פסקי דין על רביב רוט | פסקי דין על אנס דיב

26484-05/10 א     29/06/2011




א 26484-05/10 רביב רוט נ' אנס דיב






בפני

כב' השופט שמעון שר
תובע

רביב רוט
נגד
נתבע

אנס דיב

פסק דין
לפניי תביעה לפיצוי בגין הפלייה לפי חוק איסור הפלייה במוצרים, ושירותים וכניסה למקומות בידור ומקומות ציבוריים התשס"א – 2000 (להלן: "החוק").

באשר למערכת העובדתית אין כמעט מחלוקת בין הצדדים.
התובע, הינו איש קבע בחיל הים. ניגש יחד עם חברתו לחיים ביום 18.02.10 בשעות אחר הצהריים למסעדת "אזאד" לסעוד את ליבם, כאשר התובע היה לבוש מדי צבא.

אחראית המשמרת מסרה בעת שהיו על הדק המהווה חלק מהמסעדה והודיעה לתובע ולחברתו כי מדיניות המסעדה היא שלא להכניס אנשים במדים.
אין חולק כי הדברים נאמרו בלשון מנומסת. ואין חולק גם כי לא התעוררה כל מהומה במקום עצמו.

הדיון לגופו:
אומר כי קמה מחלוקת בין הצדדים אשר אינה לאירוע עצמו, אלא בדרך פרשנותו של החוק, והאם קיימות עילות נוספות אשר ניתן להשתמש בהן על מנת להשיג את הפיצוי אותו תובע התובע במקרה דנן.

המסגרת הנורמטיבית אשר צריכה להכרעה בעניין דנן, ומצויה בחוק איסור הפלייה למוצרים ושירותים וכניסה למקומות בידור, ציבוריים, תשס"א – 2000, כשבסיום דיון בסוגיה זו, אציין עוד מס' אפשרויות אשר על פיהן ניתן לקבוע פיצוי גם שלא דרך חוק זה.

אין חולק כי תכלית החוק הינה קידום וכן, מיגור דעות קדומות אשר במקרה דנן, חלק זה של החוק אינו רלוונטי, בדרך ישומו תוך החלתו במגזר הפרטי.
המחוקק – בנסותו להתמודד עם הבעיה החברתית של ההפליה, לרבות כניסה למקומות אשר בבעלות פרטית, ראה לחוקק החוק ובכך להחיל את עקרון השיוויון גם על עסקים פרטיים.

המחלוקת המרכזית בין הצדדים היא האם הרשימה המופיעה בחוק כוללת גם את "אי מתן אפשרות כניסה לחיילים לובשי מדים".
סוגיה זו, לא הוכרעה באופן החלטי בבית המשפט העליון, ובבתי המשפט השונים, הן המחוזי והן השלום, המחלוקת היא מחלוקת פתוחה.

כשלעצמי, סבור אני, כי ראיית הרשימה כרשימה סגורה, הינה למעשה "מכת מוות" לחוק עצמו שכן, אין איש יכול לצפות פני עתיד, וכל סיטואציה היכולה להתרחש וסגירת הרשימה על ידי הגדרתה כרשימה סגורה, יכול ותאיין את החוק בצורה אשר מקרים עתידיים וחמורים אשר אינם באים כמצוות החוק, לא יהיה בהם סעד לצדדים הנפגעים בבית המשפט.

אני רואה לנכון להסכים, לעניין זה עם חוות הדעת, דעת יחיד של כב' השופט שפירא בע"א (חיפה) 3724/06 קיבוץ רמות מנשה נ' מזרחי, (פורסם בנבו). (להלן: "

פסק דין
רמות מנשה") לפיה, העילות הקבועות בסעיף 3 א' לחוק אינן מהוות רשימה סגורה, ובסעיף זה פורטו סוגי הפלייה עיקריים בלבד, כאשר:
"ואולם פירוש החוק צריך להיות שכל הפליה שבסיסה מתן יחס שונה לשווים הפליה סגורה האסורה על מי שבוחר לנהל עסק ציבורי או לספק שירות לכלל הציבור".

לדידי, ובשונה מהמחלוקת אשר נשמעה על ידי כב' השופט שפירא, בסוגיה דנן הוכח גם הוכח שהמדיניות של המסעדה ובעליה, הוא הנתבע, כי התובע לא הוכנס למסעדה יחד עם חברתו מפאת העובדה שלבש מדים, כאשר לא היתה כל מדיניות גלויה אשר ניתן היה להבחין בה אם בשלט או בהודעה כלשהיא לכלל הציבור, ולפיכך, חזקים הדברים.... "כל אירוע בו ניתן יחס שונה לשווים, ושאינו נכנס בגדרו של סעיף 3 (ד) הנ"ל , הוא בגדר של הפלייה אסורה, גם אם אינו נכלל באופן מפורש תחת אחד מתת סוגי ההפלייה שבסעיף 3 א' (לחוק)".

