פסקי דין על עזבון המנוח אשבל מוראל ז"ל | פסקי דין על אשבל שמואל | פסקי דין על אשבל אורלי ואח' | פסקי דין על קנית השלום השקעות | פסקי דין על מגדלי מרכז עזריאלי (יזום וניהול) |

6413-11/08 א     30/06/2011




א 6413-11/08 עזבון המנוח אשבל מוראל ז"ל, אשבל שמואל, אשבל אורלי ואח' נ' קנית השלום השקעות בע"מ, מגדלי מרכז עזריאלי (יזום וניהול) בע"מ








בית המשפט המחוזי מרכז



ת"א 6413-11-08 אשבל(המנוח) ואח'
נ' קנית השלום השקעות בע"מ
ואח'






בית המשפט המחוזי מרכז



ת"א 6413-11-08



לפני:
כב' השופטת הילה גרסטל
, נשיאה







התובעים:

1. עזבון המנוח אשבל מוראל ז"ל




2. אשבל שמואל




3. אשבל אורלי





4. עזבון המנוח עבייד תמיר ז"ל





5. עבייד הרצל





6. עבייד נילי








נ
ג
ד





הנתבעים:

1. קנית השלום השקעות בע"מ
2. מגדלי מרכז עזריאלי (יזום וניהול) בע"מ




פסק דין


זוהי תובענה לפיצויים בגין נזקים שנגרמו לתובעים, הוריהם של המנוחים אשבל מוראל ז"ל ועבייד תמיר ז"ל, שהתאבדו בקפיצה ממבנה במרכז עזריאלי בתל אביב (להלן ביחד:- "המנוחים").
1. רקע:

(א)
בכתב התביעה נטען שהתובע 1 הוא עזבון המנוח אשבל מוראל ז"ל
, יליד 1991, שביום 16.9.07 הגיע ל"מגדלי עזריאלי", עלה לקומה החמישית של מבנה הקניון, עבר את גדר הגג וקפץ אל מותו (להלן:- "מוראל"). התובעים 2-3 הם הוריו של מוראל, אשר תובעים כיורשי עזבונו, כתלויים בו וכנפגעים ישירים ממותו.




(ב)
עוד נטען בכתב התביעה כי התובע 4 הוא עזבון המנוח עבייד תמיר ז"ל, יליד 1978, שביום 13.1.04 הגיע ל"מגדלי עזריאלי" עלה לקומה החמישית של מבנה הקניון, עבר את גדר הגג וקפץ אל מותו (להלן:- "תמיר").


התובעים 5-6 הם הוריו של תמיר, אשר תובעים כיורשי עזבונו, כתלויים בו
וכנפגעים ישירים ממותו.

(ג)
נתבעת 1 (להלן:- "הנתבעת") היא חוכרת לדורות של המקרקעין הידועים כחלקה 59 בגוש 7106 (להלן:- "המקרקעין"), המצויים במתחם בצומת הרחובות דרך בגין ודרך השלום בתל אביב, עליהם ניצבים שלושה מגדלים: מגדל עגול, מגדל משולש ומגדל מרובע (להלן:- "מגדלי עזריאלי"). הנתבעת משתייכת לקבוצה כלכלית עסקית הידועה כ"קבוצת עזריאלי", הפועלת בישראל מזה כ-20 שנה בייזום, הקמה, אחזקה וניהול של נדל"ן מסחרי מניב (להלן:- "קבוצת עזריאלי").

(ד)
נתבעת 2 משתייכת אף היא לקבוצת עזריאלי והיא הזרוע המחזיקה בפועל והמנהלת את מגדלי עזריאלי.

נתבעות 1 ו-2 (להלן ביחד: "הנתבעות") היו בזמנים הרלוונטים לתביעה הבעלים
בפועל, המחזיקים ו/או המנהלים של מגדלי עזריאלי, מהם התאבדו המנוחים.

(ה)
בחודש נובמבר 2008 הגישו התובעים את התביעה דנן, לה צירפו את חוות דעתו של פרופ' ישראל אור-בך, מהחוג לפסיכולוגיה בבר אילן (להלן:- "פרופ' אור-בך").

(ו)
הנתבעות הגישו כתב הגנה אליו צירפו הודעה לצדדים שלישיים נגד מדינת ישראל - משרד הבריאות ונגד
nana 10
בע"מ, אשר בין היתר מפעילה ובעלת אתר האינטרנט "ישרא-בלוג" (להלן:- "
nana 10
").
בהמשך הגישו הנתבעות את חוות דעתו של פרופ' קוטלר מהחוג לפסיכיאטריה בבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב (להלן:- "פרופ' קוטלר")


nana 10
הגישה בקשה לסילוק על הסף.

בדיון שהתקיים לפני ביום 7.5.09 הצעתי, בין היתר, שהדיון יופרד בין התביעה
העיקרית להודעת צד ג' והודעת צד ג' תופסק בשלב זה. כן הצעתי, שאם תתקבל
התביעה, יחודשו ההליכים בהודעת צד ג' כאשר בשלב הראשון תוכרע שאלת
הבקשה
לסילוק על הסף.

