פסקי דין על מכון איי-קיו גרייב להדרכה ולהכנה | פסקי דין על ח'לילי גרייב | פסקי דין על סיגמא-מדע | פסקי דין על ידע וחשיבה בע''מ | פסקי דין על האני אנדראוס | פסקי דין על חנא רוחאנא ואח' |

10966/05 א     06/07/2011




א 10966/05 מכון איי-קיו גרייב להדרכה ולהכנה, ח'לילי גרייב נ' סיגמא-מדע, ידע וחשיבה בע''מ, האני אנדראוס, חנא רוחאנא ואח'




כב' השופטת אילת דגן
<בפני

1.מכון איי-קיו גרייב להדרכה ולהכנה

2.ח'לילי גרייב

התובעים

- נ ג ד -

1.סיגמא-מדע
, ידע וחשיבה בע''מ

2.האני אנדראוס

3.חנא רוחאנא
4.ביטאר גרמס
הנתבעים
>
פסק דין
התביעה ורקע עובדתי

1. לפניי תביעה לפיצוי כספי לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק").

2. התובעת 1 והנתבעת 1, חברות העוסקות במתן קורסי הכנה לבחינות פסיכומטריות לצורך קבלה למוסדות השכלה גבוהה, ומתחרות על אותו פלח שוק במגזר הערבי.
התובע 2, מנהלה והבעלים של התובעת 1, ונתבעים 2-4 היו בעלי ומנהלי הנתבעת 1 בזמנים הרלוונטיים לתביעה.

3. ענינה של התביעה, טענה לפיה נתבעת 1 (להלן: "סיגמא או הנתבעת"), פרסמה במועדים שונים בעיתונות בשפה הערבית פרסום משמיץ אודות התובעת 1 (להלן: "איי. קיו או התובעת") העולה כדי לשון הרע, במטרה לבזותה ולפגוע בפרנסתה.

4. עם הוַודע תוצאות המבחנים הפסיכומטריים של מועד אפריל 2005 לצורך קבלה למוסדות להשכלה גבוהה, ומשתלמידיה של איי. קיו זכו בציונים גבוהים, החליטה התובעת למנף את ההצלחה. בהתאם פרסמה ביום 27/5/05 מודעה בשלושת העיתונים הנפוצים במגזר הערבי ("כל-אל-ערב", "אלסינארה" ו"פנורמה") ובהן שמות תלמידיה וציון כל אחד מהם בבחינה. מודעה זו פורסמה באותם עיתונים בשינויים קלים גם ביום 03/06/05 וביום 10/6/05.
5. ביום 03/06/05 וכתגובה לפרסום התובעת, פרסמה הנתבעת מודעה בערבית בעיתונים כל-אל-ערב, ואלסינארה. המודעות עוצבו על רקע צהוב וכיתוב בצבע כחול, בה נראים דמויות צללים וציוניהם. כמו כן שולבה דמותו של פינוקיו (הדמות מסיפור הילדים האיטלקי הידוע שנכתב ע"י קרלו קולודי- הבהרה שלי-א.ד) ונכתב בערבית פתגם שמשמעו המקבילה בעברית "לשקר אין רגליים" (תרגום מילולי: "חבל השקר קצר"), ובתחתית נכתב (בתרגום לעברית):"הציונים האמיתיים מדברים" ולידו מלבן קטן עם סמל הנתבעת. מודעה נוספת דומה פורסמה בעיתון פנורמה ביום 10/06/05 כשהמילה "שקר" הושמטה ממנה, ככל הנראה בשל התראות ששלחה איי קיו לעורכי העיתונים לאחר הפרסום מ-3/6/05.

