פסקי דין על מ.י. ו.מ.לתכנון ובניה שמעונים | פסקי דין על ויצמן זכאי | פסקי דין על נטלי זכאי |

119/07 חעמ     14/06/2011




חעמ 119/07 מ.י. ו.מ.לתכנון ובניה שמעונים נ' ויצמן זכאי, נטלי זכאי




לך






בית משפט השלום בבאר שבע

חע"מ 119-07 מ.י. ו.מ.לתכנון ובניה שמעונים
נ' זכאי ואח'



14 יוני 2011





בפני
כב' השופט איתי ברסלר-גונן


המאשימה
מ.י. ו.מ.לתכנון ובניה שמעונים
ע"י ב"כ עו"ד רועי רמר


נגד

הנאשמים
1.
ויצמן זכאי
– בעצמו
2.
נטלי זכאי
– בעצמה
<#1#>

<#2#>
הכרעת דין
אני מזכה את הנאשמים מהעבירות שיוחסו להם בכתב האישום, וזאת אף בטרם נדרשו להשיב לאשמה.
1.
כנגד הנאשמים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של ביצוע עבודה ושימוש במקרקעין ללא היתר, עבירות לפי סעיפים 145(א) ו- 204(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965 [להלן: "חוק התכנון והבניה"].
אציין, כי במקורו כלל כתב האישום גם עבירה של עיסוק בעסק טעון רישוי ללא רישיון, עבירה לפי סעיפים 4 ו- 14 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח – 1968, אולם אישום זה נמחק ביום 5.5.2011 בהעדר הסמכה לתובע.
נטען בכתב האישום כי בשנת 2007 הציבו הנאשמים ללא היתר, במקרקעין הידועים כמשק 90 במושב נבטים [להלן: "המקרקעין"], מבנה יביל בשטח כ- 44.4 מ"ר, שני קרונות רכבת מחוברים בשטח כ- 18 מ"ר כ"א ומכולה בשטח כ- 30 מ"ר [להלן יחדיו: "המבנים"].
עוד נטען בכתב האישום, כי "הנאשמים השתמשו במקרקעין כעסק לאחסון שלדי מכוניות ורכבים, תוך עשיית שימוש חורג
במקרקעין, ללא היתר לשימוש חורג", וזאת בעוד שהשימוש המותר במקרקעין הינו לייעוד חקלאי בלבד, וכי - "עד ליום הגשת כתב האישום, לא הרסו, סילקו ופינו הנאשמים את המבנים, והם מחזיקים ומשתמשים בהם בפועל".
2.
במענה לכתב האישום, השיבו הנאשמים כי המבנים נמצאים במקום כבר למעלה מ- 20 שנים וללא שימוש. לטענת הנאשם 1, יש לו מגרש מכוניות בבאר-שבע
[שנשרף לאחרונה] והוא אספן מכוניות ואוהב מכוניות עתיקות. לטענתו, הוא אינו מנהל במקרקעין כל עסק וכל המכוניות שנצפו שם הינן מכוניות השייכות לו אשר הוא אוסף אותן ומטפל בהן לשימושו הפרטי.
הנאשמים טענו כאמור להתיישנות עבירת הבניה.
3.
התיק נקבע להוכחות, ובסיומם טענו הנאשמים שאין להשיב לאשמה.
4.
לטענת ב"כ המאשימה, הוכח מעל לכל ספק סביר לפחות נושא השימוש החורג במקרקעין, כמו גם שהוכחה העובדה שבמקום מתנהל עסק או פעילות עסקית וכי לא מדובר באיסוף רכבי אספנות. לטענת המאשימה, די בראיות שהוצגו כדי להרשיע את הנאשמים בעבירה של שימוש חורג במקרקעין.