ב"כ הצדדים הסכימו להצעה זו ולכן בפסק דיני אדרש רק לשאלת האחריות של
הנתבעות להתאבדות המנוחים.

(ז)
לאחר מספר הליכים מקדמיים שהתנהלו בין הצדדים, התקיים לפני קדם משפט ביום 2.2.11, וב"כ הצדדים הגישו מסמך הכולל את התשתית העובדתית המוסכמת לצורך הגשת סיכומים והכרעה בשאלת האחריות (להלן:- "המסמך").

(ח)
המסמך כולל את ההסכמות העובדתיות הבאות:

(אא)
כל אחד מהמנוחים הגיע בזמנים הרלוונטים למגדלי עזריאלי, עלה לקומה השלישית של הקניון שהוא חלק מקומפלקס המבנה, יצא לגג הקומה השניה של הקניון, עבר את המעקה וקפץ אל מותו.

(בב)
דלת היציאה לגג היתה לא נעולה, באופן שאיפשר את יציאת המנוחים
אליו.

(גג)
הנקודות המדוייקות מהן קפצו המנוחים אל מותם אינן זהות.

(דד)
דלת הגג נעולה כאשר לא מתקיימת פעילות מסחרית במקום. סמוך או
בעת מועד קפיצת המנוחים התקיימה פעילות מסחרית ולכן הדלת היתה
פתוחה.

(הה)
הגג ממנו קפצו המנוחים מוגדר בהיתר הבניה כמיועד למטרות שעשועים
ופעילות לשירות הקהל, ואכן מתקיימות בו פעילויות כאמור באופן שוטף.
מעקה הגג, מעליו קפצו המנוחים, נבנה בהתאם לכל התקנים הנדרשים.
(וו)
ב"כ הצדדים הסכימו כי מתוך המידע המקוטע והחלקי לא ניתן לשחזר במדויק את הגורמים שהביאו להתאבדות המנוחים.

באשר לרקע הנפשי של מוראל עובר להתאבדות - ב"כ הצדדים לא הסכימו פוזיטיבית לקיומן של הנסיבות עליהן התבסס המומחה מטעם הצד האחר, אך לצורך הנחת התשתית העובדתית המוסכמת, היו מוכנים להניח כי הן התקיימו.

באשר לרקע הנפשי של תמיר עובר להתאבדות - ב"כ התובעים לא הסכים פוזיטיבית לקיומן של הנסיבות עליהן התבסס פרופ' קוטלר, שהגיש חוות דעת מטעם הנתבעות, אך לצורך הנחת התשתית העובדתית המוסכמת, היה מוכן להניח שהן נכונות. פרופ' אור-בך, שהגיש חוות דעת מטעם התובעים, לא התייחס כלל לנסיבות האישיות של תמיר. חוות דעתו כולה התייחסה לשאלות עקרוניות שהציג בפני
ו ב"כ התובעים ואלו לא כללו בקשה להתייחס לנסיבות האישיות של תמיר. ב"כ הנתבעות סבור שבהעדר התייחסות זו יש להתבסס על חוות דעתו של פרופ' קוטלר בלבד בכל הנוגע לרקע הנפשי של תמיר עובר להתאבדותו. ב"כ התובעים מסכים לטענה זו, לצורך הנחת התשתית העובדתית המוסכמת ובכפוף לגרסתו בדבר משקלה של נגישות אתר אובדני מושך, גם במקרה של תמיר.

(זז)
ב"כ הצדדים הסכימו לכך שבית המשפט יוכל לעשות שימוש בכל חלק
מכל אחת מחוות דעת המומחים שהוגשו לתיק.
(חח)
ב"כ הצדדים מסכימים על דברים מסויימים הקשורים לשאלה באיזו מידה משמשים מגדלי עזריאלי כמותג מושך מתאבדים, וחולקים על דברים אחרים בסוגיה זו, כפי שפירטו בסיכומיהם ולהלן אתייחס לכך.
(טט)
באשר לשאלה מה משקל נגישותו של אתר מושך מתאבדים בהוצאת האקט האובדני לפועל, הסכימו ב"כ הצדדים כי ראשית יטענו בסיכומים לגבי השאלה האם האפשרות להקיש מנתונים סטטיסטיים למקרים פרטיים היא שאלה משפטית או עובדתית, ובהמשך לגבי השאלה אם ניתן או לא ניתן להקיש מנתונים סטטיסטיים כללים שאליהם התייחסו המומחים מטעם שני הצדדים למקרים נושא תביעה זו.
(יי)
כן הסכימו הצדדים שבית המשפט יכריע גם בשאלת האשם של התובעים, כפי שנטען בכתב ההגנה שהוגש מטעם הנתבעות.

2. טענות הצדדים:



טענות התובעים
:
התביעה מתבססת על הטענה העקרונית הנוגעת לאחריות הנתבעות - ללא שקיימת טענה הנוגעת לקיומם של מאפיינים פרטניים שהביאו דווקא את המנוחים לשים קץ לחייהם במקום זה. ולכן - השאלה הרלוונטית היא: האם זמינותו של אמצעי התאבדות - היא בעלת משקל מכריע בהוצאת המעשה לפועל.

