פסקי דין על עו"ד יגאל זאבי | פסקי דין על יוסף ישורון ושות' - עורכי דין ונוטריון | פסקי דין על עו"ד אורן כץ | פסקי דין על עו"ד שחר שאול לוינזון ואח' |

30064-06/10 א     03/07/2011




א 30064-06/10 עו"ד יגאל זאבי נ' יוסף ישורון ושות' - עורכי דין ונוטריון, עו"ד אורן כץ, עו"ד שחר שאול לוינזון ואח'








בית משפט השלום בחיפה



ת"א 30064-06-10 זאבי נ' יוסף ישורון ושות' - עורכי דין ונוטריון
ואח'






בפני

כב' השופט
יואב
פרידמן


תובעים

עו"ד יגאל זאבי


נגד


נתבעים

1. יוסף ישורון ושות' - עורכי דין ונוטריון
2. עו"ד אורן כץ
3. עו"ד שחר שאול לוינזון
4. עו"ד דן סביון



החלטה


בקשה לעיכוב הליכים מכוח סעיף 5 לחוק הבוררות.

1. מדובר בהליך שנפתח בדרך של הגשת שטרות לביצוע בלשכת ההוצל"פ: 13 שטרות ע"ס 10,000 ₪ כ"א, שזמני פירעונם מדי 28 לחודש החל מינואר 2009 ועד ינואר 2010, ונמשכו מחשבונה של חברת יוסף ישורון ושו"ת. משהוגשה התנגדות וההליך הועבר לביהמ"ש, הודיע התובע כי הוא נכון למתן רשות להתגונן בכפוף לכך שיותר לו לתקן כתב תביעתו (הבקשה לביצוע שטר). בהתאם, התקבלה ההתנגדות בהחלטת רשם מיום 30.8.10 וניתנה הנחייה להגשת כתבי טענות מתוקנים.

2. ניתן ללמוד על המחלוקות מכתב התביעה המתוקן ומן ההתנגדות המפורטת שהוגשה. אדרש
למספר עובדות וטענות
שברקע הסכסוך לשם ההבנה .

3. מדובר למעשה במחלוקות שבין עורכי דין שותפים לשעבר, שניהלו השותפות באמצעות חברת עורכי דין, ונפרדה דרכם.

השותפות
נוצרה
באמצעות מספר הסכמים. תחילה, ב 13.9.06 נכרת הסכם בין התובע לבין נתבעים 2 ו- 3 (להלן בהתאמה "אורן" ו"שחר"). בהסכם (שיכונה להלן "הסכם הייסוד" ועליו חתומים אורן, שחר והתובע) מופיעה תניית בוררות בסעיף 18 להסכם בזו הלשון (הדגשה לא במקור):

"סכסוכים וחילוקי דעות בין הצדדים בקשר להסכם זה, פירושו, ביצועו הפרתו וכן בקשר לפירוקה של השותפות, פרישתו או פטירתו של שותף, יובאו להכרעתו של בורר דן יחיד שיתמנה על ידי הצדדים תוך הסכמה הדדית.

הבורר יהיה מחויב לדון ולהכריע על פי הדין המהותי בלבד, אך לא יהיה כפוף לסדרי דין או לדיני ראיות. החלטות, צוי ביניים ופסקי דין של הבורר ינומקו.

לא הושגה הסכמה בדבר אישיותו של הבורר תוך 30 יום מיום שביקש אחד הצדדים (שותף או מנהל עזבון) למנותו, ימונה הבורר על ידי ראש לשכת עוה"ד בישראל ודי בפני
ית אחד הצדדים אל נשיא הלשכה על מנת שזה יהיה המוסמך לעניין המינוי.

על פסק הבורר ניתן יהיה לערער בתוך 45 יום ממועד המצאת פסק הבוררות. הערעור ישמע בפני
בורר דן יחיד נוסף ואחר שימונה על פי הוראות סעיף הבוררות בהסכם זה. לפנייה לראש לשכת עוה"ד בענין קביעת בורר לערעור, יצורף כתב הערעור.

סעיף זה מהווה שטר בוררין בין השותפים, לרבות עזבונו של כל אחד מהם, וחתימת השותפים על הסכם זה כמוה כחתימה על שטר בוררין והתחייבות להתדיין בפני
הבורר עם השותפים/עם עזבונו של מי מהם."

4. בהסכם הייסוד צוין כי ברצון הצדדים לשתף פעולה כעורכי דין והם הצטרפו למשרד עו"ד שיתנהל כשותפות וישא את השם יוסף ישורון ושות' – משרד עו"ד. על פי ההסכם אמורה השותפות להתחיל פעולתה ב 15.10.06 ותנאי מתלה לתחילת כניסת השותפות לתוקף הינו חתימת השותפים עם עו"ד יוסף ישורון על הסכם שותפות במשרד יוסף ישורון ושות', על פי הנוסח שצורף כנספח א' להסכם הייסוד. אותו נספח א' (שיכונה להלן ככזה) הנו הסכם חתום ע"י הצדדים להסכם הייסוד (אורן, שחר והתובע) וע"י עו"ד יוסף ישורון, ואף הוא מיום 13.9.06.

5. בפתח ההסכם נספח א' צוין כי השותפים המצטרפים (שחר, אורן והתובע) מעוניינים לפעול במשותף במסגרת חברת עורכי דין שתוקם על ידם ותקרא יוסף ישורון ושות' ולצורך זה חותמים השותפים המצטרפים על הסכם שכירות לגבי המשרד בו פעל עו"ד יוסף ישורון מאז 1961, כאשר בשנת 1975 הקים האחרון שותפות רשומה בשם יוסף ישורון ושות', עו"ד. וכאשר המשרד הושכר לאותה שותפות רשומה על ידי בעלת המשרד חב' שלומית בע"מ, ועו"ד ישורון הינו בעל הציוד, הספריה והריהוט שבמשרד.

