פסקי דין על שמעון חסון בע"מ | פסקי דין על נועם שיש ובניה | פסקי דין על מוטי נגר | פסקי דין על ורד נגר |

173/09 א     05/06/2011




א 173/09 שמעון חסון בע"מ נ' נועם שיש ובניה בע"מ, מוטי נגר, ורד נגר








בית משפט השלום בראשון לציון



ת"א 173/09 שמעון חסון בע"מ
נ' נגר ואח'

ת"א 996/09 שמעון חסון בע"מ
נ' נגר

ת"א 4656/09 שמעון חסון בע"מ
נ' נגר ואח'






בפני

כב' השופטת
מיכל עמית - אניסמן

התובעת
שמעון חסון בע"מ


נגד

הנתבעים
1. נועם שיש ובניה בע"מ
2. מוטי נגר
3. ורד נגר




פסק דין



לפניי שלוש תובענות אשר עניינן תשלום התמורה המגיעה לתובעת, כך לטענתה, בגין הזמנת סחורות על ידי הנתבעת 1 (להלן: "החברה") אשר הנתבע 2, מנהלה ובעל המניות בה, ערב לחובותיה (להלן: "הנתבע"), והנתבעת 3 (להלן: "הנתבעת"), אשתו של הנתבע, ערבה עד לסך של 300,000 ש"ח.

עובדות וטענות הצדדים
1.
התובעת הינה חברה ליבוא ואספקת לוחות שיש. החברה הינה הבעלים של עסק לעיבוד לוחות שיש למטבחים וחדרי אמבטיה. התובעת טוענת בכתב התביעה כי במהלך השנים 2007 ו- 2008 רכשה ממנה החברה סחורות בהיקף של 520,000₪. התובעת מחזיקה בשיקים המשוכים מחשבונה של החברה ו/או מחשבונו של הנתבע בסך כולל של 963,929 ₪: שיקים המשוכים מחשבונו של הנתבע בסכום כולל של 677,000₪ (נספח א לתצהיר מטעם התובעת) ושיקים על הסך של 286,929₪, משוכים מחשבונה של החברה (נספח ג לתצהיר מטעם התובעת). כל השיקים חוללו מפאת א.כ.מ או היות החשבון מוגבל.

2.
התובעת מודה כי הגם שהיא מחזיקה בשיקים בסך כולל של 963,929 ₪, הרי שחובם של הנתבעים לתובעת אינו עולה על הסך של 520,000 ₪, בקיזוז הסכומים ששולמו על ידי הנתבע, קרי הסך של 260,000 ₪. דהיינו, יתרת חובתם של הנתבעים, לשיטת התובעת, עומד על הסך של 260,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.
3.
כאמור, עסקינן בשלוש תביעות. ת"א 173/09 - ראשיתה בבקשה לביצוע שטר חוב על הסך של 300,000 ₪, שהוגש ביום 1.12.08 (תיק הוצל"פ מספר 18-14871-08-6). שטר החוב חתום על ידי הנתבע בערבות הנתבעת ונמסר לתובעת במסגרת הסכם פריסת תשלומים, שנערך ביום 17.9.08, עליו יפורט בהמשך.

4.
במסגרת תיק זה שילם הנתבע הסך של 150,000 ₪ ובוצעה הפחתת קרן בחוב בהתאם. כמו כן, בהתאם ל

פסק דין
חלקי שניתן בתיק זה על ידי כב' השופט קינר, שילם הנתבע לתובעת סכום נוסף של 110,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. על כן, בתיק זה נותרה יתרה לתשלום על ידי הנתבע בסך של 40,000 ₪ (בצירוף הפרשי הצמדה, ריבית, הוצאות ושכ"ט).

5.
ת"א 996/09- ראשיתו בבקשה לביצוען של 15 המחאות, משוכות על ידי הנתבע, בסך כולל של 220,000 ₪ (תיק הוצל"פ מספר 18-15850-08-02). תיק ההוצאה לפועל נפתח ביום 21.12.2008.

