פסקי דין על אינטרצ'נג' המרת מטבע בע"מ | פסקי דין על לימור אדרי

1720/00 א     03/06/2004




א 1720/00 אינטרצ'נג' המרת מטבע בע"מ נ' לימור אדרי




1
מדינת ישראל

א 001720/00
בית משפט השלום
ב א י ל ת
03/06/2004
תאריך:
כב' השופטת ד.בלטמן-קדראי
-סגן נשיא
בפני
:

אינטרצ'נג' המרת מטבע בע"מ

בעניין:
התובעת

נ ג ד
לימור אדרי


הנתבעת
פסק דין
תאור העובדות הרלבנטיות:
1. התובעת, חברה פרטית, ניהלה בעת הרלוונטית לתביעה זו עסק של המרת מט"ח (מטבע חוץ) שפעל בשתי תחנות המרה באילת, לאחר שרכשה עסק זה ביום 08/06/99 מבעלי הזכויות הקודמים בו, גב' אביבית גרינבאום ואורטל אילת בע"מ (חברה בשליטתה של אביבית) [להלן:"העסק", "הסכם רכישת העסק" ו"אביבית" - בהתאמה).

העסק נמכר בהסכם רכישת העסק כעסק עובד והפעילות בו נמשכה באמצעי הפעילות ששימשוהו עובר למכירתו , לרבות חשבון הבנק שיוזכר להלן.

2. הנתבעת הועסקה כעובדת בעסק על ידי בעליו הקודמים ולאחר שנמכר העסק לתובעת המשיכה לעבוד בו כשכירה של התובעת. תפקידה של הנתבעת היה תפקיד בכיר שכלל למעשה ניהול בפועל של תחנות ההמרה - ובין היתר היתה היא מופקדת על קופת העסק.
הנתבעת הייתה חברה קרובה של אביבית.

3. בעלי הזכויות של התובעת בעת הרלוונטית (לרבות באמצעות חברות בשליטתם) היו מר דוד דוד [להלן: "דוד"] ועו"ד דורון חכם [להלן: "דורון"] וכן אביבית, שקיבלה מניות בתובעת כחלק מתמורת רכישת העסק לפי הסכם רכישת העסק.
על פי הסכם רכישת העסק והרישומים הפורמליים, מנהלי התובעת היו דוד ואביבית, אלא שהוכח כי בעת הרלוונטית לאירועים שיתוארו להלן, ניהל את העסק דוד לבדו ואילו אביבית מיעטה לתפקד בו ועסקה כמעט רק במכירת כרטיסי טלפון בתחנת ההמרה. אביבית שרויה הייתה באותה עת במצוקות אישיות שונות וכן שררו מתח רב ואי אמון בינה לבין יתר בעלי הזכויות, ולמעשה הורחקה היא מפעילות בעסק [כך על פי כל העדויות, לרבות זו של אביבית, להוציא עדות הנתבעת אותה דחיתי בעניין זה].

4. הפעילות בעסקי המרת מט"ח הינה של רכישת מט"ח ומכירתו ללקוחות. מלאי העסק הוא מט"ח ורווחי העסק נובעים כולם מהפרשי שערים בין שערי הרכישה לשערי המכירה.

רכישת המלאי בוצעה בעסק באמצעות חשבון בנק של חברת מר ושות' בע"מ [להלן:"מר ושות'"], שזכויות החתימה בו והזכות לנהלו הוקנו לעסק תמורת תשלום עמלה למר ושות'. לפעילות באופן זה היה הסבר היסטורי וכלכלי הקשור לזיכיון של מר ושות' לרכישת מט"ח מבנק ישראל.
מספרו של חשבון הבנק היה 564001, ונוהל הוא בבנק דיסקונט באילת [להלן: "החשבון"]. לנתבעת היה יפוי כוח לפעול בחשבון.

רכישת המט"ח נעשתה לכאורה בשם מר ושות' מכספי מר ושות' שבחשבון, אלא שהעסק הוא שהיה אחראי למצב החשבון והוא שהזרים לו כספים והשתמש במט"ח שנרכש באמצעותו.

החשבון אמור היה להתנהל כחשבון קרדיטורי, שכן רכישת המט"ח באמצעותו נעשתה מכספי העסק ומתמורות המט"ח שמכר, ואף בשים לב לכך שביתרת חובה בו עשוייה היתה להתחייב מר ושות. אך, במועד העברת החשבון לתובעת, לאחר הסכם רכישת העסק, היתה בחשבון מסגרת אשראי בסך -.60,000 ש"ח שנוצלה במלואה לאשראי שקיבל העסק לצרכים שונים בעת שהיה בשליטת אביבית [להלן: "חוב האשראי"].

