פסקי דין על שרה מור (מירוצ'ניק) | פסקי דין על יובל דמול

159/09 א     27/06/2011




א 159/09 שרה מור (מירוצ'ניק) נ' יובל דמול








בית משפט השלום בקריית גת



27 יוני 2011

ת"א 159-09 מור (מירוצ'ניק) נ' דמול


בפני

כב' השופט
איל באומגרט






שרה מור (מירוצ'ניק)


התובעת


נגד

יובל דמול


הנתבע




פסק דין


לפני תביעה כספית בגין רשלנות מקצועית של הנתבע, עורך דין במקצועו.


התובעת ובעלה בזמנים הדרושים לענין, ביקשו לבנות בית במסגרת פרויקט, שבין היתר, למענו הוקמה עמותת נעלה – עמותה להתיישבות בשומרון של עובדי התעשייה האוירית לישראל (להלן: "העמותה").


לטענת התובעת ובעלה, הוכפלו עלויות הבנייה
מעבר לאומדן המקורי ומשכך הם נאלצו לפרוש מהעמותה, למרות שכבר שילמו לה סך של כ- 18,723.49 $.
בסופו של יום הסכימו הצדדים כי לאחר השלמת שלב א' של הבנייה, תשיב להם העמותה הכספים ששילמו בניכוי תשלומים מסויימים עליהם הוסכם.

דא עקא בין העמותה, התובעת ובעלה התגלתה מחלוקת עמוקה לעניין אופן שיערוך השבת הכספים.

לשיטת התובעת ובעלה, על העמותה היה להשיב להם את הכספים ששולמו בדולרים של ארה"ב, כערכם בשקלים ליום ההשבה, צמודים למדד החל מיום התשלום ע"י התובעת ובעלה עד למועד ההשבה.

מאידך, טענה העמותה כי כלל לא הייתה מחויבת בהשבה. עוד טענה העמותה כי מאחר ושיטת החישוב הייתה בדולרים הרי שההשבה צריכה להיות צמודת דולר והחל מדצמבר 1994, בהתאם להחלטת אסיפת העמותה, הצמדה למדד. העמותה אף טענה כי זו שיטת ההשבה שהונהגה כלפי כל חבריה.

נוכח מחלוקת זו הגישו התובעת ובעלה תביעה לבית משפט השלום (להלן: "התביעה"). לשם ניהול התביעה שכרו התובעת ובעלה את שירותיו של הנתבע וזו התבררה במסגרת ת.א. (שלום ת"א) 16399/01 לפני כב' השופטת אבי גיא.

במהלך ניהול ההליכים בתביעה הגיעו הצדדים להסכמה לפיה הכספים יושבו לתובעת ובעלה עפ"י אותה שיטת חישוב שהונהגה לגבי יתר חברי העמותה.

התובעת ובעלו מסרו לנתבע, לצורך ניהול התביעה, את כל המסמכים שהיו ברשותם. במהלך ניהול התביעה נחקרו, בין היתר, רואה החשבון (להלן: "רו"ח") של העמותה ומר רוטמן, אשר שימש כמזכיר העמותה. לאחר חקירת העדים, סיכמו הצדדים לתביעה ויצא פס"ד מלפני כב' השופטת אבי גיא.

בסופו של יום נפסק בתביעה כך:
"הנתבעת (העמותה – התוספת שלי א.ב.) תשיב לתובעים (התובעת ובעלה – התוספת שלי א.ב.) את כספי ההשקעה
על פי התחשיב שהונהג ביחס לחברים הנותרים ביישוב, קרי הסך של 66,876.41 ₪ הנקוב בת/2, בתוספת הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן החל מיום 31.12.94 ואילך".

כלומר, השופטת המלומדת קיבלה את טענות העמותה וזאת משיקולים עובדתיים ומשפטיים, כפי שפירטה בפסק דינה. בין היתר, קבעה השופטת כי יש לקבל את עמדת העמותה שכן זו שיטת ההשבה שהונהגה הלכה למעשה ביחס לכל חבריהם והאיסור החל על העמותה בהתאם לדין לחלק רווחים ושיקולי צדק.