6. סעיף 2 להסכם נספח א' קובע שעד 15.10.06 תוקם על ידי ארבעת הצדדים החתומים עליו חברה חדשה שתקרא יוסף ישורון ושות' – חברת עו"ד. הרכב בעלי מניותיה וחלקם
הינו: יוסף ישורון 1%
ו 3 הצדדים האחרים 33% כל אחד. בהסכם ניתנה הסכמתו של עו"ד ישורון לשימוש בשם שנבחר. בסעיף 3 צוין כי החברה תוסיף לפעול תחת אותו שם, גם אם עו"ד ישורון יעביר מניותיו בחברה ובלבד שהאחרון יקבל מן החברה חלקו בהכנסותיה וכל עוד יגיעו לו לפי הסכם זה, ובלבד שהמשרד יהא מושכר לחברה או לשותפות שתישא את שמה או את השם יוסף ישורון ושות' במשך תקופת שנתיים לפחות. בסעיף 5 נקבע כי עו"ד ישורון יעמיד לרשות החברה את תכולת המשרד המפורטת בתמורה לדמי שימוש חודשיים ועל פי מנגנון שנקבע. עוד נקבע שכנספח לאותו הסכם נספח א' מצורפת רשימה של תיקים ונושאים פעילים של עו"ד ישורון כשבצידו של כל נושא מצוין מה חלקו של ישורון ומה חלקם שם השותפים המצטרפים. אין צורך שאמנה את כל הנחיות הסכם הייסוד וההסכם נספח א'. אציין כי כמוסמכי החתימה של החברה נקבעו התובע, אורן ושחר, וכי סעיף 21 לאותו הסכם קבע אף הוא תניית בוררות עליו חתומים ארבעת הצדדים (עו"ד ישורון, אורן שחר והתובע) בזו הלשון:

"בכל מקרה של סכסוך בין הצדדים יפסוק בורר שיתמנה בהסכמה משותפת ובהעדר הסכמה – על ידי יו"ר לשכת עוה"ד בחיפה. ההוראה שבסעיף זה דינה כשטר בוררין".

סעיף 22 לאותו הסכם קבע כי בכל מקרה בו נזכרת החברה בהסכם, הכוונה תהא גם לשותפים המצטרפים עצמם (אורן, שחר והתובע) ו/או לשותפות (ככל שהשותפים המצטרפים יבקשו לפעול במסגרת כזו).

7. הנספח הראשון להסכם נספח א' הינו הסכם שכירות בין החברה שהשכירה המשרד לשותפות יוסף ישורון ושות' לבין החברה בהקמה – י. ישורון ושות' – עו"ד. ההסכם הנ"ל חתום על ידי אותה חברה משכירה מחד, ועל ידי ארבעת הצדדים להסכם נספח א'.

8. בהמשך הדרך באו התובע אורן ושחר לכלל הסכמה לצרף כשותף נוסף את הנתבע
4 עו"ד דן סביון (להלן "דן"). התובע מציין כי הוא שהתעקש על צירופו של דן.

ב 20.5.07 נחתם הסכם שותפות בין התובע אורן שחר ודן. נספחים לאותו הסכם היו הסכם הייסוד ונספח א'. בסעיף 4 להסכם מ 20.5.07 צוין כי דן הצטרף למשרד עורכי הדין שיוסיף להתנהל כשותפות וישא את השם יוסף ישורון ושות' – משרד עו"ד ונוטריון. דן הצהיר כי בחתימתו על ההסכם הוא מאמץ את הסכם השותפות והחלטות דירקטוריון החברה כאילו נחתמו על ידו מלכתחילה ואף שהוא מאמץ את ההסכם עם עו"ד ישורון מיום 13.9.06, כאילו נחתם על ידו מלכתחילה. אם כן, אף ביחס לדן וביחסי התובע מולו חלות תניות הבוררות שנמנו לעיל, ממש כמו עם אורן ושחר. בסעיף 9 סוכם על חלקי השותפים על דרך של הקצאת מניות כך שלאחר ההקצאה יהיו לעו"ד ישורון 1% ממניות החברה ואילו לתובע, אורן, שחר ודן 24.75% כל אחד. עוד צוין שבמקרה שבו מניית עו"ד ישורון תועבר ליתר השותפים תחולק אותה מנייה על פי חלקם היחסי בהון המניות בעת החלוקה.

9. מן המכלול עולה לכאורה – וזה אכן הילוכו של התובע עצמו בכתב התביעה ואף בטיעוניו בישיבה שהתקיימה - כי השותפות נכרתה למעשה בין ארבעה: התובע, אורן, שחר ודן. לעו"ד ישורון הוקצה
אחוז אחד בשותפות בגין מוניטין של משרד ותיק ושימוש בשם, והוסדר מנגנון תשלום דמי השכירות והשימוש בציוד המשרד ובספריה.

10. השותפות לא האריכה ימים. ב 28.9.08 נחתם הסכם חלוקת שכ"ט בין השותפים: התובע, אורן, שחר, ודן. ההסכם (שיכונה להלן "הסכם הפרישה")
היה אמור להסדיר פרישתו של התובע מן השותפות כנגד חלוקת תיקים בין הצדדים, וכנגד תשלומים שישקפו חלקו היחסי של התובע בשכ"ט עד אותה עת כפי שהוסכם , ושיביאו לסילוק תביעות ודרישות הדדיות לרבות טענות לזכויות במוניטין. סוכם שמגיע לתובע סך של 200,000 ₪ ומע"מ כאשר המחאה ראשונית תינתן על סך 101000 ₪ וזמן פירעונה לא יאוחר מ 28.9.08. היתרה בסך 130,000 ₪ תשולם ב 13 שיקים מעותדים ע"ס 10,000 ₪ כ"א,
מדי 28 לחודש והראשון
יהיה ליום 28.1.09. אלו השקים נשוא הבקשה לביצוע שטר. להסכם צורפו שתי רשימות. הרשימה הראשונה הנה רשימת לקוחות בהם יוכל לטפל התובע בלעדית והשותפות מתחייבת שלא לפנות אליהם. השניה – רשימה של לקוחות השותפות שהתובע מצידו התחייב שלא לפנות אליהם. נקבעו בנוסף הסדרים ספציפיים לגבי מספר קטן של לקוחות בלבד.

בנוסף היה התובע אמור ליתן פירוט ביחס לכל התיקים הפתוחים בטיפולו עד למועד חתימת ההסכם.