חוב האשראי בחשבון היה לכאורה, ביחסים שמול בנק דיסקונט, חובה של מר ושות' לבנק דיסקונט. אך, נוצר הוא לטובת העסק ולפי רשות מיוחדת של מר ושות' לאביבית שהותנתה בכך שהחוב יובטח במלואו. לכן, להבטחת פרעון חוב האשראי, העמידה אביבית, בהסכמת הנתבעת ובשיתוף פעולה עמה, פקדון כספי בסך 60,000 ₪ של הנתבעת שהוחזק בבנק דיסקונט, בסניף מחוץ לאילת [להלן:"הבטוחה"].

5. הפעילות באמצעות החשבון, עובר להסכם רכישת העסק, היתה מכח הסכם בין מר ושות' לבין אביבית [או החברה שבשליטתה]. לאחר העברת העסק לתובעת, מכח הסכם רכישת העסק, התנתה מר ושות' את המשך פעילות העסק באמצעות החשבון בחתימת התובעת על הסכם חדש עם מר ושות' והסדרת דרישותיה הכספיות של האחרונה. התובעת התלבטה בקשר למהלך זה, נוכח קיום אופציות אחרות לרכישת מט"ח, והשהתה את ההתקשרות עם מר ושות'.
מר ושות' אפשרה זמן מה לתובעת לפעול בחשבון למרות שלא נחתם עמה הסכם, ואולם סבלנות מנהליה פקעה לאחר זמן, ולכן ביקשה מר ושות' משלב מסויים להפסיק את פעילות התובעת בחשבון ולצורך כך ביקשה אף להביא לסגירת החשבון וכפועל יוצא מכך בקשה לגרום לכיסוי חוב האשראי שבו.
נציגי מר ושות' עמדו בקשר עם הנתבעת בעניין זה והנתבעת פנתה לדוד, מנהל התובעת, בבקשה לפעול להמשך ההתקשרות עם מר ושות', אלא שהדבר לא הסתייע.
המשא והמתן בקשר לחתימת הסכם בין התובעת למר ושות', התנהל בסוף חודש פברואר 2000, כאשר אז איימה מר ושות' כי תסגור החשבון אם לא תתקשר עמה התובעת באופן מסודר ובפועל ביום 10/03/00 ולאחר מספר התראות, אף הודיעה מר ושות' לתובעת על סגירתו של החשבון בפועל.
מר ושות' תיאמה מהלכים אלה עם הנתבעת, ומכל מקום יידעה אותה אודותם.
את הפעולות הפיסיות של סגירת החשבון בפועל, ביום 10.3.00, ביצעו הנתבעת ואביבית (ראה מוצגים נ/14, נ/15 ונספח יב' לתצהיר הנתבעת).

6. ביום 28.2.2000, עובר לסגירת החשבון, נטלה הנתבעת סך -.60,000 ש"ח במזומן מקופת המזומנים של התובעת והפקידה סכום זה לחשבון. בכך איפסה את החשבון ומייד ביטלה בו את קו האשראי [מוצג ת/3] והביאה לשחרור הבטוחה [מוצג ת/4].
כל אלה עשתה מבלי שהודיעה על כך דבר לדוד ולדורון. [כספי התובעת שנטלה הנתבעת, יכונו להלן :"הכספים"].

גם לאחר פעולות אלה המשיך להתנהל משא ומתן בין התובעת למר ושות' בעניין המשך התקשרות ומניעת סגירת החשבון. הנתבעת השתתפה בפגישה בין הצדדים, אך לא עדכנה את דוד אודות כך שבינתיים כבר ביטלה את מסגרת האשראי בחשבון האשראי תוך שימוש בכספי התובעת לצורך כך.

כעבור זמן מה ולאחר שכבר נסגר החשבון, גילה דוד את החסר בקופה ואף גילה כי הנתבעת השתמשה בכספים לשם איפוס החשבון ושחרור הבטוחה. בסמוך לאחר מכן, כנראה כשבועיים-שלושה לאחר העברת הכספים, נקראה הנתבעת לפגישה בהולה בביתו של דוד, אליה הוזעקו גם דורון ואביבית.

