פסקי דין על פואד דקסה | פסקי דין על בזאת דקסה | פסקי דין על סוהיר דקסה-חלבי ואח' | פסקי דין על חוסיין בנימין בן סוהייר | פסקי דין על מדינת ישראל - משטרת ישראל |

18335/07 א     05/06/2011




א 18335/07 פואד דקסה, בזאת דקסה, סוהיר דקסה-חלבי ואח' נ' חוסיין בנימין בן סוהייר, מדינת ישראל - משטרת ישראל








בית משפט השלום בחיפה



ת"א 18335-07 דקסה ואח'
נ' בנימין בן סוהייר ואח'




התובעים
1. פואד דקסה
, מס' ת"ז 020193645
2. בזאת דקסה
, מס' ת"ז 058255607
3. סוהיר דקסה-חלבי, מס' ת"ז 043054220
4. וליד דקסה, מס' ת"ז 060705393
5. רדא דקסה, מס' ת"ז 305283905


נגד

הנתבעים
1. חוסיין בנימין בן סוהייר
, מס' ת"ז 033706540
2. מדינת ישראל - משטרת ישראל



פסק דין


דברי פתיחה

בפני
י תביעת התובעים לקבלת פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו להם, לטענתם, עקב הטרדותיהם על ידי הנתבע 1, הטרדות שנמשכו לתקופה העולה על ארבע שנים, כאשר לטענתם, הנתבעת 2 התרשלה בטיפול בתלונותיהם כנגד הנתבע 1 (להלן: "הנתבע"), דבר שגרם להתמשכות ההטרדות למשך התקופה כאמור. מכאן, תביעת התובעים כנגד הנתבעים.

ביום 17.03.10 שמעתי את הוכחות התובעים. ביום 09.05.10, התובעים והנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת"), הודיעו על הסכמתם לכך, שלא יישמעו הוכחות הנתבעת, וכי הצדדים יגישו סיכומיהם על סמך כל החומר שהוגש לתיק בית המשפט, לרבות תיקי החקירות שהנתבעת ניהלה בעקבות התלונות שהוגשו על ידי התובעים כנגד הנתבע. זאת ועוד, הצדדים הסכימו כי פסק הדין יינתן לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

למותר לציין, כי הנתבע לא הגיש כתב הגנה ולא התייצב לדיונים שהתקיימו בתיק, חרף זימונו כדין.

סיכומי התובעים הוגשו לאחר שנתבקשו על ידם מספר אורכות, ביום 19.09.10. סיכומי הנתבעת הוגשו לבית המשפט ביום 21.02.11, וזאת משנתבקשו מספר אורכות על ידי הנתבעת, ומשנפלה שביתת הפרקליטות על חלק מהמועדים שנקבעו להגשת סיכומי הנתבעת.

טענות הצדדים לעניין אחריותם של הנתבעים

התובע 1 טוען (להלן: "התובע"), כי הנתבע החל להטריד אותו ואת בני ביתו, התובעים 2 עד 5, עוד בסוף שנת 2000, וליתר דיוק ביום 24.12.00. הנתבע הטריד את בתו של התובע, התובעת מס' 3, אשר ניגשה באותו ערב למשטרה והגישה תלונה. התובע הצהיר, בסעיף 3 לתצהיר עדותו הראשית (מוצג ת/3), כי: "יום 24.12.00 היה יום ההטרדות הראשון במסע האיומים, התקיפות וההטרדות ... היום יומיות ... ואשר נמשך מיום 24.12.00 ועד חודש ינואר 2005 (להלן: "תקופת ההטרדות")".
התובע טוען, כי ביום 09.06.01, בזמן עבודתו, הוא קיבל שיחת טלפון מהנתבע אשר דיבר אליו בגסות, תקף אותו מילולית, השפילו ואיים עליו ועל בני משפחתו. התובע טוען כי עקב שיחה זו הוא לקה באירוע מוחי.