11. קדמו לאותו הסכם שני מכתבים הנושאים שניהם את התאריך של 10.7.08: הודעת דן לשלושת השותפים על החלטתו לסיים ההתקשרות, כפי הזכות שנשמרה לו לסיים את הקשר במהלך 18 חודש ממועד ההתקשרות עמו. השני, מכתבם של שחר ואורן לתובע כי החליטו לפרק השותפות לרבות הפסקת השכירות של המשרד הנוכחי מחברת שלומית או מעו"ד יוסף ישורון. המכתב ציין הרצון להגיע למתווה מוסכם. המכתב נענה במכתב תשובה של התובע לאורן ושחר מ 13.7.08.

12. כתב התביעה מפרט כי ביום הגיע מועד הפירעון של ההמחאה הראשונה מבין ה 13 בבנק, התברר כי ניתנה לכל 13 ההמחאות בסך מצטבר של 130,000 ₪
הוראת ביטול. כך, לאור טענת קיזוז שהעלו הנתבעים, בגין שכ"ט שנגבה על ידי התובע בתיק ספציפי שכונה סיעת "צדק לזקן" ובתיקים נוספים.

13. התובע מציין כי
מטרת הסכם הייסוד על נספחיו היתה מחד כינון השותפות בין התובע אורן ושחר; ומאידך רכישת המוניטין של עו"ד יוסף ישורון כעו"ד שניהל משרד ותיק ובעל שם, ושכירת משרדו כמהלך משולב.
עובר לחתימת הסכם הייסוד, עמד משרדו של עו"ד ישורון
בפני
תום פעילותו הכלכלית.
התובע ביקש ומבוקשו אף עלה בידו כאמור, לצרף את דן כשותף נוסף לאור רשימת לקוחותיו,
שלמרות שלא הניבה עד אז הכנסות בשיעור מרשים, גרס התובע שניתן יהיה להגדיל את תנובת ההכנסות מאותם לקוחות מוסדיים לתועלת השותפים כולם.

14.
כתב התביעה מתאר כי השותפות התנהלה על מי מנוחות וראתה
ברכה בעמלה, עד אוגוסט 2008. כאשר ההחלטה לצרף את דן התבררה כנכונה שכן ההשקעה בלקוחותיו, ביוזמת התובע, החלה לשאת פירות. אלא ששלושת השותפים האחרים החליטו, לטעמו של התובע, לנשלו
מן השותפות אותה הגה וקידם. ב 10.7.08 נמסרו לידי התובע במשרד הן מכתבו של דן המודיע על פרישה כפי זכותו שנשמרה בהסכם שנחתם מולו, והן מכתבם של שחר ואורן שנזכר לעיל ומודיע על רצונם בפירוק השותפות. מציין התובע שהנתבעים אף בחרו לפעול בניגוד לטובת החברה מבחינת היכולת להשתמש בשמו של עו"ד ישורון באופן קבוע. שכן על פי ההסכם שבין השותפים לעו"ד ישורון, לו היו ממשיכים את ההסכמות מול עו"ד ישורון למשך תקופה בת 24 חודש, היינו עד ל 12.9.08, היתה השותפות מקבלת זכות של קבע לעשיית שימוש בשמו.
ההודעה על פירוק השותפות ניתנה ב 10.7.08, ומשעה שהיתה קיימת הוראת הודעה מוקדמת בת 4 חודש, המשמעות היתה פירוק השותפות 4 חודש אח"כ ביום 10.11.08, ולו היתה השותפות ממשיכה לשכור המשרד עד אז היה שם המשרד נותר של השותפות, לרבות של התובע. התובע גורס שכדי למנוע אפשרות זו ולנשל התובע, בחרו שלושת שותפיו לפנות את המשרד (לכאורה) בטרם עת. והודיעו כבר במכתב מ 10.7.08 על הפסקת שכירות המשרד, כאשר די היה בשכירות בת חודשיים נוספים בלבד על מנת להקנות זכויות שימוש של קבע בשם לשותפים כולם.

לאחר השלמת הוצאת התובע מן השותפות הוסיפו שלושת השותפים ועו"ד ישורון לשכור המשרד לתקופה נוספת ולבסוף עברו למשכן אחר תוך המשך שימוש בשמו של משרד יוסף ישורון. כך על מנת שרק לשלושת השותפים הנותרים תיוותר היכולת להשתמש בשמו של עו"ד ישורון לצרכי מוניטין.

15. חרף טרונייתו של התובע, הוא מודה כי בחר שלא להעלות טענות כנגד מי מן השותפים ובחר להגיע להסכם פרישה שלו מן השותפות. אותו הסכם שהקנה לו כאמור את האפשרות לטפל ברשימת לקוחות מוגדרת בתוספת תשלום של 200,000 ₪ ומע"מ.

16. בכתב ההתנגדות המפורט צוינו נימוקים המתייחסים להיעדר זכותו של המבקש לגבות השיקים בגדרה של בקשה לביצוע שטר, ומעמדו של התובע ביחס לשטרות. נימוקים אלה אינם נצרכים לבקשה זו. לגוף הענין מעלים הנתבעים טענות קיזוז בסכום העולה לדבריהם על סכום השטרות המצטבר. עיקר המחלוקת כאן (מבחינת ההיקף הכספי) נוגעת אכן לזכותו של התובע לגבות שכ"ט מאחד הלקוחות – סיעת
"צדק לזקן" בגין שירותים שניתנו
עובר לחתימת הסכם הפרישה; ומצגים נטענים שיצר התובע כלפי שותפיו עובר לחתימת הסכם הפרישה ביחס ליכולת לגבות שכ"ט מלקוח זה. כאשר הנתבעים מציינים שלבו של הסכם הפרישה היה שהחברה תהא זכאית לקבל לידיה את כל כספי שכה"ט של לקוחות המשרד בגין טיפולה בענייניהם עד המועד של 28.9.08, וחלקו של התובע בשכה"ט עד למועד זה יובטח מראש ויגולם בסכום המוסכם
שנקבע בהסכם בתורת סכום שישולם לתובע. כך אף מבלי תלות בהצלחת החברה לגבות שכה"ט בפועל מן הלקוחות.
הנתבעים מונים חובות נוספים שחב להם התובע לטענתם, בגין שכ"ט שגבה ממספר לקוחות ומקורו בטיפול שהוענק ללקוחות המשרד עובר למועד הסכם הפרישה (שהנו אף מועד ההתחשבנות).