על פסק הדין בתביעה הוגש ערעור, באמצעות הנתבע, לבית המשפט המחוזי בת"א אשר התברר במסגרת עא2950/03 (להלן: "הערעור"). הנתבע הגיש לכב' בית המשפט המחוזי עקרי טיעון, תיק מוצגים ואף טען לפני כב' ההרכב אשר כעולה מהפרוטוקול לא ביקש את תשובת ב"כ העמותה.
בית המשפט המחוזי דחה הערעור תוך שהוא מנמק שלא יצאה שגגה מלפני בית משפט השלום הן בקביעת הממצאים והן בניתוח המשפטי ויישומו.

התובעת לא אמרה נואש ומשלב זה ואילך החלה לנהל ענייניה בעצמה. במסגרת זו עתרה פעם נוספת לבית המשפט המחוזי לעיון מחדש בעובדות ואף הגישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. שתי הבקשות נדחו.

תביעה זו, בגין רשלנות מקצועית, הוגשה ע"י התובעת לבדה, ללא בעלה ממנו נפרדה בינתיים ושלא על דעתו. התובעת ניהלה ההליך, ללא סיוע מקצועי ומשכך אפשר לה בית המשפט רוחב יד בניהול ההליך על מנת ליתן לה את מלוא יומה.


בכתב התביעה שבה וטענה התובעת כי חישוב הכספים שהושבו לה ע"י העמותה בטעות יסודו ומפלה אותה לרעה שכן יתר חברי העמותה קיבלו הכספים כשהם מוצמדים למדד מלכתחילה.

באשר ליסודות הרשלנות אותן מבקשת התובעת לייחס לנתבע היא טוענת כך:


א.
הנתבע ערער על מלוא פסק הדין שיצא מלפני בית משפט השלום ולא התמקד בהבדלים בשיטות החישוב. מאחר והערעור הוגש כמכלול נדחה הערעור. התובעת מדגישה כי הורתה לנתבע לערער "על אופן החישוב על הטעות שנעשתה" ולא על מלוא פסה"ד.

המסמכים שצירפו התובעת ובעלה לתביעה המקורית בבית משפט השלום בת"א מוכחים את הסכומים ששולמו לעמותה על ידם.

הנתבע לא חקר את רואה חשבון העמותה בנוגע לתשלומים מסוימים שלטענת התובעת שולמו לעמותה.

וכלשונה בכתב התביעה:

"העיקר בתביעה הינה על הגשת הערעור שהוגשה כמכלול ולא נקודתית על השגיאה שנגרמה כפי שהתבקש לעשות, וכאן הרשלנות המקצועית הגדולה".

ב.
בישיבת קדם המשפט מיום 29.10.09 באשר ליסוד הרשלנות הנטען על ידה כלפי הנתבע טענה התובעת:

"...ולפי מה שאמרו לי זה בעצם היה צריך להיות ערעור על טעות סופר
(כך!) ולבקש הבהרה" (עמ' 1 ש' 23).

בישיבת קדם המשפט מיום
7.3.10 שבה והסבירה התובעת כי "אני תובעת על טעות סופר" ( עמ' 2 ש' 5) ו"הוא (הנתבע – התוספת שלי א.ב.) היה צריך בערעור לכתוב שיש טעות סופר ובימ"ש בעצם קבע שאנו נקבל" (עמ' 2 ש' 9).

גם בהמשך אותו דיון שבה וטענה התובעת שעל הנתבע היה להתמקד בטעות הסופר הנטענת על ידה.

התובעת הגישה שני תצהירי עדות ראשית, הראשון מיום 1.10.03 (להלן: "ת/2) והשני מיום 2.9.1 (להלן: "ת/1).

בסעיף 6 לתצהיר ת/2 טוענת התובעת כי ביקשה להשיג על סיפת פסק הדין ולטענתה המדובר בטעות סופר. אולם, הנתבע אמר לה שהדרך לתקן הטעות הינה בערעור בלבד. בסעיף 9 לת/2 טוענת התובעת כי לא היה מקום להגשת הערעור אלא הגשת בקשה לתיקון טעות סופר ובכך לתקן העיוות ולמנוע ממנה את כל המהלכים המשפטיים הנוספים.