התובע טוען, כי הנתבע המשיך להטרידו ובני משפחתו, וביום 19.08.01 הנתבע הגיע לשכונת מגורי התובע, החזיק באלה, איים על התובע, כי ירצח אותו, וכן תקף את התובע.
בגין התקיפה מחודש אוגוסט 2001, התובע הגיש תלונה למשטרה.
התובע טוען, כי רק בשנת 2006 נודע לו לראשונה, כי הנתבע הורשע עוד בשנת 2003 בבית משפט בחיפה במסגרת ת.פ 5967/02.
התובע טוען, כי בין השנים 2002 עד 2003 הגיש למשטרה מעל עשר תלונות כנגד המטריד בגינן נפתחו תיקים שמרביתם נסגרו בשל חוסר אשמה או חוסר עניין לציבור. התובע טוען, כי הגיש תלונות נוספות כנגד המטריד, אולם הסתבר לו בדיעבד, כי הנתבעת לא פתחה תיקים כלשהם בגינן. התובע טוען, כי הנתבעת הפסיקה להתייחס לתלונותיו, בטענה כי כבר קיימות תלונות רבות במערכת, ואז התובע פנה לעיתונאי מר רפיק חלבי וראש המועצה דאז, מר רמזי חלבי וביקש עזרתם, אך חרף פניותיהם למשטרה ולנכבדי העדה בכפר מע'אר, הטרדותיו של הנתבע לא נפסקו והמשטרה המשיכה להתעלם מהתובע.
התובע טוען עוד, כי הנתבעת פיזרה את הטיפול בתלונותיו בשלוש תחנות שונות בארץ; ברכס הכרמל, בחיפה ובטבריה. לטענת הנתבעת, התובע הוא זה שיזם הגשת התלונות בתחנות השונות של המשטרה.
התובע טוען, כי הנתבעת ברשלנותה לא הצליחה, במשך שנים, לאתר את זהותו של המטריד ורק לאחר שהתובע המציא להם דו"ח חוקר פרטי מטעמו, וזאת בחודש דצמבר 2004, ולאחר שמר רמזי חלבי אילץ את משטרת טבריה, בחודש אוקטובר 2004 לפעול לאיתור המטריד, רק אז הנתבעת נכנסה לפעולה, עצרה את החשוד והגישה נגדו כתב אישום.
התובעים טענו כי נכון הדבר שלמשטרה נתון שיקול-דעת רחב בדבר הטיפול בתלונות המוגשות לה, אולם הדין אינו מותיר לה שיקול-דעת בדבר עצם הטיפול בתלונה והמשטרה אינה רשאית להתעלם כליל מתלונה, והחלטתה שלא לחקור צריכה להתקבל מתוך שיקול-דעת ולהיות מנומקת [ראו: ע"א 1678/01 מדינת ישראל נ' וייס, פ"ד נח(5)167]. התובעים טענו, כי המשטרה אינה חסינה מביקורת, לרבות ביקורת הדין הנזיקי, וכשמדובר בתשתית עובדתית המצביעה על טיפול רשלני בתלונות, אזי אין הצדקה לחסן את המשטרה מפני חיובה בנזקי התובעים שנגרמו עקב רשלנותה.
מנגד, הנתבעת טוענת, כי האחראי הבלעדי למעשי ההטרדות כלפי התובעים הינו הנתבע ותו לא. הנתבעת פעלה כדין, בדרך סבירה, ובהתאם לשיקול דעתה. הנתבעת הפנתה לפסיקתו של בית המשפט העליון, לפיה נקבע כי: מקום שמסורה בידי רשות סמכות שלטונית, שבצידה שיקול דעת, לא כל שכן שיקול דעת רחב, נבחנת פעולת הרשות על פי מבחני סבירות ותוך צמצום מידת ההתערבות בשיקול דעתה של הרשות [ראו: ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' יצחק לוי, פ"ד מח(3)45].