17. פירטתי לוז המחלוקות ודומה שברור על פניו כי מדובר במחלוקות עליהן אמורה לחול תנית הבוררות.
התובע, שאינו חפץ להתדיין בבוררות, טוען שאין חלות לתניות הבוררות על הסכסוך נשוא התביעה. הוא
מבסס יהבו על כך שהסכסוך נוגע למחלוקת בדבר זכאות כל צד לכספים מכוח הסכם הפרישה, ששנויה במחלוקת פרשנותו; ובהסכם הפרישה אין תנית בוררות. כאן מפנה התובע לרע"א 6489/09 אמנון מדובר נ' קק"ל (מאגר נבו). אפשרתי לצדדים להתייחס ל

פסק דין
זה בהיקף מתוחם, בטרם החלטה, וטיעוניהם הוגשו. באותו מקרה
שנידון בפסה"ד אכן נקבע שאין תחולה לתנית בוררות שבהסכם מוקדם, על הסכם מאוחר שבין הצדדים שלא כלל תניה שכזו. אלא ששם דובר בהסכם חכירה מקורי מול מינהל מקרקעי ישראל שכלל תנית בוררות, הסכם הארכה (שבאופן טבעי האריך ההסכם המקורי על קרבו וכרעיו – לרבות תנית הבוררות שבו), והסכם נוסף שכונה "הסכם בית שני" ונחתם ביום בו נחתם הסכם ההארכה. אותו הסכם נוסף אמנם הפנה להסכם החכירה,
ואמנם היה גם הוא חלק ממערכת היחסים שבין החוכר לבין מנהל מקרקעי ישראל; ואולם נקבע כי הסדיר סוגיה ספציפית ויחודית שלא באה לידי ביטוי בחוזים הקודמים (הסדרת הקמת יחידת מגורים שניה בנחלה). באותו מקרה נקבע עובדתית כי חוזה בית שני הוא ספציפי וקונקרטי והוראותיו גוברות בכל מה שלא הוסדר בחוזה החכירה, באופן השולל תחולתה של תנית הבוררות שבחוזה החכירה , שנקלטה אל תוך חוזה ההארכה, אך לא אל תוך חוזה בית שני ככזה. כך – בהיעדר הפניה מפורשת לאותה תנית בוררות. השופט דנציגר הביע העמדה כי ברגיל, מקום שבחוזה מאוחר המסדיר נושא ספציפי שלא הוסדר בחוזה המוקדם אין תנית בוררות מפורשת, אלא רק אזכור כללי של החוזה המוקדם המכיל תנית בוררות, הרי שלכאורה אין לתנית הבוררות תחולה
בנוגע למחלוקות הנובעות מן החוזה המאוחר ונוגעות אליו. אלא שהדבר נצרך לקביעה ממקרה למקרה בהתאם למסמכים והעובדות שנפרסו בפני
הערכאה הדיונית (סע' 36 לפסק דינו).


להבדיל מאותו מקרה, מהו הסכם הפרישה בענייננו?:

כל כולו אינו אלא הסכם לפרוקה של השותפות, כשותפות בין ארבעה (התובע, אורן, שחר ודן), ונועד הוא להסדיר פרישתו של התובע מאותה שותפות, לרבות חלוקת תיקים ותשלום חלקו בשכר הטרחה בסכום ברור ומוסכם, המשקף חלקו בשותפות: בין על פי חישוב מדוקדק שערכו הצדדים ובין כתוצאת שקלא וטריא (אין לדבר חשיבות). תנית הבוררות שבסע' 18 להסכם הייסוד הוסכם לראותה כשטר בוררין. על פי לשונה היא חלה על סכסוכים שבקשר לאותו הסכם שייסד את השותפות. ומהו הסכסוך בענייננו אם לא סכסוך כספי בין השותפים? על מה בכלל נועדה
תנית בוררות מעין זו לחול אם לא על מחלוקות כספיות עתידיות בין השותפים, ככל שתתגלענה, הנלוות לא אחת לפירוקה של שותפות? והרי סכסוכים בין שותפים שהנם מושא לבוררות נופלים בראש ובראשונה ביחס לחלקם של השותפים בכסף או שווה כסף. תנית בוררות מניחה מטבעה אפשרות של סכסוך כזה, לשם כך יועדה,
והניסיון לנתק בין סכסוך בגדר קיומה של שותפות לבין סכסוך בגדר פירוקה הנו מלאכותי. אלא שאף אלמלא כן:

על פי לשונה המפורשת חלה התנייה גם על סכסוכים בקשר עם פירוקה של השותפות ופרישת שותף מן השותפות. היינו בדיוק על הסכסוך דנן. לא היה צורך אפוא לשוב ולהעתיק את תניית הבוררות אל הסכם הפרישה, אף לא להפנות אליה במפורש.
ככל שלא היו מחלוקות על קיום ההסכם בין ביחס לשלב הכריתה ובין בשאלה מיהו שהפר אותו וכיצד יש לפרשו – מה טוב. אך ברגע שיש מחלוקות מעין אלה – מדובר על סכסוך הנוגע לפירוק השותפות ופרישת שותף, וחלה תנית הבוררות.

18. לא ראיתי לקבל גם טענת התובע כי אין תחולה
לתנית הבוררות מן הטעם שאין תנית בוררות ביחסים שבין התובע לבין החברה (נתבעת 1) או בין התובע לעו"ד ישורון. למעשה, לאחר שהוגשה הבקשה לעיכוב הליכים, ביקש התובע למחוק את התביעה כנגד נתבעים 2 עד 4 כאשר אינו מכחיש כי הטעם לכך הנו שאין הוא חפץ להתדיין בבוררות, וכי ביחסים מול נתבעים 2-4
יש תנית בוררות; ואילו
ביחסים מול החברה (מחשבונה נמשכו השיקים) – אין תניה כזו. לפיכך, כך הילוכו של התובע בבקשתו וטיעוניו, עם מחיקת התביעה מול הנתבעים 2 עד 4 לא יכול להיות חולק כי על הסכסוך להתברר בבית המשפט.

19.
בישיבה האחרונה קבעתי כי משאין הסכמה – אדון הן בבקשה לעיכוב הליכים והן בבקשת המחיקה, ואפשרתי השלמת טיעון בענין ספציפי (ראה להלן).