אביבית לא נטלה חלק משמעותי בפגישה ועל פי הראיות, כנראה לא אמרה שם אמירות ברורות כלשהן ויצאה במהלך השיחה. הנתבעת אישרה העובדה שלקחה הכספים.
הנתבעת נדרשה אז על ידי דוד ודורון להשיב לתובעת את הכספים, והציעה כי תשיב המצב לקדמותו על ידי החזרת הבטוחה לצורך המשך קבלת אשראי כנגדה.
הצעה עמומה זו נותרה כנראה עומדת עד לסכסוך שהתגלע בין הצדדים מספר חודשים לאחר מכן, אליו אתייחס להלן.
לטענת הנתבעת ובא כוחה הצעת החזרת הבטוחה איננה הצעה להחזרת הכספים, אך, בכל הכבוד, החזרת הבטוחה לשם קבלת אשראי, משמעה כי מתקבל אשראי, דהיינו התובעת מקבלת מנותן אשראי את כספיה ואילו כספיה של הנתבעת עומדים להבטחת האשראי.

הצעת הנתבעת הותנתה על ידה בקבלת אישורה של אביבית. אך הנתבעת לא פעלה מעולם לקבל מאביבית אישור להחזרת כספיה שלה לצורך העמדת בטוחה, הנתבעת לא החזירה לתובעת את הכספים ואילו כספיה שלה (ששוחררו משעבוד) נשארו נזילים בידה.

7. ביום 12.6.2000 חתמו אביבית ואוטל בע"מ על כתב "ביטול הסכמים וויתור על זכויות" על פיו הן מוותרות על כל זכות או מניה כלשהי בתובעת. על פי כתב זה ויתרו הן על זכויות אלה כנגד תשלום סך 220,000 ₪, ששולם חציו במזומן וחלקו האחר בארבעה תשלומים, תשלומים שנעשו כולם מהתובעת לידי אביבית. [ראה נספח ג' לתצהיר הנתבעת, להלן: "כתב הויתור"].
התובעת נמנעה מלשלם את אחד התשלומים, נוכח טענות לקיזוז תביעה נגדית נגד אביבית, לרבות תביעה שעניינה קשור לתביעת הכספים (ראה נספח י' לתצהיר הנתבעת). אולם, בסופו של יום ויתרה התובעת על טענתה בעניין זה נגד אביבית ואין תביעה תלויה ועומדת של התובעת נגד אביבית בעניין חוב האשראי והכספים (וראה לעניין זה אף סיכומי ב"כ הנתבעת הכוללים טענות לעניין של מחדלים של התובעת בכך שהתובעת איננה תובעת את אביבית בגין הכספים).
עם החתימה על כתב הויתור נותק הקשר בין אביבית לתובעת.

8. ביום 4.7.00 הביאה התובעת לסיום יחסי העבודה עם הנתבעת, כאשר הודיעה לה על סיום העסקתה, הן בפגישה והן במכתב.
לנתבעת טענות שונות נגד התובעת בעניין הפסקת העסקתה, ואלה נדונות בבית המשפט המוסמך בתביעה שהגישה הנתבעת נגד התובעת.
התובעת דרשה מהנתבעת, עם פיטוריה, את החזרת הכספים.
הנתבעת טוענת כי באותה עת חזרה על הסכמתה להשבת המצב לקדמותו ולהעמדת כספים שישמשו כבטחון לאשראי לתובעת, אך לא עשתה כן נוכח כך שלא באה לכך הסכמת אביבית.
הצדדים ניהלו אז חליפת מכתבים, לרבות בעניין הכספים, ובספטמבר 2000 הוגשה התביעה שבפני
, שעניינה השבת הכספים.

התביעה
9. עילתה של התביעה עילת הגזל ועשיית עושר ולא במשפט נוכח נטילת כספי התובעת על ידי הנתבעת.
הנתבעת טענה בהגנתה כי נטילת הכספים נעשתה על פי הוראת אביבית ולכן הינה כדין וכן העלתה טענות נוספות.
בסיכומי ב"כ הנתבעת עלתה בעיקר הטענה שאף אם עשיית עושר יש כאן, הרי אינה שלא כדין נוכח כך שממילא היה על התובעת לשלם את חוב האשראי שנפרע בהעברת הכספים וכן כי לא מוצדקת ההשבה בשים לב לכך שהתובעת כבר פוצתה על נטילת כספים זו מידי אביבית (טענות שעניינן אי קיום תנאי סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא כמשפט, תשל"ט 1979 [להלן: "חוק עשיית עושר"] וטענות מכח סעיף 2 לו).