טענות הצדדים

6. לטענת התובעים, שילוב הצבעים המיוחד של צהוב וכחול מזוהה עם איי.קיו מאז ומתמיד כחלק מהמיתוג שלה, ולכן הגם שלא הוזכר שמה בפרסום המשמיץ של הנתבעים, ברור היה שהכוונה אליה ורק אליה. הפרסומים הנ"ל מהווים לשון הרע. הם נעשו בחוסר תום לב, בחוסר ניקיון כפיים, ופורסמו בזדון על מנת לפגוע, להטיל דופי בציונים אותם פרסמה התובעת ולהציגם כשקריים. הפרסום גרם לתובעים, צער בושה וסבל נפשי. עסקה של התובעת נפגע כלכלית בעקבות הפרסום. מיד אחרי מודעת איי. קיו גברה ההתעניינות בלימודים אצלה, ברם לאחר פרסום הנתבעת המשמיץ, תלמידים החלו מביעים ספקות בציונים שהוצגו בפרסום התובעת.
השקעתם של התובעים בפרסום ירדה לטמיון ונגרם הפסד רווחים פוטנציאליים.

7. לטענת הנתבעים, מקום התביעה אינו באולם בית המשפט אלא בזירת התחרות העסקית. התובעים עצמם פרסמו ומפרסמים נגד הנתבעים פרסומים פוגעניים הן לפני המודעות מושא תביעה זו והן אחריה.
קובלנה פלילית אותה הגישו התובעים נדחתה (ק"פ (חי') 1002/06) והערעור על ההחלטה נדחה ודי בכך כדי לדחות תביעה זו מחמת מעשה בית דין.
לטענת הנתבעים, לא מדובר בלשון הרע אלא בפרסומת מתחרה, שבדרך הומוריסטית וסאטירית ביקשה להתריע נגד מגמה שהסתמנה בשוק קורסי ההכנה למבחן הפסיכומטרי לפיה חברות שונות פרסמו מודעות לא מדויקות שפגעו באמינות הענף כולו. אין במודעת סיגמא שימוש בביטויים בוטים או מתלהמים. להעברת המסר, נבחרה דמות אהודה, חביבה, סימפטית -פינוקיו. הפתגם במודעה שמשמעו "השקר אינו מאריך ימים" בא להתריע מפני פרסומים לא מבוססים ולא כוון כנגד אדם/ מכון ספציפי. אין לזהות דווקא את התובעת עם הפרסום.
הם עותרים לדחות את התביעה מהטעם שמדובר ב"זוטי דברים".
לחילופין טוענים הנתבעים להגנת "אמת דיברתי" והגנת תום הלב שבסעיפים 14,15 לחוק.

דיון והכרעה

8. כב' השופט רניאל שהחל לטפל בתיק, קבע בהחלטה מיום 04/05/06 כי טענת הנתבעים לפיה מחד הפרסום כלל לא כוון כלפי התובעת ומנגד טענת "אמת דיברתי" הינן טענות חלופיות סותרות, וכי על הנתבעים להודיע באיזה טענה עובדתית הם בוחרים.
בר"ע שהוגשה על החלטה זו נדחתה ע"י כב' השופטת בר זיו.
בהודעת הנתבעים מיום 26/10/08 הודיעו כי הם מוותרים על הטענה לפיה לא התכוונו לתובעים, אם כי לאורך כל ההליך הם מדגישים כי התכוונו לתובעת אך לא רק אליה באופן קונקלוסיבי אלא גם למכונים אחרים.

9. במהלך שמיעת הראיות העידו התובע 2 מר ח'ליל גרייב, ויעקב ח'רעובה רואה חשבון של איי. קיו.
מטעם הנתבעים העיד הנתבע 3 מר חנא רוחאנא, מר מארון פרחאת נחקר בישיבת 01/12/09 ביחס לבקשה לתיקון כתב התביעה ומר חנא שקור - שסיפק שירותי פרסום לנתבעים.

10. אומר כבר עתה כי לכל הטענות לפיהן גם התובעת פרסמה השמצות במהלך השנים או טענות בדבר הגשת התביעה מטעמי נקמנות גרידא, אין כל רלבנטיות לגדר המחלוקת שבפני
ולהכרעה המתבקשת.

חוק איסור לשון הרע מתווה את מתודת ההכרעה. בשלב הראשון יש לבדוק את שאלת האחריות דהיינו אם עסקינן בפרסום המהווה לשון הרע. לאחר מכן וככל שהתשובה חיובית, יש לבדוק אם עומדות לנתבעת ההגנות שבחוק, וראה בענין זה ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ ואח'
נ' הרציקוביץ', פ"ד נח (3) 558, 566-567.

