פסקי דין על ר.ע. מלכא נכסים | פסקי דין על א.א. מגדלי השרון 2001 | פסקי דין על אלירן אניסימוב | פסקי דין על גילה גואטה-אניסימוב |

12292-02/11 א     16/06/2011




א 12292-02/11 ר.ע. מלכא נכסים בע"מ, א.א. מגדלי השרון 2001 בע"מ נ' אלירן אניסימוב, גילה גואטה-אניסימוב








st1\:*{behavior: }


בית המשפט המחוזי מרכז

ת"א 12292-02-11
ר.ע. מלכא נכסים בע"מ
ואח' נ' אניסימוב ואח'



16 יוני 2011




6

לפני
כב' השופט
שאול מנהיים

המבקשות
1
.
ר.ע. מלכא נכסים בע"מ

2
.
א.א. מגדלי השרון 2001 בע"מ

ע"י עו"ד אמיר דולב


נגד

משיבים



1. אלירן אניסימוב

2. גילה גואטה-אניסימוב
ע"י המשיבה 2 בעצמה

החלטה


בקשה לסעד זמני של צו עשה המורה למשיבים לפנות את דירה מס' 14 בבניין שבחלקה 228 בגוש 8253 בנתניה (להלן "הדירה"), עד למתן

פסק דין
בתביעה העיקרית. המבקשות הן התובעות בתביעה העיקרית. המשיב 1 הוא הנתבע 1 בתביעה העיקרית. המשיבה 2 היא רעייתו של המשיב 1, עורכת-דין במקצועה, והיא מייצגת את המשיב 1 בהליך זה.


התביעה העיקרית היא תביעה כספית, שעיקרו המכריע של סכומה מתייחס לתמורה עבור שירותי בניה שנתנו התובעות למשיב 1 ולשני נתבעים נוספים שאינם צד לבקשה. כל אחד משלושת הנתבעים קיבל שירותי בניה של דירה אחת. כאמור לעיל, עיקר התביעה הוא לתשלום התמורה הנטענת עבור שירותי הבניה ולתשלום ריבית בגין התקופה בה התמורה אינה משולמת. עוד כוללת התביעה רכיב (שחלקו בסכומה הכולל של התביעה קטן) של תשלום בסך 1,500 ₪ לכל חודש בו מתעכבת מסירת החזקה בכל אחת משלושת הדירות שנבנו עבור הנתבעים, כאשר התובעות (המבקשות בבקשה הנוכחית) מודיעות כי הן מפעילות את זכותן לעיכבון בדירות עד לתשלום התמורה עבור שירותי הבניה (סעיף 13.3 לכתב התביעה).


התביעה הוגשה תחילה בסדר דין מקוצר. כל הנתבעים עתרו למחיקת כותרת ולחלופין לרשות להתגונן, וכן טענו טענות נוספות. ביום 24/3/11 התקיים דיון בבקשה זו, שבסופו (ולאחר שהתובעות קיבלו בעניין זה את המלצת בית המשפט) נמחקה הכותרת "סדר דין מקוצר" ובעקבות זאת הוגשו כתבי הגנה. לא הוגשו תביעות-שכנגד. החוזה שבין הצדדים אינו נוקב בסכום התמורה עבור שירותי הבניה אלא מדבר בכך שהנתבעים, ובהם המשיב 1, ישלמו את עלות הבניה. במהלך הדיון מיום 24/3/11 אמר ב"כ המבקשות במפורש: "מאחורי התביעה עומדות 3 דירות ריקות ואטומות שהתובעים שומרים ומדובר בבניין חדש ומאוכלס....". המשיבים שמעו את הדברים ולא התייחסו אליהם ישירות בטיעוניהם באותו דיון. מסתבר שבתום הדיון נסעו המשיבים לבניין שבו נמצאת הדירה, הזמינו שירותי "פורץ" אשר פרץ באמצעות דיסק את הדירה, שהכניסה אליה נאטמה בלוח מתכת, ותפסו חזקה בדירה (עמ' 12 לפרוטוקול הדיון בבקשה, ש' 21-22). אין חולק כי המשיבים לא שילמו עד הדיון כל סכום שהוא עבור שירותי הבניה אף שהתחייבו בכתב לעשות כן. אין חולק שהמשיבים לא הודיעו על תפיסת החזקה בדירה – לא טרם מעשה ואף לא לאחר מעשה, אף כי לטענתם אחד השותפים במבקשות או באיזו מהן (מר ישר) ידע על כך לאחר מעשה משום היותו נוכח באורח שוטף בבניין. בחלוף ימים לא רבים מעת תפיסת החזקה פעלו המשיבים לחיבור הדירה לתשתיות. מכאן הבקשה.