למען ההגינות המשפטית יצויין כי קיימת החלטה אשר ניתנה על ידי כב' השופט זילברטל בבר"ע 478/08 (ירושלים) ג.י.א.ת השקעות בע"מ נ' ארז מור (פורסם בנבו) אשר קבע כי רשימת העילות בחוק הינה רשימה סגורה, תוך דחיית העמדה של כב' השופט שפירא בעניין רמות מנשה.
לויכוח בפסיקה, נתן דעתו גם כב' השופט יצחק כהן (מחוזי נצרת) במסגרת ע"א 198/09 מיום 5.11.09 (פורסם בנבו). שם הצטרף לחוות הדעת של כב' השופט שפירא, והעדיפה על פני החלטת כב' השופט זילברטל בהיותה לא מקובלת לדידו.
יפים דבריו של כב' השופט כהן בפסק דינו כמאמר המשנה (אבות, יג', יד'): "חביב אדם שנברא בצלם"; וכן ראה מהות ותכלית חוק יסוד כבוד האדם וחרותו שיש כאלה אשר כבר סוברים כי גם מכוח חוקי יסוד אלה, ניתן לתבוע תביעות אשר הינם בתחום הכלכלי, דרישה לפיצוי כספי ולא להסתפק בדלת אמות המשפט המנהלי או הציבורי.
במלוא הצניעות אומר, כי הנני מצטרף לדעה זו.
עוד ראה לעניין זה:: new zealand bill of rights act 1990 no 109, ס'
19 freedom from discrimination
* (1) everyone has the right to freedom from discrimination on the grounds of discrimination in the human rights act 1993.
(2) measures taken in good faith for the purpose of assisting or advancing persons or groups of persons disadvantaged because of discrimination that is unlawful by virtue of part 2 of the human rights act 1993 do not constitute discrimination.
this section was substituted, as from 1 february 1994, by section 145 human rights act 1993 (1993 no 82).

עוד ראה בענין זה א' ברק, פרשנות במשפט, כרך ראשון, תורת הפרשנות הכללית, ע' 263:

"מהי, איפוא, המטרה של הפרשנות במשפט? על שאלה זו עשויות להינתן תשובות שונות. תשובתי שלי היא זו: מטרת הפרשנות במשפט היא להגשים את המטרה של המשפט. תפקידה של הפרשנות במשפט הוא לבחור, מבין האופציות הלשוניות, את אותה אופציה המגשימה בצורה הטובה ביותר את המטרה של המשפט. עמד על כך ברינק (brink) באומרו:

‘it is important to remember that the primary object of legal interpretation - statutes, constitutional provisions, and precedents-like most objects of interpretation, are human artifacts, the products of purposal activity. in interpreting the products of purposal activity, we must appeal to the purposes which prompted and guided the activity whose product we are trying to understand. this suggests that legal interpretation should involve appeal to the reasons, purposes, and intentions of those who enacted the law’.
אכן, הפרשנות היא בעיני מכשיר ואמצעי. היא כלי אשר באמצעותו מגשים המשפט את מטרתו. מתן מובן לטקסט המשפטי עניינו, איפוא, מתן מובן לטקסט המשפטי המגשים בצורה הראויה ביותר את מטרותיה של הנורמה. הפרשנות הראויה היא, איפוא, הפרשנות המגשימה את מטרת המשפט".

כך גם, בבג"ץ 6778/97 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' השר לבטחון פנים, פד"י נח(2) 358, ע' 368, חזר בית המשפט והדגיש כי יש למלא תוכן מהותי את המונח שוויון, ומהות זו היא אחת מנגזרות הצדק וההגינות, ובתוך כך הפנה בית המשפט (כב' השופט חשין) לפס"ד רקנט (בג"ץ 6051/95 רקנט נ' ביה"ד הארצי לעבודה, פ"ד נא(3) 289), שם צוין כי:

"הפליה בין אדם לאדם פוגעת בחוש הצדק השוכן עמוק-עמוק בלבנו, והמשפט נחלץ והמשפט נחלץ בכל-כוחו ובכל-מאודו להגן על המקופח שלא-כדין ועל מי שהופלה לרעה. כללי השוויון ואיסור הפליה אין הם אלא כללי צדק והגינות שחברה מתוקנת לא תוכל היות בלעדיהם" (פס"ד רקנט, ע' 322).
(מתוך פסק הדין של כב' השופט יצחק כהן).