(א)
השאלה אם ניתן להקיש מנתונים סטטיסטיים למקרים פרטיים, ככל שהיא נשאלת לצורך בדיקת קשר סיבתי לשם הכרעה בשאלת הציפיות הדרושה לביסוס אחריות בנזיקין, היא שאלה משפטית ולא עובדתית. בעת בדיקת השאלה הזו, ככל שלא הוכחה הסתברות מתימטית, יסתפק בית המשפט בהסתברות אינדוקטיבית.
משכך, התשובה לשאלה השניה שעל בית המשפט להכריע בה היא שניתן להקיש מהנתונים הסטטיסטיים הכללים אליהם התייחסו המומחים מטעם שני הצדדים למקרים נושא התביעה.
(ב)
מאחר שמדובר בהסתברות אינדוקטיבית ולא בהסתברות סטטיסטית המספרים המדוייקים של הנתונים הסטטיסטיים אינם הכרחיים ואינם משמעותיים. אין מחלוקת בין הצדדים שמספר משמעותי של התאבדויות מתבצע במגדלי עזריאלי, גם אם יחסית למספר הכולל, מדובר באחוז שולי.

(ג)
כפי שהסביר פרופ' אור-בך בחוות דעתו, המנוחים נמשכו למגדלי עזריאלי מאחר שזהו "אתר חם" וככזה התאבדות ממנו נושאת אופי הירואי ואומץ לב ועושה רושם רב על הסביבה, תכונות המושכות צעירים אובדניים. משכך, ברור שהמנוחים רצו להתאבד ממגדלי עזריאלי ולא במקרה. כך אף צוטטו 15 התייחסויות ל"לקפוץ מעזריאלי" כשם מותג להתאבדות.

(ד)
באשר לשאלה מה משקל הנגישות להתאבדות בעזריאלי, בהוצאת המעשה האובדני לפועל במקרים הנדונים - טוענים התובעים, שהמנוחים לא היו מתאבדים במקום ובזמן שעשו כן אם דלת היציאה לגג היתה סגורה או אילו היה במקום מעקה גבוה. הנתבעות היו צריכות לצפות את האפשרות שיגיעו לשם כדי להתאבד, ולהקשות ככל האפשר את הביצוע בזמן ובמקום שיגיעו. כך, ב"אתרים חמים" אחרים בעולם שמשכו מתאבדים בעבר, לא ניתן הדבר היום לביצוע. לדברי פרופ' אור-בך, חסימת הנגישות לקפיצה מ"אתר חם" בולמת את ההתאבדויות.

(ה)
התובעים מפנים לפסיקה אנגלו-אמריקאית וטוענים שאמנם הגישה המסורתית היתה בעבר שהתאבדות מעצם מהותה אינה יכולה לשמש עילת תביעה בנזיקין, אולם לטענתם גישה זו משתנה וכן טוענים הם שאם יימצא שההחלטה להתאבד נתרמה במשהו על ידי כוח המשיכה של מגדלי עזריאלי כמרכיב אחד מני כמה בשרשרת הסיבתית, אזי כל הטענות שהקשר הסיבתי נותק על ידי המעשה הרצוני של ההתאבדות – לא תמנענה הטלת אחריות.

התובעים מפנים גם לפסיקה ישראלית התומכת, לטענתם, בעמדתם.

(ו)

התובעים טוענים שהשאלה היא לא גרימת ההתאבדות אלא קיומו של מחדל רשלני במניעת האפשרות לממש כוונה רצונית להתאבד. מחדל הקשור בקיומה של ציפיות.

(ז)
התובעים צירפו לכתב התשובה פניות ששלחו לנתבעות בעניין חסימת אפשרות הקפיצה מהמבנה שלהן, תכתובת שהתנהלה לאחר האסונות דנן וטוענים כי תכתובת זו משקפת את עמדת הנתבעות הן לפני האסונות הן היום ואת העובדה שהן דוחות את הבקשות לנקוט צעדים למניעת התאבדויות מהמבנה שלהן.


טענות הנתבעות
:

(א)
יסודות עוולת הרשלנות כפי שנקבעו בפסיקה אינם מתקיימים במקרה דנן. עוולת הרשלנות לא נועדה להטיל אחריות על בעלי מקרקעין כלפי מי שאינו האדם הסביר והמשתמש הסביר אלא כלפי המשתמש הסביר וכלפיו אין כל בעיה עם המרפסת.

(ב)
טענת התובעים שאתר עזריאלי הפך בפועל ל"אתר חם" היא טענה לא מבוססת שאין לה על מה לסמוך ודינה להידחות. לא הובאה מצד התובעים כל ראיה לכך שממרכז עזריאלי מתאבדים יותר אנשים מאשר ממקומות אחרים. טענת התובעים שמדובר ב"אתר חם" ולא בדרך התאבדות היא מופרכת. מדובר בהחלטה מכוונת להתאבד, גם אם תתקבל הטענה שזהו "אתר חם".