דיון בטענות ההגנה - האם התעשרה הנתבעת כתוצאה מנטילת הכספים/למי שייך
חוב האשראי
10. טענות ההגנה חייבו דיון ארוך וחקירות ארוכות בשאלות זהות החייב בחוב האשראי של החשבון בבנק דיסקונט בשים לב להסכמים השונים שבין התובעת לאביבית.
בעניין זה הוכחה כראוי עמדת התובעת כי חוב האשראי בחשבון לא היה כלל חוב שלה, כי לא היתה מחוייבת בפרעונו או בעלת אינטרס בפרעונו נוכח העדר הסכמים כלשהם בינה לבין בנק דיסקונט ומר ושות' ונוכח הסכמות ברורות נוגדות בהסכמים שבין התובעת לבין אביבית [ולו הוראת סעיף 3.3 להסכם רכישת העסק בו התחייבה אביבית לשאת בכל חוב למר ושות', ראה נספח ד' לתצהיר הנתבעת].
הצדדים כולם העידו כי חוב האשראי שבחשבון לא היה חוב התובעת והיה למעשה חוב שהיה על אביבית לשלם.

הוכח כי התובעת לא עמדה בכל סיכון כלכלי בקשר לקיומו של חוב האשראי או בקשר לגבייתו ולסגירת החשבון. חוב האשראי כלפי הבנק היה של מר ושות' . התובעת לא התחייבה בפני
מר ושות' לכסותו. החוב היה מובטח במלואו בבטוחה של הנתבעת והיא היתה בעלת האינטרס הממשי בהפסקת האשראי תוך שחרור הבטוחה בו. לתובעת אף לא היה עניין בקיום החשבון ובהמשך האשראי , נוכח כך שהעדיפה להפסיק ולפעול באמצעות החשבון. כאשר דרשה מר ושות' את סגירת החשבון, בעלת העניין העקרית למעשה, בכך שחוב האשראי יכוסה היתה הנתבעת. אומנם, החוב היה חובה של אביבית ולכן גם לאביבית היה עניין , לפחות משפטי, בכיסוי חוב האשראי. אך, בחשבון לא עמדה כל בטוחה של אביבית, לאביבית אף לא היו אמצעי תשלום כלשהו באותה עת לכיסוי האשראי, התובעת או אחר לא דרשו מאביבית את פרעון חוב האשראי ולכן עניינה של אביבית באותה עת בכיסוי החוב פחות היה משל הנתבעת.

הנתבעת קיבלה את הכספים ועשה בם שימוש - משמע קיבלה נכס. אף אם לא נראה בפעולותיה קבלת הכספים [כספי התובעת] וודאי ניתן לראות בם קבלת כספיה שלה כתוצאה מהפעילות בכספי התובעת, או לפחות קבלת טובת הנאה שעניינה שחרור כספי שלה, ובכל אלה, מתקיים יסוד קבלת הדבר שבסעיף 1 לחוק עשיית עושר.

שוכנעתי לפיכך כי התובעת וודאי לא נהנתה מתשלום הכספים לפירעון האשראי וכן כי האינטרס בנטילת הכספים היה אינטרס של הנתבעת. בהמשך לכך שוכנעתי כי הנתבעת היא שהתעשרה כתוצאה מנטילה זו: כתוצאה מהעברת הכספים שוחרר חשבונה האישי של הנתבעת משעבוד לחשבון, שעבוד אשר צפוי היה כי ימומש במועד קרוב נוכח כוונת מר ושות' לסגור את החשבון ובהעדר כל מקור כספי לכיסוי חוב האשראי.

בהמשך לכל אלה שוכנעתי כי הנתבעת העבירה לשימושה העצמי מיטלטלין שהזכות להחזיקם היא לתובעת, וראה לעניין זה הוראת סעיף 52 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], עוולת הגזל.