השאלה הראשונה שיש להכריע בה היא שאלת הסמכות העניינית. אמנם בתגובתם בכתב לא העלו המשיבים טענה בעניין זה, אולם בפתח הדיון ביקשו להעלותה (לאחר שהועלתה מפי בא-כוחם של נתבעים אחרים שלא היו צד לבקשה אולם בא-כוחם התייצב לדיון בה בחלקו הראשון), ואני סבור כי כאשר עסקינן בסמכות עניינית, אין למנוע את בירור השאלה לגופה רק משום שהטענה לא נטענה בתגובה שבכתב.


דין טענת חוסר הסמכות העניינית להידחות. אכן, ענייני חזקה ושימוש במקרקעין מסורים לסמכותו העניינית של בית משפט השלום, אולם המבחן לסמכות עניינית הוא מבחן הסעד המבוקש בתביעה העיקרית, ולא במסגרת בקשה לסעד זמני. אין חולק שהתביעה העיקרית מסורה לסמכותו העניינית של בית המשפט המחוזי מפאת סכומה, ודי בכך כדי שתקום סמכות עניינית לדון ולהכריע בכל בקשה לסעד זמני שהוגשה בגדרה של התביעה העיקרית. שאלה מרכזית אחרת מתעוררת בהקשר זה, אם כי אינה בגדר שאלת "סמכות עניינית". המשיבים לא עוררו אותה בצורה ישירה ומפורשת, אולם סבורני שהיא שאלת מפתח שגם בית המשפט ביוזמתו רשאי לעורר. הכוונה לשאלה האם יש מקום לסעד הזמני המבוקש בגדר התביעה העיקרית התלויה ועומדת בבית משפט זה, או שיש להשיב לשאלה זו בשלילה ולהפנות את המבקשות להליך נפרד בפני
בית המשפט המוסמך בנוגע לחזקה בדירה (שאז אכן תהיה הסמכות נתונה לבית משפט השלום ולא לבית משפט זה). כידוע, סעד זמני נועד למנוע פגיעה קשה ולעתים אף סיכול של עצם האפשרות לתת

פסק דין
שאינו תאורטי בהליך העיקרי (ובדרך כלל ניתנים במסגרת זו צווי מניעה זמניים שנועדו למנוע שינויים בלתי הפיכים במצב עובדות כך שאם יינתן הסעד המבוקש בתובענה, הוא יהיה תאורטי). סוג אחר של סעדים זמניים נועד למניעת הברחה של רכוש או התחמקות מהדין, ומטרות הסעדים הזמניים הניתנים בקבוצה זו הן להבטיח ניהול אפקטיבי של ההליך ולמנוע הכבדה על הסיכוים לממש את פסק הדין אם התובענה תתקבל. כאן הכוונה בעיקר לצווי עיכוב יציאה מהארץ, צווי עיקול זמני וצווים להגבלת שימוש בנכס. בגדר הסמכות הכללית לתת סעד זמני קיימת גם סמכות לתת צו עשה זמני, והדין אינו כולל רשימה סגורה של סעדים זמניים. כל עוד הסעד הזמני המבוקש משרת את אחת המטרות שלשמן ניתן לתת סעד זמני, ראויה הבקשה להדיון במסגרת התביעה הנוכחית.