(ג)
המרפסת ממנה קפצו המנוחים אל מותם, מצויה בקומה השלישית(!) של הבנין ומיועדת למטרות שעשועים ופעילות לשירות הקהל. מתקיימות בה פעילויות באופן שוטף. סגירת דלת היציאה למרפסת משמעה מניעת האפשרות להשתמש בנכס בהתאם לייעודו המקורי. במרפסת מתבצעות פעילויות רבות. בבחינת החבות המושגית יש לבחון את שיקולי התועלת בבנית חומות אשר יפגעו בהנאת המיליונים שבאים לקומה זו בשל אופיה הפתוח. מרכז עזריאלי נועד למטרות הנאה ובילוי ולא מתפקידו למנוע התאבדויות.
המחקרים אליהם מפנה פרופ' אור בך מתייחסים למקרי התאבדויות ממקומות גבוהים מסויימים דווקא, אולם הוכח במקרה דנן כי לא היתה כל משמעות לעובדה שהמקום גבוה.

(ד)
טענת התובעים שבאתרים חמים אחרים בעולם לא ניתן יותר להתאבד אינה נתמכת בכל ראיה שהרי לא הוכח שאותם מתאבדים פוטנציאליים שלא מימשו כוונתם באתר הספציפי לא עשו כן במקום אחר. משכך, לא מהוות הנתבעות "הסיבה בלעדיה אין" ולא מתקיים קשר סיבתי עובדתי.

(ה)
התובעים כלל לא טוענים לחובת זהירות קונקרטית במקרה דנן. הנתבעות לא יכולות היו לצפות כי דווקא המנוחים יבחרו לשים קץ לחייהם באותו יום ובאותה דרך.

(ו)
הפניות לנתבעות נשלחו לאחר האסונות וממילא לא היה בהן כדי ליצור חובת ציפיות באשר למקרים אלה. מפניות אלו אף ניתן ללמוד כי הנתבעות מעולם לא נדרשו לפעול על ידי מי מהגורמים הנוגעים בדבר.

(ז)
התובעים צירפו לכתב התביעה חוות דעת של פסיכולוג אולם לא מדובר במומחה רפואי כפי שנדרש בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ולכן התובעים מנועים מלהוכיח כל עניין שברפואה. כמו כן, חוות הדעת כלל לא עוסקת במאפיינים הפרטיים של כל אחד מהמנוחים אלא אך ורק בשאלה המושגית והכללית של התאבדות מ"אתר חם".

(ח)
להבדיל מפרופ' אור-בך, פרופ' קוטלר נפגש עם התובעים ועיין בתיעוד האישי והרפואי באשר לכל אחד מהמנוחים. יש לבחון המקרה בנסיבות הקונקרטיות ובהתייחס לכל אחד מהמנוחים באופן פרטני כדי לקבוע אם קיימת בנסיבות המקרה חובת זהירות קונקרטית.

(ט)
באשר למוראל טוענות הנתבעות שלנוכח מסקנות הוועדה לבדיקת התאבדותו, ומצבו טרם ההתאבדות, יש לקבל את סברתו של פרופ' קוטלר שהמשיכה למוות היא בליבת האירוע האובדני והזירה הפוטנציאלית היא אמצעי בלבד. דו"ח הוועדה אף מלמד שהתובעים לא השיבו אמת בשאלות שהופנו להם, ושהיתה להם ידיעה מוקדמת אודות נטייתו האובדנית של בנם, אולם הם לא עשו דבר.

(י)
באשר לתמיר טוענות הנתבעות שמתיק משטרת ישראל ומהתיעוד בתיק האישי ניתן ללמוד על מצבו הנפשי טרם ההתאבדות ועל כך שקיימת סבירות גבוהה שמותו הטראגי של אחיו בפיגוע היווה גורם משמעותי במצוקה שפיתח והווה זרז משמעותי לגיבוש הכוונה האובדנית.
לסיכום נקודה זו טוענות הנתבעות, כי אם הוריהם ו/או מחנכיהם של המנוחים כשלו בהפניית המנוחים לטיפולים המתבקשים בנסיבות, הרי שבוודאי שלא ניתן לצפות מהנתבעות שאף לא הכירו את המנוחים, לצפות את ההתאבדות.
משהוכח שהנתבעות לא יכלו לצפות את מעשי המנוחים, הרי שמעשי ההתאבדות המכוונים של המנוחים מנתקים את הקשר הסיבתי ולכן אין להטיל עליהן אחריות לקרות האירועים.

(יא)
שיקולי מדיניות מביאים למסקנה כי לא יהיה זה ראוי להטיל אחריות נזיקית במישור הקונקרטי על מחזיקי מבנה בשל העובדה ששני צעירים מתוך מאה מיליון מבקריו התאבדו בתחומיו.

(יב)
בענייננו, לא הובא על ידי התובעים כל מחקר סטטיסטי או אחר המראה שמרכז עזריאלי כשלעצמו אכן מהווה "אתר חם" או כל מחקר אודות מרכז עזריאלי כאתר פוטנציאלי להתאבדות.