11. לא רק זאת, אלא שאף אם מקבלת הייתי הטענה כי חוב האשראי היה חוב של התובעת, אין בכך רלוונטיות לעניין הוכחות יסודות עוולות הגזל וההתעשרות שלא כדין המיוחסים לנתבעת. לצד שלישי אין זכות לגרום לפרעון חובו של האחד לאחר. מטרת המעשה השולל את קניינה של התובעת, אף אם הינה נאצלת, איננה רלוונטית להוכחת זכות לשלילת הקניין. הוכח שהנתבעת לקחה את כספי התובעת. אם יוכח כי לא היה זה כדין, אזי העובדה שכספים אלו נוצלו לטובת אינטרס של נושה של התובעת איננה רלבנטית כלל.
מהטעם הזה אף אין רלוונטיות כלל לשאלה אם ידעה התובעת אודות קיומו של אשראי בחשבון בעת רכישת העסק (כטענת הנתבעת) או לא (כטענת התובעת). אף לו ידעה התובעת כי קיים חוב אשראי ואף אם היה זה חובה, אין באלו בכדי להכשיר נטילת קניינה על ידי הנתבעת לשם כיסוי האשראי .
אציין בכל זאת כי מצאתי את גירסת התובעת בדבר אי ידיעתה אודות האשראי בחשבון קודם לרכישת העסק עדיפה על פני גירסת הנתבעת. התובעת ביססה טיעוניה על עדויות מנהליה ומסמכים, לרבות הסכם המכר שאין בו התייחסת לחוב אשראי בחשבון. עדויות נוגדות שנשמעו לא היו אמינות בעיני, והנתבעת ודאי לא יכולה היתה להעיד אודות ידיעותיה של התובעת.
מכל מקום, לא הרחבתי בנושא זה נוכח מסקנותי לעיל כי אין כל רלבנטיות לשאלה באם ידעה התובעת אודות האשראי שבחשבון אם לאו, להוכחת העוולות נשוא תביעה זו.

האם התעשרה הנתבעת כדין
12. הנתבעת טוענת עוד כי פעלה על-פי הוראת התובעת שנמסרה לה מפי אחת ממנהלותיה ובעלותיה - אביבית, וכי לכן ככל שהתעשרה , התעשרה כדין.

בטענה זו יש הגנה של ממש מפני התביעה, שכן נטילה בהסכמה או בהוראה ודאי איננה גזילה או פעולה שלא כדין [אין לקבל טענת ב"כ התובעת בסעיף ד'3 לסיכומים כי הוראת מעביד איננה רלוונטית להוכחת עילות התביעה, שכן מכשירה היא התעשרות (ואז ההתעשרות הינה כדין לעניין עשיית עושר שלא במשפט) ושוללת יסוד העדר הסכמה של בעל הקניין [לעניין עוולת הגזל].
נטל ההוכחה לגבי קיומה של ההגנה הנטענת: זכות כדין לנטילת הכספים, היא על הנתבעת, נוכח כלל הנסיבות והעובדות שהוכחו לעיל.

13. הנתבעת מבקשת לשכנע את בית המשפט כי פעלה על פי הוראת אביבית. ראיותיה לעניין זה הן עדותה שלה ועדות אביבית שהובאה כעדת הגנה, וכן תמליל שיחה יזומה בה הקליטה הנתבעת את אביבית ביום 4.7.2000 ובה ניסתה לדובבה לאשר את דבר קיום ההוראה (נספח י"ג לתצהיר נתבעת).

אקדים ואקבע כי מצאתי את עדותה של אביבית מגמתית ביותר, נפתלת, מנסה להלך "בין הטיפות" בין האינטרסים השווים של כל הצדדים תוך שמירת האינטרס הכלכלי שלה עצמה ונסיון להמנע מחשיפתה לתביעות מי מהצדדים.

מצאתי כי אין לסמוך ממצא כלשהו על עדות זו כשלעצמה, ואף אין לראות בה חיזוק כלשהו לעדות הנתבעת.

אף לו קיבלתי עדותה של אביבית ככל עדות, אין היא תומכת כלל בגירסת הנתבעת. אביבית הודתה הן בפרוטוקול והן בתמליל (שיוזכר להלן) כי התריעה בפני
הנתבעת שכספה בסכנה ואמרה לה לפעול לפי הבנתה [עמוד 73 שורה 12] וכי לא עשתה יותר מכך. הוראת מעביד למשיכת כספים מחשבונו אין כאן. ודאי אין זו הוראה, וודאי אין זו אמירה "בכובע" של אביבית כמנהלת התובעת אלא "בכובע" חברתה הטובה של הנתבעת [עמוד 84 שורה 13]. ניכר משמיעת העדות והקשרה כי דברי אביבית לנתבעת נעשו בידיעה ברורה שאינם משרתים את אינטרס התובעת לשמירת קניינה.

מובן עוד מהנסיבות שהוכחו, כי באותה עת היה קרע ממשי בין אביבית ליתר בעלי הזכויות בתובעת, עד כדי העדר תקשורת כלשהי ביניהם, וכי טובתם של אלו האחרונים, לרבות התובעת אותה ניהלו, לא עמדה כלל נגד עיני אביבית, שהיתה טרודה רק בעניינה שלה.