בתצהירה ת/1 טוענת התובעת בנשימה אחת כי המדובר בטעות סופר וכי רשלנות הנתבע מקורה בהגשת ערעור כמכלול.

עוד טוענת התובעת בת/1 סעיף 8 כי השופטת אבי גיא התכוונה כי הכספים יושבו לה עפ"י אותה שיטת חישוב שהונהגה לכלל חברי העמותה, אולם בפועל קבעה הוראה אופרטיבית אחרת, לפיה הכספים יוצמדו לדולר ורק החל מ 12/94 הצמדה למדד.

הנתבע, בתצהירו טוען כי התובעת מונעת משיקולים זרים ולא ענייניים בתביעה זו.


לגופו של ענין טוען הנתבע כי בבקשה לעיון חוזר שהגישה התובעת לבית המשפט המחוזי בערעור שבה התובעת וטענה כי הוא הוכיח את כל הדרוש להוכחה, אולם בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי בחרו, ללא עיגון עובדתי, לקבל את גרסת רואה חשבון העמותה שאינה נתמכת בראיות.

עוד טען הנתבע בתצהירו כי בפסק הדין של בית המשפט השלום לא נפלה טעות סופר, אלא קביעה עובדתית ומשפטית התומכת בטענות העמותה. לפיכך, הסעד היחיד הוא ערעור לבית המשפט המחוזי, כפי שאכן נעשה.

כך גם טען הנתבע שמלוא טענות התובעת הונחו לפני בית משפט השלום.

בנוסף שב ומדגיש הנתבע כי מקור המחלוקת בין התובעת והעמותה היה שיטת ההצמדה של הכספים שיש להשיב ועל כך התנהלו ההוכחות וכי בסופו של יום קיבלו בתי המשפט את עמדת העמותה.

במהלך חקירתה הנגדית אישרה התובעת כי בית משפט השלום (כב' השופטת אבי גיא) אימץ את תחשיב רו"ח של העמותה אשר צורף כנספח 13 לכתב התביעה כאן וסומן ת/2 בתיק בת"א. עוד אישרה התובעת כי באותו נספח 13 "נעשתה טעות סופר". (עמ' 9 ש' 3).


ועוד טענה התובעת בחקירתה הנגדית שלא היה מקום לערער על פסה"ד של בית משפט השלום אלא לעתור בבקשה לתיקון סופר (עמ' 10 ש' 2 – 5).

ואף בתשובה לשאלת בית המשפט שבה התובעת ומדגישה כי טעות הסופר נערכה בנספח 13 לכתב התביעה מטעמה, כלומר, בחישוב רואה החשבון של העמותה (עמ' 10 ש' 7).

ולשאלת הנתבע מהי טעות הסופר של בית המשפט בתביעה בבית משפט השלום בת"א השיבה:
"העמיתים שנותרו ביישוב, קיבלו לפי מדד מיום ההשקעה ומאז שוב צמוד עד 94 ושוב צמוד. אנחנו קיבלנו לפי צמוד לדולר, 31.12.88 והטעות סופר של השופטת, היא כותבת שאנו נקבל לפי אותו תחשיב , ואם זה אותו תחשיב זה צמוד למדד מיום ההשקעה, ובסופו של המשפט הזה היא כותבת קרי צמוד לפי המסמך שהרואה חשבון כתב וזה דברים שונים, כי אם זה לפי החישוב שנעשה לעמותה הייתי אמורה לקבל את הכספים שלי צמוד ולא קיבלתי" (עמ' 12 ש' 20 – 25)

התובעת, עת חקרה את הנתבע בחקירה נגדית הטיחה כנגדו טענות לפיהן לא טען את מלוא הטענות בבית המשפט השלום בת"א ולו היה טוען אותן, היתה עמדתה מתקבלת שם. הנתבע בתשובותיו הפנה אותה לסיכומים בכתב שהגיש שם והדף טענותיה אחת לאחת. אולם, הוא שב והוסיף כי טענות התביעה נדחו ע"י בית המשפט מהנימוקים שפורטו בפסק הדין ואומצו
בערעור.


