פסקי דין על אלכסנדר באר | פסקי דין על בנק לאומי לישראל בע"מ

35324-05/10 עא     14/06/2011




עא 35324-05/10 אלכסנדר באר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ








בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים



ע"א 35324-05-10 באר נ' בנק לאומי




בפני
:
כב' השופטת שושנה
שטמר
– אב"ד
כב' השופטת ברכה
בר-זיו
כב' השופט דר' עדי
זרנקין

המערער
:
אלכסנדר באר
ע"י ב"כ עו"ד י. נחשון ואח'



נגד

המשיב
:
בנק לאומי לישראל בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד יעקב סלומון ליפשיץ ושות'


ערעור מיום 23/05/2010 על

פסק דין
מיום 26/04/2010 של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט אמיר טובי) בת.א. 22979/06



פסק דין



העובדות
1.
המערער שימש כמנהל ובעל מניות בחברת חפר אביב בע"מ ("החברה") שניהלה חשבון חוזר דביטורי בסניף המפרץ של המשיב ("הבנק").

ביום 24.10.95 חתם המערער על כתב ערבות מתמדת ללא הגבלה בסכום כלפי הבנק, בו התחייב לערוב לכל חובותיה והתחייבויותיה של החברה לבנק.

בשנת 1996 שיעבדו המערער ורעייתו, הגב' נחמה באר, את בית מגוריהם בכפר ורדים, להבטחת חובות והתחייבות החברה לבנק, וזאת עד לסכום כולל של 350,000 ₪ בצירוף ריבית בשיעור המירבי על סכום זה, מתאריך החתימה על שטר המשכון- 5.6.1996, ועד למועד התשלום בפועל.

2.
בשל חובות שהחברה צברה בחשבונה בבנק, עד לאמצע שנת 2000 לערך, הבנק נקט בהליכים משפטיים נגד החברה ונגד הערבים לחובותיה. ביום 27.3.01 הגיש הבנק לבית משפט השלום בחיפה במסגרת ת"א 7881/01 תביעה כספית על סך 826,773 ₪, כנגד החברה, כנגד המערער וכנגד שני נתבעים נוספים, אף הם היו מנהלי החברה, מר ישעיהו ביקל ומר אהוד שגיא, וזאת מכוח ערבותם להבטחת חובות והתחייבות החברה.

כמו כן, הבנק פעל למימוש המשכנתא על דירת מגוריהם של בני הזוג באר, בלשכת ההוצאה לפועל בחיפה (תיק הוצל"פ שמספרו 02-12643-01-1).

לאחר שהבנק פעל למימוש המשכנתא על בית מגוריהם, הגישו בני הזוג באר לבית משפט השלום, במסגרת ת"א 7881/01, בקשה לעיכוב הליכי מימוש שטר המשכון. ביום 22.7.01 בית המשפט קמא דחה את הבקשה.



3.
ביום 20.1.02 ניתן

פסק דין
חלקי, בהסכמת הצדדים, כנגד מר אהוד שגיא (להלן- "שגיא") על סך 70,000 ₪ ולגבי יתר סכום תביעה ניתנה לו רשות להתגונן. שגיא לא קיים את פסק הדין, ולאחר שני תשלומים (בסך 1,500 ₪, כל אחד) חדל מלשלם.


4.
במסגרת התביעה הכספית של הבנק נגד החברה ומנהליה הושג הסכם פשרה, אשר קיבל ביום 12.5.02 תוקף של

פסק דין
. בהתאם להסכם הפשרה, התחייב המערער לשלם לבנק הסך של 503,380.69 ₪, שהוגדר בהסכם כ"סכום החוב הכולל". סכום זה הורכב מיתרת החובה בחשבון בסך של 481,443.27 ₪ ויתרת הלוואה בסך 21,937.42 ₪. כמו כן, שילם המערער לבנק הוצאות משפט, שכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ בסך של 30,000 ₪. לצורך תשלום החוב העמיד הבנק למערער הלוואה למשך 10 שנים בריבית שנתית של 12.4% לשנה, הנפרעת בתשלומים חודשיים שווים ובסך כולל של 764,121.52 ₪.

הבנק התחייב בסעיף 15 בהסכם הפשרה "למצות, עד כמה שהדבר ניתן, ההליכים המשפטיים כנגד החברה, אהוד שגיא וביקל ישעיהו (להלן "הערבים"), וכל סכום אשר יגבה מהחברה ו/או מהערבים ייזקף ע"ח סכום החוב הכולל המגיע לבנק מאת החברה".

5.
ביום 4.7.02 ניתן צו כינוס נכסים כנגד שגיא (בפש"ר 289/02, בבית המשפט המחוזי חיפה). ביום 12.9.02 התקיימה אסיפת נושים ראשונה, אליה לא התייצב נציג מטעם הבנק.


ביום 2.2.03 שלח הכונס הודעה לנושי שגיא, ובכללם הבנק, בדבר כינוס אסיפת נושים לצורך הדיון בהצעת הסדר שהוגשה מטעם שגיא לתשלום סך 300,000 ₪. ביום 14.2.03 נשלחה מטעם הבנק הודעה המודיעה על התנגדות להצעת הפשרה.


ביום 5.3.03 התכנסה אסיפת הנושים, שנועדה לדון בהסכם הפשרה, ולטענת הבנק רק אז נודע לו לראשונה כי לא הוגשה מטעמו כל תביעת חוב. הבנק ציין כי תביעת החוב הוכנה על ידו עוד ביום 28.7.02, אולם עקב טעות משרדית שארעה, בתום לב, במשרד ב"כ הבנק, לא נשלחה תביעת חוב כונס.