6.
ולבסוף, ת.א. 4656/09, אשר עניינו תביעה בסדר דין מקוצר, שהוגשה כנגד החברה וכנגד הנתבע, על הסך של 249,380 ₪ בעילה חוזית. בכתב התביעה נטען כי החברה והנתבע הפרו את החוזה שנכרת בינם לבין התובע ביום 17.9.2008 לפריסת החוב (להלן: "ההסכם").

7.
בהסכם נקבע כי חובה של החברה לתובעת, על פי ספרי התובעת, עומד על הסך של 520,000 ₪, והגם שלחברה השגות על גובה החוב, הגיעו הצדדים להסכמה בדבר פריסת החוב בסעיף 8 ב להסכם הקובע כדלקמן:

"8.ב
הלקוח ישלם לספק את החוב המוסכם באופן הבא:


1.

סכום של 150,000₪ ישולם עד ליום 30.11.09.

2.

סכום של 150,000₪ ישולם ב-72 תשלומים חודשיים שווים ורצופים על סך של 2,085 ₪ כ"א וזאת למן יום 15.9.09 ועד ליום 15.10.15 כולל.


ג.
החברה מתחייבת לשלם לספק סכום של 220,000 ₪ ביום 15.3.09.

ד.
זאת ועוד, במידה ויעמדו הלקוח והערבה בתשלום הסכומים המפורטים בסעיף 8ב' לעיל לא תהיה לספק תביעה ו/או טענה כנגד הלקוח ו/או הערבה אלא כנגד החברה בלבד" [ההדגשה במקור].

8.
התובעת טוענת כי הנתבעים לא עמדו בהתחייבותם על פי סעיף 8 להסכם, שעה שלא הפקידו את השיקים הדחויים לביצוע התשלום, ומשכך, הפרו הפרה יסודית את ההסכם.

9.
עוד טענה התובעת כי בהסכם נפלה טעות קולמוס, ולפיה בסעיף 8ב 1 היה על הנתבעים לשלם הסך של 150,000₪ עד ליום 30.11.2008, ולא כפי שנרשם בהסכם עד ליום 30.11.2009.

10.
התובעת טוענת כי הנתבעים ניצלו את טעות הקולמוס שנפלה בהסכם, ומשכך אילצו את מנהל התובעת לחתום על נספח להסכם ביום 4.12.2008 (להלן: "הנספח להסכם"), ובמסגרתו סוכם כי כנגד תשלום הסך של 260,000 ₪ (במקום הסך של 300,000 ₪ שנקבע בהסכם), יחשב חובו של הנתבע, להבדיל מחובה של החברה, כנפרע. כמו כן, בהתאמה הוסכם כי חובה של החברה יעמוד על הסך של 260,000 ₪, במקום הסך של 220,000 ₪, כפי שנקבע בהסכם.

11.
על פי הנספח להסכם התחייב הנתבע לשלם הסך של 150,000 ₪ עד ליום 7.12.2008. אין חולק בין הצדדים כי תשלום זה נפרע במועדו. כמו כן, הוסכם כי יתרת התשלום, בסך של 110,000 ₪, תשולם עד ליום 7.1.2009. התובעת טוענת כי הנתבע הפר התחייבותו לשלם סכום זה, ומשכך, על הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם יתרת החוב, אשר לשיטתם עומדת על הסך של 260,000 ₪. מנגד, טוען הנתבע, כי לא יכול היה לעמוד באותה העת בתשלום זה נוכח העובדה שהתובעת הטילה עיקולים על הכספים שהוא היה אמור לקבל מקוני ביתו, ובכך מנעה ממנו מלקיים את הוראות הנספח להסכם.

דיון

12.
אין חולק כי בסיס התובענות הינו ההסכם והנספח להסכם. התובעת מבקשת לטעון כי הפרשנות הנכונה של ההסכם הינה כי הנתבעים חבים, ביחד ולחוד, ביתרת החוב בסך של 260,000 ₪, בעוד הנתבעים טוענים כי לאחר תשלום הסך של 260,000 ₪, על ידי הנתבע, הרי שיתרת החוב, בסך של 260,000 ₪ הינה של החברה בלבד.

13.
סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973, כפי שתוקן ביום 26.1.2011, קובע כי:
"(א)
חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו.
(ב)
חוזה הניתן לפירושים שונים, פירוש המקיים אותו עדיף על פירוש שלפיו הוא בטל".