אף בתמליל השיחה שבין הנתבעת לאביבית אין משום אישור לגרסת הנתבעת.
הנתבעת יזמה את השיחה המוקלטת ושלטה בתכניה לצורך הוכחת טענותיה ולכן יש לבחון את האמירות בתמליל בזהירות רבה. על פי התמליל, אביבית עונה תשובות מעורפלות לשאלות הנתבעת, בניסיון להוריד מעצמה מחוייבות כלשהי כלפי מאן דהוא. בתמליל הוכחה של ממש לקיומה של קנוניה בין אביבית לנתבעת לפעול נגד מנהלי התובעת ומאחורי גבם, קנוניה אשר נלמד כי החלה קודם לנטילת הכספים וונמשכה לצורך ההערכות למשפט.
עולה מהתמליל כי הנתבעת ואביבית הסתירו דברים ממנהלי התובעת.
אם לא די בכל אלה, הודתה אביבית בחקירתה הנגדית כי בנסיבות מסויימות הייתה מסוגלת לשקר לנתבעת [ראה עמוד 84 משורה 20].

בתמליל אין חיזוק לגירסתה של הנתבעת בעניין קיומה של הוראת מעביד מפי אביבית.

יתרה מזאת. הוכח כי בעת הרלוונטית היתה אביבית נטולה סמכות ניהול כלשהי אצל התובעת, וראה בעניין זה עדות דוד שנתמכה אף בעדות אביבית [עמוד 78] ועדות גב' פנחס [עמוד 19-20]. הנתבעת, שהתרשמתי כי היתה מעורה ביותר בענייני הניהול והפעילות של התובעת, בשים לב לתפקידה הבכיר וקשרי החברות ההדוקים עם אביבית, וודאי היתה מודעת לנושא היעדר סמכויותיה של אביבית. לכן, אף לו שוכנעתי כי אביבית ביקשה מהנתבעת ליטול הכספים מהתובעת, הרי שברור היה בנסיבות כי הוראה זו לא היתה יכולה להתפרש על ידי הנתבעת כהוראת מנהל בחברה המחייבת את התובעת ומלמדת על הסכמת התובעת.

הוכח שאביבית עצמה היתה מנועה מלמשוך כספים מהתובעת לאחר שמשכה מזומן מכספי התובעת ללא אישור והורחקה מנקודת ההמרה. הוכח כי הנתבעת ידעה זאת וממילא שוב אין ליתן אמון בגירסה על פיה סברה הנתבעת נוכח ההוראה שקיבלה מאביבית כי היא פועלת עבור התובעת ובמצוותה.

זאת ועוד. לא רק שטענת הנתבעת לגבי מתן ההוראה מאביבית כמנהלת בתובעת איננה מוכחת בעדויות וראיות אחרות, אלא אף איננה יכולה להתקבל גם מתוך עדות הנתבעת ובשים לב להתנהגותה שלה.

לו אמנם סברה הנתבעת כי הנה פועלת בהוראת התובעת, אין זה סביר שהיא לבדה היתה נותנת הוראות לסגירת קו האשראי ולשחרור הבטחונות (מוצגים ת/3, ת/4). הוראות אלה הן הוראות שבאופן מובהק ניתנות על ידי גורם ניהולי. עצם ביצוע פעילות זו, תוך הסתרתה מהמנהלים בפועל, ללא יידועם (בנימוק שלא מתקבל כלל: שאביבית אמרה שהיא דיברה עם דוד [עמוד 103], ובחיפזון, תוך חתימה בודדת על הוראות בעלות אופי ניהולי, מחייבת את המסקנה כי הנתבעת פעלה שלא מכח הוראת התובעת או הסכמתה ושלא מתוך אמונה כי היא עושה כן (אף אם סברה שהינה פועלת בשליחות אביבית).

לפיכך, דחיתי טענת הנתבעת על פיה נטילת הכספים היתה כדין או בהסכמת התובעת.

האם נגרם חסרון כיס לתובעת/ הגנות מפני התביעה/ העדרחובת השבה
14. סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט - 1979, מורה כי:
"בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכיה לא הייתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת".