הנתבעת טענה עוד, כי התובעים לא הוכיחו קיומה של תשתית עובדתית שיש בה כדי ללמד על רשלנותה הנטענת. נהפוך הוא; הנתבעת טוענת, כי המשטרה נקטה במספר רב של פעולות כפי שיפורט להלן, לצורך הטיפול בתלונות התובעים. הנתבעת פעלה כפי שכל משטרה סבירה הייתה פועלת. למעשה, התובעים דורשים כי הנתבעת תעצור את המטריד מהיום הראשון להגשת התלונה ו/או לעשות כל פעולה למניעת ההטרדות, אך אין זו חובתה של הנתבעת. הנתבעת חייבת לפעול בדרך סבירה ותוך איזון בין ההגנה על התובעים לבין ההגנה על החשוד וזכויותיו שמא ייעצר לשווא וללא הוכחה סבירה. עיון בתיקים שנפתחו במשטרה מוכיח בעליל, כי המשטרה לא התעלמה מתלונות התובעים וטיפלה בתלונותיהם בדרך סבירה מאוד ובזהירות הנדרשת. על פי חומר החקירה ניתן לראות, כי המשטרה נקטה בפעולות שלהלן:
נגד הנתבע נפתחו אחד עשר תיקי חקירה בתחנות טבריה וחיפה. בגין ששה תיקים מתוכם הוגשו שלושה כתבי אישום, שניים מהם אוחדו בבית משפט השלום בחיפה. כתבי האישום הוגשו בימים 19.09.02, 31.10.02 ו- 09.04.05. חמשת התיקים הנוספים נסגרו בהעדר ראיות ו/או חוסר עניין לציבור.
במסגרת התיקים שנפתחו במשטרה בוצעו מגוון פעולות חקירה: ביום 17.07.01 נחקר הנתבע תחת אזהרה בחשד להטרדה טלפונית; ביום 20.08.01 נחקר הנתבע תחת אזהרה בחשד לביצוע עבירות של איומים ותקיפה. לאחר חקירתו, הנתבע שוחרר בערבות, ובהמשך, הוגש כנגדו, בגין מקרה זה, כתב אישום ביום 31.10.02; ביום 15.10.01 נחקר הנתבע תחת אזהרה בחשד להטרדה ואיומים; ביום 25.10.01 הוצא נגדו צו מעצר; ביום 06.11.01 וביום 13.12.01 שוב נחקר הנתבע בחשד לאיומים והטרדה ושוחרר בערבות; ביום 06.02.02 שוב נחקר הנתבע תחת אזהרה בחשד להטרדה ואיומים; ביום 20.05.02 נחקר הנתבע בחשד לאיומים והטרדה טלפונית ושוב הוזהר שלא לפנות למתלוננים ו/או להטרידם; ביום 19.09.02 הוגש כנגד הנתבע כתב אישום שני בגין הטרדה ואיומים ובסופו של ההליך, הנתבע הורשע ונגזר עליו עונש של מאסר על תנאי של עשרה חודשים והוחתם על התחייבות כספית להימנע מעבירה; ביום 23.11.04 נחקר הנתבע תחת אזהר ושוחרר בערבות; ביום 25.01.05 נעצר הנתבע, נחקר, ולמחרת הובא להארכת מעצרו בבית המשפט; ביום 27.01.05 הוגש כתב אישום שלישי כנגד הנתבע וניתן נגדו צו המורה על מעצרו עד להחלטה אחרת תוך שניתן צו שהורה על הבאתו בפני
הפסיכיאטר המחוזי לצורך מתן חוות דעת בשאלה האם הוא כשיר לעמוד לדין. מעצרו של הנתבע הוארך מעת ולעת ולבסוף, הורשע על פי הודאתו. במסגרת הטיעונים לעונש, התביעה ביקשה לגזור עליו עונש מאסר בפועל לתקופה ארוכה שלא תפחת מחמש שנים, וכאשר במסגרת הטיעונים לעונש, העידה התובעת מס' 3 בעצמה. בית המשפט גזר על הנתבע שמונה עשר חודשים מאסר בפועל בחופף להפעלת מאסר על תנאי של שמונה עשר חודשים, ולמתלוננת נפסקו פיצויים.
הנתבעת טענה, כי עיון בתיקי המשטרה מראה בבירור כי לתובעים נשלחו הודעות ועדכונים אודות הגשת כתבי האישום כנגד הנתבע והן אודות סגירת תיקי החקירה שבגינם לא הוגשו כתבי אישום.
לאור כל האמור לעיל, הנתבעת ביקשה לדחות את התביעה כנגדה.