הבסיס המשפטי
5.
סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982 [להלן: "החסד"פ"] קובע, כי –
"נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה אף לכאורה, יזכה בית המשפט את הנאשם – בין על פי טענת הנאשם ובין מיזמתו – לאחר שנתן לתובע להשמיע את דברו בענין;..."
נפסק, כי יש לדחות בקשת נאשם לפי סעיף זה אם הובאו ראיות בסיסיות, אף דלות, להוכחת יסודות העבירה המיוחסת לנאשם בכתב האישום. אין צורך שהיקף הראיות שהובא יהיה בו די כדי להרשיע את הנאשם בכל המיוחס לו, אלא די בראיות במידה היוצרת את מערכת ההוכחות הראשונית, המעבירה את נטל הבאת הראיות [להבדיל מנטל השכנוע], מן התביעה אל הנאשם [השוו בש"פ 5140/98 בורקוש נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)].
ודוק: אף אם תידחה בקשת הנאשמים, אין משמעות הדבר כי אם לא יביאו כל ראיה יורשעו. משקל הראיות ובחינת אמינותן לא ייעשו בשלב זה של ההליך, אלא במקרים קיצוניים ביותר כאשר נמצא בעליל שכל ראיות התביעה הן כה בלתי מהימנות עד ששום ערכאה שיפוטית ברת-דעת לא היתה מסתמכת עליהם. ואולם, בחינה זו של מהימנות הראיות בשלב זה של ההליך היא חריגה ביותר.
בשלב זה של ההליך בוחן בית המשפט את מכלול הראיות שהובאו בפני
ו על ידי התביעה, ומניח כי כל החומר שהובא לחובת הנאשמים יזכה במלוא האמון והמשקל. תחת הנחה זו שואל עצמו בית המשפט האם יש בכך כדי להביא להרשעתם של הנאשמים. ככל שהתשובה תהיה חיובית – תידחה הטענה של אין להשיב לאשמה.
סקירת הראיות שהובאו על ידי המאשימה
6.
ראשון העיד מטעם המאשימה מר לואיס בונס, מפקח הועדה המקומית שמעונים [להלן: "המפקח"].
בכל הנוגע למועד בניית המבנים, העיד המפקח כי –

"בסיור שערכתי בינואר 2007 התברר לי השימוש שנעשה במקום, כל השימוש מפורט בכתב האישום וכולל בין היתר מספר מבנים שהוצבו שם ואחסון של מכוניות.

המפקח הציג תמונות שצילם ביום 28.1.2007 בהן ניתן לראות מכוניות במקרקעין וכן משאית גרר שעליה מכוניות [ת/2] כמו כן העיד כי לידיעתו נעשה במקום שימוש לאחסון כלי רכב.
עוד העיד המפקח כי ערך ביקור נוסף במקרקעין ביום 29.6.08 ואף בביקור זה ביצע צילומים, בהם ניתן לראות שישנה תנועה של מכוניות ותחלופה של מכוניות ביחס לביקור הקודם מחודש ינואר 2007 [ת/5].
המפקח העיד עוד כי בדק בארכיב הועדה ולא מצא שקיים היתר למבנים. בחקירה נגדית, השיב המפקח כי אינו יכול לאשר את מועד הקמת המבנים [פרוט' עמ' 8 ש' 2-6]:

"ש:
אני אומרת לך שאני הגעתי עם המבנים האלו לפני 20 שנה למושב נבטים, אתה יכול לשלול את זה?
ת:
לא. אני ראיתי אותם לראשונה ביום 28/01/07.
ש:
האם אתה יודע מתי הם הוצבו במקום?
ת:
לא. "

המפקח שלל את השימוש שנעשה במבנים והעיד כי כלל לא ראה שימוש במבנים [פרוט' עמ' 8 ש' 13-16]:

"ש:
האם בביקורים ראית שימוש שנעשה במבנים?
ת:
לא וגם לא טענתי שנעשה שימוש במבנים. בדו"חות שלי כתבתי את העובדה שהמבנים במקום. יכול להיות שבכתב האישום נרשם "שימוש" כעניין שבשגרה, אני לא טוען שנעשה שימוש אלא טענתי כי המבנים מוצבים במקום."

באשר לטענה כי מתקיים במקום עסק, אישר המפקח כי –
"במסמכים שהעברתי לתובע לא טענתי שבמקום מתנהל עסק. אני כתבתי שבמקום מאוכסנות מכוניות. העניין נרשם בכתב האישום, זו לא טענה שלי."
[הדגשה שלי – א.ב.ג]