עוד השיב הנתבע בחקירתו הנגדית כי בית משפט השלום בחר לאמץ את חישוב רואה החשבון כפי שנערך בנספח 13 לכתב התביעה. בהגינותו, הוסיף הנתבע כי הוא סבור שחברי עמותה אחרים קיבלו השבה בהצמדה למדד מלכתחילה ולא כפי שהתובעת קיבלה, הצמדה לדולר. אולם, השופטת, אבי גיא, כממצא עובדתי, קיבלה את טענות חברי העמותה. משכך, הוסיף הנתבע והעיד כי המדובר בטעות בפסק הדין שניתן לתקנה רק בדרך של ערעור ולא תיקון טעות סופר. (עמ' 18 סיפא עמ' 19 רישא).

ובהמשך שב והעיד הנתבע כי לטעמו לא נפלה טעות סופר בפסק דינו של בית משפט השלום בת"א, אלא
קביעה עובדתית לעניין דרך חלוקת הכספים עליה חלקה התובעת שהדרך לתקנה היא בערעור (עמ' 21 ' 4 – 9).

בסיכומיה שבה וטענה התובעת את טענותיה כלפי התנהלות העמותה וכן שבה וטענה כי זו חילקה כספים לחבריה כשהם מוצמדים למדד ולא לשער הדולר. עוד טענה התובעת כי מחקירת רואה חשבון העמותה ע"י בא כוח העמותה ניתן ללמוד זאת. אולם, הנתבע בחר לשאול את רואה החשבון שאלות שאינן ממין העניין שכן לא למד ולא הכין עצמו לניהול ההליך.


והוסיפה התובעת שעל הנתבע
היה "לעמוד על שמחקירת רואה חשבון העמותה, תצא אמירה חד משמעית בדבר אופן החישוב" (עמ' 26 ש' 17).

עוד מלינה התובעת על כך שהנתבע לא חקר את רואה החשבון בנושאים רלבנטיים ולא עימת אותו מול שלל המסמכים שהיא מסרה לו.

יצוין שלכל אורך הסיכומים מפנה התובעת לטעויות חשבונאיות שלשיטתה נפלו בעדות ובמסמכי רואה החשבון מטעם העמותה ולכך שהנתבע לא חקר אותו שתי וערב וכשל בהוכחת טענותיה.

הנתבע, בסיכומיו, מוחה ומתנגד להרחבת החזית בסיכומי התובעת. לטענתו, בתצהירה טענה התובעת שלא היה עליו לפעול בדרך של הגשת ערעור אלא בקשה לתיקון טעות סופר ואילו בסיכומיה זנחה טענה זו ועתה היא טוענת לכשל בניהול ההליך בבית משפט השלום בת"א ולהגשת ערעור רחב היקף על אותו פס"ד במקום ערעור ממוקד ונקודתי.


עוד שב והסביר הנתבע בסיכומיו כי בית משפט השלום אימץ כדרך חישוב להשבת כספים ע"י העמותה את נספח 13 לכתב התביעה, שהוא החישוב שנערך ע"י רואה חשבון העמותה. הנתבע הסביר כי התובעת ובעלה לא קיבלו את התחשיב של רואה החשבון כפי שנערך בנספח 13 ואימוצו ע"י בית משפט השלום ומכאן הערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי. כלומר, אין המדובר בטעות סופר, אלא בטעות בפסק הדין – אם בכלל.

הנתבע אף היפנה לתצהיר מי שהיה בעלה של התובעת ואשר בתצהירו עליו לא נחקר העיד כי הערעור הוגש עפ"י ההוראות.

כך גם שב וטען הנתבע כי בית המשפט המחוזי בחר שלא להתערב בממצאים העובדתיים והמסקנות המשפטיות של בית השלום.