טענות הצדדים לעניין הנזקים

התובע 1
טוען, כי עקב הטרדותיו של הנתבע, הוא עבר אירוע מוחי ביום 09.06.01 ועקב כך נגרמה לו נכות נפשית צמיתה. התובע מסתמך בעניין זה על חוות דעתו של ד"ר גבארין מחמוד, מומחה בפסיכיאטריה, אשר בדק את התובע ביום 17.11.07. ד"ר גבארין קבע בחוות דעתו, כי נכותו הצמיתה של התובע בתחום הנפשי הינה בשיעור של 50% על פי תקנה 34(ה) שבתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956. על פי חוות דעתו של ד"ר גבארין, נכות זו נגרמה בעקבות אירוע מוחי שהתובע עבר ביום 09.06.01. ד"ר גבארין ציין בחוות דעתו, כי לדברי התובע "האירוע המוחי ארע לאחר שיחת טלפון שהמטריד נהג להטריד את התובע בצורה ממשוכת עד ינואר 2005". ד"ר גבארין לא התייחס בחוות דעתו לשאלת הקשר הסיבתי בין האירוע המוחי לבין אותה שיחת טלפון שמיום 09.06.01 ו/או להטרדותיו בכלל של הנתבע.

מטעם התובע הוגשה חוות דעת רפואית נוספת, וזאת בתחום הנוירולוגי לפיה נקבע על ידי ד"ר מסאלחה רפיק, מומחה למחלות עצבים, כי התובע לא סבל מגורמי סיכון כגון יתר לחץ דם, סוכרת, שומנים בדם, מחלות של קרישת יתר או מחלות טרשתיות של העורקים, אך עישן באופן בינוני (פחות מ 20 סיגריות ביום). מאז האירוע המוחי (מיום 09.06.01) התובע מתלונן על ירידה מתקדמת בזיכרון ריכוז ואוריינטאציה וירידה בתפקודים עליונים נוספים שמתבטאים בירידה קוגניטיבית קשה שגורמת להפרעה משמעותית בתפקוד בעבודה ובחיי יומיום, ובדיקת
mri
שבוצעה בחודש מרץ 2006 העידה על פגיעה מתקדמת של החומר הלבן במוח ואוטמים מרובים מסביב לחדרי המוח כביטוי לפגיעה וחסימת כלי הדם של המוח. ד"ר מסאלחה ציין, כי התובע חי בתנאי לחץ ומצב של מתח נפשי ממושך עקב הטרדה ואיומים על ידי איש זר, וביום שסבל מהאירוע המוחי החריף קיבל שיחת טלפון קשה במיוחד מאותו איש. ד"ר מסאלחה הוסיף וקבע, כי מצב של לחץ ולחץ נפשי ממושך יכול לגרום לעליה של האדרנלין בדם דבר אשר משפעל את הטסיות בדם ואלו מפעילות
factor xii
וכך מתחילה הקסקאדה ליצירת קריש דם שגורמים לחסימת עורקים קטנים וכתוצאה מכך נגרם נזק מוחי מפושט עם ביטוי קליני איטי וכרוני ובזמן לחץ נפשי חריף המנגנון המתואר לעיל מואץ וגורם לחסימות מיידיות וגדולות עם ביטוי קליני חריף וקשה. על פי חוות דעתו של ד"ר מסאלחה, עבודות ומחקרים נוספים מצאו קשר הדוק בין אירועים שגורמים מצבי לחץ נפשי וכעס והתפתחות מידית של אירועים איסכמיים לבביים ומוחיים. כמן כן, נמצא קשר ברור בין אירועים מוחיים חוזרים וירידה במצב הקוגניטיבי אצל הנפגעים. ד"ר מסאלחה העריך את נכותו הנוירולוגית של התובע בעקבות הלחץ הנפשי הממושך המתואר בחוות הדעת (הכוונה להטרדות ואיומי הנתבע) שהביא לאירוע המוחי ולאירועים מוחיים חוזרים וירידה במצבו הקוגניטיבי של התובע בשיעור של 30% לפי סעיף 29(1)(א)(1), ובשיעור של 35% לפי סעיף 34 (ד)-(ה) מותאם לתקנות המל"ל. נכותו הנוירולוגית המשוקללת של התובע הינה בשיעור 54.5% לצמיתות. ד"ר מסאלחה המליץ עוד על הפעלת תקנה 15.
למותר לציין, כי שני המומחים מטעם התובע, קבעו את הנכות של התובע בגין אותו סעיף ליקוי [תקנה 34 לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי 0קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה9, תשט"ז-1956].
הנתבעת טוענת, כי במסמך נ/1 (סיכום רפואי מבי"ח הכרמל מיום האירוע) נרשם עישון כבד ואין כל זכר לאירוע טראומטי ו/או אירוע חריג כלשהו ועל כן, לטענת הנתבעת אין כל קשר בין האירוע המוחי לבין שיחת הטלפון הנטענת.

