פסקי דין על מוחמד בסול

31734-06/11 מת     30/06/2011




מת 31734-06/11 מדינת ישראל נ' מוחמד בסול




לך






בית המשפט המחוזי בנצרת

מ"ת 31734-06-11 מדינת ישראל
נ' בסול(עציר)



30 יוני 2011



31720-06-11

בפני
כב' השופט יצחק כהן
, סגן נשיא


המבקשת

מדינת ישראל


נגד

המשיב
מוחמד בסול
(עציר)

נוכחים: בשם המבקשת: עו"ד אבי פסטרנק

בשם המשיב: עו"ד אליאס אבו עטא

המשיב בעצמו באמצעות הליווי

<#2#>
החלטה

1.
בפני
בקשה למעצר המשיב עד תום ההליכים נגדו מכוח ס' 21(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) ה'תשנ"ו – 1996 (להלן: "חוק המעצרים").


סיפור המעשה על פי כתב האישום מייחס למשיב שוד, עבירה בניגוד לס' 402(א) לחוק העונשין, ה'תשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין") והפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו, בניגוד לס' 275 לחוק העונשין.


על פי האמור, ביום 16/6/11, סמוך לשעה 11:30, עמדה המתלוננת בתחנת אוטובוס בנצרת עלית ובידה מכשיר סלולארי מסוג אייפון.


המשיב הגיח מאחור, אחז באייפון בחוזקה, החל תולש אותו מידה, המתלוננת ניסתה להתנגד, המשיב גבר עליה, חטף את האייפון מידה ונמלט בריצה מהירה מהמקום.


למקום הוזעקו כוחות משטרה אשר התחקו אחר האייפון בו הותקנה אפליקציה לאיתור, המשיב אותר ע"י השוטרים ומשהבחין בהם דולקים אחריו ואלה אף הזדהו בפני
ו והורו לו לעצור, החל לברוח מהם בריצה עד כי נעצר לבסוף וכאשר מכשיר האייפון בכיס מכנסיו.


על כל אלה, מייחסת המבקשת למשיב את העבירות המנויות לעיל וכמפורט.


המבקשת עותרת לעצור את המשיב עד תום ההליכים נגדו, מציינת בבקשתה כי בידה ראיות לכאורה להוכחת אשמתו, מפנה להודעת המתלוננת ולדוחות השוטרים.


לטעמיה של המבקשת, קמה עילת מעצר בשל האלימות בה נקט המשיב ובשל ניסיונותיו להתחמק מאימת הדין.


למשיב הרשעות קודמות בעבירות פריצה, איומים, תקיפה ומעשה מגונה בכוח, ריצה שתי תקופות מאסר, מהאחרונה שבהן השתחרר לפני פחות משנה, כנגד המשיב תלוי ועומד מאסר על תנאי בר הפעלה, אם יורשע, למשך 5 חודשים.


עוד ראה לציין ב"כ המבקשת, כי מדובר בתיק אשר היקפו קטן ביחס ויסתיים במהרה.


הסניגור מפנה לעדות המתלוננת ולפסיקה כאשר אינו חולק למעשה על המיוחס למשיב אלא שלטעמיו, העובדות מלמדות כי לא מדובר במעשה שוד אלא בגניבה, לא קמה עילת מעצר ואין להורות על מעצר המשיב עד תום ההליכים נגדו.


עוד מבקש הסניגור לציין, כי המשיב מודה בחטיפת האייפון מידיה של המתלוננת אלא שלא הפעיל כוח, הגיח מאחורי המתלוננת, שלף את האייפון בלשונו, וברח מהמקום ללא הפעלת כוח מצידו.


עוד טען הסניגור, כי מדובר באחיזה במכשיר קטן ביחס, המתלוננת שלחה מסרון, המשיב לא נגע בגופה, לא מדובר בהפעלת אלימות, לא הייתה התנגדות, מבקש לטעון כי הייתה אחיזה רפה בנסיבות, אין ראיות לכאורה באשר לעבירת השוד, מדובר בגניבה, מבקש להורות על שחרורו בהעדר עילת מעצר ולחילופין, לקבל תסקיר מעצר.