(יג)
המקרים שהובאו מהפסיקה האנגלו אמריקאית בסיכומי התובעים אינם רלוונטיים לענייננו, שכן ניתנו בנסיבות הספציפיות של כל אחד מהמקרים בהן היה על הנתבע לצפות את ההתאבדות. בענייננו, אין כל מערכת יחסים מיוחדת היוצרת חבות כלפי המנוחים.

2
.
דיון והכרעה:

(א)
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות מטעם ב"כ הצדדים, בחוות הדעת של פרופ' אור-בך ושל פרופ' קוטלר, במסמך שהוגש על ידי ב"כ הצדדים ובסיכומיהם, הגעתי למסקנה שדין התביעה להידחות.

התביעה מבוססת על עוולת הרשלנות - ולפיכך יש לבחון אם הוכח קיומה של
עוולה זו.

סעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש
] (להלן:- "הפקודה") הוא הקובע את
יסודותיה של עוולת הרשלנות. סעיף 36 לפקודה משלים את סעיף 35.

כדי להוכיח את עוולת הרשלנות יש להוכיח קיומה של חובת זהירות (על שני נדבכיה), הפרת חובת הזהירות (התרשלות), קיומו של נזק וקשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות לבין הנזק.
היסוד של חובת הזהירות מתחלק לשני רכיבים: חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית, כאשר בעוד שחובת הזהירות המושגית בוחנת את הסוגיה באופן מושגי וכללי, באשר לסוג הניזוקים, סוג המזיקים וסוגי הפגיעות, הרי שחובת הזהירות הקונקרטית מתמקדת בנסיבות המקרה שבין המזיק לניזוק הספציפיים.

(ב)
כאשר עסקינן בהתאבדות חשובה הוראה נוספת והיא ההוראה הקיימת בסעיף 64(2) לפקודה שלפיה, לא רואים אדם כמי שגרם לנזק באשמו אם "אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק". באשר להוראה זו נפסק כי יכול שאשמו של האחר ינתק את הקשר הסיבתי, אם היה "הסיבה המכרעת לנזק". לשון אחרת, פעולה מכוונת של אדם אחר שהייתה הסיבה המכרעת לנזק מנתקת את הקשר הסיבתי בתנאי שלא היה ניתן לצפות את הפעולה. לעומת זאת, פעולה מכוונת שהיה ניתן לצפותה אינה מנתקת את הקשר הסיבתי (ע"א 7021/99 עיזבון המנוח שלומי וייצמן ז"ל נ' בן ציון סלע, פ"ד נו(1) 822, 830 (2001); להלן:- "עניין וייצמן").


בעניין וייצמן נאמר, כי הגישה המקובלת היא שרואים מעשה התאבדות כפעולה
מכוונת של המתאבד המנתקת את הקשר הסיבתי בין מעשהו של הנתבע-המזיק
לבין הנזק, אלא אם כן היה עליו לצפות את מעשה ההתאבדות. על דברים אלה
חזר בית המשפט העליון אף בפסיקה חדשה יותר (ע"א 4241/06 יונה לוי נ'
מדינת
ישראל - משטרת ישראל (לא פורסם, 12.3.09)).

(ג)
מוכנה אני להניח לצורך הדיון כי קיימת, במקרה דנן, חובת זהירות מושגית. השאלה הנשאלת היא האם בהנחה שקיימת חובת זהירות מושגית, קיימת במקרה דנן גם חובת זהירות קונקרטית.
אקדים ואומר כי איני סבורה שקיימת, בנסיבות העניין, חובת זהירות קונקרטית, שכן הנתבעות לא היו יכולות וצריכות לצפות את מעשי ההתאבדות באופן בו התרחשו. יתרה מכך, גם אם הייתי מקבלת את טענת התובעים כי קיימת אמנם חובת זהירות קונקרטית, לא הוכח כי חובה זו אמנם הופרה, באופן שהנתבעות חרגו מסטנדרט הזהירות המצופה מהן, וממילא אף לא מתקיים רכיב הקשר הסיבתי בין הפרת חובת הזהירות לנזק שנגרם.
באי-כוח התובעים מתבססים בטיעוניהם על מספר פסקי דין, אלא שכפי שאבהיר להלן, אין בפסקי הדין הללו כדי לסייע להם:

(אא)
בע"א 6649/96 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' גלעד, פ"ד נג(3) 529 (1999) (להלן:-
"עניין גלעד") נדונה שאלת אחריות בנזיקין של בית חולים להתאבדות חולה
שאושפז אחרי ניסיון התאבדות קודם. בית המשפט העליון קבע כי בית החולים
ידע על ניסיון ההתאבדות הקודם של החולה ועל נטיותיו האובדניות ולפיכך היה
עליו לצפות את האפשרות שינסה לחזור על ניסיון זה. מכאן נבעה חובתו של בית
החולים לנקוט את כל האמצעים הסבירים כדי למנוע את הסכנה. מאחר שהיה
מדובר בפעולה מכוונת שניתן היה לצפותה נקבע שאין לראותה כפעולה המנתקת
את הקשר הסיבתי. וכלשון פסק הדין: "ההלכה המסורתית היא כי אין להטיל
אחריות בנזיקין על מחדל טהור, בלתי אם קיים יחס מוקדם המטיל על אדם
חובה לפעול. רעיון זה מתחייב מן המציאות, משום שאין מקום לחייב את כולי
עלמא במניעת נזקים העומדים להתרחש על הזולת." (עמ' 544). משפט זה
מתמצת בבירור את ההבחנה בין הנסיבות הספציפיות שהיו בעניין גלעד, ביחסים
המיוחדים בין בית חולים לחולה שאושפז לאחר ניסיון התאבדות (!) לבין
המקרה דנן, בו לא היו כל יחסים מיוחדים בין המנוחים לבין הנתבעות, מעבר
ליחסים בין מבקר במרכז מסחרי למרכז עצמו, אליהם אגיע בהמשך.