לחילופין, הנתבעת טענה, כי במידה ובית המשפט ימצא לנכון לקבוע כי הייתה שיחה מטרידה מצד הנתבע באותו יום ( 09.06.01) וכי קיים קשר סיבתי בין השיחה לבין האירוע המוחי, הרי עדיין יש להוכיח שהיה על המשטרה לפעול למעצרו של הנתבע בין יום 06.05.01, היום בו מסר התובע את שמו הנכון של הנתבע, לבין יום 09.06.01. לטענת הנתבעת, ברי כי המשטרה לא הייתה צריכה וגם לא יכלה לעצור את הנתבע מייד עם הגשת התלונה במאי 2001, מאחר והיה עליה למצות את החקירה ולבחון האם יש בסיס לתלונות ולחשדות נגדו. עוד טוענת הנתבעת, כי אף אם יש מקום לחייב את המשטרה בנזק, הרי שזה חייב להתייחס אך ורק לתקופת "הדלתא" של חודש ימים, ולכל היותר בגין "דלתא" של חודשיים וחצי מאז התלונה ביום 26.03.01, למרות שאז נמסרה זהות אחרת של החשוד ולא הייתה כל דרך למשטרה למנוע את המשך ההטרדות עד למועד קרות האירוע המוחי.
התובע טוען עוד, כי עקב הטרדותיו של הנתבע ועקב רשלנותה של הנתבעת בטיפול בתלונות התובעים כנגד הנתבע, נגרמו לתובע הפסדי שכר ניכרים. התובע צירף לתצהירו דו"חות מס הכנסה לשנים 2000, 2001, 2005, 2006 ו- 2007. התובע טוען לירידה חדה בהכנסותיו מאז שנת 2000, כאשר עיון בדו"חות מס הכנסה מראה, כי בין השנים 2000 ל 2001 הירידה הינה מינורית. לפני שנת 2000 לא צורף דו"ח כלשהו להוכחת עלייה מתמדת בהכנסות התובע אלמלא האירועים נשוא הצביעה. באשר לשנות המס 2002, 2003 ו- 2004, שלמעשה הינן השנים הרלבנטיות לתביעה, לא צורפה ראיה כלשהי להוכחת הפסדי ההכנסה הנטענים על ידי התובע.
התובע טוען, כי עקב הטרדותיו של הנתבע ורשלנותה של הנתבעת בטיפול בתלונות התובע כנגד הנתבע, נגרמו לו הוצאות רפואיות מרובות לצורך הטיפול בבעיותיו הרפואיות שנגרמו לו עקב אותן הטרדות.
התובע העמיד את דרישתו לפיצוי על סך של כ 2,400,000 ₪ (סך של 1,000,000 ₪ בגין כאב וסבל, סך של כ- 1,260,000 עבור הפסדי שכר, סך של 55,000 ₪ עבור הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד וסך של 75,000 ₪ עבור עזרת צד ג' לעבר ולעתיד).
הנתבעת טענה, כי התובע טען כי טופל והינו מטופל על ידי פסיכיאטר פרטי, כאשר בתביעתו למוסד לביטוח לאומי לענף נכות כללית, התובע הצהיר כי אינו מטפול נפשית וכאשר בחקירתו הנגדית התובע לא ידע למסור פרטים אודות הרופא המטפל, תדירות הטיפול ועלויות הטיפול, וכאשר לא צירף ולו בדל ראיה אחת להוכחת טענותיו בהקשר זה.
התובעת 3
טוענת, כי עקב מעשי הנתבע ורשלנותה של הנתבעת, נגרם לה נזק נפשי בלתי הפיך, נזקקה לטיפולים פסיכולוגיים, נאלצה להפסיק לימודיה בשנת הלימודים 2000-2001 ונאלצה להסתגר ולצמצם את חייה החברתיים באופן ניכר במשך כל תקופת ההטרדות ועקב פחדיה וחששותיה מאיומיו של הנתבע. התובעת טוענת, כי עד עצם היום הינה חייה במצב של ייאוש, חוסר אונים, פחדים וחרדות, מפחדת לשבת בחושך, מפחדת להישאר לבדה בבית, אינה עולה במעלית לבד, אינה עונה לטלפון שמספרו לא מוכר. התובעת העריכה את נזקיה בגין עוגמת הנפש והכאב וסבל בסך של 1,000,000 ₪.