לעניין עבירת השוד ככזו, מציין ב"כ המבקשת כי העובדות מלמדות על שוד דווקא, מדובר בחטיפה בכוח של נכס מידי אדם, גם אם לא במדרג הגבוה ביותר וגם כאשר לא מדובר בסיוע באמצעות נשק חם או קר.


2.
א.
אומר בתמצית לאור עמדת הסניגור, כי כידוע ההלכה היא כי בבואנו לבחון ראיות
לכאורה בשלב הזה, הבחינה היא של הראיות לכאורה ככאלה, על פניהן, מדובר בבחינת הראיות ככאלה אשר טמון בהן פוטנציאל להרשעה בעתיד (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מ"י פד"י נ(2), 133), בשלב הזה יש לבחון גם את גרסת המשיב באותה אמת מידה.


יש לבחון את עוצמת הראיות ודרגתן.

בשלב זה בית המשפט אינו בוחן מהימנות (ראה למשל: ב"ש (נצ') 2797/06 מ"י נ' פואז (לא פורסם, 5/10/06) ב"ש (נצ') 1102/06 מ"י נ' עלי רשדי (לא פורסם, 19/2/06); ראה לאחרונה, ב"ש 39113-06-11 (נצ') מ"י נ' אבו זוויד ואח' לא פורסם, 27/6/11).

בתי המשפט לדרגותיהם חזרו על ההלכה הנוהגת האמורה לעיל, כאשר הקביעה הינה כי בשלב הזה די ב - "סיכוי סביר כי בראיות יהיה בסיס להרשעה עתידית" בש"פ 2201/11 פלוני נ' מ"י (לא פורסם, 27/3/11).
(ההדגשות מכאן ואילך אא"כ נאמר אחרת – שלי – י.כ.).

מבחן הראיות לכאורה בלשון בית המשפט העליון הינו "...הסיכוי הסביר להשיג הרשעה, ודי לו 'לסיכוי' זה שימצא ב'מתחם הסבירות' כדי לבסס החזקה במעצר עד תום ההליכים...."(בש"פ 825/98 מ"י נ' דחלה פד"י נ"ב(1), עמ' 625).

מדובר במבחן משולב אובייקטיבי של כמות ואיכות כאשר אמת מידה לכך, כמובן, השלב בו מצויים לאמור, מכאן צא ולמד גם על דרגת הראיות לכאורה ועוצמתן ביחס למכלול הנסיבות.

כאן, נחזור ונציין, הסניגור אינו חולק למעשה על עצם האירוע, אלא כפי המפורט לעיל, לטענותיו מדובר בגניבה שאינה מקיימת עילת מעצר ולא בעבירת שוד.





ב.
ס' 402(א) לחוק העונשין המדבר ב"שוד", מלמדנו:

"(א) הגונב דבר, ובשעת מעשה או בתכוף לפניו או לאחריו, מבצע או מאיים לבצע מעשה אלימות באדם או בנכס כדי להשיג את הדבר הנגנב או לעכבו אצלו או כדי למנוע התנגדות לגניבת הדבר או להתגבר עליה, הרי זה שוד..."
.

כאן, לא מדובר בשוד "חמור", גם כפי ב"כ המבקשת.


ג.
מכאן נבחן את הראיות לכאורה ככאלה.


תגובתו הראשונה של המשיב עת נעצר: "אני לא יודע למה עשיתי את זה".

בעת חקירתו סירב המשיב לומר דבר, טען כי קנה את האייפון, ביקש כי לא ירשם דבר, לאחר מכן הכחיש, טען כי קנה אותו מאדם אחר, חזר ולא הגיב, טען כי המכשיר אצלו כ – 10 שנים.

באשר לשאלה, מדוע לא ציית לשוטרים, תשובתו: "אני לא יודע", סירב לומר דבר, ביקש עו"ד ולמעשה סירב לשתף פעולה בעיקרו של דבר בעת חקירתו, כאשר לעניין זה נציין כי ב"כ המשיב בטיעוניו היום, ראה לאשש את העובדות כאשר לדעתו אין הן מקיימות עבירת שוד.