האם הפרסום מהווה לשון הרע?
11. אין חולק כי המודעות של סיגמא בעיתונים מהוות "פרסום", כמשמעותו בחוק הן משום שהתבטאויות אלה הופנו לאדם זולת התובעים ואף הגיעו לאדם אחר זולתם (כהוראת סעיף 2(ב)(1) לחוק), והן משום שנעשו בכתב (כהוראת סעיף 2(ב)(2) לחוק).

12. הצדדים חלוקים בשאלה אם הפרסום מהווה לשון הרע או שמא עסקינן בפרסומת הומוריסטית, סאטירית, לגיטימית, המצויה במתחם הסבירות והסבילות בשדה חופש הביטוי.

13. סעיף 1 לחוק מגדיר "לשון הרע" כך: "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול -
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם במשרה ציבורית ואם במשרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל מוצאו או דתו".

14. הפסיקה החילה את המבחן האובייקטיבי, וקבעה, כי פרסום ייחשב כ"לשון הרע", אם ייתפש ככזה על ידי האדם הסביר (ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח'
נ' חברת החשמל בע"מ ואח'
, פ"ד לא(2) 281, 293; ע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן, פ"ד לט(4)
734, 740), לפיכך יש לבדוק מה הייתה התרשמותו של הקורא הסביר וראה ע"א 740/86 יגאל תומרקין נ' אליקים העצני, פ"ד מג(2)333, בעמ' 337 שם נאמר מפי הש' מלץ כי: "ההלכה היא, שאין חשיבות לשאלה מה הייתה כוונתו של המפרסם מחד גיסא, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים מאידך גיסא. המבחן הקובע הוא, מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות, שקורא סביר היה מייחס למלים".

15. כאמור לעיל, בהודעת הנתבעים מיום 26/10/08 הודיעו כי הם מוותרים על הטענה לפיה לא התכוונו לתובעים. הם מודים כי הפרסום של סיגמא יועד להוות תגובה לפרסום של איי. קיו ולהזהיר את הציבור מאיי.קיו שמפרסמת נתונים לא נכונים על ציוני ושמות בוגריה. וראו גם סעיף 54 לתצהיר הנתבע 3 שם מודה כי הפרסום של הנתבעת נועד לשמש תגובה למודעת התובעת.
יתר על כן, ס' 3 לחוק קובע "אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה". מסעיף 3 לחוק עולה כי גם אם שמה של התובעת אינו מוזכר מפורשות בפרסום, זהותה משתמעת ממנו ומהנסיבות החיצוניות (ראו:ת.א 2430/58 שיכון עובדים בע"מ נ' הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ, פ"מ כג 151, 168-172; ע"א 6437/99 חגי סיטון נ' רשות השידור (לא פורסם)).
ואבהיר, סמיכות הזמנים בין המועד בו איי. קיו פרסמה את המודעה בה שולבו ציוני תלמידיה שבוע לפני מודעת סיגמא, מודעת הנתבעת שהיא בעלת אותו תוכן פרסומי ונראית ממש כתגובה למודעת התובעת, העובדה כי התובעת היא היחידה מבין כל החברות בשוק שפרסמה באותם זמנים מודעה זהה בעיתונים בערבית ומעבר לכך השימוש בצבעים המזוהים עם התובעת, בכל אלו יש כדי למלא אחר יסודות סעיף 3 לחוק.

16. הסעיף העיקרי הרלוונטי לעניינו הוא סעיף 1(3) לחוק לפיו לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול "לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו". להבהרה אוסיף כי אדם בסעיף 1 לעיל, כולל הן יחיד והן תאגיד.