התביעה העיקרית היא תביעה שהסעד היחיד המבוקש בה הוא סעד כספי. על כן הסעד הזמני המבוקש בבקשה, שהוא צו עשה זמני המורה למשיבים לסלק ידם מן הדירה אליה נכנסו כמתואר בהחלטה זו לעיל, איננו מיועד לשמר את היכולת לתת סעד שאינו תאורטי במובן הרגיל, מכיוון שחזקה לחוד וחיוב כספי לחוד. יחד עם זאת, הסעד הזמני המבוקש שייך במקרה הזה לקבוצה השנייה של סעדים זמניים כפי שסווגו לעיל, בדומה לצוו עיקול זמני. זאת משום שמטרת הסעד הזמני המבוקש היא לשמר את זכות העיכבון שהמבקשות הודיעו שהן מממשות, והתנהלותם של המשיבים אשר אינה מוכחשת ואף הושמעה מפי המשיב 1 בדיון בבקשה, משמעותה שלילת זכות העיכבון בדירה מושא הבקשה. אף שמדובר במקרה חריג של סעד זמני שנועד למניעת הכבדה על מימוש פסק הדין, הרי שאני סבור שסדרי הדין גמישים דיים על מנת שגם המקרה הזה יבוא בגדר סעדים זמניים שניתן לדון בהם במסגרת התובענה הנוכחית ואין מקום להימנע מכך ולהפנות את המבקשות למסלול של הגשת הליך פינוי נפרד ולבקש במסגרתו סעדים זמניים. במאמר מוסגר יש לומר שהליך נפרד כזה לא יוכל להתנהל בדרך המהירה שנקבעה לתביעות לפינוי מושכר, מכיוון שבמקרה הזה אין עסקינן במושכר כלל. ניתן לראות את הסעד המבוקש כמקרה פרטי של צו להגבלת השימוש בנכס, במובן זה שמבוקש למנוע מהמשיבים לעשות שימוש של מחזיקים בדירה מושא הבקשה.


המסקנות מכל האמור לעיל הן כי יש סמכות עניינית לבימ"ש זה במסגרת התובענה הנוכחית לדון בבקשה לסעד זמני, וכי הבקשה עצמה ראויה להידון כבקשה לסעד זמני במסגרת התובענה הנוכחית.


כעת יש לדון בשאלות המתעוררות לגופה של המחלוקת לגבי הבקשה. תחילה יש להזכיר כי הסכום שהמבקשות טוענות בכתב התביעה שהן זכאיות לו כעלות הבנייה, כלומר כשכר קבלני, איננו סכום קצוב במובן זה שהסכום לא נקבע בחוזה בין הצדדים. המבקשות גם לא הגישו חשבונות מפורטים המוכיחים את עלות הבנייה באופן מדויק. הרכיב השני בתביעה העיקרית הוא רכיב של ריבית. יש מחלוקת על שיעור הריבית, אולם לא יכולה להיות מחלוקת שאין מקום לשלם סכומים נומינאליים. כמו כן לא יכולה להיות מחלוקת שדינה של ריבית, בין שהיא ריבית המצטברת להפרשי הצמדה ובין שהיא ריבית בלתי צמודה, כדין הקרן, ועל כן זכות עיכבון העומדת למבקשות להבטחת השכר הקבלני תעמוד להן גם להבטחת הריבית ו/או הפרשי ההצמדה בשיעור שייקבע בסופו של דבר. רק הרכיב האחרון שבתביעה שעניינו עלות הנגרמת למבקשות לטענתן כתוצאה מכך שהן מממשות את זכות העיכבון, הוא רכיב שעל פניו אין לומר שברור כי ניתן להשתמש בזכות העיכבון עצמה כדי לסייע בגבייתו.


זכות העיכבון הרלוונטית לענייננו נקבעה בסעיף 5 לחוק חוזה קבלנות, תשל"ד – 1974. זכות העיכבון (ה"אזרחית", להבדיל מזכות עיכבון הנתונה על פי חוק לרשויות מסוימות), איננה "בטוחה" במובן הרגיל של המילה, משום שבעל זכות העיכבון אינו רשאי לממש את הנכס שהוא מחזיק בו מכוחה של הזכות על מנת להיפרע ולגבות את הכספים המגיעים לו. זוהי זכות בעלת אופי "שלילי", דהיינו הזכות היא רק לעכב את הנכס תחת ידו של בעל זכות העיכבון עד אשר ייפרע החיוב שמכוחו קמה זכות העיכבון (ראה גם סעיף 11 לחוק המטלטלין, תשל"א – 1971). מדובר בזכות של "עזרה עצמית", כלומר זכות שמימושה אינו מצריך החלטה או היתר שיפוטיים מלכתחילה. משמעות הדבר היא שדי בכך שהמבקשות הודיעו, בדרך שהייתה בהירה למשיבים, כי הן מסרבות למסור את החזקה בדירה עד לתשלום עלות בנייתה על ידי המשיב 1, כדי לומר שהפעילו את הזכות לעיכבון. בענייננו לא יכולה להיות מחלוקת שלפני תפיסת החזקה בדירה על ידי המשיבים, הביאו המבקשות לידיעתם באורח חד משמעי כי הן ממשות את זכות העיכבון בדירה.