כשנשאל לגבי השימוש המותר במקרקעין, הבהיר המפקח כי "היעוד של הנחלה היא חקלאית ויש שטח שמיועד למגורים" [פרוט' עמ' 8, ש' 26], וכי השימוש החורג הוא "אחסון של מכוניות בשטח חקלאי ובשטח מגורים", אם כי בהמשך אישר כי "בתב"ע אין הגבלה למספר הרכבים שיכולים להיות בנחלה".
באשר לשאלה היכן הגבול בין השטח החקלאי לשטח המגורים השיב המפקח כי –
"אין לי בתיק ראיה היכן מתחילה ומסתיימת המשבצת הצהובה. אני לא יכול להצביע כרגע באופן מדויק איפה הגבול, אך מהיכרותי וניסיוני בפיקוח, אני יודע לזהות את אזור המגורים ואת האזור החקלאי. יש בידי צילום אוויר המראה את כלל שטח הנחלה ושם ניתן לראות את מה שכרגע אמרתי. הצילום אוויר אינו מסמך סטטוטורי ולכן ציינתי שאיני יכול להגיד באופן גיאומטרי את גבולות המשבצת אך לכן ציינתי את דבריי. ".

7.
עד נוסף מטעם המאשימה היה מר שחר יסינובסקי, מנהל היחידה לאיכות הסביבה בנגב המערבי, מטעם המשרד להגנת הסביבה.
מר יסינובסקי העיד כי ביקר במקרקעין ביום 8.2.07 בעקבות תלונה על הפעילות במקום וכי ראה פעילות שנראית כהתנהלות של מוסך, וזאת נוכח סימנים של עבודות עם שמן ופעילות עם מנועים של מכוניות. הוא העיד כי בביקור ראה הרבה רכבים שחונים במקרקעין וגם רכב להובלת מכוניות שהיה במקום וכן העיד כי -


"ת:
בפועל מה שראינו בשטח זה סימנים לפסולת מעבודות ברכב, כגון סמרטוטים רטובים בשמן, שמן על הרצפה, חלקי חילוף זרוקים בצד וכו'.
ש:
מניסיונך, פסולת שכזו -
ת:
מטיפול ברכבים, הערכתי שזו פעילות שצריכה להיות במוסך ולא בשטח כזה. ציינתי לכאורה במוסך.
...
ת:
אם מדברים על עסק בו יש קופה רושמת, אני משווה זאת כשאני מקבל תלונה למשל בנתיבות או אופקים שיש מישהו שמטפל ברכב של השכנים על המדרכה הציבורית זה למעשה לא עסק אך הוא מקבל כסף על כך. עובדתית מה שראיתי זו עבודה ברכבים במסה שאני לא רגיל לראות. אני לא יודע אם הנאשמים קיבלו תמורה עבור הרכבים האלו ואני גם לא יודע למי הרכבים שייכים אך ראיתי עבודות מוסך. "