אני סבורה כי הביטוי בו השתמשו הנתבעים המכיל בתוכו את המילה המפורשת "שקר" המיוחס לפרסומי איי.קיו בדבר ציוני בוגריה, השימוש בדמותו של פינוקיו עם האף הארוך, המקושר בפולקלור לאי אמירת אמת, הצגת צללים מושחרים של תמונות המרמזים על פברוק זהות תלמידים, והכיתוב "הציונים האמיתיים מדברים" הינם ביטויים הפוגעים בתובעת ונועדו להציגה כשקרנית, ומובן שעלולים לפגוע במשלח ידה שעה שהקורא הסביר עלול להתרשם כי איי.קיו חברה לא אמינה, ולא לפנות אליה.

סוף דבר לפרק הראשון, הוכח להנחת דעתי כי הפרסום של הנתבעת מיום 03/06/05 ומיום 10/6/05, שבאו בתגובה למודעות התובעת בעיתונות מיום 27/5/05, מהווה לשון הרע שיש בו פוטנציאל פגיעה כלכלית בתובעת, מעבר לביזוי והלעג שבפרסום.

הגנת "אמת דיברתי"
17. הוראת סעיף 14 לחוק מקנה הגנה למפרסם לשון הרע מקום בו הפרסום עומד בשני תנאים מצטברים והם אמת בפרסום וקיומו של עניין ציבורי באותו פרסום דהיינו האם קיימים יתרונות חברתיים המצדיקים את אותו הפרסום (ראו: א' שנהר, דיני לשון הרע, נבו הוצאה לאור בע"מ (תשנ"ז-1997) בעמ' 215 (להלן: "א' שנהר).

נטל ההוכחה על הנתבע המעלה את ההגנה.

18. לאחר שבחנתי את הראיות, אני סבורה כי הנתבעים לא הרימו את הנטל להוכחת טענת "אמת דיברתי" ולהלן אפרט;

19. מודעת התובעת מיום 27/5/05 כוללת שמות 41 תלמידים בצירוף ישובי מגוריהם וציוניהם בבחינה הפסיכומטרית שהתקיימה במועד אפריל 2005.

לטענת הנתבעים פרסום זה שקרי. חלק מהתלמידים ששמותיהם שולבו במודעות התובעת כלל לא למדו אצלה, היו כאלו שלמדו אצלה בעבר אבל את הקורס הסמוך לבחינה עשו אצל חברה אחרת, וחלקם בכלל למד אצל הנתבעת, והציונים בפועל היו נמוכים מאלה שיוחסו לתלמידים ששמותיהם ננקבו במודעה.

20. הנתבעים מבקשים להסתמך על החלטת בית המשפט (כב' הש' פלאח), בקובלנה הפלילית שהגישו התובעים, שם נקבע כי : "סוף דבר קובע אני שלא עלה בידי הקובלים להוכיח שכל התלמידים ששמותיהם הופיעו בפרסום מטעמם מיום 27/5/05 אכן למדו במכונם, ולא עלה בידיהם להוכיח את נכונות הציונים שהופיעו באותה מודעה. הוכחת שתי העובדות הנ"ל נחוצה להוכחת כתב הקובלנה, והיא שלובה יחד עם טענת ה"אמת דיברתי" שנטענה על ידי הנאשמים. משלא הוכח שפרסום הקובלים הוא פרסום אמת, לא ניתן לטעון שפרסום הטוען שהנ"ל אינו אמת, הוא פרסום פוגעני" (ההדגשה שלי- א.ד).

ס' 24 לחוק מאפשר אמנם לבית המשפט האזרחי להסתמך על הממצאים העובדתיים שנקבעו במשפט הפלילי ברם לא מצאתי להזקק להכרעה לעיל נוכח ההבדל בין הקובלנה הפלילית בה נדרשת התביעה להוכיח את כל יסודות העבירה, לבין המשפט האזרחי בו נטל הוכחת טענת "אמת הפרסום" מוטל על הנתבע (ולא התובע) לאחר שהתובע צלח את שלב הוכחת פרסום לשון הרע (וראה דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' קראוס, תק-על 98(2) 843), (א' שנהר, בעמ' 215).