המתלוננת בעדותה מציינת, כי המכשיר נגנב ממנה בחוזקה וכי המשיב ברח, היא החלה לצרוח ואז קראו למשטרה.


בתשובה לשאלה ישירה, משיבה המתלוננת:

"כן, הוא חטף ממני את האייפון מהיד ואני ניסיתי לתפוס אותו חזק אך הוא גנב אותו ממני בכוח כי אני התנגדתי לו בכך שהחזקתי את האייפון חזק אך לא הצלחתי כי הוא עשה את זה בחוזקה"
, שורה 16 (עדותה
מיום 16/6/11, כאשר קודם לכן, בעדות זו בשורה 6 ציינה כי האייפון נלקח ממנה "בחוזקה מהיד").

לאחר מכן מתארת המתלוננת את המשיב וכיצד זיהתה אותו בתחנת המשטרה וכן את המכשיר (ראה זכ"ד המסומן כ' והמסמך מיום 16/6/11 המסומן כ"א).

המתלוננת לא נפגעה פיזית אך ציינה כי היא בהלם:

"אני פשוט בהלם ממה שקרה לי, אני לא נפגעתי פיזית אך נפגעתי נפשית ויש לי טראומה ממה שקרה לי היום
".

עד כאן עדות המתלוננת בה אוחז, למעשה, גם הסניגור.

(בתיק החקירה, גם חומר חקירה אחר באשר לאירוע אחר שאינו נשוא הבקשה בכתב האישום ואינו עניין לכאן).

עוד רלוונטי לענייננו באשר לחומר החקירה נשוא הבקשה שבפני
כראיות לכאורה אשר לעבירה השנייה נשוא האירועים בהם השוטרים החלו במרדף רגלי אחר המשיב לאור אותה אפליקציה לאיתור המכשיר בעזרתה עלו על עקבותיו, המשיב נמלט, השוטרים צעקו "עצור, משטרה", המשיב לא נענה לקריאות, השוטר השתמש באקדח "טייזר", ובחיפוש על גופו של המשיב, נתפס מכשיר האייפון.

ראה לעניין זה זכ"ד י"ד, ראה דו"ח פעולה מיום 16/6/11 המסומן ג', ראה עוד לעניין זה הימלטות המשיב, הצעקות אליו לעצור, סירובו לעצור עד לשימוש באקדח ה"טייזר" ותפיסת המשיב כאשר בכיסו האייפון של המתלוננת.

ד.
ראשית, אני רואה לציין כי הקביעה הסופית באשר לטענות הסניגור אם שוד או גניבה בפני
נו, תהא לאחר ליבון ראייתי בבית המשפט ולאחר שתישמענה ראיות ותלובנה בדרך הצריכה עובר להכרעת דין.

כאן, שעה שהסניגור טען בשלב זה באשר למהות העבירה וכדי קביעה כי אין מדובר בעילת מעצר, אני רואה לציין כי עדות המתלוננת כפי שראה גם הסניגור המלומד לצטט, מלמדת כי במעשי המשיב לכאורה, מגולמת לכאורה עבירת השוד ולא כפי הנטען.

המחוקק ראה לציין, כי עבירת השוד מגלמת בתוכה ביצוע המעשה תוך אלימות באדם או בנכס ותוך התגברות על התנגדותו.

דברי המתלוננת כפי שצוטטו לעיל, מלמדים כי המשיב הפעיל כוח לאמור, אלימות כדי לחטוף את מכשיר האייפון מידי המתלוננת, אשר התנגדה למעשיו, ולעדותה נגרם לה נזק נפשי שאין להבדילו מנזק גוף לעניין זה.