לאחר הישיבה, הגיש הבנק בקשה לנאמן על בדיקות תביעות החוב, להאריך את המועד להגשת תביעת החוב, ובקשתו נדחתה. הערעור שהוגש על החלטת הנאמן, נדחה אף הוא (החלטה מיום 10.8.05, בבש"א 10284/04 בפש"ר 289/02, על ידי כב' השופט כמאל סעב).

6.
לאור הליכי הכינוס בענייניו של מר שגיא, שלח הבנק ביום 26.8.03 מכתב לעו"ד קרן פולק, שהייתה אותה העת ב"כ המערער, וזהו נוסחו: "הריני להליט לידיעתכם את מכתב כונס הנכסים הרשמי בעניין הצעת הסדר מטעמו של אהוד שגיא (בכינוס נכסים)". למכתב, צורפו מכתב כונס הנכסים הרשמי בעניין הצעת הסדר מטעמו של מר שגיא, וכן צורפה ההצעה עצמה.

ראוי להדגיש כי הבנק, שכזכור התחייב על פי הסכם הפשרה למצות את ההליכים המשפטיים כנגד מר שגיא, אך לא הגיש במועד תביעת חוב מטעמו, ולפיכך לא היה לו כבר כל מעמד במסגרת תביעות החוב של הנושים, לא טרח במכתבו למערער ליידע אותו בדבר מחדלו זה, ובדבר משמעותו ותוצאותיו.

7.
משנודע למערער על מחדלו של הבנק כאמור, ועל תוצאותיו, הגיש הוא כנגד הבנק, תביעה כספית לבית משפט השלום בחיפה בגין הנזקים שנגרמו לו עקב הפרת ההסכם, הפרת חובת תום הלב, הזהירות והנאמנות. המערער טען בפני
בית משפט קמא, כי הוא הסכים לשאת במלוא חובות החברה בתנאי שהבנק יפעל למיצוי ההליכים המשפטיים לגביית חוב החברה. בחתימתו על הסכם הפשרה האמין המערער כי הבנק יקיים התחייבותו, ויפעיל את משאביו הניכרים בצורה היעילה והאפקטיבית ביותר, לגביית חוב החברה. לטענת המערער, בבואו לחתום על הסכם הפשרה הוא עמד על כך כי סעיף 15 הנ"ל ייכנס להסכם, וזאת מתוך הידיעה כי משאביו שלו מוגבלים וכי הוא נוסע לניגריה לצורכי עבודה, על מנת שיוכל להתפרנס ולעמוד בתשלומי ההחזר להם התחייב בהסכם, כאשר הוא סמוך ובטוח כי בזמן שהייתו בחו"ל הבנק יפעל בהתאם להסכם.

המערער טען בפני
בית משפט קמא כי הבנק חב כלפיו חובת זהירות וחובת תום הלב, באשר היותו ערב בעל עניין בחייב העיקרי. כמו כן, טען כי בהתאם לסעיף 17א בחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א- 1981, מוטלת על הבנק החובה לנהוג כלפיו בתום לב, וכי הבנק הפר חובה זו, כאשר לא פעל כנגד הערבים האחרים שערבו לחובות החברה, ובייחוד למיצוי ההליכים כנגד שגיא, כפי שהתחייב במסגרת הסכם הפשרה.
כמו כן, טען המערער בערכאה דלמטה, כי מכוח חוק הבנקאות (שירות ללקוח) על הבנק חלות חובת הגילוי ואיסור ההטעיה, והוא הפר חובות אלו. את חובת הגילוי הפר הבנק כאשר לא הודיע למערער כי בהליכי הכינוס של שגיא, לא הוגשה תביעת החוב מטעמו במועד ועל כן היא לא נתקבלה. נוסף על כך, במכתב שנשלח אל המערער מטעמו, הבנק הטעה אותו לחשוב כי הוא פועל על פי הסכם הפשרה וכי תביעת החוב שהגיש לכונס נתקבלה, וחוב החברה צפוי להצטמצם.

המערער עוד טען בפני
בית משפט קמא, כי בעניינו חלה הוראת סעיף 55(ג) בחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג- 1973 ("חוק החוזים"), הקובעת כי מקום בו הפטיר הנושה אחד החייבים מן החיוב, כולו או מקצתו- בויתור, במחילה, בפשרה או בדרך אחרת, הופטר גם הערב השני. לטענת המערער, אי הגשת תביעת החוב מטעם הבנק בהליכי הכינוס של שגיא הובילה לתוצאה בפועל, ששגיא הופטר מחובותיו לבנק, ולפיכך, נתבקש בית המשפט קמא לקבוע כי המערער מופטר כליל מחבותו לבנק וכי על הבנק, להשיב לו את הסכומים שכבר שולמו החל ממועד חתימת הסכם הפשרה.


בנוסף נטען בבית משפט קמא, כי הפרת ההסכם מצד הבנק, כמו כן חוסר תום הלב שבו נהג עמו, חוסר הגילוי באי הגשת תביעת החוב והטעייתו לחשוב כי הבנק פועל בהתאם להסכם לגביית חובות החברה, הסבו לו עגמת נפש רבה ופגעו בשמו הטוב, ובגינם עתר לחייב את הבנק בפיצוי בסך 100,000 ₪.

8.
בית המשפט קמא קבע, כי אף שמחדלו של הבנק לעדכן את המערער כי איחר את המועד להגשת תביעת החוב, וכי הבקשה להארכת מועד שהגיש, נדחתה, "מעיבים על התנהגותו ומעלים תהיות לגבי המניעים שעמדו מאחורי התנהלות זו",
וכי אפשר ונמנע מלגלות את אוזנו של המערער על כך, משום שביקש להסתיר עובדות אלה מפניו, עדיין אין לראות בבנק כמי שהפר את חובת הנאמנות ותום הלב כלפי המערער.