ניתוח הראיות והדיון:
8.
כאמור, בחינת המוצא צריכה להיות האם עמדה המאשימה בנטל הבאת הראיות לצורך הוכחת עובדות כתב האישום.
עבירת הבניה ללא היתר:
9.
עצם הבניה הוכח, שכן הוכח קיומם של מבנים והמפקח העיד כי לא מצא היתר לכך. גם הנאשמים לא טענו לקיומו של היתר, אלא דווקא להתיישנות העבירה.
ואולם, בעצם הוכחת הבניה אין די.
מועד הבניה עצמו לא הוכח כלל וכלל. כתב האישום מייחס לנאשמים את עבירת הבניה בחודש ינואר 2007 או בסמוך לכך. לעובדה זו לא הובאה ולו ראשית ראיה. המפקח עצמו לא העיד על כך, ולא הוגש כל מסמך המאשר את מועד הבניה. בהקשר שלפנינו, מועד הבניה מהווה יסוד מיסודות העבירה, ובמיוחד כאשר נטען בישיבת המענה כי מדובר בבניה ישנה.
ודוק: אין הנאשמים צריכים להראות שבנו לפני 20 שנה. על בית המשפט להניח כי הנאשמים לא יעידו. בהקשר זה, אולי הימנעותם מלהעיד תשמש לחיזוק הראיות כנגדם, אולם זאת כמובן ביחס לראיות שהוכחו, ואין תחליפו של אותו חיזוק כדי למלא את החסר בקיומה של הראיה עצמה.
10.
סעיף 85(4) לחסד"פ קובע כי על כתב האישום להכיל, בין היתר, את "תיאור העובדות המהוות את העבירה, בציון המקום והזמן במידת האפשר לבררם;" [הדגשה שלי – א.ב.ג].
בהקשר זה, של מועד ביצוע העבירה, יש להוסיף גם את הוראת סעיף 9 לחסד"פ הקובעת כי "אין להעמיד אדם לדין בשל עבירה אם עברו מיום ביצועה...". נוסח הסעיף הוא ברור והוא מכוון לכך שהתיישנות העבירה בהקשר זה הינה מהותית, וזאת להבדיל מההתיישנות הדיונית החלה בהליכים אזרחיים.
מועד התרחשות אירוע הנטען בכתב האישום הינו פרט חיוני לאפשרות הנאשם להתגונן, והוא יסוד מיסודות העבירה. כיוון שכך, אי הוכחת המועד, משמיטה את הבסיס להרשעה. אמנם, שהמאשימה רשאית לנקוב בתאריך מסויים לצד הציון "או במועד סמוך לכך" אך ככל שאף זאת לא מוכח, אין לומר כי הוכחו יסודות העבירה הנטענת בכתב האישום [השוו למשל ת"פ (מחוזי ב"ש) 8110/00 מדינת ישראל נ' סוגאקר יצחק (פורסם במאגרים)].
כיוון שכך, כאשר המאשימה כלל לא הביאה ראיה בעניין של מועד ביצוע הבניה, אף לא באופן קרוב, יש לקבוע כי לא הוכחו כלל יסודות עבירת הבניה.
בעניין זה ניתן לפנות גם לסעיף 34כב(ב) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 הקובע כי "התעורר ספק סביר שמא קיים סייג לאחריות פלילית, והספק לא הוסר, יחול הסייג".
הוראה זו עוסקת בשאלה על מי מוטל נטל הבאת הראיות ואף השכנוע, ומהי דרגת השכנוע הנדרשת, להוכחת הסייג לאחריות הפלילית, ונפסק כי לאור תיקון 39 לחוק העונשין, נדרש נאשם הטוען כי הוא חוסה בצילה של אחת ההגנות בחוק, לעורר ספק סביר בדבר קיומו של סייג לאחריות הפלילית, ומקום מקום בו לא הצליחה התביעה להפריך ספק זה, יופטר הנאשם מאחריותו [השוו ע"פ 549/06 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים)].
11.
נשאלת השאלה האם היה על הנאשמים להעיד על מנת להעלות את הספק בדבר מועד הבניה?
סבורני שבמקרה שלפנינו אין צורך בכך. הנאשמים טענו את טענת ההתיישנות כבר במועד המענה. אילו היתה מבקשת המאשימה לבצע חקירה נוספת [כיוון שהנאשמים לא התייצבו למסירת עדות], ואף לתקן את כתב האישום, ניתן היה לדון בבקשתה לאור טענתם ה"מפתיעה" של הנאשמים ויתכן והבקשה לתיקון כתב האישום היתה מתקבלת. ואולם, המאשימה לא עשתה כן. תחת זאת הסתפקה בהעדת המפקח לסתור טענת הנאשמים כבר בישיבת המענה ולפיה המבנים נבנו במקום לפני 20 שנים.
סבורני, כי מכיוון שמדובר בטענה מהותית, ולנוכח האמור לעיל בדבר יסודות העבירה, שומה היה על המאשימה לסתור טענת הנאשמים, אף בלא צורך בהעדתם, ולפחות להביא בדל ראיה באשר למועד הבניה.
12.
כאמור, המאשימה לא עשתה כן ואף המפקח מטעמה העיד כי אינו יודע מתי נבנו המבנים.
הספק הסביר שהעמידו הנאשמים בהקשר זה, לא היה טעון אפילו ראיות מטעמם ודי היה בחקירתו של המפקח כדי להעלות את הספק האמור, שמא עבירות הבניה התיישנו.
כיוון שכך, אני קובע כי לא הובאו די ראיות להוכיח את עבירת הבניה במועד הנטען בכתב האישום.