20. ברור שכאשר אין תנית בוררות מול צד – לא ניתן לחייב הצד שכנגד להתדיין מולו בבוררות. לכן עצם הודעתם בכתובים של הנתבעים שהם נכונים לכך שהחברה תהא צד לבוררות – אינה מעלה או מורידה, ככל שאין תנית בוררות מחייבת ביחסים מול החברה.
אלא שכאמור, איני מקבל לגוף הענין הילך טיעונו של התובע שאין תחולה לתנית בוררות
ביחסים מול החברה.
ממילא נשמט הטעם לבקשה למחוק התביעה כנגד נתבעים 2 עד 4 (הרצון שלא להתדיין בבוררות), שכעולה מבקשת התובע עצמו הנו הטעם היחיד להגשת הבקשה.

אכן, כהילוכם של הנתבעים, פרשנות סבירה צריך שתוליך לתוצאה כי תנית הבוררות מחייבת אף ביחסים שבין התובע כאחד השותפים לבין
החברה: ראשית בפן הפורמאלי, ההסכם שהיווה אבן מסד לייסוד החברה היה ההסכם שכיניתי לעיל "נספח א'", ושנחתם על ידי התובע עצמו, אורן שחר ועו"ד ישורון , ולאחר מכן אומץ כאמור אף ביחסים מול דן כאשר זה הצטרף לשותפות. אותו הסכם מאזכר שבכוונת השותפים לפעול במסגרת חברת עורכי דין שתוקם – היא החברה נתבעת 1
(שהוקמה אכן ברצף להסכם נספח א', שבועיים שלושה לאחר חתימתו). בהסכם נספח א' הוסכם על העיקרון שלעו"ד ישורון יוקצה אחוז אחד מהון המניות של החברה וכל היתר בחלקים שווים בין שלושת השותפים (עקרון החלוקה השווה
באופן זה נשמר עם כניסתו של דן כשותף נוסף, בשוני המתחייב בחלקו של כל שותף כתוצאה מכך שבמקום שלושה שותפים יש מעתה ארבעה).
עיון בטענות הצדדים הנצים בפרט בכתב התביעה ובהתנגדות,
מעלה כי הם לא חלוקים על כך שהשותפות נכרתה למעשה ובפועל בין התובע, אורן, שחר ודן, והסדרי התשלום לעו"ד
ישורון נעשו בגין שימוש במשרד ובציוד שלו, ובגין המוניטין הנודע לשמו (כך אף ביחס להקצאת אותו אחוז בודד מן המניות, כאשר נטען אף על ידי הנתבעים שמדובר על החזקה בנאמנות עבור השותפים). וסע' 21 להסכם נספח א' קבע אף הוא כאמור תניית בוררות. שנית, יש להתייחס למחלוקת כהווייתה. המהות של יחסי הצדדים הנצים הנה שותפות. על כך לא חולק כאמור איש מהם. אין כאן מחלוקת אמיתית המתעוררת בתיקים אחרים
האם יש להשית חיוב אישי על אורגן או בעל מניות בחברה, שהנה בעלת אישיות משפטית נפרדת, בין מכוח
אחריותו האישית של האורגן ובין מכוח הרמת מסך כלפי בעל מניות. לא זה טיב המחלוקת במקרה שלפני, אלא מדובר על סכסוך כספי בין שותפים שנפרדה דרכם, ונתגלעה מחלוקת על פרשנות ההסכם שנועד להסדיר פרישתו של אחד מהם ומחלוקת בשאלה מיהו המפר. העובדה שהצדדים בחרו לנהל השותפות במסגרת הפורמאלית של חברה בלתי מוגבלת , אינה מעלה ואינה מורידה. ברור שהחברה אינה אלא פלטפורמה משפטית נוחה ומקובלת תכופות לניהול שותפות בין עורכי דין. זו הפלטפורמה שנבחרה אף הפעם, בין מטעמים פיסקאליים ובין מטעמים אחרים.
אך יהא הטעם אשר יהא, הסכסוך כאן כאמור הנו סכסוך שבין השותפים לבין עצמם. לחברה ככזו
אין חיות נפרדת ועצמאית בקונטקט הסכסוך בו עסקינן. כל כולה אינה אלא המסגרת שנועדה להביא לידי ביטוי יחסי השותפות. מקובל עלי
טיעונם של הנתבעים שמערך ההסכמים שבין הצדדים שנזכר לעיל מעלה באופן ברור כי השותפים כולם, לרבות התובע, בחרו בחירה מודעת וברורה שבמידה ויתגלע סכסוך דוגמת הסכסוך הנוכחי, המסגרת הדיונית
שתיועד לבירורה הנה בוררות. רצון זה של הצדדים (שמצא ביטויו בשתי תניות בוררות) יש לכבד, ולא לאפשר למי מהם לעקפו משנפל הסכסוך .
הכלל הוא שהסכם בוררות יש לקיים אלא בהינתן מקרים חריגים
(ע"א 550/75 רפאל ומרים מורלי נ' בגון פ"ד ל(2) 309, עמ' 318, 328 ;
ע"א 2889/91 מן תעשיות שימורי מזון ודגים נ' שגיא החזקות בע"מ).
הייתי נוטה
לדעה שתנית הבוררות חלה ככזו על פי כוונת הצדדים אף ביחסים שמול החברה, אף אלמלא קיומו של סע' 21 להסכם נספח א' הקובע תנית בוררות, לא כל שכן משעה שזה קיים.

