פסקי דין על שלומי גפן | פסקי דין על עו"ד ליאב גפן | פסקי דין על "יהודה אמיתי שלהבת" סוכנות לביטוח (1991) | פסקי דין על יהודה אמיתי | פסקי דין על משה אמיתי ואח' |

3802/11 רעא     20/06/2011




רעא 3802/11 שלומי גפן, עו"ד ליאב גפן נ' "יהודה אמיתי שלהבת" סוכנות לביטוח (1991) בע"מ, יהודה אמיתי, משה אמיתי ואח'




החלטה בתיק רע"א 3802/11


בבית המשפט העליון


רע"א 3802/11



בפני
:

כבוד השופט
י' דנציגר


המבקשים:

1. שלומי גפן



2. עו"ד ליאב גפן



נ


ג


ד



המשיבים:

1. "יהודה אמיתי
שלהבת" סוכנות לביטוח (1991) בע"מ



2. יהודה אמיתי



3. משה אמיתי


4. חיים אמיתי


5. אלעד כהנא


בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים ברע"א 42792-02-11 מיום 26.4.2011 שניתן על ידי כב' השופט י' שפירא

בשם המבקשים:
עו"ד א' מן

החלטה


בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט
י' שפירא
) ברע"א 42792-02-11 מיום 26.4.2011 בו נדחתה בקשת רשות ערעור שהגישו המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (השופטת
מ' ליפשיץ-פריבס
) מיום 10.2.2011 בו נדחתה בקשה שהגישו המבקשים לביטול פסק בוררות.

רקע והליכים קודמים
1.
תביעות הדדיות שהגישו הצדדים לבית משפט השלום בירושלים הועברו לבוררות שהתקיימה לפני הבורר עורך הדין
א' שניאורסון
. הסכמת הצדדים, אשר עוגנה בפרוטוקול דיון בבית משפט השלום מיום 14.5.2009 ובהסכם הבוררות שנערך, הייתה כי הבורר לא ינמק את פסקו.

2.
ביום 24.6.2010, קודם למתן פסק הבוררות, פנה הבורר לצדדים וביקש לקבל את עמדתם באשר לנימוק פסק הבוררות. בפני
יתו זו ציין הבורר כי על אף שהצדדים פטרו אותו מנימוק פסק הבוררות הוא אינו סבור כי הדבר אוסר עליו לנמק את הפסק. הבורר ציין כי בשים לב למורכבות התיק והיקף החומר שהובא לפניו לא ניתן יהיה להוציא פסק בורר ראוי ללא בדיקת הראיות וללא נימוקים. בתגובה לפנייה זו מיום 24.6.2010 שב בא כוח המבקשים והביע את התנגדותו להנמקת פסק הבוררות תוך שהוא מציין כי הדבר יהווה עילה אפשרית לטענות נגד פסק הבורר, בשל חריגה מסמכות. לאחר קבלת תגובות הצדדים לתגובה זו של בא כוח המבקשים, ביום 11.7.2010 ניתן פסק הבוררות. פסק הבוררות כלל הנמקה של התוצאה אליה הגיע הבורר. במסגרת פסק הבוררות סקר הבורר את השתלשלות ההליכים ככל שהדברים נוגעים להנמקת הפסק ושב על עמדתו לפיה אין בהסכמת הצדדים באשר לאי נימוק פסק הבוררות כדי לשלול ממנו את האפשרות לנמק את הפסק.

3.
המבקשים הגישו בקשה לביטול פסק הבוררות תוך שהם טוענים כי בהנמקת פסק הבוררות, בניגוד להסכמת הצדדים שבהסכם הבוררות, חרג הבורר מסמכותו. לטענתם, כתוצאה ממתן ההנמקה נפגעה זכותם לשמור על שמם הטוב וכן עשויה להיגרם להם פגיעה אפשרית בעסקיהם. כן טענו המבקשים כי התעלמות הבורר מפניותיהם שלא לנמק את פסק הבוררות עולה כדי ניהול בלתי תקין של הליך הבוררות והביאה לפגיעה באמונם בבורר באופן המקים עילה להעברתו מתפקידו.


המשיבים טענו כי על אף הסכמת הצדדים בהסכם הבוררות עדיין היה בסמכותו של הבורר, על פי שיקול דעתו, לנמק את הפסק שניתן על ידו. המשיבים הוסיפו וטענו כי המבקשים יכלו לנקוט בפעולות שונות קודם למתן הפסק אם חששו מהנמקה של פסק הבוררות, ומשלא נקטו בהן אין להם אלא להלין על עצמם ואין לקבל את טענותיהם כעת לאחר שלמדו על תוצאות הבוררות. לבסוף, טענו המשיבים כי את החשש מפני גילוי ההנמקה שבפסק הבוררות לציבור ניתן להסיר באמצעות מתן פסיקתא בה יפורט החלק האופרטיבי של פסק הבוררות.