השימוש במבנים:
13.
כשם שהמאשימה לא הביאה בדל ראיה באשר למועד הבניה, היא לא הביאה אפילו בדל ראיה להוכיח כי נעשה שימוש כלשהו במבנים. המפקח בעצמו העיד כי לא ראה כל שימוש במבנים, וכי לא טען שקיים שימוש במבנים.
14.
די בכך כדי לקבוע שלא הוכח השימוש במבנים.
15.
עולה השאלה האם לא ניתן להרשיע את הנאשמים בשימוש חורג במקרקעין ללא היתר, על יסוד עצם הימצאות המבנים ללא היתר במקרקעין.
מצאנו בפסיקות בתי המשפט מספר גישות לשאלה מהו שימוש המהווה עבירה ואימתי יוגדר מעשה מסויים כ"שימוש חורג במקרקעין".
כך למשל, בעמ"ק (שלום בית שמש) 20130/06 מדינת ישראל נ' פוגל ארלט (פורסם במאגרים), נפסק כי כל עוד לא נעשה שימוש בפועל, אף אם בוצעה עבירת בניה, הרי שלא התגבשה עבירת השימוש ללא היתר. גישה דומה ננקטה בתו"ב (שלום – קריות) 9009-10-08 ועדה מרחבית תו"ב מעלה נפתלי נ' עבד (פורסם במאגרים).
מנגד, מצאנו עמדה אחרת ולפיה אין הכרח להוכיח שימוש בפועל בחלק ספציפי של מבנה שהוקם ללא היתר [ת"פ (שלום נצרת) מדינת ישראל נ' אבו חנא רפיק (פורסם במאגרים)], וראו גם עמ"ק (שלום – עכו)
מדינת ישראל נ' מוחסן סאלח (פורסם במאגרים), וכן תו"ח (חי') 9391-12-08 ועדה מחוזית לתכנון ובניה - צפון חיפה נ' אג'נדה בר קפה בע"מ, שם הובעה הדעה לפיה אבן הבוחן צריכה להיות אפשרות השימוש ולא בהכרח השימוש בפועל, וכל עוד מאפשר המבנה שימוש חורג ללא היתר, הרי שניתן להרשיע בביצוע העבירה, אף אם לא נעשה כל שימוש בפועל.
מדובר איפוא בשאלה של פרשנות החוק, וכבר נפסק כי אף חוק פלילי, יש לפרשו על דרך מתן משמעות הגיונית וטבעית ללשון החוק כדי להגשים את מטרת החקיקה. מילותיו של החוק אינן מבצרים, שיש לכבשם בעזרת מילונים, אלא עטיפה לרעיון חי, המשתנה על-פי נסיבות הזמן והמקום, לשם הגשמת מטרתו הבסיסית של החוק [ראו ע"פ 787/79 חיים מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4) 421].
16.
עקרון החוקיות בפלילים טמון, בין היתר, גם בסעיף 34כא לחוק העונשין ולפיו –
"ניתן דין לפירושים סבירים אחרים לפי תכליתו, יוכרע העניין לפי הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין".