14.
בהצעת החוק לתיקון חוק החוזים נקבע כי:
"מוצע לקבוע כללים פשוטים וברורים לפרשנות חוזה, אשר יעמידו במרכז את תוכנו המילולי תוך הגבלת הפרשן לפירוש אשר נטען לפחות על ידי אחד הצדדים להליך המשפטי. כללי פרשנות אלה עולים בקנה אחד עם מהותו ההסכמית של החוזה, תוך הגברה משמעותית של הודאות המשפטית, באופן שיביא לצמצום בהיקפן של המחלוקות סביב פירושם של חוזים, לצמצום בהיקף ההליכים המשפטיים הנפתחים בגין מחלוקות אלה, לקיצורם של ההליכים המשפטיים עצמם ולייעולם.

הכלל הבסיסי המוצע הינו כי חוזה יפורש על פי תוכנו המילולי. . .".

15.
לשון ההסכם, כמו גם לשונו של הנספח להסכם, בענייננו, ברורה.

16.
איני מקבלת את פרשנות התובעת, ולפיה אין מקום לעשות הפרדה בין חוב הנתבע לבין חוב החברה.

17.
הן בהסכם והן בנספח להסכם קיימת הפרדה ברורה בין חובותיה של החברה לבין חובותיו האישיים של הנתבע. במבוא להסכם הוגדרו הצדדים באופן שקיימת אבחנה בין החברה לבין הנתבע, שהוגדר כ"הלקוח". בסעיף 8 ב' להסכם נקבע כי הלקוח, קרי הנתבע, ישלם הסך של 300,000 ₪, ואילו בסעיף 8 ג להסכם נקבע כי החברה תשלם הסך 220,000 ₪.
18.
כמו כן, בנספח להסכם נקבע מפורשות כי לאחר תשלום הסך של 260,000 ₪ על ידי הנתבע באופן אישי (הסך של 300,000₪ על פי ההסכם), הרי שיתרת החוב, בסך של 260,000 ₪ (הסך של 220,000 ₪ על פי ההסכם) יהווה חוב של החברה בלבד.

19.
לענין זה מקובלת עלי פרשנותם של הנתבעים, ולפיהם האבחנה האמורה נקבעה בשל מספר סיבות, כמפורט להלן.

20.
ראשית, הנתבע טען בעדותו, המהימנה עלי, כי בקש את כרטסת התובעת ומצא כי גובה החוב של החברה עומד על הסך של כ- 300,000 ₪, ולפיכך הסכים להתחייב בהסכם כי ישא באופן אישי, על פי ערבותו, בתשלום הסך של 300,000 ₪ (עמוד 28 לפרוטוקול מיום 28.3.2011 בשורות 12-24). בהסכם באו לידי ביטוי באופן מפורש השגותיו של הנתבע מגובה החוב הנטען על ידי התובעת שעה שנקבע כי "ללקוח ולחברה מספר השגות לגבי החוב הרשום בכרטסת" (סעיף 2 להסכם). זאת ועוד, התובעת מחזיקה בידיה שיקים אישיים של הנתבע ושיקים של החברה בסכום כולל של 963,929 ₪ ולא מצאה ליתן הסבר הכיצד סכום השיקים המוחזק על ידה עולה על גובה החוב, לשיטתה. כמו כן, התובעת לא המציאה כרטסת או כל מסמך אחר לצורך הוכחת טענתה בדבר גובה החוב.

21.
שנית, מקובלת ומהימנה עלי לענין זה גירסת הנתבעת, ולפיה הסכימה לערוב לתשלום הסך של 300,000₪ מאחר וזה היה גובה החוב של החברה לנתבעת, ומשכך גם בפועל ערבה עד לסך של 300,000 ₪ בלבד (עמוד 23 לפרוטוקול בשורות 9-11).

22.
שלישית, בסעיף 8ד להסכם נקבע כי במידה ויעמדו הנתבעים ("הלקוח והערבה", כלשון ההסכם) בתשלום הסכומים המפורטים בסעיף 8ב להסכם (הסך של 300,000 ₪) לא תהיה לתובעת תביעה ו/או טענה כנגד הנתבעים, "אלא כנגד החברה בלבד". כך גם בהוראות נוספות בהסכם ממשיכה האבחנה הברורה בין הנתבע לבין החברה – סעיפים 10, 11, 13 ו- 15.