לשלב זה, בפני
הראיות לכאורה וכמצוות ההלכה הנוהגת על פניהן, הראיות הללו על פניהן באשר לנסיבות העבירה מפי המתלוננת (ושעה שהמשיב בחר שלא לומר דבר של ממש לעניין זה בחקירתו), הם כפי גרסתה הלכאורית לשלב בפני
לאמור, האייפון נלקח בחוזקה כאמור בשורות 6 ו – 16 לעדות המתלוננת וכמצוטט לעיל, המתלוננת מציינת בלשון ברורה כי ניסתה לתפוס את האייפון חזק אך המשיב נטל - חטף אותו ממנה בכוח ולמרות התנגדותה.

המתלוננת מציינת כי החזיקה במכשיר האייפון בחוזקה, התנגדה למשיב אך לא הצליחה להחזיק במכשיר מאחר ועשה זאת בחוזקה.

(ראה כאמור, המתלוננת מציינת גם כי נפגעה נפשית ונגרמה לה טראומה).

התיאוריה אותה מנסה להעלות הסניגור, אשר לשאלה כיצד אוחזים אייפון בעת משלוח מסרון, הינה עניין לענות בו בשלב ליבון הראיות.

כאמור, קביעתי הינה על פי הראיות לכאורה, כי מדובר לכאורה בעבירת שוד ולא אחרת.

עוד אני רואה לציין לעניין זה, לעניין הפסיקה אשר הפנה אליה ב"כ המשיב, כי אכן בית המשפט העליון מציין במקרה דומה בע"פ 1160/09 אדם אזולאי נ' מ"י (לא פורסם, 18/5/09) (להלן: "עניין אזולאי"), תוך ניתוח הגישות השונות בבית המשפט העליון (ראה ע"פ 5299/92 הררי נ' מ"י , פד"י מ"ט(3), עמ' 485) האם יש צורך בשימוש בכוח כדי לקיים את יסודות העבירה, ואנו מדברים ביסוד האלימות כאשר בע"פ 70/73 אלחרר נ' מ"י, פד"י כ"ז(2), עמ' 561 (להלן: "פס"ד אלחרר"), נקבע כי מי אשר מיוחסת לו עבירת שוד, צריך להפעיל אלימות של ממש שמטרתה גם להתגבר על התנגדות הקורבן, כאשר ההבחנה בין גניבה לשוד היא שימוש באלימות של ממש.
נטילת פריט ללא שימוש בכוח ממשי, אינה מכניסה את העבירה לגדר ס' 402(א) לחוק העונשין.

כאן אציין כי ב

פסק דין
אלחרר הנ"ל, צוין בלשון ברורה:

"...אם בשעת החטיפה גילה בעל החפץ התנגדות פעילה בכך שהמשיך לאחוז בו, או גילה פעילות פיזית דומה לגביו כך שהתפתח בין השניים מאבק על החזקת החפץ, ממנו יצא העבריין כאשר ידו על העליונה, כי אז הפך מעשה – החטיפה להיות עבירת שוד. טעמו של הכלל הזה הוא כדי להתגבר על ההתנגדות הפיזית שגילה בעל החפץ, הגביר העבריין את מידת הכוח שהפעיל לשם השלמת החטיפה והתנהגותו זו כמוה כשימוש באלימות ממשי כלפי גופו של אדם"
.

המבחן של ישום עניין אלחרר במקרה שבפני
נו, הינו בסופו של יום בליבון ראייתי כהלכתו בבית המשפט ולא בבקשה בפני
.

בבקשה בפני
למדים אנו את העובדות, מהראיות לכאורה כפי שהן וכאן, דברי המתלוננת לפיהם המכשיר נחטף ממנה בחוזקה ולא אחרת וכאמור בשורות 16-17 לעדותה למרות התנגדותה, שעה שניסתה לאחוז במכשיר בחוזקה וכיצד המשיב הפעיל כוח עד כי לא הצליחה להחזיק במכשיר, ונגרם לה נזק נפשי.

אעיר כאן ועכשיו, אין בדבריי הללו שעה שהמתלוננת טרם נחקרה בהליך הראייתי הנכון, והמשיב טרם מסר את גרסתו, כדי לקבוע בשלב הזה כאן בפני
כי אכן מדובר בעבירת השוד, קביעה שתהא בסופו של יום בהכרעת דין כהלכתה, אלא שלשלב אשר בפני
י וכאשר בפני
י
עדות המתלוננת והמשיב בחר בדרך שבחר שעה שנחקר, בפני
ראיות לכאורה לעבירת השוד הנטענת ע"י המבקשת.