המשיבים טוענים בעיקרו של דבר כי הסכום המגיע למבקשות כשכר קבלני, כלומר כתשלום בגין עלות הבנייה, איננו ידוע ואין לגביו ראיות ולו לכאורה. עוד הם טוענים כי המבקשות הפרו התחייבויות אחרות שלהן כלפי המשיב 1 במערכת החוזית שבין הצדדים ובכך גרמו למשיב 1 נזקים שיש לקזזם כנגד השכר המגיע עד כי ספק אם מגיעה יתרה כלשהי לזכות המבקשות. אין מחלוקת כי המשיבים לא שילמו דבר וחצי דבר תמורת הבנייה אף שבחוזה בין הצדדים יש התחייבות מפורשת לעשות כן. גם אין מחלוקת שלא ניתנה הודעת קיזוז על ידי המשיבים עד להליכים המשפטיים. גם בכתב ההגנה שהוגש לאחר שהכותרת "סדר דין מקוצר" נמחקה, מופיעה טענת קיזוז שאיננה נוקבת בסכום המקוזז אלא כוללת למעלה מעשרים סעיפים, הכוללים בין השאר חזרה עצמית מרובה, אשר גם בתום הקריאה בהם קשה לראות מהו הסכום שהמשיב 1 טוען שהוא זכאי לקזז. בכתב הגנתו טוען המשיב 1 שבהתאם להערכת שמאי, הוצאות הבנייה (לדירה ללא פגמים) הן לכל היותר 250,000 ש"ח. בדיון נטען על ידי המשיבים לעלות הנעה בין 250,000 ל-450,000 ₪. לא הוגשה מטעם המשיבים כל חוות דעת התומכת בטענות אלה, לא עם כתב ההגנה ולא לקראת הדיון בבקשה או במהלכו.