23.
רביעית, הנתבעים העידו כי הרציונל שעמד מאחורי ההפרדה בין חוב החברה לבין חוב אישי של הנתבע הינו האפשרות של התובעת להכיר בחובה של החברה כחוב אבוד במס הכנסה נוכח הקשיים בהם היתה מצוייה החברה באותה העת (עמוד 27 לפרוטוקול בשורות 18-20 ; עמוד 23 לפרוטוקול בשורות 9-11).
24.
הנה כי כן, שעה שהצדדים חתמו על ההסכם, בחרו הם לעשות אבחנה ברורה בין התשלומים שישולמו על ידי הנתבע באופן אישי, בערבות הנתבעת, לבין חובותיה של החברה.

25.
הצדדים בחרו להקדיש בסיכומיהם לשאלה באם היתה בהסכם טעות קולמוס באשר למועד התשלום הנקוב בהסכם - האם ה- 30.11.2008, כפי שטוענת התובעת, או שמא ה-
30.11.2009, כפי שטוענים הנתבעים וכפי שנרשם בהסכם. מצאתי כי אין מקום או צורך להתייחס לטענה זו, שעה שהצדדים העלו על הכתב את הסכמתם המאוחרת יותר, כפי שבאה לידי ביטוי בנספח להסכם, או אז שונו סכומי הפשרה ומועדים התשלום, כפי שפורט לעיל.

26.
למעלה מן הצורך, ולמען לא יימצא הנייר חסר, אציין כי לא מצאתי כי התובעת הרימה את הנטל המוטל על כתפיה להוכחת הטענה בדבר קיומה של טעות קולמוס, שעה שבהסכם, שנערך על בא כוח התובעת ובנוכחותו נחתם (עמוד 26 לפרוטוקול בשורה 1), נקבע במפורש תאריך פרעון זה. זאת ועוד, גם מועדי הפרעון של 72 התשלומים שעל הנתבע היה לשלם על פי הוראות ההסכם נקבע כי יפרעו החל מיום 15.9.2009 (ולא 2008) ועד ליום 15.10.2015 (ולא 2014, ככל שהיה מדובר בטעות קולמוס). כפי שהעידה הנתבעת "לא יכול להיות שלוש פעמים טעות" (עמוד 26 לפרוטוקול בשורה 7).

27.
ואף על פי כן, התובעת פתחה תיקי הוצאה לפועל כנגד הנתבע בטרם הגיע מועד פרעונם של התשלומים הנקובים בהסכם, נוכח סברתה כי התאריך הנקוב בהסכם הינו שגוי עקב טעות קולמוס.

28.
טענה נוספת בפי התובעת היא כי הנתבע הפר את ההסכם בכך שלא מסר לתובעת את ההמחאות הדחויות המשוכות מחשבונה של החברה. ואולם, לא נקבע בהסכם כי הפרה זו מהווה הפרה יסודית של ההסכם המזכה את התובעת בזכות לפעול לגביית מלוא החוב בהוצאה לפועל. זאת ועוד, גם במכתבו של ב"כ התובעת לנתבעים מיום 24.11.2008 נטען כי בהסכם ישנה טעות קולמוס בדבר התאריך, ולכן הגיע מועד פרעונם של התשלומים, ואולם לא נטען כי עצם אי מסירת ההמחאות היא המהווה הפרה של ההסכם. על כך העידה הנתבעת:
"אתם לא אמרתם אף לרגע שהשיקים צריכים להימסר בתוך שלושה ימים. אם היו אומרים לי הייתי נוסעת באותו יום למיתר וחוזרת לת"א עם השיקים. אף פעם לא נאמר לנו שאם לא נמסור את השיקים זה יהיה הפרה של ההסכם" (עמוד 24 לפרוטוקול בשורות 1-3).

ובהמשך עדותה:
"ששמעון חסון התקשר למוטי ואמר לו שההסכם הראשון מופר. הם לא דיברו מילה על השיקים, הם דיברו על המחלוקת של התאריך" (בשורות 6-7).