(בב)

בע"א 3379/01 יניב ידיד נ' מדינת ישראל - המשרד לבטחון פנים, פ"ד נח(1)
196 (2003) (להלן:- "עניין ידיד") המערער היה מצוי בטיפול פסיכולוגי מספר
שנים
במסגרת משרד הבטחון בהיותו בן למשפחה שכולה וכן שירת כמתנדב
במשמר
האזרחי. המערער ניסה להתאבד באמצעות נשק שקיבל במשמר
האזרחי. מבחינה עובדתית הסתבר כי בעוד שהמשרד לבטחון פנים לא ידע כלל
על נטיותיו האובדניות של המערער, הפסיכולוג מטעם משרד הבטחון לא ידע כלל
על התגייסותו של המערער למשמר האזרחי. בית המשפט בעניין ידיד הגיע
למסקנה כי הממונים על גיוסו של המערער לא קיימו את חובת הזהירות שהייתה
מוטלת
עליהם. חרף זאת נקבע שמשרד הפנים לא נושא באחריות לתוצאות
הקשות של האירוע מאחר שניסיונו האובדני של המערער חרג מגדר הסיכונים
שהממונים על
גיוסו עשויים היו לצפות מראש. משכך נקבע, כי חרף העובדה
שחלה עליהם חובת זהירות מושגית אין לייחס להם בנסיבות העובדתיות של
האירוע הפרת חובת זהירות קונקרטית כלפי המערער. באשר לקשר הסיבתי נפסק
גם בעניין ידיד, כי בשאלת חבותם של אחרים לתוצאות מעשה התאבדות מוטב
להכריע על פי מבחן הצפיות. ההכרעה בשאלה, אם היה בידי מי שמוחזק כאחראי
לצפות מראש
מעשה התאבדות, אמורה להתבסס על נסיבותיו העובדתיות של
המקרה הנתון
והמערער לא הוכיח שהממונים על הפעלתו יכלו לצפות מראש כי
ינסה להתאבד.

התובעים מפנים לעניין ידיד וטוענים שלולא הטעה המערער שם את שני
הגורמים עליהם ביקש להטיל אחריות התוצאה היתה שונה שכן אז היה נקבע
שהם היו יכולים לצפות מראש את ניסיון ההתאבדות אולם חדלו מלעשות את
הדרוש
כדי למונעו.

בטענה זו של התובעים אמנם יש ממש אולם אין בכך כדי לסייע להם כאן, שכן
בניגוד למקרה שם, שגם בו היו יחסים מיוחדים בין המתאבד לבין הנתבעת,
ונסיבות ספציפיות שעשויות היו להדליק נורת אזהרה מחשש לניסיון התאבדות,
לולא היה המערער מטעה את שני הגורמים, הרי שבנסיבות דנן כאמור, לא היו
כל יחסים מיוחדים בין המנוחים לבין הנתבעות. זאת ועוד. בית המשפט בעניין
ידיד מדגיש כי ההכרעה בשאלה אם היה בידי מי שמוחזק כאחראי לצפות מראש
מעשה התאבדות אמורה להתבסס על נסיבותיו העובדתיות של המקרה הנתון.
בגדר נסיבותיו העובדתיות של המקרה הנתון לא ניתן להתעלם מכך כי מהצד
האחד מדובר במרכז מסחרי גדול למבקרים ומהצד השני מדובר בשני
צעירים בעלי רקע נפשי מסויים שהיווה גורם משמעותי ככל הנראה לבחירה
בהתאבדות.

(גג)

בתא (ת"א) 2271/04 עזבון המנוחה תמיר ברז ז"ל נ' ביתילי בע"מ (להלן:-
"פרשת
ביתילי") הוטלה אחריות על ידי בית המשפט המחוזי על מחזיקת חנות
ביתילי למעשה אונס ורצח של לקוחה שאירע על גג החנות, מקום שלא היה
נתון
להשגחת הנתבעת.

בית המשפט קבע בפסק דינו כי החזקה במקרקעין מטילה חובת זהירות מושגית
כלפי המבקרים בהם, חובה הקיימת בין אם הנזק נגרם בשל מצבם הסטטי של
המקרקעין ובין אם נגרם כתוצאה מהתממשות סיכון מפעולה אקטיבית עליהם.

