פסקי דין על מרינה צ'רנוב

8222/04 עפ     08/06/2004




עפ 8222/04 מדינת ישראל נ' מרינה צ'רנוב





9
בתי המשפט

בית המשפט המחוזי בירושלים
ע"פ 008222/04

ב-ת"ד 2372/03
בפני
:
כבוד השופטת אורית אפעל-גבאי


08/06/2004


בעניין:
מדינת ישראל

על-ידי פרקליטות מחוז ירושלים

המערערת


- נגד -



מרינה צ'רנוב

ע"י ב"כ עו"ד אריאל הרמן

המשיבה

פסק דין


1. ערעור על גזר-דינו של בית-המשפט לתעבורה מיום 15.1.04, בתיק ת.ד. 2372/03. בית-המשפט לתעבורה הרשיע את המשיבה, על-יסוד הודאתה, בעבירות הבאות: רשלנות, עבירה לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961; סטיה מנתיב נסיעה, עבירה לפי תקנה 40(א) לתקנות התעבורה; גרימת תאונה, עבירה לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה; שכרות, עבירה לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה; ונהיגה ללא פוליסת ביטוח, לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970.

על-פי האמור בכתב האישום, בתאריך 7.3.03, סמוך לשעה 22.45, נהגה המשיבה ברכב. בהיותה בדרך נהגה המשיבה ברשלנות, בכך שאיבדה את השליטה על הרכב, סטתה ממסלול הנסיעה ימינה, עלתה על שולי הדרך ופגעה בגדר ברזל ובעץ. כתוצאה מכך נגרם נזק לרכב ולרכוש. באותן נסיבות נהגה המשיבה ברכב בהיותה שיכורה, ובגופה נמצא אלכוהול בריכוז של 167 מיליגרם לכל 100 מיליליטר. כמו-כן, נהגה המשיבה כשאין ברשותה פוליסת ביטוח בת תוקף.

בית-המשפט גזר על המשיבה את העונשים הבאים: מאסר על-תנאי של חודשיים למשך שלֹש שנים בגין עבירה של נהיגה בשכרות או תחת השפעת אלכוהול או סמים אסורים; פסילה מלהחזיק רשיון-נהיגה למשך 8 חודשים, בניכוי חודשיים פסילה מנהלית; קנס בסכום של 1,000 ₪; פסילה על-תנאי של שלושה חודשים לשלוש שנים.

הערעור מכוון נגד קולת העונש.

2. המערערת טוענת, כי העונש שנגזר על המשיבה קל מידי ואינו מביא בחשבון את העובדה, כי לעבירה של נהיגה בשכרות נקבע בחוק עונש מינימום של פסילה למשך שנתיים (סעיף 39א' לפקודת התעבורה). כמו-כן, המדובר במי שנמצא בדמה ריכוז אלכוהול (167 מיליגרם) ברמה העולה על-פי שלֹש מן הרמה המותרת (50 מיליגרם), ובנהיגתה אף גרמה לתאונת דרכים. במצב דברים זה, שומה היה על בית-המשפט לתת משקל נמוך יותר לנסיבותיה האישיות של המשיבה ובכורה לאינטרס הציבורי ולשיקולי ההרתעה.

ב"כ המשיבה טען, כי אין מקום להתערב בעונש, אשר גורם למשיבה הפסדים כלכליים והכבדה קשה מנשוא. המדובר בגרושה, המפרנסת את חמה וחמותה וכן את בנה החייל, אשר עובדת בשלֹשה מקומות עבודה ומתקשה מאֹד לתפקד ללא האפשרות לנהוג. עוד נטען, כי למשיבה אין הרשעות קודמות כלל. אשר לנסיבות התאונה, לא הוכח קשר סיבתי בין השכרות לבין התאונה. לדברי המשיבה, היא הסיטה את רכבה על-מנת להימנע מפגיעה בהולך רגל שחצה את הכביש במקום אסור, והתנהגותה מעידה דווקא על ערנות ושליטה במצב ולא על שכרות. עוד נטען, כי לא הוכחה רמת האלכוהול בדם בעת הנהיגה, ונתון זה צריך לפעול לטובת המשיבה.

3. בית-משפט קמא ראה לחרוג מעונש המינימום שקבע המחוקק בצד העבירה של נהיגה בשכרות על-יסוד הצטברותם של הטעמים הבאים: העדרן של הרשעות קודמות; דבריה של המשיבה כי סטתה מן הנתיב על-מנת להימנע מפגיעה בהולך רגל; רכבה היה הרכב היחיד שנפגע; המשיבה היא אם חד הורית, עובדת בשלֹש משרות ומשתכרת שכר מועט. פרנסתה קשורה ברשיון הנהיגה, שכן עליה להגיע ממקום עבודה אחד לשני תוך זמן קצר; שעת לקיחת הדם לצורך הבדיקה לא נכתבה בטופס הבדיקה, ועל כן יש קושי לקבוע מה היתה מידת השכרות בעת קרות התאונה.

