלטה נשוא הערעור, ויש בידי להסכים עם המשיבה כי אין בהליכי הכינוס כנגד המערער כדי למנוע מכב' הרשמת להכריע בבקשה בטענת פרעתי שהוגשה מטעמה.
כב' הרשמת ציינה מפורשות בהחלטה נשוא הערעור, כי בכל הנוגע לפן המשפטי ההחלטה חלה לגבי המערערת והמערער, אולם לצורך ביצועה האופרטיבי כנגד המערער, יהיה על המשיבה
לפנות לביהמ"ש של פשיטת הרגל לצורך קבלת רשותו והוראותיו בדבר המשך ההליכים.

בנסיבות אלה, אף טענת המערער בעניין זה נדחית.

ג)
הדיון בטענת פרעתי הינו בהתאם לקבוע בסעיף 19 לחוק ההוצל"פ לפיו:
"19 (א) חייב הטוען שמילא אחר פסק
הדין או שאינו חייב עוד למלא אחריו, כולו או מקצתו, עליו הראיה, ורשאי רשם ההוצאה לפועל לקבוע אם ובאיזו מידה מוטל עוד על החייב למלא אחר פסק הדין;
עד לקביעתו כאמור, רשאי רשם ההוצאה לפועל להורות על עיכוב ביצועו של פסק הדין, כולו או מקצתו, מטעמים מיוחדים שיירשמו".

ד)
הוראת סעיף 19 לחוק ההוצל"פ מטילה על חייב, כמעט באופן מוחלט את נטל השכנוע להוכחת טענתו שאינו חייב עוד למלא את פסה"ד.
במהלך הדיון יכול לעבור לזוכה הנטל המשני להבאת ראיות לסתור, כאשר החייב מביא למשל ראיות משכנעות, לכאורה, התומכות לכאורה בטענותיו. ואז, צריך הזוכה להראות כי פני הדברים שונים ממה שהם נראים עפ"י טענות החייב.
(ראה: בר אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות, חלק ראשון, ע"מ 269 (מהדורה שביעית, הוצאת פרלשטיין-גינוסר בע"מ) וכן פס"ד של כב' הש' י' שטפמן מיום 24.1.11 בעש"א (ת"א) 1475-09 סרוסי אבנר נ' בנק דיסקונט למשכנתאות ואח' (פורסם בנבו))

ה)
בהחלטתה מיום 30.11.10 הגיעה כב' הרשמת למסקנה, לאחר שהוצגו בפני
ה ראיות הצדדים, כי המערערת והמערער לא הרימו את נטל השכנוע המוטל עליהם ואיני סבורה כי קיים טעם המצדיק התערבות בהחלטתה זו.

ו)
כאמור לעיל, הערעור המונח בפני
הינו על החלטת כב' הרשמת מיום 30.11.10, שלפיה נדחתה בקשת המערערת והמערער בטענת פרעתי. טענות המערערת והמערער בבקשה שהגישו בטענת פרעתי, כפי שפורטו בהחלטה מיום 30.11.10 היו כדלקמן:

"15. בבקשתם טענו החייבים כי לא קיבלו את האזהרה מתיק ההוצאה לפועל ודבר קיומו התברר להם בדיון שהתקיים בין הצדדים ביום 5.7.05.