התובעת 3 טוענת עוד, כי נגרמו לה הפסדי שכר בעבר במשך כל תקופת האיומים וההטרדות וייגרמו לה הפסדי שכר גם בעתיד. התובעת 3 טוענת כי נמנעה ממנה האפשרות לעבוד במקביל ללימודיה באוניברסיטה, ולמעט שלושה חודשים בשנת 2001, לא עבדה בעבודה כלשהי עקב פחדיה מאיומי הנתבע. התובעת 3 טוענת, כי אלמלא מעשי הנתבע ורשלנותה של הנתבעת, הייתה עובדת במקביל ללימודיה והייתה מרוויחה סך של 2,000 ₪ וזאת בהסתמכה על תלוש משכורת מחודש אוגוסט 2001 (אז עבדה באופיס-דיפו בגרנד קניון בחיפה). התובעת טוענת כי נגרמו לה הפסדי שכר בסך של 90,000 ₪. התובעת טוענת עוד, כי ייגרמו לה הפסדי שכר בעתיד בסך של 200,000 ₪ נוכח המצב הנפשי שהינה סובלת ממנו מאז ובעקבות הטרדות ואיומי הנתבע. התובעת 3 ביקשה לפצותה עוד, בגין ההוצאות שנגרמו לה למימון הטיפולים הנפשיים שנזקקה לה בסך של 5,280 ₪ בהתאם לקבלות שצורפו לתצהירה ולמסמכים הנוספים שהוגשו לתיק המשפט. התובעת ביקשה פיצוי עבור הוצאות רפואיות לעתיד בסך של 50,000 ₪ ופיצוי עבור עזרת צד ג' לעבר ולעתיד בסך של 70,000 ₪.
הנתבעת טענה, כי אין לתובעת 3 אלא להלין על הנתבע, ועובדה כי אף במקרה שלא היה חולק כי המשטרה ביצעה את המוטל עליה והדבר נגמר בהגשת כתב אישום, הרי שלא היה בכך כדי לעצור ו/או לצמצם את נזקה של התובעת. הנתבעת טוענת עוד, כי מסיכומי הפסיכולוגית שצורפו לתצהיר התובעת ניתן ללמוד באופן ברור ומובהק כי אין כל קשר סיבתי בין חרדותיה ו/או חששותיה הסובייקטיביים ו/או מצוקתה הנפשית של התובעת לבין פעילותה של המשטרה. הרי התובעת בעצמה מעידה כי מאז ההטרדות ועד היום – דהיינו אין קשר לפעילות המשטרה בין לבין – הרי שהמשטרה לא יכלה וגם אין כל טענה נגדה שהייתה צריכה להתחיל בפעילותה ולהביא למעצרו של הנתבע מהיום הראשון של ההטרדות. וגם לאחר פעולות רבות של המשטרה שהביאו למעצרו, עד היום – למרות שאין תיקים "פתוחים" או "סגורים" כנגד הנתבע, התובעת עדיין מרגישה מאוימת ומפוחדת. והמסקנה המתבקשת, אין כל קשר סיבתי בין מצבה של התובעת לבין מעשי המשטרה. הנתבע הוא היחיד שאמור לשאת באחריות המלאה והבלעדית למצבה הנפשי של התובעת, אם בכלל.
לחילופין, הנתבעת טוענת, כי התובעת בפרט, והתובעים בכלל, לא ציינו את פרק הזמן הרלבנטי בשרשרת האירועים אליו ניתן לייחס את הנזק הנפשי שנגרם להם ולקשור אותו למעשיה ו/או למחדליה של המשטרה. לחילופין, הנתבעת טענה, כי התובעת לא הוכיחה כי נגרם לה נזק נפשי כלשהו ובוודאי לא את הנזקים הנפשיים הנטענים על ידה ומסיכומי הפסיכולוגית שצורפו לתצהיר התובעת לא ניתן ללמוד על היקף הנזק, על אבחנה כלשהי למצבה הנפשי וכמובן, לא על גובה הפיצוי המגיע אם בכלל. לא זו אף זו: על פי סיכומי הפסיכולוגית ניתן לראות, כי התובעת סיימה לימודיה בתואר ראשון בעבודה סוציאלית והמשיכה לתואר שני, התחתנה בשנת 2005, הביאה ילד והיא עובדת במקצועה. התובעת לא עשתה הפסקת לימודים משמעותית בעקבות ההטרדות כפי שניסתה לטעון, אלא למשך 3-4 חודשים בלבד, דבר שלא עיכב את המשך וסיום לימודיה כמתוכנן בין השנים 2001-2003, ואף אם כן, עדיין למשטרה והתנהלותה אין כל אשמה בעניין.