[השוו למשל ע"פ 2831/95 הרב עידו אלבה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 221].
לעקרון זה יש לצרף גם הגישה שלפיה יש לפרש את הוראות חוק התכנון והבניה נוכח הפגיעה המתבקשת בזכות הקניין [השוו למשל עע"מ 2273/03 אי התכלת שותפות כללית נ' החברה להגנת הטבע (פורסם במאגרים)].
לדידי, אין פערים מהותיים בין פסיקותיהם השונות של בתי משפט השלום. אף אני סבור, כי כאשר נבנה מבנה ללא היתר, אשר הינו חלק ממבנה אחר, אין צורך שייעשה שימוש בכל חלקי המבנה ויש לבחון את השימוש ללא היתר כשימוש במקרקעין כולם. בהקשר זה, יש לקבוע כי כאשר נעשה שימוש במקרקעין שלא על פי ההיתר שניתן, כי אז עצם השימוש ובכלל זה הבניה עצמה, מהווה שימוש חורג ללא היתר [ראו ע"פ (י-ם) 41/91 מדינת ישראל נ' מדינת ישראל נ' אמויאלס דוד (פורסם במאגרים)].
שונה הדבר במקרה של מבנה שהוקם לפני שנים רבות ללא היתר, והוא עומד כאבן שאין לה הופכין, וללא שימוש כלל. סבורני, כי במקרה שכזה אין לייחס לבעליו של המבנה עבירה של שימוש בבניין או במקרקעין, שכן עצם השימוש, שהוא היסוד ההתנהגותי ברכיבי העבירה, לא קיים. מצב דברים שכזה יכול להוות בסיס לבקשה לפי סעיף 212 לחוק, וזאת על מנת להסיר את המפגע.
חיזוק לגישה זו אני מוצא בעצם הגדרתה של עבירת השימוש כ"עבירה נמשכת" והסמכות המוקנית לבית המשפט להשית קנס יומי בגין אותה עבירה נמשכת. ההגדרה כעבירה נמשכת מחייב כי יהיה רכיב התנהגותי של שימוש נמשך.
לדעתי, כאשר אין כל שימוש במבנה שנמצא במנותק ממבנה אחר, אין מקום להרשיע את הנאשם בעבירה שכזו.
יצויין עוד, כי בהקשר למבנים, ייחסה המאשימה לנאשמים, בכתב האישום, מעשה של שימוש במבנים, ולא שימוש במקרקעין [סעיף 7 לכתב האישום] ובכך העמידה את היסוד העובדתי שצריך להיות מוכח לצורך ביסוס העבירה הנטענת, ביחס למבנים, ולא ביחס למקרקעין.
כאמור, בנסיבות שלפנינו לא הובאה כל ראיה לשימוש במבנים, ולפיכך יש לקבוע כי המאשימה לא עמדה בנטל הבאת הראיות לעניין זה.
השימוש החורג במקרקעין:
17.
המאשימה ייחסה לנאשמים את השימוש החורג במקרקעין [בשונה מהשימוש החורג ביחס למבנים] בסעיף 3 לכתב האישום, כהאי לישנא:
"3.
א.
הנאשמים השתמשו ומשתמשים במקרקעין כעסק לאיחסון שלדי מכוניות ורכבים,תוך עשיית שימוש חורג במקרקעין, ללא היתר לשימוש החורג.