עוד קבע בית המשפט קמא, כי למעשה לא נגרם למערער נזק של ממש בגין מחדלו זה של הבנק. בעניין זה הטעים בית המשפט קמא כי אף לו הייתה מוגשת תביעת הבנק לכונס במועד הקבוע לכך, סביר להניח כי היתה נדחית, באשר מדובר בנושה מובטח במשמעות פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם- 1980 , אשר בידיו בטוחה טובה ומספקת, המכסה את מלוא חובו של החייב כלפיו.

אשר לטענה כי הבנק הפטיר את שגיא או את החברה מחיוביהם כלפיו ועל כן מופטר אף המערער מחובותיו, בית המשפט קמא קבע, כי פעולותיו של הבנק (הגשת תביעת החוב והערעורים על דחיית התביעה בשל איחור בהגשתה) מצביעות בירור על כך שהבנק לא התכוון ליתן הפטר לשגיא. כמו כן, נקבע כי אף לו היה ניתן הפטר לשגיא, לא היה בכך כדי להפטיר את המערער, וזאת משום שבסעיף 6 להסכם הערבות עליו חתם כלפי הבנק, הוסכם להתנות על הוראות סעיף 55(ג) בחוק החוזים.
בנוסף, בית המשפט קמא קבע כי אין יסוד לייחס לבנק חוסר תום לב, שעה שהוא נמנע מפינויו של המערער מבית מגוריו, ואיפשר לו פרישה של החוב לאורך 10 שנים.

הנפקות היחידה שנתן בית המשפט קמא לרשלנותו של הבנק והתנהגותו הבעייתית בעת שהעלים את מצב הדברים לאשורם מעיני המערער, הייתה בכך, שתוך שהוא דוחה את תביעת המערער, הוא נמנע מלחייבו בהוצאות הבנק בגין התביעה.


על פסק דינו זה של בית משפט קמא הוגש הערעור שלפנינו.


עיקרי טענות הצדדים לערעור
9.
לטענת המערער, לאחר החתימה על הסכם הפשרה עם הבנק, נמנע הלה מלעדכן אותו באופן שוטף בהליכים שהתנהלו כנגד מר שגיא. כך לא דווח לו כי לא הוגשה כל תביעת חוב מטעם הבנק, שהבקשה להארכת מועד נדחתה על ידי הנאמן והערעור שהוגש על אותה החלטה נדחה אף הוא. נטען, כי למעשה, החל מחודש אוגוסט 2003 נמנע הבנק מליצור קשר עם המערער.

10.
המערער טען, כי שגה בית משפט קמא כאשר לא התייחס בפסק דינו להפרת חובת הגילוי של הבנק כלפי המערער, והנזק שנגרם בגינה. לטענת המערער, בענייננו, על הבנק חלה חובת גילוי בדבר שינוי מהותי במצבו הכלכלי ו/או המשפטי של החייב העיקרי ו/או של אחד הערבים. לטענת המערער, אם אכן ביום 28.7.02 הוכנה תביעת החוב מטעם הבנק בהליכי הכינוס של מר שגיא, היה על הבנק להודיע על כך למערער, שכן המדובר בשינוי מהותי במצבו הכלכלי והמשפטי של הערב. כמו כן, הבנק הפר את חובת הגילוי בכך שלא הודיע למערער כי תביעת החוב מצידו, בהליכי הכינוס של שגיא, כלל לא נתבררה, בשל איחור בהגשתה.

11.
באשר למכתב מיום 26.8.03, שנשלח מאת הבנק לעו"ד פולק, ב"כ דאז של המערער, טען המערער, כי המכתב הטעה אותו לחשוב כי הבנק אכן פועל כנגד שגיא, כי הוא אחד מנושיו של שגיא בהליך הכינוס, וכי החוב בו נושא המערער צפוי להצטמצם לאחר שיתקבל הסדר נושים בתיק הכינוס של שגיא. לטענת המערער, טעה בית המשפט קמא בכך שלא התייחס לטענה זו.

12.
אשר להפטר חובותיו, המערער טען כי טעה בית משפט קמא בקובעו, כי פעולותיו של הבנק מצביעות בבירור על כך שלא ניתן הפטר לשגיא. לטענת המערער, התרשלותו של הבנק בהגשת תביעת החוב כנגד שגיא והזנחת הפעולות למימוש הנכסים והכספים ששועבדו לטובת החברה, הובילו, בפועל, למתן הפטר לשגיא מחובותיו. לפיכך ובהתאם לסעיף 55(ג) לחוק החוזים, יש לפטור אף את המערער מכל חובותיו כלפי הבנק.

13.
בנוסף, המערער טען כי במשך 8 שנים הבנק גבה ממנו עמלות וחיובים מופרזים, בקשר להלוואה אותה העמיד לו הבנק, בסך של כ- 75,000 ₪, תוך איום מצידו של הבנק שאם המערער לא יעמוד בתשלומים אלו, הבנק יפנה את משפחתו של המערער מביתו. לטענת המערער, טעה בית משפט קמא בקובעו כי יש בטענה זו משום הרחבת חזית אסורה, שכן המדובר בהתנהלות בחוסר תום לב של הבנק, אשר צוינה לא אחת בכתב התביעה.

14.
באשר לנזקיו, המערער טען, כי עקב הפרת הסכם הפשרה מצד הבנק, נגרמו לו נזקים כלכליים רבים, לרבות הפסד הזדמנויות עסקיות. נזקים אלו, אשר הוערכו על ידו בסך 150,000 ₪ נובעים מגובה התשלומים להם התחייב לאורך כל התקופה, כאשר הלכה למעשה יכול היה לשאת בתשלומים נמוכים בהרבה.