למותר לציין, כי התובעת לא צירפה חוות דעת רפואית להוכחת טענותיה שברפואה. זאת ועוד, על פי הקבלות בגין המפגשים עם הפסיכולוגית, אשר צורפו לתצהיר התובעת עולה, כי המדובר במפגשים שהחלו באפריל 2008, למעלה משלוש שנים לאחר סיום תקופת ההטרדות נשוא התביעה.
התובעת 2
, אמה של התובעת 3 ואשתו של התובע 1, טוענת כי עקב מעשי הנתבע ורשלנותה של הנתבעת, נפגעה חירותה אף היא באפן קשה. הטרדותיו של הנתבע שללו ממנה את האפשרות לחיות או לנהל חייה וחיי משפחתה בצורה תקינה, סבלה מפחדים ודאגה מאיומי הנתבע על ילדיה ובעלה, חששה שהנתבע יממש את איומיו כלפי בני משפחתה, דבר שהדיר שינה מעיניה ובטחונה העצמי התערער עוד יותר כאשר העז הנתבע להגיע לשכונת מגוריהם ולתקוף את בעלה. התובעת 2 ביקשה פיצוי עבור עוגמת נפש בסך של 400,000 ₪.
התובעים 4 ו- 5,
ילדי התובעים 1 ו- 2 ואשר היו קטינים בתקופת ההטרדות והאיומים מצד הנתבע סבלו אף הם מההטרדות ונרתעו מהאיומים שהנתבע השמיע באוזניהם. שני הנתבעים ספגו במישרין חלק מהאיומים ומההטרדות. הנתבע קילל אותם, איים עליהם והשמיע באוזניהם ביטויים קשים מאוד ובעקבות זאת, הם מיעטו לצאת מהבית לבד. התובעים ביקשו פיצוי עבור עוגמת נפש בסך של 100,000 ₪ לכל אחד.
הנתבעת טענה, כי משלא צורפה חוות דעת רפואית כלשהי מטעם מי מהתובעים 2, 4 ו- 5, הרי הם מנועים מלהוכיח כל עניין שברפואה ויש לדחות תביעתם.
התובעים טענו עוד, כי נגרמו להם הוצאות לצורך קבלת דו"ח חקירה שדאגו למוסרו לנתבעת, וזאת בסך של 1,660 ₪, וסך של 7,000 ₪ עבור שתי חוות הדעת הרפואיות שהוגשו מטעם התובע 1. התובעים ביקשו לפסוק להם עוד פיצוי בגין הוצאות ניהול המשפט דנן, לרבות שכר טרחת עורך דין.
הנתבע 1 הגיש כתב הגנה, אך בחר שלא להתייצב לדיונים חרף המצאת הזימונים לידיו. אכן, הזימון לישיבת ההוכחות השנייה בתיק שהייתה קבועה ליום 09.05.10 נמסר לנתבע 1 אך ורק ביום 09.05.10 (ביום הדיון עצמו), אך, הנתבע לא הגיש בקשה כלשהי לתיק בית המשפט, ועל כן, דינו כדין כל בעל דין שקיבל זימון כדין ולא התייצב לדיון.
אחריותו של הנתבע כלפי התובעים אינה מוטלת בספק. כנגד הנתבע הוגשו שלושה כתבי אישום בגין חלק מהמעשים נשוא כתב התביעה. הנתבע הורשע בגין אותם מעשים, ובנסיבות, הרשעתו מהווה ראיה לכאורה לחבותו כלפי התובעים. הנתבע לא התגונן ולא התייצב לדיונים, ולא ביקש לסתור את ממצאי פסקי הדין שהורשע לפיהם.
כאמור לעיל, הצדדים הסמיכוני לפסוק על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל הכרעה, לפיה, הנני מחייבת את הנתבעת 1 לשלם לתובעים את הסכומים שלהלן:
-
לתובע 1 סך של 17,500 ₪,
-
לתובעת 3 סך של 12,500 ₪,
-
לכל אחד מהתובעים 2, 4 ו- 5 סך של 7,500 ₪.
-
לסכומים אלה יש להוסיף סך של 10,821 ₪ בגין הוצאות משפט (סכום זה כולל את החלק היחסי באגרה ששולמה על ידי התובעים, וכן שכ"ט עו"ד).