באשר לחובת הזהירות הקונקרטית קבע בית המשפט כי ניתן להגדיר את
התנהלות הנתבעות כעצימת עיניים מוחלטת, בבחינת זלזול של ממש באשר
למתרחש על הגג. הגג והקורה בו הופקרו לחלוטין וההתייחסות לגג היתה כאילו
אינו חלק מהמתחם. בית המשפט המשיך וקבע כי מחזיק במקרקעין בכלל וחנות
המזמינה לבקר אנשים בשטחה בפרט, חייבים לצפות הן במישור הטכני הן
במישור הנורמטיבי אפשרות של ביצוע פשע בשטח המקרקעין, במיוחד כאשר
מדובר במקום מבודד, וכפועל יוצא מכך עליהם לפעול כדי להקטין את הסיכון
להתרחשות פשע במקום מבודד שכזה.

די בדברים אלה כדי להבהיר עד כמה אין מקום להשוואה בין פרשת ביתילי
למקרה דנן. בעוד ששם דובר בפשע נתעב במקום שלא היתה בו כל שמירה וכל
פיקוח, אשר פורש על-ידי בית המשפט כזלזול של ממש על המתרחש בו, הרי
שכאן
מדובר בפעולה מכוונת ורצונית של המנוחים, שהיא שגרמה לתוצאה, ולכן אין
מקום להשוואה בין שני מקרים אלה.

טוענים התובעים, שמדובר בשאלה של צפיות ולא שאלת זהותו של הפוגע וכשם
שבפרשת ביתילי היו צריכות הנתבעות לצפות היפגעות בשטח שלהם, כך
הנתבעות כאן צריכות היו לצפות זאת.

טענה זו של התובעים אינה יכולה להתקבל
- בעוד ששם דובר על צד שלישי נתעב
שביצע את זממו, כאן מדובר בפעולה מכוונת רצונית מצד המתאבד. זהו בדיוק
עיקר מהותו של הקושי בהוכחת הקשר סיבתי במקרי התאבדות. דומני, כי טענת
התובעים שלפיה הנתבעות היו צריכות לצפות שמתוך למעלה ממאה מליון בני
אדם שביקרו במקום יהיו גם כאלה שיתכננו בו התאבדות מהקומה השלישית(!!)
ולכן היה עליהן להקטין את הסיכון להתרחשות זו, היא טענה מרחיקת לכת.

יצויין כי על פסק-הדין בעניין ביתילי הוגש ערעור שטרם הוכרע.

(ד)
כאמור, סקירת הפסיקה דלעיל מעלה שאין בה כדי לסייע לטיעוני התובעים. הנסיבות בפסקי-הדין שונות ואין ניתן ללמוד מהן ולהקיש לעניין דנן. שאלה נכבדה היא שאלת המדיניות המשפטית הראויה – דהיינו, האם ניתן והאם נכון להטיל אחריות נזיקית על מחזיקי מבנה רק בשל העובדה ששני צעירים התאבדו ממנו. ודוק. לנתבעות לא מיוחסת הפרה של הוראות חוק ותקנות.

אין מחלוקת, שהגג ממנו קפצו המנוחים אל מותם מצוי בקומה השלישית של
הבניין ולא בקומה גבוהה שלגביה ייתכן שהיה צורך בזהירות מוגברת (ובניגוד
לאמור בכתב התביעה שם צוינה הקומה החמישית), הגג הספציפי הוגדר בהיתר
הבניה
כמיועד למטרות שעשועים ופעילות לשירות הקהל, מתקיימות בו
פעילויות באופן
שוטף ואין חולק גם שמעקה הגג מעליו קפצו המנוחים, נבנה
בהתאם לתקנים
הנדרשים. לטענת התובעים, לא די בכך שכן הנתבעות אינן
יכולות
להתנער
מאחריותן כלפי "אותו מספר זעיר של אומללים שנשאבו לשם מכוח
פרסומו של המקום, ובעקבות קודמיהם שמו בו קץ לחייהם." (פסקה 64
בסיכומי התובעים).

איני יכולה לקבל טענה זו.

בהעדר יחסי קירבה מיוחדים בין הנתבעות לבין המנוחים ובהעדר נתונים
עובדתיים על "עשרות מקרי ההתאבדות" שלטענת התובעים התרחשו במגדלי
עזריאלי, מהקומות הנמוכות, השאלה שיש לבחון היא האם היה על הנתבעות
לצפות את מעשה ההתאבדות. דומני שבנסיבות אלו, אין מנוס מתשובה שלילית.

לטענת פרופ' אור-בך בחוות דעתו, מגדלי עזריאלי מתקשרים באופן אסוציאטיבי
להתאבדות והדבר מעיד על כך שמקום זה זכה להקדשה פולחנית כמקום
להתאבדות. פרופ' אור-בך מבסס את דבריו על ציטוטים מהשיח של בני נוער
באינטרנט בנוגע להתאבדות המצביעים לדעתו על המסקנה שמגדלי עזריאלי
נתפסים כאתר חם. ההתאבדות על ידי קפיצה ממקום גבוה מתאפשרת לדידו,
בגלל הנגישות הקלה למקומות כאלה ובגלל שהוא נתפס כ"אתר חם"
להתאבדות. לכן סבור פרופ' אור-בך, כי הנגישות להתאבדות במגדלי עזריאלי
היא בעלת השפעה משמעותית על רצונו והתגבשות החלטתו של מתאבד
פוטנציאלי להוציא לפועל את ההתאבדות.