בנוסף, המערער טען כי התנהלות הבנק- הפרת הסכם הפשרה, יצירת מצג השווא, חוסר תום הלב והפרת חובת הגילוי והנאמנות, הסבו לו עוגמת נפש רבה ופגעו בשמו הטוב, ובשל כך יש לפצותו בסך 100,000 ₪. בעניין הזה, ציין המערער, כי הוא נאלץ לעזוב את הארץ ולעבוד בחו"ל על מנת לעמוד בתנאי ההסכם, הוא חי באפריקה בתנאים קשים, ללא משפחה וכאשר הוא עומד בכל התשלומים החודשיים.

15.
ומנגד, הבנק תמך יתדותיו בפסק דינו של בית משפט קמא והדגיש כי הסיבה לאי הגשת תביעת החוב במועד, מקורה בטעות משרדית, ומשנודע לו על כך, הוא עשה כל שביכולתו על מנת לתקן את המעוות, ומכל מקום גם אם הייתה תביעת החוב מוגשת, סביר להניח כי ממילא הייתה נדחית, בהיות הבנק נושה מובטח.
עוד הוסיף הבנק וטען כי גם אם הייתה מתקבלת תביעת החוב, כי אז, לכל היותר, היה הבנק, בהיותו נושה מובטח, זכאי לקבל דיבידנד במסגרת תיק הכינוס בסכום זניח, שהוערך על ידו בסך 17,000 ₪, אשר היה נזקף על חשבון "סכום החוב הכולל" כהגדרתו בהסכם הפשרה. לטענת הבנק, יש בדברים אלו בכדי להראות כי אי הגשת תביעת החוב חסרת כל נפקות כספית נזיקית של ממש.

16.
לטענת הבנק, המערער לא הגיש בעצמו תביעת חוב לכונס, מתוך טעות משפטית, בסברו כי תביעת החוב מטעם הבנק שוללת ומייתרת הגשת תביעה מטעמו. כמו כן, המערער לא נקט בצעד כלשהו במסגרת הליכי הכינוס של שגיא, למרות ששהה אותה עת בארץ והיה ביכולתו לפעול כנגד שגיא, משלא פעל למימוש זכותו, יש בכך כדי להעיד על רשלנותו של המערער ו/או ויתור על הגשת תביעת החוב ו/או אשם תורם בשיעור מלוא תביעתו.

17.
אשר לטענת תום הלב,
הבנק טען כי בהתאם לקביעתו של בית משפט קמא, אין לייחס לו חוסר תום לב שעה שהוא נמנע מפינוי של המערער מבית מגוריו ואפשר לו פרישת החוב לאורך 10 שנים. בנוסף, הבנק טען כי אין לייחס לו הפרת חובת תום הלב, הנאמנות והגילוי, שעה שהמערער לא הגיש כל תביעת חוב מצידו, בהיותו מוחזק כמי שידע על הליכי הכינוס, ועל כן המדובר ברשלנות המערער עצמו ולא בהתנהגות שלא בתום לב מצידו של הבנק.

18.
אשר לטענת ההפטר, הבנק טען כי לא הפטיר את שגיא, ולא התכוון להפטיר אותו מחובו לחברה, ואף לא הפטיר את הערב הנוסף, מר ביקל, כנגדו הגיש הבנק תביעה כספית ואף נקט בהליכי גבייה נגדו. בנוסף, משניתן כנגד שגיא

פסק דין
חלקי לזכות הבנק, הוא פעל וגבה חלק מהסכום (שני תשלומים בסך 1,500 ₪ כל אחד). נוסף על כך, הבנק טען כי הפטר יינתן מכוח דיני פשיטת רגל ולא עקב כוונה, כביכול, של הבנק להפטיר את החייב. בהקשר הזה אף טען הבנק, כי הלכה פסוקה היא, שלא ניתן לראות בהפטר שנעשה שלא במודע ו/או שלא מרצון חופשי, משום כוונה לוותר על חוב בהתאם לסעיף 55(ג) בחוק החוזים.

19.
לעניין הסעדים שנתבקשו, הבנק טען כי יש לשלול מכל וכל את הטענה בדבר זכאותו של המערער להשבה על פי ההסכם, זאת בהתאם להוראת סעיף 9 בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א- 1970, אשר קובעת כי מטרת ההשבה היא להחזיר את המצב לקדמותו הטרום חוזית. בנידוננו, אם אכן המערער היה זוכה בסעד של השבה, אזי,
הבנק היה רשאי לממש את בית מגוריו.

אשר לעניין הנזק הלא ממוני ועוגמת הנפש שנגרמה למערער, הבנק טען, כי בדין לא נפסקו פיצויים למערער בגין רכיב זה, שכן המערער לא הביא ראיות לתמוך בטענתו. לטענת הבנק, המערער לא הוכיח כי נגרם לו נזק בלתי ממוני, לא כל שכן, לא הוכיח קשר סיבתי בין הנזק שנגרם לבין התנהלות הבנק.


דיון

לאחר שעיינתי עיין היטב בכתבי טענות הצדדים על נספחיהם, וכן בשים לב לטיעוני ב"כ הצדדים בעל פה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל, בחלקו, כפי שיבואר להלן.

חוסר תום לב, רשלנות והפרת חובת הנאמנות
20.
כאמור לעיל, המערער טען כי התנהלות הבנק כלפיו הייתה בחוסר תום לב, ואגב הפרת חובת הנאמנות אותה, חב תאגיד בנקאי, הן כלפי לקוחותיו, והן כלפי ערבים. זאת בשל הפרת הסכם הפשרה, בשל כך שהבנק לא הודיע לו כי מר שגיא נמצא בהליכי פשיטת רגל וכי התנהלו לגביו הליכי כינוס, וכן לא הביא לידיעתו כי הבנק לא הגיש תביעתו במסגרת תיק הכינוס, במועד הקבוע לכך בחוק, וכי בשל אותו איחור נדחתה התביעה, ואף הערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי, נדחה. בנוסף, המערער טען כי היה במכתב שנשלח מהבנק אל ב"כ דאז, משום הטעיה, שכן למכתב צורף מכתב מטעם הכונ"ר בנוגע להצעת הסדר נושים בעניינו של שגיא, וכן צורפה הצעת ההסדר מאת שגיא. לטענת המערער, מנוסח המכתב ומנספחיו נוצר הרושם כי הבנק הוא נושה בהליכי הכינוס, וכי עתידה להתקבל הצעתו המשופרת של שגיא, דבר אשר יוביל לצמצום חובות החברה
כלפי הבנק.