29.
מכל מקום, שעה שהצדדים העלו על הכתב את הסכמתם החדשה בנספח להסכם, הרי שכאמור, התייתר הצורך לדון בטענות אלו.

30.
כאמור, בנספח להסכם מיום 4.12.2008, הגיעו הצדדים להסכמה, ולפיה במקום שהנתבע ישלם הסך של 150,000 ₪ עד ליום 30.11.2009 וסך נוסף של 150,000 ₪ בפריסה של שש שנים החל מיום 15.9.2009, יוקדמו מועדי התשלום, מחד, ואילו הסכום בו יחוב הנתבע באופן אישי, יעמוד על הסך של 260,000 ₪ בלבד, והסך של 40,000 ₪, אשר הופחת מסכום חובו האישי של הנתבע, יווסף לחוב החברה, מאידך.

31.
גם בנספח להסכם, כמו גם בהסכם, נעשתה אבחנה ברורה בין חובו האישי של הנתבע לבין חובה של החברה (סעיפים 1,2,3,5,6,7 לנספח להסכם). בנספח להסכם הובהר כי "עם קבלת הסך של 260,000 ₪, אין ולא תהיינה לספק כל טענות ו/או דרישות נוספות בקשר עם החוב כלפי הלקוח בלבד", שעה שהלקוח מוגדר במבוא להסכם כנתבע, להבדיל מהחברה.

32.
אין חולק כי התשלום הראשון שנקבע בנספח להסכם, בסך של 150,000 ₪, נפרע במלואו. גם אין חולק כי במועד החתימה על הנספח להסכם, מסר הנתבע למנכ"ל התובעת, מר שמעון חסון (להלן: "מר חסון"), שיק נוסף בסך של 110,000 ₪ עבור יתרת הסכום שהתחייב לשלם על פי הנספח להסכם מועד פרעון - 4.1.2009, כפי שנקבע בנספח להסכם [עמוד 15 לפרוטוקול בשורות 16-28, וכן קבלה של התובעת (נ / 1)].

33.
אלא מאי, מר חסון מודה בעדותו בפה מלא כי שעה שחתם על הנספח להסכם עם הנתבע, פתח כבר תיק הוצאה לפועל כנגד הנתבע והגיש בקשה להטלת עיקולים בטרם מסירת אזהרה, ולא גילה על כך דבר וחצי דבר לנתבע (עמוד 20 לפרוטוקול בשורות 27). הטיבה לתאר את מהלך הדברים הנתבעת בעדותה:
"...בצהריים קראה לי מנהלת משאבי ביה"ח והוציאה לי מסמך שיש עיקול של 330,000 ₪, למרות שיום לפני נפרע לי 150 מהחשבון. הייתי בטוחה שישנה טעות. הדבר הראשון שעשיתי התקשרתי למר שמעון חסון והייתי בטוחה שנפלה טעות. אמרתי לו שמעון יש טעות יש לי עיקול על המשכורת שלי. הוא אמר לי שזו לא טעות ושאלתי אותו איך רק אתמול הוציא 150,000 ₪ מהחשבון שלי זה היה יום שני אחרי שביום חמישי מוטי חתם על הסכם הפשרה וביום ראשון שלפני נפרע לי השיק. התקשרתי לשמעון חסון ואמרתי לו שהגיע שליח עם עיקולים על המשכורת שלי והוא אמר שזה לא טעות והוא יודע הוא אמר שהוא יהרוס אותי" (עמוד 24 לפרוטוקול בשורות 17-26).

34.
איני מקבלת את טענת התובעת, ולפיה היה על הנתבע לצפות כי ינקטו כנגדו הליכי הוצאה לפועל, גם לאחר החתימה על הנספח להסכם (סעיף 61 לסיכומי התובעת). שעה שהתובעת והנתבע חתמו על הנספח להסכם ושונו תנאי התשלום באופן שהנתבע
התחייב להקדים ולשלם הסך של 260,000 בתוך 30 יום, במקום בפריסה הקבועה בהסכם, הרי שהתובעת היתה צריכה לעצור את כל הליכי ההוצאה לפועל הננקטים כנגד הנתבע על מנת לאפשר לו לעמוד בהתחייבותו.