החייבים הפקידו סך של 42,000 $ בקופת בית המשפט על חשבון פסק הדין ולטענתם, היו מוכנים לשלם את היתרה ומצאו קונה לדירה אך לא יכלו למכרה משום שהזוכה ביקשה צו מניעה האוסר עליהם למכור את הדירה.
בשנת 2001 התקבל צו מניעה זמני שהיה אמור להתבטל ביום 21.2.05, אך הזוכה לא עשתה דבר לביטול הצו הזמני ובפועל הוא בוטל רק ביום 21.5.05.
עם ביטול צו המניעה הזמני, ביקשה הזוכה רישום הערת אזהרה לטובתה וביום 26.2.05 הזוכה רשמה הערת אזהרה על הדירה ובכך מנעה מהחייבים למכור את הדירה פעם שנייה.
בתוך התקופות הנ"ל הוציא בית המשפט המחוזי צו מניעה האוסר לבצע פעולה בקשר לתשלום.
לפיכך סבורים המבקשים כי הם עומדים בכל הקריטריונים של סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל וכי עומדת לזכותם טענת "פרעתי" ".
כן מצוין בסעיף 20 להחלטה כי:"החייבים סבורים כי פסק הדין לא השתכלל לכדי צו פינוי וכי יש לסגור את תיק ההוצאה לפועל וזאת משום שהסכום אותו חויבו לשלם הופקד במצטבר בערכאות שונות".
זאת ועוד; כב' הרשמת מציינת כי במסגרת הסיכומים העלו המערערת והמערער טענות שלא נזכרו בבקשה לפיהן אין יריבות משפטית בין הצדדים לאור המחאת זכות שביצעה משיבה 1 לטובת ילדיה; לוח התשלומים שונה ע"י ביהמ"ש העליון במסגרת רע"א 9311/04; לפי החלטת ביהמ"ש העליון מפי כב' הנשיא ברק חויבו החייבים לשלם לזוכה את יתרת הסכומים שהגיעו לה עד ליום 31.5.05 והחייבים עמדו בלוח הזמנים; החיוב בפסה"ד ניתן נגד המערערת והמערער ונגד חיים רביבו כמקשה אחת.





ז)
כב' הרשמת הגיעה למסקנה כי המערערת והמערער לא הרימו את הנטל להוכיח כי ביצעו את פסה"ד או כי קיימת סיבה המצדיקה את אי ביצועו.

ח)
הלכה היא, כי אין בימ"ש שלערעור מתערב בממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית ובממצאי מהימנות, אלא רק במקרים חריגים בהם נופל פגם היורד לשורשו של עניין או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם (ראה לעניין זה:
ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח בראשי ז"ל, פ"ד נב
(2) 582, 594;
ע"א 4839/92 גנז נ' כץ, פ"ד מח
(4) 749, 755 וכן פס"ד שניתן ביום 22/1/11 ברע"א 2146/08 עז' המנוח בושוויק מיכאל ז"ל
נ' מרכז רפואי "בני ציון"
(פורסם בנבו) ).

ט)
כב' הרשמת מצאה כי בהתחשב במנגנון התשלומים שנקבע בפסה"ד מיום 31.8.04 והסנקציות שנקבעו לצידו למקרה שלא ישולם תשלום אחד במועדו ולמקרה שלא יסולקו כל הסכומים במועדם, והואיל והחייבים לא שילמו את התשלום הראשון אותו הם היו אמורים לשלם ביום

1.12.04 ואף לא בעשרת ימי החסד לאחר מכן הקבועים בפסה"ד מיום 31.8.04, הרי שבחלוף המועד לביצוע התשלום הראשון ועקב אי תשלומו, הועמדה מלוא היתרה לפירעון מיידי.
החייבים לא שילמו את יתרת התמורה באופן מיידי אלא הגישו בקשות במטרה לעכב את ביצוע פסה"ד וביהמ"ש העליון עיכב את ביצועו מיום 27.1.05 ועד ליום 21.2.05 וכב' הרשמת בחנה האם עד לעיכוב ביצוע פסה"ד השתכללה גם הסנקציה של הפיכת פסק הדין לצו פינוי וסילוק יד.
כב' הרשמת קבעה כי התשובה לכך בחיוב ויש בידי להסכים עם קביעה זו ועם הנימוקים לכך, שפורטו בהרחבה בהחלטה.