סבורני כי יש ממש בטענה זו של המערער. הבנק לא עמד בהתחייבויותיו על פי הסכם הפשרה, כאשר במחדלו לא הגיש בזמן את תביעת החוב לכונס, ובכך הוא לא פעל למיצוי כל ההליכים משפטיים כנגד החברה ובעליה, לצמצום חוב החברה כלפיו. כאילו לא די בהפרת ההסכם, שלח הבנק למערער מכתב בו הוא משדר "עסקים כרגיל", במובן זה שלמכתב צירף את מכתבו של הכונ"ר בעניין הצעתו של שגיא ואת הצעתו של הלה, ממנו ניתן היה להבין כי הבנק פועל בהתאם להסכם הפשרה.


21.

על יחסי בנק- לקוח חלות חובות האמון והזהירות, חובת הנאמנות ונגזרתה- חובת הגילוי של בנק כלפי לקוחו. חובות אלו מעוגנות, בלא פחות מחמש מערכות דינים החופפות והמשלימות אלה את אלה (להרחבה ראה מאמרו של פרופ' סיני דויטש "הגנת הצרכן הבנקאי: מכח חוק או מכח קודים אתיים- מה עדיף?" הפרקליט מו, חוברת ב בעמ' 241- 242).

אין צורך להכביר מילים הרבה על הרציונאל העומד ביסוד הצבת רף גבוה של חובות אמון וחובות זהירות שחב הבנקאי ללקוחו, ובייחוד חובות אמון כלפי הערב לחיובו של אחר (לעניין זה ראה רות פלאטו- שנער דיני בנקאות- חובת האמון הבנקאית, 113- 143 (2010); א. פורת, "דיני נזיקין" ספר השנה של המשפט בישראל (תשנ"ב–תשנ"ג) 324).

אין מחלוקת כי הבנק לא הודיע במועד למערער או לבא כוחו, בדבר מצבו של שגיא והליכי הכינוס המתנהלים בענייניו. כמו כן אין חולק, כי הבנק לא הודיע למערער כי לא הגיש את תביעת החוב לכונס במועד ועל כן היא לא נידונה. המחלוקת בבית משפט קמא הייתה, האם בהתנהלות זו של הבנק הוא הפר את חובותיו כלפי המערער, וכך פסק בית המשפט קמא:

"אין בידי לקבל את הטענה כי התנהלותו המתוארת של הבנק מגיעה כדי רשלנות, לא כל שכן שאינה מגיעה כדי הפרת חובת תום הלב או חובת הנאמנות כלפי התובע. ראשית, העובדה שהתנהלו כנגד שגיא הליכי כינוס והוגשה לגביו בקשה לפשיטת רגל פורסמה ברשומות, וחזקה על התובע או בא כוחו שידעו אודות אותם הליכים, בדיוק באותה הדרך בה הגיעה עובדה זו לידיעת הבנק"
(עמ' 8 שורות 14- 18 בפסק הדין).



באשר לטענת חוסר תום הלב, מצידו של הבנק, כך אומר בית המשפט קמא:

"אין יסוד לייחס לבנק חוסר תום לב שעה שהוא נמנע מפינוי של התובע מבית מגוריו בכפר ורדים ואפשר לו פריסת החוב לאורך עשר שנים
(עמ' 9 שורות 4- 5 בפסק הדין).


בהמשך פסק הדין ובבואו להידרש לשאלת ההוצאות כך אומר בית המשפט:

"[...] העובדה שהבנק לא ראה לעדכן את התובע בכך שאיחר את המועד להגשת תביעת החוב וכי הבקשה להארכת מועד שהגיש לעניין זה נדחתה, ואף הערעור שהוגש לבית משפט המחוזי נדחה גם כן, מעיבים על התנהגותו ומעלים תהיות לגבי המניעים שעמדו מאחורי התנהלות זו. אפשר ויש ממש בטענת התובע כי הבנק ביקש להעלים מעיניו עובדות אלו ולהסתיר מפניו את מחדליו משום שניתן לראות בהם הפרה של ההתחייבות אותה נטל על עצמו למצות את ההליכים נגד שגיא. יהיו אשר יהיו הטעמים להחלטת הבנק שלא לגלות את האמת המלאה, אני רואה טעם לפגם בהתנהלותו זו ומסיבה זו לא מצאתי לחייב את התובע בהוצאות".



לדעתי בית המשפט קמא לא הסיק את המסקנה המתבקשת מהתנהלותו של הבנק. על פי התשתית העובדתית שנפרשה בפני
בית המשפט קמא, שומה היה עליו לקבוע כי הבנק התרשל בביצוע התחייבותו כלפי המערער והפר את ההסכם שנכרת עימו, ואף לא נהג עימו בתום לב הנדרש ביחסים בין צדדים להסכם.
חובה זו החלה ביחסים בין צדדים קרובים מקורה בעקרון תום-הלב הקבוע בסעיף 39 לחוק החוזים (וראה בג"ץ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר-שבע בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פ"ד לה(1) 828).