באשר לטענות בדבר הרחבת חזית מטעם התובעת, נראה שיש ממש בטענות הנתבע. התובעת בתביעתה טענה כי רשלנות הנתבע מקורה בהגשת ערעור גורף על פסק הדין שיצא מלפני בית משפט השלום, במקום למקדו בנשוא שיטת ההצמדה.


בתצהיריה ובדיוני קדם המשפט טענה התובעת כי רשלנות הנתבע מקורה בהגשת הערעור במקום הגשת בקשה לתיקון טעות סופר.

ואילו בסיכומיה טענה התובעת כי מקור רשלנות הנתבע באי הוכחת טענותיה בערכאה הראשונה, חקירה לא ממוקדת של רואה חשבון העמותה והגשת ערעור נרחב לבית המשפט המחוזי.

אולם, מאחר ואין התובעת מיוצגת ולנתבע לא נגרם עיוות דין ונוכח התוצאה, יידרש בית המשפט לטענות התובעת לגופן.

הלכה מנחה בכל הנוגע לחובת הזהירות החלה ביחסי עורך דין לקוח נפסקה בע"א 735/75 רויטמן נ' אדרת פד ל(3)75 (להלן: "הלכת רויטמן"). בהלכת רויטמן טען התובע כי באי כוחו התרשלו, בין היתר, בכך שלא חקרו העדים עפ"י רשימת שאלות שהכין להם, לא שאלו שאלות שחובה הייתה לשאול, הסיכומים היו כלליים ובבחינת "תפסת מרובה לא תפסת", לא פעלו במיומנות ראויה, לא הכירו את התיק ופעלו על דעת עצמם.


וכך נפסק בפרשת רויטמן:

"עוולת הרשלנות שבסעיף 35 לפקודת הנזיקין שלושה מרכיבים לה: ההתרשלות, החובה שלא לנהוג כפי שנהג והנזק. ההתרשלות היא עשיית מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או עשיית מעשה שלא במיומנות המקובלת במקצוע פלוני.

ולעניין לימוד סניגוריה בידי עורך דין, הרי חוסר מיומנות משפטית מקובלת, ומעשים ומחדלים אשר עורך דין סביר ונבון נשמר היה מפניהם באותן נסיבות
- הרי זו התרשלות, וכלפי הלקוח שלו מוטלת חובה פשוטה על עורך דין לנהוג באותה מיומנות ולהימנע מאותם מעשים ומחדלים.

אבל גם חובת הזהירות וגם חובת המיומנות המוטלות על סניגור בניהול המשפט אינן עולות אלא כדי חובה של שיקול דעת לענין במסגרת הנתונים המשפטיים – המהותיים והדיוניים – הקיימים: עורך דין חייב לשקול מה טענה לטעון ומה טענה שלא לטעון, מה שאלה לשאול ומה שאלה שלא לשאול, כיצד ואימתי לטעון ולשאול, וכיצד ואימתי להימנע מלטעון או מלשאול – והכל מתוך הידע של הנתונים המשפטיים ומתוך השימוש הסביר בזכויות הדיוניות. גם עורך דין סביר ונבון יכול ויטעה בשיקול דעתו, אם לשופט בשר ודם מותר לטעות, לעורך דין לא כל שכן, החובה המוטלת על סניגור כלפי לקוחו אינה שלא לטעות בשיקול דעתו, החובה היא לשקול דעתו כמיטב יכולתו וידיעתו".

והוסיף בית המשפט בהלכת רויטמן כי אין חובה על עורך דין לפעול עפ"י הוראות הלקוח, אלא חובתו לשקול את דעתו ואל לו לעורך דין לדחות את שיקול דעתו מפני שיקול דעת הלקוח. עורך דין הדוחה שיקול דעתו לטובת הוראות הלקוח מפר חובתו כלפיו.

ועוד ראו לעניין חובת הזהירות הנדרשת מעו"ד כלפי לקוחו את ע"א 37/86 לוי נ' שרמן פד מד(4)447 (להלן: "פרשת לוי"), שם נקבע כי יסודות עוולת הרשלנות הם קיום חובה כלפי הלקוח (התובעת) להשתמש בכושר סביר, הפרת החובה ונזק כתוצאה מההפרה.