כב' הרשמת הסבירה כי בהחלטת ביהמ"ש מיום 26.12.04, ביהמ"ש אינו משנה הוראה כלשהיא מהוראות פסה"ד מיום 31.8.04 והמסקנה היא כי פסה"ד מיום 31.8.04 תלוי ועומד כנגד החייבים כפי שהוא, על הפרתו ועל הסנקציה שכבר התממשה כנגדם, דהיינו, העמדת מלא הסכום לפירעון מיידי ועל כן, היה עליהם להפקיד בקופת ביהמ"ש את מלוא הסכום עפ"י פסה"ד אולם הם לא עשו כן.

כב' הרשמת קבעה כי:
"משעיכוב הביצוע התבקש לאחר חלוף מועד התשלום הראשון וניתן רק לאחר שחלף יותר מחודש ימים מהעמדת מלוא הסכום על פי פסק הדין לפירעון מיידי ולמצער לאחר שחלפו שני מועדי תשלום בלי ששולמו, אין מנוס מן המסקנה כי החייבים לא עמדו בחיוביהם ולפיכך השתכלל פסק הדין לכדי צו פינוי וסילוק יד.



משמעות הדבר היא עיכוב
הביצוע שניתן לטובת החייבים "הקפיא" מצב קיים לפיו יתרת פסק הדין הועמדה לפירעון מיידי ופסק הדין כבר השתכלל לכדי צו פינוי וסילוק יד".
כן מציינת כב' הרשמת כי אף לאחר שהוסר עיכוב הביצוע לא שילמו החייבים את מלוא יתרת הכספים באופן מיידי.

י)
אין בידי לקבל את טענת המערערת והמערער כי שגתה כב' הרשמת בהחלטתה לפיה המערערת והמערער לא הוכיחו כי לוח התשלומים שונה ע"י ביהמ"ש העליון.
החלטת כב' הרשמת בעניין זה מתבססת על כך שלא מצאה בהחלטות ביהמ"ש, ביניהן החלטת ביהמ"ש מיום 5.1.05, הוראה מפורשת המשנה את לוח התשלומים או את הוראות פסה"ד מיום 31.8.04, החלטת כב' הנשיא ברק בביהמ"ש העליון לא הוצגה לעיונה, הטענה אינה מתיישבת עם השתלשלות העניינים לאחר דחיית רשות הערעור וספק אם לו סברו החייבים שפעלו בהתאם ללוח הזמנים שקבע ביהמ"ש היו מבצעים הפקדה כספית נוספת ביום 3.7.06 לצורך עיכוב הפינוי.

לא מצאתי בטענות המערערת והמערער טעם המצדיק התערבות בהחלטת כב' הרשמת ובדין נקבע בנסיבות העניין, נוכח הנימוקים שצוינו בהחלטה, כי :
"לסיכום הדברים עד כה, החייבים לא הוכיחו כי שילמו את מלוא היתרה באופן מיידי וככל שהחייבים סברו כי היה עליהם לשלם בדרך אחרת ולא בפירעון מיידי הנטל עליהם להוכיח מתי היו אמורים לדעתם לשלם וכי ביצעו התשלום.
כמפורט לעיל, החייבים לא הרימו נטל זה ולא הוכיחו, לא בראיות ולא באמצעות החלטות של הערכאות השונות, את דבר השינוי בלוח התשלומים והתשלום על פיו".
כב' הרשמת מוסיפה ומציינת כי מסקנתה מתחזקת לאור דברי החייב בחקירתו ומפנה אליהם.

י"א)
לא מצאתי כי נפלה טעות בהחלטת כב' הרשמת כאשר דחתה את טענות המניעות שבגינן טענו המערערת והמערער כי הם היו מנועים מלשלם את היתרה עפ"י פסק הדין.

מדובר בשלוש טענות: האחת - כי המשיבה מנעה מהם למכור את הדירה לצורך תשלום הסכום שנקבע בפסק הדין באמצעות הוצאת צו מניעה ורישום הערת אזהרה על הדירה.
השניה
- החלטת ביהמ"ש המחוזי מיום 13.5.05 מפי כב' הש' ורדה אלשייך האוסרת על ביצוע כל דיספוזיציה בכספים והשלישית - צווי עיקול שהוטלו אצל החייבים כמחזיקים בכספים בגין חובות הזוכה.