ברע"א 2443/98 ליברמן נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נג(4) 804 (להלן- "פרשת ליברמן") נקבע למשל, כי עקרון תום הלב מחייב את הבנק להודיע לערבים, תוך זמן סביר, כל דבר הנוגע לחיוביו של החייב העיקרי, שיש בו כדי להשפיע על האינטרסים שלהם,
וכך כותב כב' הנשיא (כתוארו דאז) ברק:

"אכן, תום-הלב דורש, שאם הנפרע נתן ארכה לחייב העיקרי, תינתן הודעה על כך לערבים תוך זמן סביר. מטרת ההודעה היא לאפשר להם להבטיח את האינטרסים שלהם. דבר זה בולט במיוחד במקרה שלפנינו. אילו ידעו הערבים בזמן על הארכה שניתנה לאזרי, יכלו לפנות לאזרי ולנסות להביא לידי כך, כי התשלומים שהוא עשה ייוחסו לפירעון ההלוואה ולא לכיסוי הגירעון בחשבון העו"ש. זאת ועוד: אילו ידעו הערבים על דבר הארכה הם יכלו לנסות לנקוט אמצעים שיבטיחו כי אזרי יפרע השטר בטרם יעזוב את הארץ, או לפחות יעמיד אמצעים מספיקים לפירעון השטר בהיותו מחוץ לישראל. אמצעים אלה לא נקטו הערבים, שכן הם לא ידעו כלל על הארכה שניתנה לחייב העיקרי. לדעתי, הפר בכך הבנק-הנושה, האוחז בשטר כנפרע, את אמת-המידה להתנהגות ראויה ביחסיו עם הערבים. ודוק: הבנק-הנושה והערבים אינם "זרים" זה לזה. אין הם צדדים רחוקים. לפנינו יחס "קרוב" הן מבחינת הסכם הערבות והן מבחינת היחסים השטריים. בהתקיים יחס קרוב שכזה, דורשת ההגינות ביחסים הבין-אישיים כי הבנק-הנושה, האוחז כנפרע בשטר, יודיע לערבים בתוך זמן סביר על ארכה שהוא עצמו נתן לחייב העיקרי. הכרה בחובת הודעה זו אינה מטילה נטל כבד על הבנק-הנושה. הוא מכיר את הערבים, לאור ההסכם שביניהם; הוא יודע על דבר הארכה, שכן הוא נתן אותה. בנסיבות אלה, תהא זו פרקטיקה פשוטה שאינה מכבידה, לשלוח הודעה לערבים בתוך זמן סביר כי ניתנה ארכה לחייב העיקרי. כפי שנמסר לבית-משפט השלום, זו אכן פרקטיקה בנקאית לעניין "חובות בעייתיים". אין כל קושי בהרחבתה לעניין כל חוב. על-כל-פנים, גם אם הדבר יגרור קשיים מסוימים, הם נדרשים על-פי עקרון תום-הלב. מסקנתי הינה אפוא, כי הדין מטיל על הבנק-הנושה בענייננו חובה להודיע לערבים על דבר מתן ארכה לאזרי. בחובה זו הם לא עמדו (עמ' 814 בפסק הדין, ההדגשה לא במקור).


בפרשת ליברמן נקבע, כי הבנק הפר את חובת תום הלב בכך שלא הודיע לערבים כי נתן אורכה לחייב העיקרי, זאת על אף שנקבע בשטר הערבות כי הערבים נותנים הסכמתם לכל ארכה מבלי שהדבר יפגע בערבותם, ובהינתן כי מתן הארכה לא השפיע בפועל על חיובם של הערבים.
כך אף בענייננו, על הבנק הייתה מוטלת החובה להודיע למערער על דבר אי הגשת תביעת החוב במועד, ואף הייתה מוטלת עליו החובה להודיע למערער כי תביעת החוב מטעמו, נדחתה.
משלא עשה כן, ומשנתן למערער להבין כאילו הבנק פועל על פי התחייבותו, הפר הוא את חובת תום הלב שהוא חייב בה.
אינני מקבל אף את דעתו של בית משפט קמא, כאילו יש לראות בהסכמתו של הבנק, שלא לממש את הבטוחה על בית המגורים של המערער, ולהסכים לפירעון החוב על ידי העמדת הלוואה, משום גורם שיש בו כדי להעיד על תום לב מצידו של הבנק ועל מחווה מיוחדת שעשה למערער.
נוהג שבעולם הוא שבנקים מעדיפים, בדרך כלל, כי חובות החייבים כלפיהם יפרעו על דרך של הלוואה בטוחה, אשר ריבית מכובדת בצידה, על פני מימוש בתי מגורים של החייבים, הליך שהוא בדרך כלל לא פשוט וכרוך בהתדיינויות מרובות. אני נוטה לחשוב שאף בענייננו החלטת הבנק לא נבעה מאלטרואיזם גרידא, אלא משיקולים כלכליים ענייניים. מכל מקום, אין בעניין זה כלל וכלל כדי לכפר על חוסר תום הלב שנקט הבנק כלפי המערער, כפי שבואר לעיל.

תוצאות הפרת חובת תום הלב
22.
משקבעתי כי הבנק הפר את חובת תום הלב שלו כלפי המערער, השאלה שנשאלת הינה, מה הפיצוי המגיע למערער בגין הפרה זו.