אני סבור שלא ניתן לקבוע כי רשאי אדם להפקיע את זכותו של הצד שכנגד לעיכבון כאשר אין טענה ששילם את השכר הקבלני המגיע לטוען לזכות העיכבון או הבטיח את תשלומו, רק משום שהוא חולק על גובה הסכום ומשום שיש לו גם טענות נגדיות שלדעתו יש לקזזן. לו נקבע כלל לפיו כל מי שטוען טענת קיזוז או טענת הגנה אחרת יכול לשלול את זכות העיכבון במו פיו לאחר שהוא יודע שהזכות הופעלה על ידי הקבלן הטוען שהוא זכאי לשכר, וכי די לשם כך בעצם העלאתן של טענות הגנה בכלל וקיזוז בפרט, היה כלל כזה מאפשר לרוקן את זכות העיכבון כמעט מכל תוכן שהוא. כמעט כל מי שחייב כספים בכלל ושכר לקבלן בפרט יכול להעלות טענות נגדיות, לרבות טענות קיזוז. השאלה בשלב הנוכחי איננה אם לטענות הללו יש בסיס. השאלה בשלב הנוכחי היא האם כל עוד לא הוכרעו הטענות הללו ניתן כבר לאפשר שלילת זכות העיכבון בדרך של סעד עצמי, היינו תפיסת חזקה חד צדדית בנכס שלגביו הופעלה זכות העיכבון כאשר תופס החזקה ידע על הפעלת זכות העיכבון לפני שתפס חזקה. הדין מתייחס לתפיסת חזקה חד צדדית בשלילה מרובה, וראו במיוחד הוראת סעיף 18 לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969, אשר במפתיע לא נטענה על ידי המבקשות אולם ללא ספק ביהמ"ש רשאי ללמוד ממנה בבואו להפעיל את שיקול דעתו. סעיף זה מבטא את התפיסה שהכלל הוא שמי שתפס חזקה באופן חד צדדי צריך קודם כל להשיב את החזקה ורק אחר כך תתברר השאלה של הזכות להחזיק. זאת משום שהדין איננו מעוניין לעודד סעד עצמי של תפיסת חזקה, להבדיל מסעד עצמי של אי מסירת חזקה בדרך של עיכבון. תפיסת חזקה, להבדיל מהימנעות ממסירתה, עלולה להוליד חיכוך העלול להגיע לעתים לכדי שימוש בכוח פיסי ולגלוש לאלימות. הדין אינו מעוניין לעודד זאת. אכן, חוק המקרקעין כולל גם חריג לכלל האמור, המאפשר לבית המשפט לדון בזכויות הצדדים במקרקעין שבהן נתפסה החזקה ולהכריע בהן כבר בשלב שבו מועלית הדרישה כי מי שתפס את החזקה באופן חד צדדי יחזיר אותה, אולם מדובר בחריג ולא בכלל. יתרה מכך, החריג הזה חל מקום שהמחלוקת היא מי זכאי להחזיק במקרקעין. הוא איננו חל מקום שבו בעל זכות העיכבון איננו טוען שהוא זכאי להחזיק במקרקעין לעולם ועד. זכות עיכבון פירושה הימנעות ממסירת חזקה למי שהיה זכאי לקבלה אילו שילם את המגיע ממנו לבעל זכות העיכבון. לשון אחרת, המבקשות אינן חולקות על כך שלו ישולם או אפילו יובטח תשלומו של הסכום המגיע להן כפי שייקבע בסופו של יום, עליהן למסור למשיב 1 את החזקה בדירה בכפוף להוראות החוזים שבין הצדדים ולכל דין. על כן ההוראה בחוק המקרקעין, המאפשרת לבית המשפט לדון ולהכריע בזכויות הצדדים כבר בעת הדיון בהחזרת החזקה למי שממנו נשללה באופן חד צדדי, אינה מתאימה כאן. כמו כן, ברור מהנתונים שהובאו לעיל שלא ניתן, בשלב הזה ועל פי החומר שבפני
בית המשפט, לקבוע מהו הסכום המגיע למבקשות (אם בכלל). אני סבור שהדין הוא שבשלב ראשון לא ניתן למנוע את הפעלת זכות העיכבון ובוודאי שלא ניתן להתיר את שלילתה העצמית לאחר שהופעלה, רק משום שמועלות טענות בעלמא כנגד הסכומים הנדרשים, בין בדרך של קיזוז ובין בדרך אחרת. מבלי להכריע בדבר אני מוכן להניח כי ייתכנו מצבים קיצוניים שבהם ניתן ללמוד כבר בשלב המוקדם הזה של ההליכים על כך שלא קיים למעשה כלל חוב של שכר קבלני, ובמצבים קיצוניים כאלה ייתכן שניתן להימנע כבר כעת מאכיפת זכות העיכבון ולא לחייב את מי שתפס חזקה ביודעין בניגוד לה להשיב את החזקה לטוען לזכות העיכבון. למותר לומר שבענייננו אין בפני
י שום דבר שמאפשר לקבוע כבר כעת שהסבירות כי אין בכלל סכומים המגיעים למבקשות מהמשיב 1 עקב עסקת הקבלנות (כלשון סעיף 5 לחוק חוזה קבלנות) היא סבירות גבוהה וממשית. כל עוד המשיבים אינם מציעים לשלם או להבטיח את התשלום של סכום כלשהו, אשר בידם להניח את דעתו של בית המשפט כי סביר יותר להניח שהסכום המגיע למבקשות יעלה עליו מאשר להניח ההיפך, דין זכות העיכבון לעמוד בעינה ולהיאכף.