טוענת הנתבעת, אם כטענת הגנה לעניין אי הוכחת קיום יסודות עשיית העושר ובעקר כטענה לאי הצדק שבמתן הוראה להשבת הכספים, כי התובעת כבר שופתה ע"י אביבית, כי בהסכם פרישתה של אביבית מהתובעת - כתב הויתור שנעשה ביום 12.6.2000, מכרה אביבית את זכויותיה בתובעת בהנחה של -.60,000 ₪ כי בכך פיצתה את התובעת על נטילת הכספים ולכן יש לדחות התביעה.

טענה זו לא נכללה בכתב ההגנה, לכן מוצדקת טענת ב"כ התובעת כי הרחבת חזית היא, ובכל זאת הסכים הוא להתעמת עמה ואכריע בה לכן אף לגופה.

בפרישת הנתבעת מהתובעת לא נחתם הסכם, אלא כתב הויתור הנ"ל המפרט את תנאי "פרישתה" של אביבית.

בכתב הויתור אין כל ויתור של התובעת על זכויות כלשהן, אין כל זכר לתחשיב של הנחה כלשהי בחישוב התמורה שקיבלה אביבית וממילא לא ניתן ללמוד מתוכו כי התובעת קיבלה מאביבית סך 60,000 ש"ח באותה עת.

אביבית טענה כי הסכום אותו זכאית הייתה לקבל כנגד ויתור על זכויותיה היה 280,000 ₪ ובפועל קיבלה 220,000 ₪. את עדות אביבית, שהייתה למעשה עדות נגד מסמך בכתב, לא קיבלתי כלל כעדות שניתן לבסס עליה ממצאים.
עדותה בפני
סתרה אף תוכן שיחתה בתמליל שנזכר לעיל באותו נושא.
עדותה אף סתרה את עדויות דוד ודורון שהיו אמינות בעיני. עדותה בענייני מועדי תשלומים, גובה סכומים ועוד היתה מבולבלת וחסרת סבירות.

דורון העיד כי הוא אשר ניהל את המו"מ עם אביבית בעניין תנאי פרישתה ותנאי כתב הויתור וכי בעל פה התחייב בפני
אביבית שהתובעת תוותר על תביעתה הפוטנציאלית נגד אביבית בגין הכספים, נוכח הנחתה אז כי תשופה בעניין זה על ידי הנתבעת ובהנחה שלא אביבית היא שנתנה לנתבעת את ההוראה ליטול את כספים.
לפיכך טען שלא נערך כל קיזוז עם אביבית לגבי הכספים וכן העיד כי הסכום שהוסכם הוא זה בכתב הויתור שנרשם ושולם.

דורון העיד אף הוא כי התובעת לא קיבלה מאביבית סך של 60,000 ₪ באותה התחשבנות, וגירסה זו אף נשמעת סבירה בשים לב למחיר הרכישה הראשוני של מחצית מהתובעת (150,000 ₪ לפי הסכם רכישת העסק) ומחיר רכישת מחצית המניות האחרות, כשנה מאוחר יותר, כשאחת מהתחנות כבר לא עבדה וכשהמצב הכלכלי בעסק לא היה שפיר.

לאחר שראיתי כל אלה שוכנעתי כי אביבית לא פיצתה את התובעת בגין נטילת הכספים וכי לתובעת נגרם אמנם חסרון כיס.
לפיכך לא הוכחה נסיבת העדר חסרון כיס כמצדיקה פטור מחובת השבה.

15. סיבה נוספת לפטור מהשבה לו טוענת הנתבעת היא העובדה ששנתה מצבה לרעה. הנתבעת טוענת כי הציעה לתובעת לערוב שנית לחוב האשראי בחשבון, אך הצעתה סורבה, ובמקביל ומבלי לידע את הנתבעת, נערכה מכירת חלקה של אביבית בעסק לתובעת. פעולה זו שינתה, לטענת הנתבעת, את מצבה לרעה כיוון שהצעתה לערוב לכספים בחשבון חדש נדחתה ותחת זאת נתבקשה לשלם את החוב ואילו אביבית, החייבת האמיתית לא רק ששוחררה מקיום התחייבויותיה, אלא גם קבלה כספים.
אף אם יש בכל אלה משום תאור נכון של העובדות, אין בכך משום נסיבות ההופכות את השבת הכספים לבלתי צודקת.
הנתבעת מודה בכך שהסכימה להשיב המצב לקדמותו, הסכימה להעמיד שוב את כספה כבטוחה. לו כך היה, וכפי שהוסבר כבר לעיל, היתה התובעת מקבלת כספיה שלה מהחשבון והבטוחה של הנתבעת היתה שוב עומדת בסכנה. לא ראיתי כי התובעת מנעה מהנתבעת קיום הצעתה זו ואף לא ראיתי שינוי לרעה במצבה בגין כך שבינתיים פרשה אביבית והוגשה נגד הנתבעת תביעה להחזר הכספים.