4. סעיף 39א' לפקודת התעבורה אכן מאפשר לבית-המשפט לסטות לקולא מעונש המינימום הקבוע בחוק "בנסיבות מיוחדות", ואולם גם בהתקיימותן של נסיבות מיוחדות יש לאזנן כנגד האינטרס הציבורי המחייב ענישה מחמירה ומכאיבה, למען יראו ויראו, בעניינם של הנוהגים בשכרות.
במה דברים אמורים.

4. המחוקק קבע את רף הענישה בעבירה של נהיגה בשכרות והעמיד אותו על שנתיים פסילה. זאת, גם בלא שהתלוו לנהיגה בשכרות עבירות נוספות, כפי שארע בענייננו. המדובר בעונש חמור לכל הדעות, ואולם הוא נקבע בכוונת מכוון כמענה לתופעה חברתית מסוכנת ביותר של נהיגה בשכרות, אשר גובה קורבנות בנפש וברכוש. העלאת רף הענישה וקביעת עונש מינימום נועדו להבהיר לנוהגים ברכב, כי עונש פסילה לתקופה של שנתיים הוא העונש הצפוי לעבירה של נהיגה בשכרות, והוא יוטל על-ידי בית-המשפט בדרך-כלל, זולת במקרים מיוחדים אשר יצדיקו סטיה ממנו.

5. בית-המשפט העליון נדרש בעת האחרונה בשורה של החלטות לנושא הענישה הראויה בעבירה של נהיגה בשכרות וחזר על כך, כי על בתי המשפט לגזור את עונש המינימום שנקבע בחוק, כאשר על שיקולי השיקום האינדיבידואלי וההתחשבות בנסיבות האישיות לסגת בפני
האינטרס הציבורי. באופן זה ידע כל נוהג ברכב, כי הנהיגה לאחר שתיה אסורה, וכי הנוהג לאחר ששתה מעמיד עצמו בסיכון של פסילת רשיון הנהיגה שלו לתקופה של שנתיים לפחות.

ב-רע"פ 3343/04 יעקב נפתז'י נ' מדינת ישראל
(החלטתו של כב' השופט ג'ובראן מיום 16.5.04) היה מדובר במי שנהג בשכרות כאשר אורות רכבו כבויים. בית-המשפט לתעבורה גזר עליו, בין היתר, עונש פסילה למשך שנתיים, והערעור שהוגש על גזר-הדין נדחה. בבית-המשפט העליון טען המבקש לקיומן של "נסיבות מיוחדות" כדלקמן: לא נגרמה תאונת דרכים, המבקש הוא נהג ותיק, והמקרה שארע הוא חד פעמי עבורו. כמו-כן, המדובר באדם מובטל אשר זקוק לרשיון הנהיגה לצורך חיפוש עבודה. בית-המשפט העליון דחה את הבקשה לרשות ערעור והוסיף: "...תאונות הדרכים הפכו בשנים האחרונות למכת מדינה ומכיוון שנהיגה תחת השפעת אלכוהול הינה אחד הגורמים המרכזיים לתאונות אלו, מדיניות הענישה מחייבת בחירה באמת מידה מחמירה".

החלטה נוספת ניתנה ב-רע"פ 3952/04 שלמה אזולאי נ' מדינת ישראל
(החלטת כבוד השופט טירקל מיום 5.5.04). שם היה מדובר במי שנהג בשכרות. זאת ותו לא. בית-המשפט לתעבורה גזר עליו, בין היתר, עונש פסילה למשך שנה. הערעור לבית-המשפט המחוזי נדחה. בבקשה לרשות ערעור טען המבקש, כי רמת החריגה מרמת האלכוהול המותרת היתה נמוכה, וזו התגלתה עקב בדיקה שגרתית ולא בעקבות תאונת דרכים או נהיגה מסוכנת. גם שם היה מדובר בנהג ותיק, שמעולם לא הסתבך בתאונת דרכים. בית-המשפט העליון דחה את הבקשה לרשות ערעור והוסיף, כי "העונשים שנגזרו על המבקש הם קלים ביותר ולא היה מקום להמתיקם, אפילו היו בפי ב"כ המבקש טעמים משכנעים יותר מאלה שהביא".

עוד יש להזכיר את רע"פ 9282/03 בדיר אמג'ד נ' מדינת ישראל
(תק-על 2003(3) 2140), שם נדחתה בקשת רשות ערעור של מי שבית-המשפט המחוזי החמיר בעונשו והטיל עליו עונש פסילה לתקופה של שנתיים בגין עבירות של נהיגה בשכרות ובקלות ראש. וכך אומר בית-המשפט העליון (מפי כבוד השופטת נאור): "כל אשר עשה בית-המשפט קמא היה להפעיל את עונש המינימום הקבוע בחוק. בכך תיקן קביעה שגויה של בית-המשפט לתעבורה, בהתאם לנסיבות הארוע, לעברו של המבקש, ובעיקר בשל עונש המינימום הקבוע בחוק לעבירות מן הסוג אשר ביצע המבקש".