4.
בית משפט השלום בירושלים דחה את הבקשה. בפסק הדין נקבע כי הצדדים הסכימו בהסכם הבוררות כי פסק הבוררות לא יהיה מנומק. יחד עם זאת נקבע כי היה על המבקשים לפנות לבורר קודם למתן פסק הבוררות על ידו ולהודיע לו באופן מפורש כי אם ינמק את הפסק הם יראו זאת כחריגה מסמכות המקימה עילה לביטול פסק הבוררות. בהקשר זה נקבע כי מפניית הבורר לצדדים מיום 24.6.2011 ניתן היה ללמוד כי בכוונת הבורר לנמק את פסקו. בית משפט השלום לא התעלם ממכתב בא כוח המבקשים שנשלח בתגובה לפניית הבורר האמורה אך קבע כי אין די באמור במכתב לפיו הנמקת הפסק עלולה לעורר טענת חריגה מסמכות וכי היה על המבקשים להודיע לבורר באופן מפורש כי עמדתם היא שהנמקת הפסק מהווה חריגה מסמכות. על יסוד האמור, קבע בית משפט השלום כי במתן ההנמקה לא היה כדי להביא לאובדן אמון של המבקשים בבורר או כדי לבסס טענה בדבר ניהול לא תקין של ההליך. בהקשר זה הוסיף בית משפט השלום ועמד על כך כי במסגרת ההליך שהתנהל לפניו לא התבקש סעד זמני שיאסור על פרסום ההנמקה שבפסק הבוררות ולא התבקשה הטלת חיסיון על פרסום פרטי ההליך. מסקנת בית משפט השלום כי כתוצאה מן ההנמקה לא נגרם למבקשים עיוות דין ועל כן לא קמה עילה לביטול פסק הבוררות על פי סעיף 26(א) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן:
חוק הבוררות
).

5.
בקשת רשות ערעור שהגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי נדחתה. בפסק הדין קבע בית המשפט המחוזי כי מאחר שהצדדים הסכימו על מתן פסיקתא שאינה כוללת את ההנמקה שנכללה בפסק הבוררות וכוללת אך ורק את החלק האופרטיבי של הפסק, אין זה המקרה ההולם לביטול פסק הבוררות וכי לא נפל פגם בפסק דינו של בית משפט השלום.

טענות המבקשים
6.
בפתח בקשתם, טוענים המבקשים כי זו מעוררת שאלה משפטית עקרונית באשר לאפשרות העומדת בפני
צדדים לבוררות לאסור על הבורר לנמק את פסקו ולנפקות איסור כאמור המעוגן בהסכם בוררות. המבקשים שבים על טענתם לפיה בהנמקת פסק הבוררות חרג הבורר מסמכותו וכי הדבר מחייב את ביטול פסק הבוררות. עוד טוענים המבקשים כי מקום בו נקבע כי בורר חרג מסמכותו לא ניתן שלא לבטל את פסק הבוררות על יסוד הוראת סעיף 26(א) לחוק הבוררות, קרי מחמת היעדרו של עיוות דין. בנוסף, טוענים המבקשים כי פרשנותו של בית המשפט המחוזי את עילת הביטול שבסעיף 24(3) לחוק הבוררות שגויה וחורגת מן ההלכה הנוהגת. כן נטען כי במקרה זה נגרם למבקשים עיוות דין שכן הבורר נימק את פסק הבוררות על אף התנגדותם המפורשת לכך. לעניין זה נטען כי בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי התעלמו מפנייה נוספת של בא כוחם לבורר בו התבקש הבורר לפרסם את החלטתו באשר לנימוק פסק הבוררות קודם למתן פסק הבוררות. על יסוד האמור שבים המבקשים וטוענים כי יש לבטל את פסק הבוררות מחמת העילות הקבועות בסעיפים 24(3) ו-24(4) לחוק הבוררות וכן כי יש להעביר את הבורר מתפקידו שכן הוא אינו ראוי עוד לאמון הצדדים. לבסוף נטען כי בית משפט השלום וכן בית המשפט המחוזי התעלמו מטענותיהם באשר לאי הכרעת הבורר בחלק ניכר מטענותיהם, דבר המקים לשיטתם עילה נפרדת לביטול פסק הבוררות.