20. מכל האמור עד כה במקובץ עולה כי יש לעכב ההליך. אלא שלראשונה בתגובתו האחרונה, טען התובע בקצרה כי הנתבעים איחרו המועד לבקש עיכוב ההליכים, שכן לא העלו טענתם לקיום שטר בוררין בהזדמנות הראשונה, ולפיכך חלפה שעת הכושר. אני דוחה הטענה משני טעמים.
הראשון יסודו בהגינות דיונית בשים לב למועד העלאת הטענה, ואף בשים לב לסוגיית הנטלים
: בקשת הנתבעים לעיכוב הליכם מכוח סע' 5 לחוק הבוררות הוגשה ב 9.2.11. תשובת התובע הוגשה
ב 27.2.11 ובה העלה כנימוק עיקרי הטענה שאין תנית בוררות ביחסים שמול החברה (טענה שכאמור דחיתי בהחלטה זו) , אך מטעמים מעשיים סבור הוא שניתן להמתין עם בירור הבקשה עד אשר יחליט אם למחוק התביעה כנגד נתבעים 2-4 אישית. ב 6.3.11 הגיש התובע כאמור בקשה למחיקת נתבעים 2-4 ובה פירט שלאור העובדה שתנית הבוררות קיימת ביחסים מולם אך לא מול החברה (נתבעת 1) דין הסכסוך להתברר בבית המשפט. בתגובתם חלקו הנתבעים וטענו כי אף אם יימחקו נתבעים 2-4 יש חלות לתנית הבוררות ביחסים מול הנתבעת הנותרת (החברה). ב 4.5.11 התקיימה ישיבה ובה טען התובע בפירוט והפנה כאמור ל

פסק דין
מכוחו אין להחיל תנית בוררות שבהסכם מוקדם על הסכם מאוחר (הכוונה כאמור
לפסה"ד בענין אמנון מדובר
בו דנתי לעיל). הואיל ו

פסק דין
זה לא נזכר בתגובתו לבקשה מה 27.2.11, אפשרתי לשני הצדדים להתייחס אליו בכתובים וציינתי כי לאחר מכן תישלח החלטה בבקשה למחיקת נתבעים 2-4 מחד ובבקשה לעיכוב הליכים מאידך, שהרי ביחס לשתי הבקשות כבר הוגשו תגובות שעמדו לנגד עיני.

אכן, סע' 5(ב) לחוק הבוררות קובע כי
" בקשה לעיכוב הליכים יכול שתוגש בכתב ההגנה או בדרך אחרת, אך לא יאוחר מהיום שטען המבקש לראשונה לגופו של ענין התובענה.

"


אלא שמשעה שהוכרע שיש שטר בוררין,
הנטל להמחיש שאין לעכב ההליך הוא על המתנגד לעיכוב (ע"א 550/75 רפאל ומרים מורלי נ' דוד בגון פ"ד ל(2) 309, עמ' 313-314). התובע נצר טיעונו האחרון בדבר איחור כביכול בהעלאת הבקשה לעיכוב הליכים מחמת תנית בוררות. הוא לא העלה טיעונו זה לא בגדר תשובתו לבקשה לעיכוב הליכים
מיום 27.2.11, לא בגדר בקשתו למחיקת הנתבעים 2-4 ואף לא בגדר טיעוניו בקדם המשפט. לכל אורך הדרך התמקד טיעונו בכך שיש אכן תנית בוררות ביחסים בינו לבין נתבעים 2-4, אך אין תניה כזו ביחסים בינו לבין החברה ומשכך , אף אם לא יימחקו נתבעים 2-4 ובוודאי אם כן יימחקו – דין הסכסוך להתברר בבית המשפט. אפשרתי כאמור לתובע עצמו ולצד שכנגד להשלים תגובותיהם אהדדי ובמקביל בענין אחד, הוא התייחסות לפסק הדין שאזכר התובע לראשונה בישיבה שהתקיימה. התייחסות הנתבעים לאותו

פסק דין
הוגשה ב 19.5.11 והתובע השלים טיעונו ב 2.6.11. רק בשלב זה כאמור "נזכר" להעלות הטענה בדבר החמצת המועד להגיש בקשה לעיכוב ההליכים, כאשר בהחלטתי אפשרתי השלמה אך ורק ביחס לאותו

פסק דין
ומה יש ללמוד ממנו במחלוקת הידועה שבין הצדדים.
התובע לא היה אמור להתייחס לענין אחר והנתבעים ממילא לא היו אמורים לצפות הטענה ולא יכולים היו להגיב עליה. לטעמי איחר התובע לעורר טיעון זה, כמי שעליו הנטל להמחיש שאין לעכב ההליך.

הטעם השני הנו טעם שבמהות:

אכן, בעבר היתה התייחסות ההלכה לדרישת סע' 5(ב) לחוק הבוררות התייחסות נוקשה. נתבע
שלא עורר הדרישה לעכב ההליך בהזדמנות הראשונה בו טען לגופה של התובענה נחשב כמי שהחמיץ את שעת הכושר לעשות כן. אותה הזדמנות ראשונה לנתבע הנה לרוב בכתב ההגנה, או בהזדמנות אחרת ככל שמדובר
בהליך שלא נפתח בהגשת הגנה מבחינת הנתבע, כגון סדר דין מקוצר . במקרה של סדר דין מקוצר למשל, ההזדמנות הראשונה
להעלות הטענה נקבעה
בגדרה של בקשת הרשות להתגונן. ראה ע"א 308/85 חיים שטרית נ' כפר שמואל פ"ד מא(1) 742.

הדרישה שהמבקש לעכב ההליך מכוחה של תנית בוררות יתכבד ויעלה דרישתו בהזדמנות הראשונה – בעינה עומדת כמובן. אלא שנראה שבהתייחסות ההלכתית הנוקשה לסעיף 5(ב) חל ריכוך – מה מבחינה פרשנית, המבקש לפרש סעיף 5(ב) לחוק הבוררות כפי תכליתו. הכוונה לשאלה מהו המועד שייחשב ל"הזדמנות הראשונה".
הדברים בוארו ברע"א 8024/06

dolphin maitime ltd
נ' קרוז וורלד דיזנהויז
(מאגר נבו). באותה פרשה חל שיהוי לכאורה מצד נתבע
בהעלאת הדרישה לעיכוב הליכים מכוח הסכם בוררות, כמעט שנתיים מיום שהוגשה התובענה בהמרצת פתיחה. אלא שמאחר ועוד בגדרו של הסעד הזמני שפתח ההליך טען הנתבע כי יש להפנות ההליך לבוררות לא הוחמצה ההזדמנות הראשונה , כאשר בפסה"ד בואר מדוע אין לראות בנתבע בנסיבות המקרה כמי שזנח דרישתו זו לעיכוב ההליכים. החשוב לענייננו הנו ההנמקה שבאה בסע' 13 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה ונוגעת לתכלית הדיונית העומדת מאחורי סע' 5(ב) הנ"ל:

"..הוראה זו משמיעה כי על נתבע להגיש בקשה לעיכוב הליכים ככל המוקדם, בכתב ההגנה או בדרך אחרת אם מדובר בהליך בסדר דין מיוחד, ובכל מקרה לא יאוחר מהיום בו טען לראשונה לגופו של ענין התובענה. המועד הקובע, דרך כלל, הוא שלב הגשת כתב ההגנה, ואם מדובר בהליך שאין בו כתב הגנה, כי אז המועד הקובע הוא היום שבו נטען לראשונה לגופו של ענין התובענה - בין כתב תשובה להמרצת פתיחה, בקשת רשות להתגונן, וכיוצא באלה הליכים דיוניים המהווים "תחליף" לכתב הגנה (
ע"א 308/85 שיטרית נ' כפר שמואל - מושב עובדים של העובד הציוני, פד"י מא
(1) 742;
ע"א 550/75 מורלי נ' בגון, פד"י ל
(2) 309, פסקה 5 לפסק דינו של השופט שמגר).