בפרשת ליברמן, תוך שהוא נדרש לשאלת הפיצויים בגין הפרת חובת תום הלב, כך אומר כב' הנשיא ברק:

"מהי התרופה לה זכאים הערבים בגין הפרה של חובת תום הלב על ידי הבנק- הנושה? סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי)- המטיל את חובת- תום הלב- אינו קובע את הסעדים בגין אי קיום החובה. סעדים אלה נגזרים מחובת תום- הלב ומשקפים את הצורך ליתן
אותו סעד שיהא מתאים להפרת החובה, בנסיבות העניין. עמדתי על כך באחת הפרשות, בצייני:
"סעיף 39 לחוק החוזים אינו כולל כל הוראה באשר לתוצאות הנובעות מתוך כך, שבעל חוזה אינו מקיים את החוזה בתום לב ובדרך מקובלת. אין משמעות הדבר, כי חובה זו מוסרית בלבד, שאין לה נפקות משפטית. היעדר הוראה באשר לתוצאות, הנובעות מאי קיום החובה האמורה בסעיף 39 לחוק החוזים, מקורו בעובדה,
שתוצאות אלה אינן אחידות, אלא הן משתנות על פי ההקשר בו מתעוררת השאלה. לעתים תוצאת אי קיום החובה היא בתשלום פיצויים או במתן אכיפה. לעתים התוצאה היא בשלילת פיצויים או
אכיפה מהצד המפר. לעתים תוצאת ההפרה היא במתן כוח לבעל החוזה האחר לפעול פעולות מסוימות בתחום החוזה, שאחרת היו נחשבות להפרה, או שלילת כוח, הנתון לבעל החוזה המפר על פי הוראות החוזה. לעתים התוצאה אינה אלא זו, שהפעולה, שבוצעה
תוך הפרת החובה, אינה משתכללת ואינה תופסת..."

בפרשת ליברמן נקבע, כי מכוח עקרון תום הלב יש לשחרר את הערבים מחבותם כדי הנזק שאי מתן ההודעה גרם להם. בנסיבות המקרה שם, משמעות הדבר הייתה שחרור מלא של הערבים מחבותם על פי שטר.

במקרה בו עסקינן קשה לאמוד את הנזק שנגרם למערער מהפרת חובתו של הבנק, ואפשר וצודק בית המשפט קמא כי אף לו היה מקיים הבנק את חיוביו, תועלת רבה לא היה מביא הדבר למערער. בפסק דינו, ציין בית המשפט קמא כי אילו הוגשה תביעת הבנק לכונס במועד הקבוע לכך, דינה היה להידחות בהתאם לתקנה 84 בתקנות פשיטת הרגל, המורה כי נושה מובטח יהא זכאי לקבל דיבידנד רק בשל סכום החוב העולה על שווי הערובה שבידו. על פי תחשיבו של בית המשפט, שווי הבטוחה שהחזיק בה הבנק, עלה על מלוא שווי חוב החברה לבנק, ומשכך אפשר והייתה נדחית תביעת החוב של הבנק במסגרת תיק הכינוס.

אף שכאמור, אפשר וצדק בית המשפט קמא בהערכתו כי תביעת החוב, גם אם הייתה מוגשת, לא היתה מביאה ברכה רבה למערער, אין הדבר ודאי כלל וכלל.

ראוי לציין בעניין זה, כי ביום 25.9.08 בוטל הסדר הנושים נשוא הדיון, בשל כך ששגיא הציג מצג שווא לגבי מסכת נכסיו, ובית משפט הורה להשיב על כנו את הצו לכינוס נכסיו. במצב דברים זה אפשר, ובסופו של יום, לו הייתה תביעת החוב של הבנק מוגשת במועד ומתקבלת, היה הבנק, כמי שידיו רב לו באיתור נכסים ובגבייתם, מצליח לגבות משגיא סכומים גבוהים יותר, וממילא חובו של המערער היה מצטמצם במקביל.
אמנם המערער לא הצליח בבית משפט קמא להוכיח מהו הנזק שנגרם, בשל התנהלות הבנק, אך אין משמעו של דבר, כי תוצאת כשלון זה חייבת להיות דחיית תביעתו. בע"א 444/94 אורות ייצוג אמנים והפקות נ' גלי עטרי, פ"ד נא(5) 241, כך אומרת כב' השופטת בינייש (כתוארה אז):

"אכן על התובע להוכיח את שיעור הפיצוי שיהא בו כדי לפצותו, אך כפי שכבר נאמר בע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ מפי השופט ברק (כתוארו אז):

באותם מקרים אשר בהם לאור טבעו ואופיו של הנזק קשה
להוכיח בדייקנות ובוודאות את מידת הנזק ושיעור הפיצויים,
אין בכך כדי להכשיל את תביעתו של הנפגע, ודי לו שיביא אותם
נתונים, אשר ניתן באופן סביר להביאם, תוך מתן שיקול דעת
מתאים לבית המשפט לעריכת אומדן להשלמת החסר".

לדעתי, המקרה שלפנינו בא בגדרם של אותם מקרים אשר יש לעשות בהם שימוש בהערכה, בצידן של העובדות המוכחות, שכן קשה להעריך את שיעורו של הנזק שנגרם למערער בשל הפרת חובתו של הבנק לפעול כנגד שגיא.

הבנק טען בעיקרי טיעונו בערעור, כי לו הייתה תביעת החוב מתקבלת, כי אז המרב שהיה נפסק בגינה היה סך של 17,844 ₪ בלבד, ואת טענתו זו ביסס בחוות דעת של מומחה, אשר אמנם לא התקבלה על ידי בית משפט קמא, ובצדק כך, שהחליט ששיעור הנזק הוא עניין לבית משפט לענות בו, ולא למומחים, אלא שיכולים אנו להתגדר בטענה זו של הבנק, כבסיס לחישוב הנזק שנגרם בגין מחדלו של הבנק.

אני סבור, כי הערכת הבנק, שהנזק שנגרם ממחדלו לא יעלה על הסך הנ"ל, הינה על הצד הנמוך, ונראה לי כי על דרך הערכה יכולים אנו לקבוע ששיעור הנזק עומד על סך של 75,000 ₪.

23.
באשר לטענת המערער, כי יש לראות את הבנק כמי שהעניק לשגיא ולחברה הפטר על דרך הויתור, ובשל כך זכאי אף המערער להפטר מכל חובותיו לבנק, לדעתי אין לקבל טענה זו.