טענה נוספת בפי המשיבים היא כי החיוב לשלם את הוצאות הבנייה מוטל יחד ולחוד על שלושה מתקשרים בחוזים שבין המבקשות לבין אותם שלושה שהמשיב 1 הוא אחד מהם. בטענה זו אין כל ממש. במסגרת מערכת החוזים שבין הצדדים יוחדה דירה אחת, מוגדרת היטב, לכל אחד משלושת הנתבעים. המבקשות אינן טוענות כי הן זכאיות לעכב תחת ידן את החזקה בדירה מושא הבקשה עד אשר ישלמו כל שלושת הנתבעים את כל המגיע מהם בגין בניית כל שלוש הדירות. לו הייתה מתקבלת הטענה של "יחד ולחוד" היה פירוש הדבר דווקא שזכות העיכבון בדירה המיועדת למשיב 1, היא הדירה מושא הבקשה, עומדת למבקשות גם לו שילם המשיב 1 את כל המגיע ממנו וכל עוד לא עשו כן גם הנתבעים האחרים. בנוסף, גם אם נניח, כטענת המשיבים, שדי בערכן של שתי הדירות האחרות שהמבקשות מחזיקות בדרך של עיכבון כדי לכסות את כל הסכומים העשויים להגיע מכל שלושת הנתבעים ובהם גם מהמשיב 1, עדיין לא ניתן לקבל מצב שבו דירות שיוחדו לנתבעים האחרים אינן נמסרות להם משום שבין היתר המשיב 1 טרם שילם את המגיע ממנו (אם מגיע). זו תוצאה שאינה מתקבלת על הדעת. רק אילו היה מוכח שהנתבעים 2 ו – 3 מסכימים לכך שזכות העיכבון על הדירות שיוחדו להם תשמש גם להבטחת הכספים הנתבעים מהמשיב 1, ניתן היה לקבל את הטענה שבידי המבקשות עיכבון מספיק להבטחת כל תביעתם לשכר קבלני (וגם זאת בכפוף להוכחה כי אכן ערך שתי הדירות האחרות מספיק לכיסוי הסכומים הנדרשים משלושת הנתבעים יחדיו). אין טענה שהנתבעים האחרים מסכימים לכך. לא ניתן להימנע מלהוסיף כי מוזר לראות שהמשיבים טוענים מצד אחד שעלות הבנייה של דירה מושלמת עומדת על סכומים של 250,000 ש"ח או של 450,000 ש"ח, אולם מצד שני הם טוענים שערכה של כל אחת מהדירות הוא כ – 2.5 מיליון ש"ח (ראה סעיף 8 לתגובה). לא צריך להיות מומחה ודי בידיעה שהיא נחלת הכלל, בגדר "מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה", כי אין זה סביר בעליל שעלות הבנייה של דירה תעמוד רק על שיעור הנע בין 10 לכ-18 אחוזים מערכה.


עוד טענו המשיבים כי לפי מערכת החוזים שבין הצדדים, לא קיבלו המבקשות את החזקה במקרקעין שעליהם בנו את הבניין שהדירה מושא הבקשה היא חלק ממנו, ומעמדם הוא רק מעמד של בר רשות, ועל כן אין הן רשאיות להפעיל כלל את זכות העיכבון (שרק קבלן ה"מחזיק" בנכס שנמסר לו לצורך ביצוע העבודה הקבלנית יכול להפעילה באותו נכס). הטענה אינה יכולה לעמוד. "בר רשות" הוא מי שקיבל רשות להחזיק במקרקעין. זוהי ה"רשות". אין "רשות" אחרת. לא ניתן לבנות בית על גבי מגרש מבלי להחזיק במגרש, יהא הנוסח שבחרו הצדדים להשתמש בו בחוזה שביניהם אשר יהא. המשיבים עצמם הבינו זאת היטב בהליך שבפני
בית המשפט לענייני משפחה, עת פנו לבית המשפט הנ"ל בבקשה להתיר להם לתפוס חזקה בדירה מושא הבקשה. הנסיון לטעון היום אחרת אינו ראוי. ראו לעניין זה גם: ע"א 79/89 סולל בונה בע"מ נ' אחים גולדשטיין חברה לשיכון ופיתוח בע"מ (בפירוק) ואח', פ"ד מו(3) 58, סעיף 8 לפסק הדין, שם נקבע כי המבחן לקיומה של "חזקה" המקנה זכות לעכבון בנכס הוא מבחן השליטה הפיזית בו. ללא ספק, שליטה כזו היתה מסורה כל העת למבקשות שבנו את הבניין ואת הדירות שבו, והמשיבים לא טענו אחרת.