כפי שקבעה כב' הרשמת, החייבים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם להוכיח מניעה כלשהיא לביצוע פסק הדין, נוכח הנימוקים שצוינו בהחלטה, ולא מצאתי כל טעם בנימוקי המערערת והמערער המצדיק התערבות בהחלטתה זו.

י"ב)
טענות מטעם המערערת והמערער שלא נזכרו בבקשה והועלו לראשונה בסיכומים אכן מהוות הרחבת חזית ואין מקום להידרש אליהן, כפי שקבעה כב' הרשמת בהחלטתה.


יחד עם זאת, אציין כי כב' הרשמת דנה, למעלה מן הצורך, בטענת המערערת כי החיוב בפסה"ד ניתן נגדם ונגד בני הזוג רביבו כמקשה אחת ובטענה נוספת לפיה ביקשה המערערת להבחין בין הוראות מימוש הסנקציות בפסה"ד וטענות אלה נדחו אף לגופו של עניין.

י"ג)
אין בידי לקבל את טענות המערער בנוגע למסירת ההודעה בדבר פינוי הדירה.

החלטת כב' הרשמת בעניין זה מפורטת בסעיף 26 להחלטה נשוא הערעור והיא מפורטת ומנומקת. ההחלטה מתבססת על הוראות פסה"ד מיום 31.8.04, חקירת החייב ותקנה 482 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984.

החלטת הרשמת מנומקת והגיונית, ומתבססת על החומר שהיה מצוי בתיק, ואין בסיס להתערבות בסוגיה זו.

י"ד)
לא מצאתי מקום להתערב בנוגע להוצאות הבקשה שנפסקו ע"י כב' הרשמת.

ט"ו)
בסיכומו של דבר, כב' הרשמת פירטה בהחלטתה כדבעי את הנימוקים העומדים בבסיס החלטתה והתבססה על החקירות והמסמכים שהובאו בפני
ה.

יש בידי להסכים עם מסקנותיה של כב' הרשמת, שעולות באופן ברור מהמסמכים שצורפו להודעת ערעור ואף טיעוני המערערת והמערער בבקשות שבפני
, אין בכוחן כדי לשנות ממסקנות אלה.
יש לזכור, כי בלשכת ההוצל"פ מבוצעים פסקי דין ככתבם וכלשונם, ואין מבטלים או משנים

פסק דין
אשר הוגש לביצוע.
כפי שצוין בעיקרי הטיעון, הגישה המערערת לביהמ"ש המחוזי בת"א, במסגרת ת.א. 28052-06-10 תובענה לביטול פס"ד שניתן בע"א 1956/06.
התובענה עדיין תלויה ועומדת, והטענות בנוגע לפסק הדין ותוקפו יבחנו במסגרת אותה תובענה.
טענות אלו אין מקומן כמובן בלשכת ההוצל"פ.



כב' הרשמת הגיעה למסקנה ולפיה החייבים לא הוכיחו כי פסק הדין בוצע. לא מצאתי כי נפלה טעות בהחלטתה ודין הערעורים להידחות.

10.
לסיכום:
א)
דין שני הערעורים להידחות.

ב)
המערערת תישא בהוצאות המשיבה ושכ"ט עו"ד
בסך 7,000 ₪.

בשים לב למעמדו המשפטי של המערער, איני מחייבת אותו בתשלום ההוצאות.

ג)
המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.




ניתנה היום, י' סיוון תשע"א, 12 יוני 2011, בהעדר הצדדים.







ניתן היום,
י' סיון תשע"א, 12 יוני 2011, בהעדר הצדדים.

חתימה











ער בית משפט שלום 39920-12/10 זהבה רונן, אליהו רונן נ' אלישבע סמואל (פורסם ב-ֽ 12/06/2011)