35.
עולה כי יש לקבל את גירסת הנתבע במלואה, לפיה לא יכול היה לכבד את השיק השני שמסר לתובעת, שעה שהתובעת עצמה הטילה עיקולים על חשבונו (בו אמורים היו להתקבל כספים ממכירת ביתו), וזאת מבלי לגלות לו (עמוד 19 לפרוטוקול בשורות 12-20). הנתבעת הסבירה בעדותה כי נוכח פסק דינו של השופט קינר, ולפיו חוייבו לשלם הסך של 110,000₪ לצורך הסרת יתרת העיקולים, נטלה הלוואה מאימה ולאחר שחרור העיקולים, השיבה לה את הכספים (עמוד 25 לפרוטוקול בשורות 9-10).

36.
טענה אחרונה בפי התובעת היא כי הנתבע הפר את הוראות הנספח להסכם שעה שלא מסר לתובעת שיק של החברה על הסך של 260,000 ₪ בהתאם להוראות סעיף 6 לנספח להסכם. אכן, שיק החברה לא נמסר לתובעת תוך 3 ימים. דא עקא, בסעיף 12 להסכם נקבע כי איחור של עד 7 ימים לא יהווה הפרה של ההסכם. משמע, הנתבע יכול היה למסור את השיק של החברה תוך 10 ימים ממועד החתימה על הנספח. ואולם, בטרם חלפו 10 ימים, ביום 7.12.2008, נודע לנתבעים על העיקולים שהטילה התובעת על חשבון הבנק שלהם, בלא שמר חסון גילה על כך דבר בעת שחתמו על הנספח להסכם. בנסיבות שנוצרו, לא ניתן לצפות מהנתבע למסור שיק של החברה, שעה שהתובעת מנעה ממנו מלקיים את הוראות הנספח ולפרוע את השיק האישי השני שמשך לפקודתה.

37.
זאת ועוד, מצאתי ליתן אמון בגירסתם של הנתבעים, ולפיה התובעת הסכימה לקבל שיק של החברה על יתרת החוב, אשר לשיטתם הינו מוכחש ממילא, שעה שמר חסון ידע כי החברה בקשיים כלכליים ולא תוכל להיפרע ממנה (עמוד 28 לפרוטוקול בשורות 10-14). הנתבעת העידה בעדותה המהימנה עלי כי בפגישה בינם לבין מר חסון הוסבר לה כי הסך של 220,000 ₪ יחשב כחוב אבוד עבור התובעת (עמוד 23 לפרוטוקול בשורות 9-11 ובעמוד 25 לפרוטוקול בשורות 20-22). לכך יש להוסיף כי ממילא בידי התובעת היו באותה העת שיקים של החברה בסכום העולה על הסך של 260,000₪, סכום השיק שהיה צריך להימסר לתובעת.

38.
הנתבע, אם כן, קיים את הוראות ההסכם והנספח להסכם במלואן, ואילו השיק השני שנמשך לפקודת התובעת על הסך של 110,000 ₪, לא כובד באותה העת מפאת פעולותיה של התובעת עצמה שעה שהטילה על חשבון הבנק של הנתבע עיקולים. מששולם במסגרת פסק דינו של השופט קינר, הרי שהנתבעים 2 ו- 3 קיימו את הוראות ההסכם במלואן.

39.
נוכח מסקנתי דלעיל, לא מצאתי לדון ביתר טענות הצדדים, והן נדחות.

סוף דבר
40.
אני מקבלת את התביעה כנגד הנתבעת 1 בלבד על הסך של 260,000₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

אני דוחה את התביעה כנגד הנתבעים 2
ו- 3 (נגר מוטי וורד).

41.
אני מחייבת את התובעת בהוצאות בסך של 10,000 ₪ מהיום.

המזכירות מתבקשת לשלוח העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום,
ג' סיון תשע"א, 05 יוני 2011, בהעדר הצדדים.










א בית משפט שלום 173/09 שמעון חסון בע"מ נ' נועם שיש ובניה בע"מ, מוטי נגר, ורד נגר (פורסם ב-ֽ 05/06/2011)