לכל האמור לעיל אוסיף כי תחושתי וכפי שהתרשמתי מהסיטואציה אשר תוארה בפני
י, ועל אף המכתב אשר נשלח על ידי בעל המסעדה נראה לי כי המדיניות אשר הוכתבה על ידי המסעדה לא נבעה אכן אישית מאופיו או צורתו של התובע אלא המדים אשר מייצגים את צבא הגנה לישראל, הם אלה אשר הפריעו לבעל המסעדה ולעובדים תחתיו אשר מילאו את הוראותיו.

גם אם הדברים נאמרו בצורה מנומסת וגם אם לכאורה היה מוכן לקבל אותו ללא מדים, דווקא התנהלות זו מצביעה שבהפליה זו של אי הכנסת אדם למסעדה נבעה רק בגין היותו לובש מדי צבא, יש להביע מורת רוח שתחת לקרב לבבות, ותחת להוציא מהמחלוקת הפוליטית ולצערנו הבין דתית היהודית והמוסלמית או הנוצרית, כל מקום אשר נועד להנאת הבריות (ובסוגריים אומר שכך הייתי נוהג גם אם היה נעשה מעשה דומה לאדם ממוצא מוסלמי, נוצרי, או זר, הלבוש לשם הדוגמא: ג'לבייה, או רעלה במסעדה) .
אני סבור כי יש לשדר לציבור גם היהודי וגם הערבי, מוסלמי, נוצרי, יהודי, או כל דת אחרת, כי הסובלנות היא הפתרון ואין בכך אמירה פוליטית, והדרך שבה נקט הנתבע מגבירה רק את החיכוך וגורמת לסיטואציה שבה תחת להביא לשיוויון יוצרים אי שיוויון שבטוחני כי לא רצוי כלפי שני הצדדים.

ובטרם סיום:
לאחר הניתוח דלעיל בדבר פרשנות החוק, סבורני כי גם אם דעתי שגויה ואינני סבור כך, בדבר ניתוח החוק באשר להפליה הרי גישה לבית המשפט קיימת לתובע הן על פי חוקי היסוד, כפי שציינתי לעיל, וכן, על ידי המשפט האזרחי, בחוק החוזים במיוחד, הרואה בכניסה למסעדה הזמנה ואי מתן כניסה, שלא בתום לב, ובמקרה זה, אני קורא למניעת הכניסה העדר תום לב. יכול היה התובע לתבוע את תביעתו. שמא גם ניתן לראות במקרה כנופל במסגרת איסור לשון הרע, הפרת הוראה חקוקה, וכיוצ"ב.

קיימות דרכים נוספות ולא אפרט יתר על המידה. במקרה דנן נראה לי כי הפגיעה בחוש הצדק, היא עמוקה ואינני יכול לקבלה כפשוטה.

סכום הנזק –
סכום הנזק ניתן לשיקול דעת בית המשפט למרות שהתובע נקב בסכום לדידו. כאשר שקלתי את סכום הנזק, לקחתי בחשבון כי המקרה עצמו כשהתרחש לא התרחש בקולות גבוהים, ותחת עירוב של אלימות או פגיעה רעשנית, מחד. אינני יכול גם לקבל כי סגירת המסעדה נעשתה אך ורק בגין המקרה דנן, אלא ב"כ הנתבע ציין מפורשות כי המסעדה נסגרה כתוצאה מבעיות אשר נבעו מחוקי התכנון והבנייה, בעיקר וקריסה כלכלית שבאה בעקבות זה.

מידת הפגיעה לדידי נמדדה יפה על ידי השופטים אשר דנו בסוגיות דומות, למעט, חריג, אשר נפסק בדרך הפשרה, נראה כי רוב השופטים ראו בפגיעה מסוג דומה אם כי לא זהה פגיעה אשר מן הראוי שבית המשפט יפצה את התובע בסך של 15,000 ₪ זאת בגין הפרת החוק על ידי האיסור להיכנס למסעדה במדים.
לזאת יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור 2,000 ₪ וכן, החזר אגרת בית המשפט משוערכת להיום.
אני מקווה בגמר

פסק דין
זה כי המסר אשר בית המשפט ביקש להעביר, יעבור לכלל הציבור הן הערבי והן היהודי מבחינת השיוויון אשר בית המשפט מקדש.

ניתן היום, כ"ז סיון תשע"א, 29 יוני 2011, בהעדר הצדדים.

בית משפט השלום בחיפה
ת"א 26484-05-10 רוט נ' דיב
1 מתוך 5








א בית משפט שלום 26484-05/10 רביב רוט נ' אנס דיב (פורסם ב-ֽ 29/06/2011)