טענת התובעים באשר לכך שמגדלי עזריאלי מהווים "אתר חם" המושך אליו
מתאבדים פוטנציאליים לא הוכחה. מלבד הציטוטים אליהם מפנה
פרופ' אור-
בך בחוות דעתו ואליהם מפנים התובעים בנספחים לכתב התביעה, שמולם הובאו
ציטוטים אחרים על ידי ב"כ הנתבעות אודות דרכי התאבדות אחרות, לא הובאה
כל ראיה מצד התובעים לכך שמגדלי עזריאלי מהווים "אתר חם".


יתרה מכך. במסמך שהוגש בהסכמה אישר ב"כ התובעים שאחוז ההתאבדויות
במגדלי עזריאלי שולי יחסית למספר הכולל של התאבדויות בשנה, אם כי
לטענתו מדובר במספר אבסולוטי לא מבוטל של התאבדויות שם. ב"כ התובעים
מנסה להסתייע בע"א 2246/01 מעיין צבי נ' יצחק קרישוב, פ"ד נח(5) 216 (2004)
(להלן:- "פרשת קרישוב") בו קבעה דעת הרוב כי במקרים בהם לא ניתן להגיע
למסקנה המשפטית באמצעות שיטת ההסתברות המתמטית, על בית המשפט
לפסוק על יסוד המודל האינדוקטיבי המגלם את ניסיון החיים והשכל הישר.
מכאן טוען ב"כ התובעים שמאחר שלא עוסקים בהסתברות סטטיסטית אלא
בהסתברות אינדוקטיבית, המספרים המדוייקים אינם הכרחיים ואינם
משמעותיים.

מבלי להיכנס לעומקם של הדברים שנקבעו בפרשת קרישוב נראה לי, שאף
מבחינת הסוגייה בהסתברות אינדוקטיבית, קשה להגיע לתוצאה שעל הנתבעות
היה לצפות את מעשי ההתאבדות ובמיוחד במקום בו בוצעו כאשר המספרים
המדוייקים של מקרי ההתאבדויות אינם רבים.

תוצאה אחרת, מבלי שהוכחה הטענה שמגדלי עזריאלי מהווים "אתר חם"
ושאינה מתבססת על נתונים ידועים אלא אך "על ניסיון החיים והשכל הישר",
והכל כאשר ידוע שלא היתה כל הפרה של חובת הזהירות מבחינת תקני הבטיחות
הנדרשים כלפי המבקרים, ושההתאבדויות בוצעו מקומה נמוכה - משמעה הטלת
סטנדרט זהירות גבוה ביותר שלטעמי אינו מוצדק. הטלת חובה על הנתבעות
למנוע
מעשי התאבדות בכל נקודה במתחם הגדול אינה אפשרית כלל ועיקר. הנתבעות
אינן יכולות ואינן
צריכות לצפות כל מקום אפשרי ממנו ניתן להתאבד בשטחן, היא
הנותנת בשטח בו התאבדו המנוחים, שמוגדר בהיתר הבניה כמיועד למטרות
שעשועים, ומצוי בקומה נמוכה.

אף אם הנתבעות נעלו את דלת המרפסת כתוצאה ממעשי ההתאבדות או
כתוצאה מהפניות שקיבלו לאחריהם, ובכך מנעו גישה חופשית כפי שאולי היתה
בעבר, לא ניתן להקיש שמבחן הצפיות מתקיים בענייננו והתוצאה לא אמורה
להשתנות.

(ה)
לסיכום, בשונה מהמקרים בהם הוטלה אחריות בנזיקין, במקרי התאבדויות בהם היתה מערכת יחסים מיוחדת בין המתאבד לבין הגוף עליו הוטלה אחריות ובנסיבות המיוחדות שפקדו אותם, לא ניתן לומר שבמקרה דנן היו צריכות הנתבעות לצפות את מעשי ההתאבדות, והכל אף ללא התייחסות למצב הנפשי בו היה כל אחד מהמנוחים עובר למעשה ההתאבדות. משכך, שוכנעתי כי מבחן הצפיות לא התקיים כאן וכי המעשה המכוון של ההתאבדות ניתק את הקשר הסיבתי בין המעשה או המחדל של הנתבעות, אם וככל שהיו כאלה, לבין הנזק.


3
.
סוף דבר

מכל האמור לעיל, התביעה נדחית.

בנסיבות העניין, איני עושה צו להוצאות.









ניתן היום,
כ"ח סיון תשע"א, 30 יוני 2011, בהעדר הצדדים.














א בית משפט מחוזי 6413-11/08 עזבון המנוח אשבל מוראל ז"ל, אשבל שמואל, אשבל אורלי ואח' נ' קנית השלום השקעות בע"מ, מגדלי מרכז עזריאלי (יזום וניהול) בע"מ (פורסם ב-ֽ 30/06/2011)