האחראי העיקרי לאירועים נשוא התביעה, הינו הנתבע, וחלקו בגרימת הנזקים הנטענים, הינו החלק העיקרי. על כן, ברי כי חלקו בפיצוי הנתבעים הוא חלק הארי.
אלא מאי? נזקיהם הנטענים של התובעים נטענו בעלמא, ללא כל הוכחה בצידן, ודומה, כי מלבד ראש הנזק של כאב וסבל, התובעים כשלו בהוכחת נזקיהם. יחד עם זאת, ובהתחשב בשיעור הנכות הרפואית שנקבעה לתובע מס' 1, כמפורט בחוות דעתם של המומחים מטעמו, מצאתי לנכון, לפסוק לו פיצוי גלובלי מינימאלי ביותר, בגין ראש הנזק של הפסדי השכר, בנוסף לפיצוי בגין כאב ולסבל. לגבי יתר הנתבעים, שיעור הפיצוי יתמצה בפיצוי עבור ראש הנזק של כאב וסבל, הכל בנוסף, לסכומים שבהם חויבה הנתבעת בנפרד, כמפורט לעיל.
אשר על כן, הנני מחייבת את הנתבע 1 לשלם לתובעים את הסכומים שלהלן:
-
לתובע מס' 1 - סך של 90,000 ₪
-
לתובעת 3 – סך של 37,500 ₪.
-
לכל אחד מהתובעים 2, 4 ו- 5, סך של 22,500 ₪.
בסה"כ, הנני מחייבת את הנתבע 2 לשלם לתובעים סך של 195,000 ₪ ובצירוף הסך של
40,073 ₪ בגין הוצאות משפט (סכום זה כולל את החלק היחסי באגרה ששולמה על ידי התובעים, וכן שכ"ט עו"ד).
למען הסר ספק כלשהו, חיוביהם של הנתבעת 1 ושל הנתבע 2, הינם חיובים נפרדים, וכל צד אחראי לתשלום חלקו בלבד.
הסכומים הנ"ל ישולמו תוך 30 יום מהיום, אחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.
מזכירות בית המשפט תוציא דרישה לנתבע 1 לתשלום 75% מיתרת האגרה.







ניתן היום,
ג' סיון תשע"א, 05 יוני 2011, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 18335/07 פואד דקסה, בזאת דקסה, סוהיר דקסה-חלבי ואח' נ' חוסיין בנימין בן סוהייר, מדינת ישראל - משטרת ישראל (פורסם ב-ֽ 05/06/2011)