סעיף 5(ב) ל
חוק הבוררות
הוא כלל דיוני. יש לפרש את תכניו ומשמעותו בדרך שתהא תואמת את המטרות שביקש להשיג. מהן מטרות אלה? ניתן להשיב לכך באלה:
ראשית
, נתבע שלא העלה את טענת קיום הסכם בוררות בשלב מוקדם של ההליך עשוי להיחשב כמי שהסכים במשתמע לוותר על טענה זו, ולברר את המחלוקת בבית המשפט;
שנית
, ראוי להבטיח כי לא תיגרם לבית המשפט ולבעלי הדין האחרים טרחה יתירה באופן שלאחר שהוקדש זמן שיפוטי ניכר והושקעו משאבים וזמן בדיון לגופה של התובענה, יופסק הדיון ויועבר לבוררות. הפגיעה הנגרמת לצדדים ולאינטרס הציבורי בניהול הליכי סרק מובנת מאליה;
ושלישית
, העלאת הבקשה לעיכוב הליכים בהזדמנות הראשונה נועדה למנוע ניצול לרעה של הליכי בית המשפט, ובמיוחד "בחירת ערכאות" על-ידי נתבע, קרי: לשלול מצב שבו הנתבע ימתין עם טענתו עד לשלב מתקדם בהליך, ואז יחליט על-פי ההתפתחות הדיונית אם ברצונו שהענין ימשיך להתברר בבית המשפט, או יעדיף להעבירו אז לבוררות (השוו דברי השופט בייסקי בענין
שיטרית
, שם; ע"א (י-ם) 1076/96
דורנט (1991) ישראל בע"מ נ' אררט חברה לביטוח בע"מ
(לא פורסם)). שילובם של שיקולים אלה משליך על פרשנותו של סעיף 5(ב) ל
חוק הבוררות
ביחס למועד הקובע להגשת בקשה לעיכוב הליכים. הפועל היוצא משיקולים אלה הוא כי הטענה בדבר עיכוב הליכים צריכה לעלות בשלב שאינו מאוחר לשלב שבו נטען לראשונה לגופה של המחלוקת - בין בכתב ובין בעל פה, וזאת בהינתן תוכנו ומהותו של ההליך השיפוטי הנוגע בדבר, על שלביו השונים. כפי שנאמר בענין
דורנט
(שם) בסוגיית המועד להעלאת טענה של העדר סמכות מקומית, הדומה באופייה לסוגיית מועד העלאת הטענה בענין עיכוב הליכים:

"השאלה באיזו מסגרת הועלתה הטענה - קרי: האם הועלתה בכתב שקדם לכתב ההגנה או בכתב ההגנה עצמו, איננה קרדינלית בעיני, שכן השאלה החשובה היא, האם הטענה הועלתה - בין בכתב ובין בעל פה - בשלב שקדם לכניסת בית המשפט לדיון בגופה של התביעה, בין במסגרת קדם משפט או הליך מיקדמי אחר, ובין בישיבת הוכחות. באם מועלית הטענה בטרם כניסה לדיון לגופו של ענין כאמור לעיל, כי אז עומד הנתבע בדרישת תנאי 'ההזדמנות הראשונה'. בנסיבות כאלה, אין חשש כי בית המשפט, אליו הוגשה התביעה, יוטרח לחינם, ואין גם חשש מפני "בחירת-ערכאות". מכאן, ש"ההזדמנות הראשונה" להעלאת הטענה בדבר העדר סמכות מקומית אכן נקבעת על פי נסיבותיו של כל הליך והליך בהתאם לאופיו ולשלב אליו

הגיע, ולא על פי מבחן טכני הקשור באופי הכתב שהוגש, או בשאלה אם הכתב בו הועלתה הטענה הוא כתב ראשון שהוגש או שקדמו לו כתבים אחרים"
.

בהקשר לבוררות נפסק, כי הליך מוקדם כגון בקשה לדחיית אגרה אינו מהווה טיעון לגופה של התובענה (
אוטולנגי
, שם, עמ' 277;
המ' (י-ם) 1146/63

יזדי נ' אזולאי
, פס"מ לט, עמ' 125). מקום שנטענה בכתב ההגנה טענת עיכוב הליכים, ולאחר מכן היא לא הועלתה שוב בקדם משפט, לא נראה בכך ויתור על העלאת טענת הבוררות מקום שהדיון נועד לבירור הסדר פשרה, ולא נערכה בו רשימת פלוגתאות (
ע"א 234/81 ירמה נ' "מזרע", קיבוץ השומר הצעיר להתיישבות שיתופית בע"מ, פד"י לו
(4) 113, פיסקה 4 לפסק דינו של השופט ברק).

מצד שני, העלאת טענת עיכוב ההליכים בשלב הסיכומים בכתב מהווה שלב מאוחר מדי לצורך כך (
המ' (ב"ש) 2086/91

מקורות, חב' מים נ' עירית באר שבע
, פס"מ תשנ"ב (3) 133). נקודת הזמן הרלבנטית להעלאת טענת העיכוב היא בסמוך לפני נקיטת העמדה לתובענה גופה - בין בכתב ובין בעל פה, ומי שמאחר בהגשת הבקשה מעבר למועד זה ייראה כמי שהשתהה (השוו עניין
שיטרית
, שם, עמ' 746).