כאשר בית המשפט מתבקש לתת סעד זמני רשאי הוא לקחת בחשבון גם עניינים הנוגעים להתנהלות הצדדים ולתום ליבם. התנהלותם של המשיבים בהקשר זה ראויה לגינוי ברור ומפורש. לא ייתכן להגיע לדיון בבית המשפט שבו מעלות המבקשות את נושא העיכבון ומציגות אותו כעניין המכביד גם עליהן, לאחר שכבר עשו כן גם בכתב התביעה, לא לומר דבר וחצי דבר לבית המשפט או למבקשות במהלך הדיון, ובחלוף שעות ספורות מתום הדיון לתפוס חזקה בניגוד לזכות העיכבון תוך שימוש בכוח פיסי (הזמנת פורץ החותך בדיסק את לוח המתכת שהוצב בכניסה לדירה מושא הבקשה). זו התנהלות כוחנית החורגת מכל אמת מידה ראויה של תום לב בכלל ותום לב בהליך משפטי בפרט. גם שיקול זה עומד לרועץ למשיבים לצורך ההכרעה בבקשה זו. לו סברו באמת ובתמים כי אין מקום להפעיל את זכות העיכבון בין משום שאין יתרת חוב עבור הבניה, בין משום שיש די בעיכבון על הדירות האחרות, ובין מכל טעם אחר, היה עליהם לנקוט בהליך שיפוטי מתאים במסגרת תובענה זו או מחוצה לה על מנת שבימ"ש יקבע כי הם זכאים לקבל את החזקה בדירה. לא למותר להזכיר כאן כי בגלגול קודם של ההליכים בין הצדדים, אשר התנהל בביהמ"ש לענייני משפחה, אכן הגישו המשיבים בקשה לקבל את החזקה בדירה. בקשה זו לא נענתה וההליכים בבית המשפט לענייני משפחה לא הגיעו לכלל מיצוי מטעמי סמכות, אולם עצם הגשת הבקשה שם מעידה כי המשיבים ידעו והבינו היטב שמרגע שידוע להם כי המבקשות מפעילות את זכות העיכבון שבידן ואינן מוסרות את החזקה בדירה, עליהם לקבל היתר שיפוטי לתפוס את החזקה או לשלם את התמורה או להבטיח את תשלומה בדרך שתניח את דעת המבקשות או את דעתו של בית המשפט שאליו יפנו המשיבים בעניין זה. העובדה שבהליך הנוכחי בחרו לדלג על הצורך בהיתר שיפוטי לתפוס את החזקה בניגוד לעיכבון, מבלי שטרחו לתת לכך הסבר בכלל והסבר המניח את הדעת בפרט, מחזקת את חוסר תום הלב שבהתנהלותם.


לא רק שהמשיבים לא שילמו דבר ולא נקבו בסכום המגיע לדעתם למבקשות לפני קיזוז ואף לא נקבו בסכום הקיזוז המדויק שהן טוענות לו, אלא שהם גם לא הציעו כל בטוחה שהיא להבטחת סכום כלשהו העשוי להגיע למבקשות. בכך הפכו את קבלת הבקשה לבלתי נמנעת.


דין הבקשה להתקבל וניתן בזה צו המחייב את המשיבים להחזיר את החזקה בדירה מושא הבקשה כשהיא פנויה מכל אדם וחפץ, לידי המבקשות, במועד שיהיה לא יאוחר מהשעה 16:00 ביום 4.7.11.


המשיבים רשאים להפקיד בבית המשפט סכום השווה ל – 920,000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התובענה כאן, לפני המועד שנקבע לעיל להחזרת החזקה למבקשות, ואם יעשו כן (בדרך של הפקדת ערבות בנקאית צמודה למדד ובלתי מוגבלת בזמן) עד המועד הנ"ל, ויעבירו עותק מהערבות יחד עם הודעה על הפקדתה עד אז במסירה אישית לידי ב"כ המבקשות, יהיו רשאים להוסיף ולהחזיק בדירה ויהיו פטורים מהחזרת החזקה על פי החלטה זו. למותר לומר שהסכום דלעיל נקצב על פי הצהרות קודמות של ב"כ המבקשות בהליכים שבפני
בית המשפט לענייני משפחה, הוא נמוך מהסכום שהמבקשות טוענות לו בתביעתן, ואין בקביעתו משום קביעת ממצא או אפילו הבעת דעה לגבי התוצאה הסופית הצפויה בתביעה העיקרית.


טרם סיום אין לי אלא להמליץ לצדדים לעשות ככל יכולתם על מנת או להגיע להסכמות, בין הסכמות ביניים ובין הסדר סופי לגבי פתרון כל המחלוקות שביניהם, ואם לא יעלה בידם להגיע להסכמות כאלה אזי מוצע שיעשו כל מאמץ לקדם את בירור התביעה העיקרית ולהביאה להכרעה במהירות המירבית, בין כותלי בית המשפט או מחוץ להם.

המשיבים ישאו בהוצאות הבקשה בסך 5,000 ₪, להיום.



ניתנה היום,
י"ד סיון תשע"א, 16 יוני 2011, בהעדר הצדדים.












א בית משפט מחוזי 12292-02/11 ר.ע. מלכא נכסים בע"מ, א.א. מגדלי השרון 2001 בע"מ נ' אלירן אניסימוב, גילה גואטה-אניסימוב (פורסם ב-ֽ 16/06/2011)