באשר לפרסום פסיקתא המפרטת את החלק האופרטיבי של פסק הבוררות טוענים המבקשים כי בכך אין כדי למנוע את עיוות הדין שנגרם להם כתוצאה מהנמקת פסק הבוררות. לטענת המבקשים, הדבר ימנע מהם לחזור אל המבקשים בכל אותם העניינים בהם הבורר לא הכריע בפסקו.

דיון והכרעה
7.
לאחר עיון בבקשה, סבורני כי יש לדחותה אף ללא קבלת תגובת המשיבים.


כידוע רשות ערעור בהחלטות הנוגעות לאישור ולביטול פסקי בוררות ניתנת במקרים חריגים בלבד. כאשר המדובר בדיון ב"גלגול שלישי" כפי המקרה שלפני, עקרון הריסון מפני התערבות בפסק בוררות מקבל משנה תוקף (השוו: רע"א 8031/06
כהן נ' רן
(לא פורסם, 18.11.2007), בפסקה 7).

8.
על חשיבות הנמקת פסק הבוררות עמד השופט (בדימוס) אורי שטורזמן בספרו בציינו כי:

"ההנמקה חיונית גם כדי להבטיח את שינון הראיות ע"י הבורר לפני הסקת מסקנות ופסיקת הדין. כתיבת הנימוקים מחייבת עיון חוזר ונשנה במסמכים, שהוצגו כראיות, ברישומי העדויות ובסיכומיהם של בעלי הדין. ההנמקה תסיר חשש מליבו של בעל הדין שמא הבורר פסק את פסקו ללא לימוד חוזר של כל הראיות והטענות. ההנמקה גם תאפשר לבעלי הדין שחייבו את הבורר בכפיפות לדיון מהותי להיווכח אם אמנם פסק הבורר כמצווה או לאו" [ראו: אורי שטרוזמן
ספר הבוררות
223-222 (2001)].


ובהמשך הדברים נאמר עוד כי:


"להנמקה יש תועלת לא רק בתחום ההבנה האפשרית של בעל הדין את פסיקת הבורר (גם אם אינו משלים עם הפסדו) אלא גם תרומה מעשית להעמדת התוצאה הסופית הנדרשת לפי הפסק על דיוקה" (
שם
, בעמ' 224-223).



דברים ברוח זו אומצו על ידי בית משפט זה בע"א 1325/92
קולקר נ' דיפלומט אופנועים (1985) בע"מ
, פ"ד מז(3) 89, 94 (1993) (והשוו, לעניין הנמקת פסקי דין, פסקה 34 לחוות דעתי ברע"א 470/08
כרמל התפלה בע"מ נ' מדינת ישראל-משרד האוצר
(לא פורסם, 4.3.2010) וליחס בין חובת ההנמקה המוטל על בורר לבין זו המוטלת על שופט ראו: רע"א 1129/00
כהן נ'

diamond express company
(לא פורסם, 23.7.2000)].


הנמקת פסק הבוררות מקבלת משנה תוקף מקום בו הסכמת הצדדים כי ניתן יהיה לערער על פסק הבוררות ומכאן חיובו של הבורר, בנסיבות אלה, לנמק את פסקו (ראו: סעיפים 21א. ו- 29ב. לחוק הבוררות). חיוב זה נועד לאפשר ביקורת שיפוטית רחבה יותר על פסק הבוררות באופן שיהיה אפקטיבי במובן זה כי חלק ניכר יותר מנבכיה של הבוררות ומן הטעמים העומדים ביסוד הפסק יעמדו לנגד ערכאת הערעור.