כלל המפתח הוא, איפוא:

"החשוב הוא, שבקשת העיכוב תוגש לפני נקיטת עמדה במשפט עצמו" (
אוטולנגי
, שם, עמ' 279).

בנסיבות הענין, בהן העלו המבקשות את טענת הסכם הבוררות מיד בסמוך לאחר הגשת התובענה במסגרת דיון בצו הזמני; טרם הוגשה תשובתן להמרצת הפתיחה, השקולה למעין "כתב הגנה" גם לצורך העלאת טענת עיכוב ההליכים; הוסכם על שמירת טענות הצדדים להליך העיקרי, העשוי להתפרש ככולל גם טענות בדבר עיכוב הליכים; פניית המבקשות בכתב למשיבה לצורך מינוי בורר מוסכם; והגשת הבקשה לעיכוב הליכים, אמנם כשנתיים לאחר מועד הגשת המרצת הפתיחה, אך בטרם הוגשה תשובה, ובטרם הוחל בדיונים כלשהם לגופה של התובענה, ובכלל זה קדם משפט - כל אלה מצביעים על כך שניתן לראות בבקשת עיכוב ההליכים שהגישו המבקשות בקשה העומדת בתנאי סעיף 5(ב) ל
חוק הבוררות
, וכמגשימה את התכליות הבסיסיות שלשמן נקבע כלל "ההזדמנות הראשונה" לצורך העלאת טענת העיכוב. הטענה בענין הבוררות נטענה בפתח ההליך עם הגשת התובענה, והבקשה לעיכוב הוגשה
בטרם
טענו המבקשות לראשונה "
לגופו של ענין התובענה
", משטרם הוגשה תשובה וטרם נקבע דיון - בין מקדמי ובין לצורך שמיעת ראיות. לאור האמור, נראה לי כי מקרה זה עומד בתנאי המועד להעלאת טענת עיכוב ההליכים לצורך בוררות. אין, איפוא, מקום לדחות על הסף את בקשת העיכוב מטעמי שיהוי וויתור.
"


לא נעלם ממני כי באותו

פסק דין
לא נזנחה
הדרישה ההלכתית לפיה יש להעלות הדרישה לעיכוב ההליכים בגדרה של בקשת הרשות להתגונן (במקרה שלנו – ההתנגדות לביצוע שטר) בתורת השלב הראשון בו מתייחס הנתבע בסדר דין מקוצר
לגופה של תובענה. ואולם בעיה זו לא התעוררה באותו מקרה שנדון בגדרו של פסה"ד, שם נפתח ההליך בגדרה של המרצת פתיחה ולא בסדר דין מקוצר או התנגדות לביצוע שטר (ואכן טרם הוגשה באותו מקרה תשובת הנתבע להמרצת הפתיחה בתורת טענות שלגוף התובענה). החשוב לענייננו הוא שהדגש הושם לא על הפן הפורמאלי אלא על הרציונלים העומדים מאחורי סע' 5(ב), לאורם יש לפרשו:
מניעת שימוש לרעה בהליך מחד (נתבע הממתין לראות לאיזה כיוון נושבת הרוח בהליך ואז נזכר להעלות באיחור הטענה בדבר בוררות), ומאידך מניעת בזבוז משאבי זמן שיפוטי הנתון בחסר, לאחר שכבר נכנס בית המשפט לגופה של תובענה. משמעותית ההפניה בגדרה של הנמקה, ולו באנאלוגיה, להזדמנות הראשונה בה יש להעלות טענה לחוסר סמכות מקומית, כפי שפורשה בפסה"ד בענין דורנט. שכן בענין דורנט כאמור, בקטע שצוטט, היתה הגישה שנתבע שהעלה טענת חוסר סמכות מקומית בטרם נכנס בית המשפט לגופו של הליך (להבדיל מן המועד הראשון שבו על הנתבע להתייחס) – בין בישיבת קדם ובין בישיבת הוכחות – לא החמיץ ההזדמנות הראשונה. שכן אז אין חשש ל"פורום שופינג" או בזבוז משאבי בית המשפט.

בענייננו אנו, הועלתה אמנם הבקשה לעיכוב הליכים חודשים לאחר שהוגשה ההתנגדות לביצוע שטר שם טענו הנתבעים לגופה של תובענה.
אך מאידך, בטרם נתן בית המשפט כל החלטה מהותית בתיק (גם הרשות להתגונן כאמור, ניתנה על ידי הרשם לאור הסכמת התובע, ובלא צורך בדיון לגוף הענין) . הבקשה הוגשה 3 חודשים בטרם קדם משפט ראשון, שגם בגדרו לא נכנס ביהמ"ש לגופה של תובענה אלא ייחד קדם המשפט לבירור הסוגיות הדיוניות
בשתי הבקשות התלויות ועומדות.

יכול ולו עורר התובע הטענה במועד הייתי מדקדק יותר עם הנתבעים. ואולם השילוב של איחור בהעלאת הטענה (מי שטוען טענה של "החמצת שעת הכושר" – מן הראוי שידקדקו עמו באותה מידה) יחד עם אי התקיימות הרציונלים לאורם נחקק הכלל הדיוני שבסע' 5(ב) לחוק הבוררות – מטים הכף במקרה זה לרעת עמדתו של התובע.

21 . סוף דבר, אני מורה על עיכוב ההליכים בתובענה מכוח סעיף 5 לחוק הבוררות. לפיכך מתייתרת כאמור
בקשת התובע למחיקת הנתבעים 2-4. בנסיבות – אין צו להוצאות. במידה ולא יגיעו הצדדים להסכמה דיונית על זהות הבורר בתוך 30 יום, ימונה הבורר על ידי ראש לשכת עוה"ד (ראה גם ההסכמה הדיונית שהוכתבה בסוף החלטתי מן הישיבה האחרונה). על הצדדים בהתאם, לפנות אליו בצירוף החלטה זו.

המזכירות תשלח לצדדים




ניתנה היום, א' תמוז תשע"א, 03 יולי 2011, בהעדר הצדדים.









א בית משפט שלום 30064-06/10 עו"ד יגאל זאבי נ' יוסף ישורון ושות' - עורכי דין ונוטריון, עו"ד אורן כץ, עו"ד שחר שאול לוינזון ואח' (פורסם ב-ֽ 03/07/2011)