כפי שנקבע בפרשת לוי, עו"ד, הנוטל על עצמו לייצג לקוח בערכאות, מציג מצג לפיו הוא בעל הכישורים והידע להבין את הבעיה ובכוונתו לפעול באופן סביר, כפי שעו"ד סביר אחר היה פועל בנסיבות. כלומר, על עו"ד להכין כראוי את התיק, לזמן עדים חשובים ולא ליתן עצות חסרות סיכוי.

"...אך עם זאת לא כל כישלון של עורך דין ייתפס כהפרת החובה, שכן למרות הטלת חובות אלה, שהן רחבות למדיי, מכירים עדיין בכך, שלא ניתנה תורת עריכת הדין למלאכי השרת, גם הם עלולים לטעות בשיקול הדעת"

בענייננו, עולה מהראיות כי הנתבע הפעיל שיקול דעת ראוי וסביר כפי שהיה נוהג כל עורך דין, בעת הצגת והבאת הראיות לבית המשפט. לשיטת התובעת בחר הנתבע לעשות שימוש במאזני העמותה אותם השיג מרשם העמותות ולא בממסכים אשר מסרה לו ושלדעתה היה בהם כדי להוכיח את טענתה. על כך השיב הנתבע:


"אנחנו הסתמכנו על מאזנים מאושרים זהו מסמך חזק לעין שיעור. שם הוכחנו כפי שציינתי בסעיף
19 , 16 בסיכומים שלי, שהנותרים לא עשו תחשיב זה, וככל הנראה חילקו כספים ביתר, מהטעם הפשוט שלפורשים, הם חישבו
כמה כל אחד שילם, ולהם לא"
(עמ' 20 ש' 17 – 20).

ובהמשך מסביר שם הנתבע מדוע בחר להשתמש במאזני העמותה ככלי להוכחת טענות התביעה ולא במסמכים אחרים. הינה כי כן, רואים אנו כי הנתבע הפעיל שיקול דעת, שקל את השיקולים בעד ונגד כיצד לנהל את התביעה. שיקול הדעת שהופעל היה ראוי ומקצועי, הגם שבסופו של יום לא התקבלה טענת התביעה שם. ודוק, אין כל הוכחה שלו היו מוצגים מסמכים אחרים היה בהם כדי לשנות את תוצאות פסה"ד.

הוסיפה וטענה התובעת כי הנתבע לא התייחס בסיכומיו לטענות שונות שהועלו ע"י הנתבעת. עיון בעדות הנתבע ובסיכומיו בתביעה שנוהל בבית משפט השלום, מעלה כי הוא התייחס באריכות ובבהירות לכל הטענות והתמודד עימן כראוי.


טענה נוספת שהייתה בפי התובעת הינה כי הנתבע לא חקר כך את רואה חשבון העמותה
עד ש"תצא אמירה חד משמעית בדבר אופן החישוב". עיון בפרוטוקול הדיון, במהלכו נחקר רואה החשבון של העמותה בתביעה בת"א, מלמד כי הנתבע חקר את רו"ח חקירה ארוכה ומקיפה. דומה כי כל מי שמעט ניסיון יש לו בחקירות נגדיות יודע היטב כי התשובות אינן ודאיות ואי אפשר לכפות על עד מטעם הצד האחר תשובות עד שיתרצה. אחת המלאכות הקשות ביותר בעבודת עורך דין המייצג בבית משפט היא אומנות החקירה הנגדית, לדעת מה לשאול, מתי לשאול והחשוב מכל לעיתים לדעת מתי להפסיק לשאול.


על כן גם דין טענה זו של התובעת להדחות.