9.
אלא שבמקרה שלפנינו הצדדים לא ביקשו להרחיב את היקף הביקורת השיפוטית על פסק הבוררות. הסכמת הצדדים במסגרת הסכם הבוררות הייתה כי הבורר
לא
ינמק את פסקו. הנמקת הפסק על אף הסכמת הצדדים האמורה מהווה חריגה מסמכות ועלולה להקים עילה לביטולו בהתאם לסעיף 24(3) לחוק הבוררות. אין לבורר הסמכות או שיקול הדעת לנמק את פסק הבוררות מקום בו נקבע באופן מפורש כי הוא לא ינמק את פסקו. ודוק: אין המדובר בהסכמה כי הבורר יהיה
פטור
מנימוק פסק הבוררות, אז יתכן ולבורר נותרת האפשרות לנמק את הפסק [ראו: סמדר אוטולנגי
בוררות-דין ונוהל
כרך ב' 782 (מהדורה רביעית מיוחדת, 2005) (להלן:
אוטולנגי
) וכן ראו: ה"פ (מחוזי-ת"א) 1612/92
פלד פלדות בע"מ נ' פלדות ימיני בע"מ
(לא פורסם, 16.3.1993) אשר בקשת רשות ערעור שהוגשה על ההחלטה נדחתה (רע"א 2219/93)]. אדגיש כי עמדה זו מתחייבת לשיטתי על מנת ליתן תוקף להסכמת הצדדים באשר לאופי הבוררות שתנוהל ביניהם כפי שמצאה את ביטויה בהסכם הבוררות. יש לתת את הדעת, בהקשר זה, לעובדה כי פעמים רבות הטעם המרכזי שביסוד הסכמה על אי הנמקת פסק הבוררות הוא ברצון הצדדים להפחית את הסיכוי לנקיטת הליך לביטול פסק בוררות על ידי המפסיד בבוררות תוך הסתמכות על נימוקי הפסק וכן את הקטנת הסיכוי לקבלת בקשה כאמור אם היא תוגש [ראו לעניין זה: ע"א 318/85
כוכבי נ' גזית קונסיליום השקעות ופיתוח בע"מ
, פ"ד מב(3) 265, 276 ו-279 (1988) (להלן:
עניין כוכבי
)]. טעם נוסף שפעמים רבות עומד ביסוד הסכמה כאמור הוא רצון הצדדים לשמור את פרטי הסכסוך ביניהם בסודיות מירבית. במתח בין מתן תוקף להסכמת הצדדים באשר לאופי הבוררות לבין שמירה על חופש הפעולה של הבורר, סבורני כי ידו של עקרון כיבוד הסכמת הצדדים על העליונה, במיוחד כאשר המדובר בעניין שיכול ומלכתחילה הייתה לו השלכה על עצם הסכמת הצדדים לבירור הסכסוך ביניהם במסגרת הבוררות (השוו: רע"א 5462/08
סופר נ' ש.י.צ.ח חברה לבנין בע"מ
(לא פורסם, 15.9.2008), בפסקה 18).

10.
תוצאת הדברים היא כי ברובד העקרוני כאשר צדדים מסכימים כי פסק הבוררות לא ינומק אין הבורר יכול לכלול את הנימוקים להכרעתו בפסק הבוררות. יחד עם זאת, אין משמעות הדבר כי בכל מקרה בו בורר ינמק את פסקו בניגוד להסכמת הצדדים יחייב הדבר את ביטול פסק הבוררות, לא כל שכן את ביטולו במלואו. קביעה זו מבוססת על שני אדנים: ראשית, כעולה מהוראת סעיף 24 לחוק הבוררות יכול בית המשפט לבטל את חלקו של פסק הבוררות או לתקנו. באמצעות השימוש בסמכות זו יכול בית המשפט ליתן תוקף רק לתוצאה האופרטיבית של פסק הבוררות תוך שהחלק בו נזכרת הנמקת הבורר יבוטל או לחלופין שפסק הבוררות יתוקן באופן שחלק זה ימחק. שנית, ובנפרד משאלת ביטולו החלקי או תיקונו של פסק הבוררות, יכול בית המשפט לאשר את פסק הבוררות אם מצא הוא שחריגת הבורר מסמכותו בהנמקת פסק הבוררות לא גרמה לעיוות דין, וזאת על יסוד הוראת סעיף 26(א) לחוק הבוררות [ראו למשל: עניין
כוכבי
, בעמ' 281; ע"א 816/88
המועצה האזורית מעלה-יוסף נ' תישרא בע"מ
, פ"ד מה(3) 124, 132 (1991)]. בהקשר זה אעיר כי גם כאשר קמה עילה לביטול פסק בוררות מחמת חוסר סמכות או חריגה מסמכות, יש לבחון את קיומו של התנאי המצטבר בדבר עיוות דין שנגרם (ראו: ע"א 79/76
מרציאנו נ' בן שושן
, פ"ד ל(3) 729, 735 (1976); רע"א 4710/00
גושן נ' סמינריון גבעת חביבה
, פ"ד נה(2) 426, 432-431 (2001); ע"א 275/83
עיריית נתניה נ' "סחף" חברה ישראלית לעבודות פתוח בע"מ
, פ"ד מ(3) 235, 247-246 (1986) וכן ראו:
אוטולנגי
, כרך ב' 1171-1170). ער אני לכך כי לשיטתה של פרופ' אוטולנגי ז"ל ככל שהדברים נוגעים להחלת התנאי המצטבר על פי סעיף 26(א) לחוק הבוררות במקרים בהם עולה כי פסק הבוררות ניתן בחוסר סמכות יש מקום ל"יחס מיוחד" (ראו:
אוטולנגי
כרך ב' 1176-1174). ואולם, סבור אני אף אם אאמץ את עמדתה השמה את הדגש על אותם המקרים בהם לא היה כלל הסכם בוררות בר תוקף, מקרים בהם שיקולים שבדרך כלל שוללים קיומו של עיוות דין אינם יכולים לרפא את הפגם לשיטתה - מקרה זה, בו אין חולק בדבר קיומו של הסכם בוררות בר תוקף, נמנה על אותם המקרים בהם ניתן לרפא את פגם חוסר הסמכות באמצעות אמצעים מידתיים יותר כגון ביטול חלקי או תיקון של פסק הבוררות כנזכר לעיל. נקיטת מהלכים אלו עולה אף בקנה אחד עם הוראת סעיף 26(ב) לחוק הבוררות לפיה לא יבוטל פסק הבוררות כולו אם ניתן לבטל את חלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו לבורר, הוראה המבטאת את המדיניות המבקש להימנע, ככל הניתן, מן התוצאה הקיצונית של ביטול הפסק כולו והורדת כל הליך הבוררות שהתנהל לטמיון (ראו גם:
אוטולנגי
כרך ב' 1189 ו-1191).