ב.
השימוש האמור שהנאשמים עושים במקרקעין, אסור עפ"י התוכנית החלה על המקרקעין, שייעודם חקלאי בלבד."
נראה, כי ניסוח כתב האישום באופן האמור, נועד לתמוך, בין היתר, גם את העבירה של ניהול עסק ללא רישיון, אשר נכללה בכתב האישום המקורי [טרם תוקן].
18.
המאשימה לא הרימה את הנטל להוכיח כי במקום נעשה שימוש לצרכי עסק. אף לא אחד מן העדים לא טען זאת.
ואולם, המאשימה כן עמדה בנטל בשלב זה להראות כי במקום נעשה שימוש לאחסון מכוניות, או חלקי מכוניות. מהתמונות עולה כי במקרקעין נמצאות מכוניות רבות, במצב כזה או אחר וניתן לראות כי המכוניות נמצאות בשטח הצמוד למבנה המגורים.
19.
תקנות התכנון והבניה (עבודה ושימוש הטעונים היתר), תשכ"ז-1967 מגדירות מה הן העבודות במקרקעין והשימוש בבניין הטעונים היתר, ומגדירות שימוש טעון היתר כ"כל שימוש חורג". בהקשר זה, מוגדר המונח שימוש חורג בחוק עצמו כ-
"שימוש חורג", בקרקע או בבנין - השימוש בהם למטרה שלא הותר להשתמש בהם, הן במיוחד והן מהיותם באזור או בשטח מיוחד, לפי כל תכנית או תקנה אחרת שלפי חוק זה החלות על הקרקע או הבנין או לפי היתר על- פי כל חוק הדן בתכנון ובניה;
משמעות הגדרה זו, ביחד עם סעיף 145(א) לחוק, היא שכל שימוש שהינו ללא היתר, גם אם הוא שימוש מותר לכאורה לפי תוכנית החלה על המקרקעין, הוא שימוש חורג, והיעדר היתר לשימוש הנעשה בפועל במקרקעין מהווה שימוש חורג ללא היתר [השוו ע"פ (חי') 1223/06 מוראני זיאד נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה "מעלה נפתלי" (פורסם במאגרים)].
20.
מעבר להוכחת עצם השימוש שנעשה במקרקעין [להעמדת רכבים וגרוטאות], צריכה המאשימה להביא ראיה לכך שמדובר בשימוש חורג.
לעניין זה, העיד המפקח, כאמור, כי אחסון המכוניות הינו גם בשטח החקלאי וגם בשטח המגורים. יחד עם זאת, אישר כי אין הגבלה בתב"ע למספר הרכבים שיכולים להיות בנחלה.
מהו אם כן השימוש החורג שנטען? זאת לא ידעתי.
21.
המאשימה הסתפקה בהגשת צילומים, המתעדים את קיומם של הרכבים. ואולם, על מנת להאשים אדם בעבירה של שימוש חורג, על המאשימה להרים את הנטל ולהראות תחילה מהו השימוש המותר. זאת לא נעשה.
אף אם אניח, כי אחסון רכבים אינו יכול להיות בשטח חקלאי, עדיין לא הוצגה לי כל ראיה קבילה שהמקום בו העמידו הנאשמים את הרכבים הינו בתוך השטח שייעודו חקלאי. כאשר העד מטעם המאשימה מעיד כי יש שטח המיועד לחקלאות ושטח המיועד למגורים, וכי אין הגבלה על מספר הרכבים בתוך הנחלה, קיימת חשיבות לתשריט או ראיה אחרת שתבהיר היכן עובר הגבול בין השטח החקלאי לאותה "משבצת צהובה" כהגדרתו של המפקח.
כאמור, כשנשאל המפקח, אישר שאין כל מניעה לאחסן רכבים בשטח הנחלה, שלא בשטח החקלאי.
22.
בהליך הפלילי שעניינו בעבירה של שימוש חורג, נטל הראיה לכך שהשימוש אשר נעשה במבנה או במקרקעין הינו שימוש חורג, רובץ על התביעה. לפחות בשלב הראשון. רק לאחר שהתביעה תראה מה הייעוד המוגדר של המקרקעין או המבנה, ומהו השימוש שעושה הנאשם, או אז יעבור הנטל אל הנאשם להראות כי השימוש שהוא עושה הוא אכן שימוש מותר [השוו ע"פ 5633/93 מדינת ישאל נ' אומניפול (1957) בע"מ ואח' (פורסם במאגרים)].
23.
במקרה שלפנינו, המאשימה לא הרימה את הנטל להראות מהו השימוש המותר המוגדר על פי ההיתר במקום בו היו הרכבים. המפקח ידע להעיד על חלק מהמקרקעין שהוא מוגדר לחקלאות והחלק האחר בייעוד למגורים, ששם, כך העיד המפקח, אין הגבלה על מספר הרכבים שיכולים להחנות.
24.
המאשימה לא הציגה תשריט או רישום ובוודאי שלא הציגה את התוכנית החלה על המקרקעין ועל כן לא ניתן לקבוע היכן עמדו הרכבים ביחס לתוכנית. עדותו של המפקח לפיה הוא מכיר את המקום אינה מספיקה בהקשר זה ואין בה כדי להעביר את הנטל אל הנאשמים.
25.
כיוון שלא הוכח קיומו של עסק ולכל היותר הוכח כי הנאשמים העמידו רכבים (במספר גדול ביותר) בשטח המקרקעין, וכיוון שלא הוכח ייעודם של המקרקעין במקום בו הועמדו הרכבים, הרי שהמאשימה לא עמדה בנטל המוטל עליה בשלב הראשון, להוכיח מהו השימוש המותר, ומהו השימוש שעושים הנאשמים.
26.
די בכך כדי לקבוע כי המאשימה לא עמדה בנטל הדרוש במשפט הפלילי, ולו אפילו על מנת שהנאשמים יצטרכו להשיב לאשמה.

סוף דבר:
27.
ממכלול האמור לעיל, אני סבור כי המאשימה לא הביאה אפילו ראיות דלות, בסיסיות, להוכחת יסודות העבירות המיוחסות לנאשמים בכתב האישום, ובוודאי שלא באופן המעביר את נטל הבאת הראיות אל הנאשמים.
28.
לפיכך, אני מקבל טענת הנאשמים שאין להשיב לאשמה, ואני מזכה אותם מהעבירות שיוחסו להם בכתב האישום.
זכות ערעור בתוך 45 יום לבית המשפט המחוזי.

<#5#>

ניתנה והודעה היום י"ב סיון תשע"א, 14/06/2011 במעמד הנוכחים.


איתי ברסלר-גונן
, שופט













חעמ בית משפט שלום 119/07 מ.י. ו.מ.לתכנון ובניה שמעונים נ' ויצמן זכאי, נטלי זכאי (פורסם ב-ֽ 14/06/2011)