באשר לטענת התובעת כי הנתבע ערער על מלוא פסק הדין של בית משפט השלום ולא בהבדלים בשיטות החישוב – כלומר, התובעת מלינה על היקף הערעור ועל כך שכלל טענות נוספות מעבר לאלה
שלטענתה ראוי היה לכלול. בכל הכבוד הראוי גם דינה של טענה זו להדחות. הנתבע כלל בהודעת הערעור, בעקרי הטיעון שהגיש ובטיעוניו בבית המשפט המחוזי, כל טענה שניתן היה לטעון וניתן לראות שהופעל שיקול דעת ראוי ונכון. חובתו של עורך דין המערער על פס"ד לבחון אותו היטב ולנסות לקעקע אותו בטיעונים משפטיים. כך נעשה גם כאן.


אף בעלה של התובעת הגיש תצהיר,
מטעם הנתבע, עליו לא נחקר ע"י התובעת. הלה הצהיר כי הנתבע הגיש הערעור על פי הוראות שנמסרו לו.

התובעת אף הלינה על כך שהתובע הגיש ערעור על פסה"ד ולא בקשה לתיקון טעות סופר. לטענתה, בישיבות קדם המשפט, טעות הסופר שנפלה בפסה"ד היא הקביעה כי הכספים יושבו לה על פי אותו תחשיב שהונהג ביחס לשאר חברי העמותה, כלומר הצמדה לדולר עד ל- 31.12.94 ומאותו מועד הצמדה למדד. לשיטת התובעת, ההצמדה אותה הנהיגה העמותה ביחס ליתר חברי העמותה הייתה הצמדה למדד מיום התשלום ע"י חברי העמותה ולא לדולר.


התובעת כלל לא הוכיחה שהמדובר בטעות סופר הנכנסת בגדרי סעיף 81 לחוק בתי המשפט. טענה זו נטענה בעלמא. מאידך, הנתבע הסביר בעדותו בבית המשפט שאין עסקינן בטעות סופר אלא קביעה עובדתית של בית משפט השלום לעניין דרך חישוב ההשבה. כלומר, הופעל שיקול דעת ראוי וסביר לפיו אין המדובר בטעות סופר, המתווה לנסות ולתקן את הממצא העובדתי, הינו בדרך של ערעור.

ודוק, אין התובעת יכולה להעלות טענה בעלמא שעסקינן בטעות סופר, אלא עליה להפנות לאסמכתאות משפטיות שיש בהן לכאורה לחזק טענתה. זאת לא נעשה.

אולם, בכך לא די. במהלך חקירתה הנגדית השיבה התובעת כי "טעות הסופר" נפלה בחישוב שנערך ע"י רואה חשבון העמותה (עמ' 12 ש' 20 – 25). כלומר, הדין הוא עם הנתבע שההליך אינו בקשה לתיקון טעות סופר שנפלה בפסק הדין שהרי גם לשיטת התובעת לא נפלה טעות סופר בפסק הדין והדרך הנכונה לנסות ולפעול לתיקון הממצא העובדתי שנקבע היא בדרך של ערעור, כפי שנעשה.

המורם מן המקובץ, הוא כי לא נפל כל פגם בהתנהלות הנתבע עת ייצג את התובעת בהליכים בבית משפט השלום בת"א ובערעור. הנתבע הפעיל שיקול דעת ראוי וסביר שעה שבחר את קו החקירה בו חקר את רואה חשבון העמותה, הפעיל שיקול דעת ראוי בעת הצגת המסמכים שסבר שיש בהם כדי להוכיח את התביעה. הנתבע אף הוכיח שיקול דעת ראוי ומיומנות בה היה נוהג עורך דין סביר בסיכומיו שם התמודד עם הטענות שהיו במחלוקת. גם בעת הגשת הודעת הערעור הופעל שיקול דעת ראוי שעה שנבחר הליך זה ולא הליך של תיקון טעות סופר.


משכך, התביעה נדחית.
התובעת
תשלם לנתבע
את הוצאותיו כולל שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪.

ניתנה היום,
כ"ה סיון תשע"א, 27 יוני 2011, בהעדר הצדדים.








א בית משפט שלום 159/09 שרה מור (מירוצ'ניק) נ' יובל דמול (פורסם ב-ֽ 27/06/2011)