(ראה עוד לעניין זה ע"פ 2013/92, מ"י נ' חוזה, פד"י מ"ח(2), עמ' 818, ניתוח ההבדל בין גניבה לשוד לרבות ההבדלים בין הנוסח המקורי לבין הנוסח החדש בחוק העונשין, בו תיבת המילים "ממשית" בהמשך למילים "מעשה אלימות" הושמטה, והקביעה כי אין בכך השפעה באשר לפירוש העבירה).
ראה בהרחבה ע"פ 877/84 גאלי נ' מ"י, פד"י מ'(4), עמ' 169, ראה גם חוות דעת כב' השופטים אלון (שימוש בכוח פיזי גם אם מועט), כב' השופט לוין, פעולה פיזית אלימה כמאמר הסעיף בנוסח המקורי, כשהעיקר, מעשה האלימות ככזה איפשר לעבריין ליטול החפץ וכב' השופט ברק, אשר הותיר השאלה ככזו כצריך עיון כאשר לעניין גאלי, די בכך שהעבריין הפעיל כוח להתגבר על האחיזה הקופסה (שם) והשווה, לאחיזת האייפון – כאן.

עבירת השוד מתייחדת מעבירת הגניבה בכך, שמצריכה היא אלימות כדי להתגבר על התנגדות הקורבן כדי נטילת החפץ הנשדד.

ראה הדיון בהרחבה בסוגיה בעניין אזולאי.

כאמור בענייננו, לא ניתן למעשה לקבוע מסמרות ולהכריע בסוגיה אותה מעלה הסניגור בטרם ליבון ראייתי כהלכתו שמקומו בדלת אמות המותב שידון בתיק גופו.

מדובר בעבירה התנהגותית, ברצון לנטילה תוך שימוש באלימות (ראה בהקשר זה, נטיית הפסיקה באשר להגדרת "אלימות" בעבירות מין למשל) וקשר סיבתי נדרש בין הנטילה – גניבה למעשה האלימות ככזה.

"סבור אני שלדיבור "אלימות" בסעיף האמור אין משמעות מוגדרת וקבועה שכוחה יפה לכל הנסיבות; אין לך אלימות אלא לעניין פלוני ולנסיבותיו; יכול שבמערכת אחרת יחשב מעשה מסוים כ"מעשה אלימות" ובמערכת נסיבות אחרת לא יחשב אותו מעשה ככזה..."
, ע"פ 343/82 דהאן ואח' נ' מ"י, פד"י ל"ז(4), 818 וראה בע"פ 70/73 אלחרר הנ"ל.

(אציין, הדיון כאן אינו ממצה בסוגיה המעניינת והשנויה במחלוקת בעניין הגדרת "האלימות" בעבירות השוד, אלא באה לעניין הצריך להחלטה כאן ככזו).

מכלל האמור אמור, בפני
ראיות לכאורה שדי בהן לשלב זה ובשלב זה של הבקשה בפני
, תוך שאיני מתעלם מכך שהקביעה צריכה בסופו של יום להיות לאחר ליבון ראייתי, תוך שמיעת עדים וחקירתם לרבות חקירת המתלוננת.
לאחר הקביעה כאמור לעיל, כאשר אנו חיים בשלב זה מפי עדות המתלוננת ועל פיה בפני
נו, ניתן לומר כי מדובר בעבירה על ס' 402(א) לחוק העונשין ובשוד שאינו חמור ומתקיימת עילת המעצר הנדרשת על פי חוק המעצרים.

3.
קיים בסיס לטענה שבפני
, כי במשיב שבפני
מתקיימת מסוכנות וחשש כי שחרורו יפגע בתקינות ההליך הפלילי כאמור בס' 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים.