סעיף 55(ג) בחוק החוזים, מורנו כדלקמן:
"הפטיר הנושה אחד החייבים מן החיוב, כולו או מקצתו- בויתור, במחילה, בפשרה או בדרך אחרת- הופטר גם השני באותה מידה, זולת אם משתמעת מן ההפטר כוונה אחרת".

בית משפט קמא קבע, כי הבנק לא הפטיר את שגיא או את החברה מחיוביהם כלפיו, זאת בהתבסס על הנתונים הבאים: הבנק הגיש את התביעה הכספית נגד החברה ומנהליה, ואף קיבל כנגד שגיא

פסק דין
חלקי ופעל למימושו במסגרת הליכי הוצאה לפועל. כמו כן, הוגשה תביעת החוב לנאמן, אלא שבאיחור, ומשנדחתה הבקשה להארכת מועד הגשת התביעה, ערער הבנק בפני
בית משפט המחוזי. בית משפט קמא קבע, כי פעולות אלו מצביעות בבירור שלא ניתן הפטר לשגיא ולא מצאתי כי יש להתערב בקביעתו זו.

כמו כן, אף לו היה במעשים אלו משום "ויתור", הלכה היא, שלא ניתן לראות בהפטר שלא במודע או שלא מרצון חופשי, משום כוונה לוותר על חוב בהתאם לסעיף 55(ג) לחוק החוזים (ע"א 33/00 מדינת ישראל נ' יוסף סוריה, פ"ד נח(5) 1) ויש לבחון האם בנסיבותיו של המקרה ישנה "כוונה אחרת", מטעם המפטיר. לא מצאתי כי בענייננו התקיימה כוונה אחרת כזו.

ראוי אף להוסיף כי בענייננו, אף לו היה מפטיר הבנק את שגיא, לא היה בכך כדי להפטיר את המערער מחיוביו, זאת בהתאם לסעיף 6 בהסכם הערבות עליו חתם המערער כלפי הבנק, ובו המערער הסכים לכל פעולה או הימנעות מפעולה מצד הבנק, מבלי שהדבר ייפגע בערבותו. טענת המערער, כי הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים ביטל את הוראת סעיף 6 בהסכם הערבות, דינה להידחות. סעיף 14 בהסכם הפשרה קבע כי "אין בהוראת הסכם זה או בתנאיו כדי לפגוע ו/או לגרוע ו/או לשנות מן ההוראות ו/או התנאים הקבועים בכל הסכם ו/או מסמך ו/או כתב אשר הנתבעים או מי מהם חתמו ו/או יחתמו עליהם, ואלו יוסיפו לחול ביחסים שבינם לבין הבנק, עד כמה שאין בהם משום סתירה להוראותיו ו/או תנאיו של הסכם זה". על יסוד אלו, קבע בית משפט קמא כי המערער לא זכאי להפטר מכוח סעיף 55(ג) בחוק החוזים, ולא מצאתי כי יש להתערב במסקנתו.

24.
אף טענת המערער בדבר פיצוי שמגיע לו בגין סבל ועוגמת נפש שגרם לו הבנק, דינה להידחות, באשר לא הוכחה בבית משפט קמא.

משהופר חוזה, זכאי הנפגע לפיצויים בגין הנזק, שנגרם לו עקב ההפרה. נזק זה יכול שיהא נזק ממוני ויכול שיהא נזק לא ממוני, כגון כאב וסבל, אי-נוחות או פגיעה ברגשות. הפסיקה קבעה כי כמו בכל נזק אחר, גם לעניין הנזק הלא ממוני, יש לערוך שתי בדיקות: (וראה

ע"א 348/79 חנה גולדמן נ' יצחק מיכאלי, פ"ד לה(4) 31) האחת, קביעת היקפו ומידתו של הנזק הלא ממוני שבגין התרחשותו אחראי המפר, על-פי אמות מידה של סיבתיות וצפיות; השנייה, קביעת שיעור הפיצויים, לו זכאי הנפגע, בגין הנזק שנגרם לו. בענייננו, המערער לא הביא כל ראיה באשר לשיעור הנזק שנגרם לו, ולפיכך אין לפסוק לו פיצוי בגינו.
25.
יש אף לדחות את טענותיו של המערער בדבר עמלות וחיובים מופרזים, בהם חויב המערער בקשר להלוואה אותה העמיד לו הבנק. בעניין זה קבע בית המשפט קמא כי המדובר בהרחבת חזית אסורה, ואין להתערב בקביעתו זו.

סוף דבר

אציע אם כן לחברותיי לקבל באופן חלקי את הערעור, ולחייב את הבנק לשלם למערער סך של 75,000 ₪, וכן לחייב את הבנק בהוצאותיו של המערער, בשתי הערכאות, בסכום של 30,000 ₪.
ע. זרנקין
, שופט

השופטת ש' שטמר
- אב"ד

אני מסכימה

ש. שטמר
, שופטת
[אב"ד]






השופטת ב' בר-זיו
אני מסכימה

ב. בר-זיו
, שופטת

לפיכך הוחלט כמפורט בפסק דינו של השופט דר' ע' זרנקין
: אנו מקבלים את הערעור חלקית
ומורים כי המשיב ישלם למערער סך של 75,000 ₪ וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשתי
הערכאות בסכום כולל של 30,000 ₪.

ניתן היום 14/6/11.





ש. שטמר
, שופטת
[אב"ד]

ב. בר-זיו
, שופטת

ע. זרנקין
, שופט





















ניתן היום,
י"ב סיון תשע"א, 14 יוני 2011, בהעדר הצדדים.












עא בית משפט מחוזי 35324-05/10 אלכסנדר באר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (פורסם ב-ֽ 14/06/2011)