לסיכום, לא למותר להזכיר את רע"פ 25/04 אליעזר סויסה נ' מדינת ישראל
(תק-על 2004(1) 719), שם, נקבעו העקרונות הבאים (מפי כבוד השופט טירקל):

"נהיגה תחת השפעת אלכוהול מסכנת את חיי הציבור ומעידה על התנהגות רשלנית וקלת דעת... בית משפט זה חזר וקבע, כי 'בתי המשפט מצווים להרים תרומתם למלחמה בקטל בדרכים ובתופעת הנהיגה בשכרות ההולכת ומתפשטת בקרבנו, ולעשות כל שניתן כדי להרתיע בעונשים חמורים, נהגים המסכנים חיי אדם בכבישי הארץ' (ראו, בין היתר: ע"פ 3289/90 מדינת ישראל
נ' בראונר, פ"ד מה(1) 397; ע"פ 3152/93 פרידמן נ' מדינת ישראל
, תקדין עליון 1994(1) 713; ע"פ 5002/94 בן איסק נ' מדינת ישראל
, פ"ד מט(4) 151; ע"פ 6670/96 שמריהו נ' מדינת ישראל
, תקדין עליון 1997(2) 718; ע"פ 6380/98 פטושקין נ' מדינת ישראל
, תקדין עליון 1998(4) 603, 605)".

6. יישומם של הכללים שהותוו לעיל לנסיבותיו של תיק זה מעלה, כי העונש שהוטל על המשיבה מחטיא את מטרות הענישה בגין העבירה של נהיגה בשכרות וחורג לקולא באופן קיצוני מרמת הענישה הנוהגת. אזכיר, כי בענייננו אין המדובר אך בנהיגה בשכרות, אלא בביצוען של עבירות נוספות ובהן נהיגה ברשלנות וגרימת תאונה. זאת ועוד. בית-משפט קמא הביא במנין השיקולים לקולא את העובדה, כי לא נרשמה שעת נטילת בדיקת הדם, ולכן לא ניתן לדעת מה היתה רמת האלכוהול בדם בשעת הנהיגה. אכן, מחדל חקירה זה פועל לטובת המשיבה. ואולם, לא ניתן להתעלם מן הנתון בדבר כמות האלכוהול בדם בשעת הבדיקה. המדובר בכמות של 167 מיליגרם, הגדולה מפי שלֹש מן הכמות המותרת. על-מנת להגיע לכמות אלכוהול כזו בדם נדרש אדם לצרוך מנות משקה רבות (ראה, למשל, הטבלה המופיעה בספרו של י. בשן, חקר תאונות דרכים - פענוח ושחזור, (מהדורה שניה, מעודכנת ומורחבת, התשנ"ד-1994)). לכן, אף אם נניח לזכות המשיבה כי בעת שנהגה היתה רמת האלכוהול בדמה נמוכה יותר, עדיין ניתן להניח כי המדובר במי ששתתה כמות גדולה של אלכוהול, ובמצב כזה נטלה את הסיכון של נהיגה ברכב.

נתתי דעתי לנסיבותיה האישיות של המשיבה, ואולם, כפי שבואר לעיל, לא ניתן לתת להן בכורה, ובמקרה זה עליהן לסגת בפני
שיקולי הענישה האחרים, ובהם החובה להגשים את מדיניות הענישה בעבירה של נהיגה בשכרות, המגולמת בעונש המינימום הקבוע בחוק, במגמה לבער את הנגע של נהיגה בשכרות. על ציבור הנהגים לדעת, כי אחת דינו של הנוהג בשכרות להיפסל לתקופה של שנתיים.

6. על-יסוד כל האמור לעיל, אני מחליטה לקבל את הערעור. אך בשל כך שאין זו דרכה של ערכאת הערעור למצות את הדין עם הבאים בשעריה, ובשִׂים לב למגוון השיקולים לקולא כפי שפורטו, אני מעמידה את עונש הפסילה שנגזר על המשיבה לתקופה כוללת של 16 חודשים (בניכוי חודשיים פסילה מנהלית). יתר חלקי גזר-הדין יעמדו בעינם.

ניתנה היום, י"ט בסיון התשס"ד (8 ביוני 2004), בהעדר הצדדים.
על המזכירות להעביר העתקים מההחלטה לבאי כֹּח הצדדים.
____________________
אורית אפעל - גבאי, שופטת
008222/04עפ 053 אורית שִׁישׁ.








עפ בית משפט מחוזי 8222/04 מדינת ישראל נ' מרינה צ'רנוב (פורסם ב-ֽ 08/06/2004)