מעבר לתעוזה באשר למיוחס למשיב בנסיבות המקרה כאן, למשיב הרשעות קודמות לרבות עבירת מין בגינה ריצה מאסר בפועל וכן בנשוא ת.פ. 1840-05-09, גזר דין מיום 19/8/09, בו נגזרו על המשיב 16 חודשי מאסר לריצוי בפועל ו – 10 חודשי מאסר על תנאי ל – 3 שנים שאינו בר הפעלה כאן, וכן עונש מאסר של 5 חודשים לתקופה של 3 שנים על עבירות אלימות המקיימות כאן היות מאסר זה בר הפעלה היה ויורשע המשיב במיוחס לו בתיק שבפני
.

מדובר במשיב בו אין ליתן אמון והשאלה לפתחי הינה האם למרות האמור, ניתן להשיג את מטרת המעצר של משיב זה בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור שפגיעתם בחירותו תהא פחותה, כמאמר ס'21(ב)(1) לחוק המעצרים.

כאן המכלול מלמד, כי אין מקום לחלופת מעצר.

כאשר כאמור וכדי להסיר ספק, מדברים אנו בעבירות המיוחסות למשיב, עבירות בניגוד לס' 402(א) וס' 275 לחוק העונשין כאשר לשלב זה, בטרם ליבון ראייתי כמפורט לעיל, מתקיימים ראיות לכאורה.

חלופות מעצר תבחנה באשר למשיב בנסיבותיו הוא כמשיב כאן ובמקום בו אפשר ליתן אמון במשיב.

חלופה למעצר באשר היא הינה חוזה אמון, בו צד המשוואה הנתון לפתחו של המשיב צריך ללמד כי עת ישוחרר לחלופה, לא יפגע בתקינות ההליך הפלילי.

אין כאן מקום לתסקיר מעצר, אשר גם אם יטיב עם המשיב, הרי למרב, יבוא בהצעה לחלופות מעצר אשר כאמור, לא ראיתי להן מקום בנסיבות המשיב שבפני
.

בל נשכח כי מעבר לעבירת השוד בניגוד לס' 402(א) לחוק העונשין כמיוחס למשיב, מיוחסת לו גם עבירה של הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו, שעה שניסה להימלט ולא נעתר לקריאות לעצור – עבירה בניגוד לס' 275 לחוק העונשין.

כאן מדברים אנו במשיב אשר טרם חלפה שנה מאז שחרורו ממאסרו האחרון, מאסר על תנאי בר הפעלה תלוי ועומד מעל לראשו, מאסר אשר לא גרם להרתעתו, המשיב הוכיח במעשים מן הכוח אל הפועל כמיוחס לו, תעוזה ומסוכנות, קיים חשש לפגיעה בהליך הפלילי ככזה ובהוצאת המסוכנות הטמונה במשיב מן הכוח אל הפועל, אין בחלופה כזו או אחרת ובנסיבות המשיב שבפני
, תרופה למסוכנות הטמונה בו ולחשש להמלטות מאימת הדין, ולפגיעה בתקינות ההליך הפלילי ומכאן, שאני מורה על מעצרו עד תום ההליכים נגדו.
(ראה המשיב שבפני
גם לא שעה לקריאות השוטרים לעצור, ניסה להימלט ועד כי נעצר כפי שפירטתי לעיל).

עוד אני רואה לחתום ולסיים כי כפי שבצדק ציין ב"כ המבקשת, עניין לנו ב – 8 עדי תביעה, מדובר בעדויות קצרות של השוטרים המעורבים ושל המתלוננת ככזו ואכן ניתן לסיים תיק זה בישיבה אחת ולא אחרת.

4.
סופו של יום, אני רואה לקבל את הבקשה ומורה על מעצר המשיב עד תום ההליכים נגדו.

<#3#>

ניתנה והודעה היום כ"ח סיון תשע"א, 30/06/2011 במעמד ב"כ המבקשת, ב"כ המשיב והמשיב בעצמו.


יצחק כהן
, שופט - סגן הנשיא


הוקלד על ידי: עדן ונדר







מת בית משפט מחוזי 31734-06/11 מדינת ישראל נ' מוחמד בסול (פורסם ב-ֽ 30/06/2011)