11.
את העקרונות עליהם עמדתי לעיל יישמו בית משפט השלום ולאחריו בית המשפט המחוזי בפסקי הדין שניתנו על ידם. הן בית משפט השלום והן בית המשפט המחוזי בחנו את קיומה של עילת ביטול לפי סעיף 24(4) לחוק הבוררות ואת התנאי המצטבר בדבר העדרו של עיוות דין הקבוע בסעיף 26(א) לחוק הבוררות. על יסוד בחינה זו מצאו הם כי בנסיבות המקרה בהם ניתנה פסיקתא הכוללת את החלק האופרטיבי של פסק הבוררות בלבד, אין מקום לביטול פסק הבוררות. אודה כי לא מצאתי בטענות המבקשים שהועלו לפני, לפיהן נגרם להם עיוות דין כתוצאה מאישור פסק הבוררות, ממש. ככל שהדברים נוגעים לנקיטתם של הליכים נוספים בין הצדדים הרי שמצבם של המבקשים היה גרוע יותר אם הבורר לא היה מנמק את פסקו. ככל שהדברים נוגעים לטענות בדבר פגיעה בשמם הטוב או בעסקיהם, אין באישור פסק הבוררות כדי לשלול את זכותם לתבוע פיצוי בגין פגיעה כאמור. יחד עם זאת, אעיר כי לדידי די בפני
ית בא כוחם של המבקשים לבורר בה הבהיר כי המבקשים מתנגדים להנמקת פסק הבוררות תוך הפניה להסכמת הצדדים בעניין כדי לשלול קביעה בדבר הסכמה מכללא להנמקת פסק הבוררות או מניעות להעלות טענה בעניין לאחר מתן פסק הבוררות וכי לא היה צורך בפני
יה נוספת של בא כוחם, חריפה מזו שכבר הועברה לבורר. כמו כן אציין כי בפסקי הדין ניתן ביטוי לטענותיהם הנוספות של המבקשים שנגעו לאובדן האמון בבורר ולניהול לא תקין של הליך הבוררות. לא מצאתי כי בקביעות בית משפט השלום או בית המשפט המחוזי בעניינים אלו נפלה טעות כלשהי.

12.
בשולי הדברים יוער כי נימוק פסק בוררות חלקי על אף איסור הצדדים על הנמקת פסק הבוררות, כאשר הבוררות עתידה להוסיף ולהתמשך בפני
אותו בורר עשויה להקים עילה להעברת הבורר מתפקידו מפאת אובדן האמון בו במקרים המתאימים לכך (כך למשל בכפוף להעלאת טענה בעניין בתום-לב וללא שיהוי).

13.
אשר על כן, הבקשה נדחית. משלא התבקשה תגובת המשיבים איני עושה צו להוצאות.


ניתנה היום, י"ח בסיון התשע"א (20.6.2011).



ש ו פ ט

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

11038020_w01.doc

חה

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il






רעא בית המשפט העליון 3802/11 שלומי גפן, עו"ד ליאב גפן נ' "יהודה אמיתי שלהבת" סוכנות לביטוח (1991) בע"מ, יהודה אמיתי, משה אמיתי ואח' (פורסם ב-ֽ 20/06/2011)