16. מוסיפה הנתבעת וטוענת כי יש לפטור אותה מחובת ההשבה עקב התרשלותה של התובעת בגביית החוב מאביבית. לעניין זה טוענת הנתבעת טענה נכונה, לפיה לא יכולה להיות מחלוקת כי חוב האשראי היה חובה של אביבית וכי לו שולם על ידי התובעת, היתה התובעת זכאית לתבוע את אביבית להשבתו (מכח הסכם רכישת העסק). הוכח כי בעקבות הסכם הויתור, שלמה התובעת כספים לאביבית וכי התובעת נמנעה מגביית חוב הכספים מאביבית ונמנעה מלבטל שיקים שמסרה לאביבית אף ולאחר שנודע לה על גרסתה של הנתבעת לפיה אביבית היא אשר הורתה לה על לקיחת הכסף.

לא מצאתי כי יש ממש בטענה זו.
הנתבעת היא אשר נטלה את הכספים מקופת העסק והיא אשר חייבת בהשבתם. טענתה של הנתבעת כי אביבית היא שהורתה לה לעשות כן נטענה בפני
התובעת במועד מאוחר למועד עשיית הסכם הויתור ואין התרשלות בפעולות התובעים שבחרו לגבות את החוב מזה שנטל הכספים ולא מזה שחייב היה את החוב (לעניין סדר המועדים ראה עמודים 54-55 לפרוטוקול ). כל טענה שיש לנתבעת כנגד אביבית לגבי סך 60,000 ₪ מקומה ביחסים ביניהן ואיננה הגנה מפני חובתה להשבת הכספים וכספי הנתבעת, לתובעת.
הנתבעת, שטענה רבות בעניין מחדליה של התובעת בהגשת תביעה נגד אביבית נמנעה באופן תמוה מלנהל הליכי צד ג' נגד אביבית בתביעה זו, ומכל מקום, את טענותיה עליה להעלות בהליך נגד אביבית.

17. שוכנעתי לפיכך כי התובעת לא שופתה על ידי אביבית בגין קבלת הכספים ושוכנעתי כי לא גרמה באופן התנהלותה בעניין זה לנזק לנתבעת המצדיק פטור מחובת ההשבה.
מצאתי, בסופו של יום, את מידת הצדק מחייבת את השבת הכספים מהנתבעת לתובעת.
שוכנעתי כי הנתבעת פעלה בכוונה להוצאת כספים לא לה, ללא רשום וללא ידיעה, לטובת אינטרס שלה. שוכנעתי עוד כי עשתה כן שלא בתום לב וכי לא קיימת הצדקה כלשהי לכך שהתובעת היא אשר תספוג הפסד זה.
שוכנעתי אמנם כי לולא לקיחת הכספים היה סיכון שיפגעו כספי הנתבעת וכי קבלת תביעה זו גורמת לנתבעת הפסד. אך הפסד זה איננו קשור כלל ליחסים שבין הנתבעת לתובעת, אלא ליחסים שבין הנתבעת לאביבית.

סיכום
18. מצאתי כי הוכחו יסודות הגזל לפי סעיף 52 לפקודת הנזיקין, מצאתי כי נעשה עושר שלא במשפט כמשמעו בחוק עשיית עושר, ולפיכך הנני קובעת כי יש לחייב הנתבעת בפיצוי התובעת במלוא ערך הכספים בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום נטילתם.

19. הנני מחייבת לפיכך את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 60,000 ₪ שיישאו הצמדה וריבית כחוק מיום 28/02/00 ועד ליום התשלום בפועל וכן הוצאות משפט בסך 15,000 ₪, שיישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
20. עקב מגבלות של שירותי הקלדנות בבית המשפט עוכבה הקלדת פסקי דין רבים, ופסק זה בכללותם, ועם הצדדים הסליחה על האיחור בהוצאתו.
ניתן היום, י"ד בסיון, תשס"ד (3 ביוני 2004), בהעדר הצדדים.
ד. בלטמן קדראי, שופטת
סגן נשיא

המזכירות תמציא העתקים לצדדים.

ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי
001720/00א 136 עדי סולומון.








א בית משפט שלום 1720/00 אינטרצ'נג' המרת מטבע בע"מ נ' לימור אדרי (פורסם ב-ֽ 03/06/2004)