21. למעט טענות בעלמא, לא הביאו הנתבעים ראיות פוזטיביות ולא הציגו תשתית עובדתית לביסוס הטענה, וכתוצאה מכך, לא הרימו את הנטל להוכחת אמת פרסומם בדבר שקריות מודעת התובעים ואפרט;

22. הנתבע 3 מר חנא רוחנא נחקר לעניין האסמכתאות לגרסתו לפיה פרסום הציונים והשמות במודעות התובעת אינו משקף את המציאות ותשובתו היתה:
"הפרסום שלי הוא לא רק לעניין הציונים, הפרסום הוא על נתונים לא נכונים, יש פה חצאי אמיתות, מתיימרים שהתלמידים למדו אצלם בבחינה אחרונה ומפרסמים את הקורסים שלהם, ובסוף תלמידים לא למדו קורס באיי קיו, זה מופיע בתיק הפלילי. המטרה בפרסום של איי קיו זה לא רק ציונים, אלא גם הקורס שלו ועניין של תלמיד שלמד באותו מועד אצל איי קיו וקיבל את אותו ציון... מספיק לי שרולא דאוד לא למדה אצלך, אלא למדה באקדמניה והוא פרסם ציון שלה באותו מועד ועל כך אין לי טענה, אלא על כך שהיא לא למדה באיי קיו באותו מועד והם השמיטו את הציון שלה שבוע לאחר מכן. עמ' 84 לפרו', ש' 16-24.
ובעמוד 86 לפרו' ש' 1-2 לכשנשאל אלו מהציונים שפורסמו אינם נכונים ענה : "יש את הציון של ה-732, שזה 723. אני יודע שיש עוד שני שמות שלא הצלחתי להשיג הוכחות. מעבר לכך אין לי מידע על עוד ציונים לא נכונים" (ההדגשה שלי- א.ד).

כנשאל שוב ביחס לשמות הנוספים ענה (ש' 4-5 באותו עמוד) " יש כל כך הרבה שמות שאני לא כל כך זוכר. אני בטוח שהיו שניים, ניסיתי להשיג את הציונים האמיתיים אבל זה קשה."

הנתבעת טענה כי תלמידה בשם רולא דאוד הוכללה במודעת איי.קיו למרות שבכלל לא למדה אצלה. הוכח בפני
כי שמה של הגב' דאוד רולא הורד במודעה שפרסמה התובעת שבוע לאחר הפרסום הראשון. מעדותו של התובע הובהר כי השם שלה הורד כיוון שלמדה במקביל (ולא רק), במכון נוסף. אותה גב' לא הובאה למתן עדות ועדות מר גרייב בענין זה, לא הוזמה.

לעניין הציון 732 במקום 723, העיד התובע מר גרייב כי היה מדובר בטעות דפוס (חילוף הספרות האחרונות) שתוקנה אף היא שבוע מאוחר יותר. אני סבורה כי הוא דובר אמת בעניין ועדותו מקובלת עלי.

23. הנתבעת הציגה אסופת קבלות, נ/10, של תלמידים שלמדו אצלה לפי הטענה, והופיעו במודעת איי קיו, ברם לאחר בדיקה וחקירה התברר כי קבלות אלו הן מהשנים 2002-2004. עמוד 83 שורות 29-31: "ש. כל אסופת הקבלות ב-נ/10 הם של תלמידים שלמדו אצל סיגמא שנים לפני הפרסום? ת. כל הקבלות ב-נ/10 הן לתלמידים שלמדו בסיגמא משנת 2002 עד 2004. הקבלה הוצאה ב-2003 והקורס למועד 2004". כזכור, בעניננו מדובר בבחינות של אפריל 2005 והעובדה שלמדו בעבר אצל סיגמא אינה סותרת את הטענה לפיה בשנה הרלבנטית למדו באיי. קיו ובזכות הקורס שלה זכו בציונים הגבוהים במבחן הפסיכומטרי, כפי שפורסם על ידה.

24. לסיכום, נמצא שהנתבע עצמו מודה כי אין לו ראיות לא ביחס לשמות נוספים ולא ביחס לציונים שאינם נכונים למעט אלו שפורטו וניתן הסבר לגביהם.

25. הנתבעת טוענת כי כחברה מובילה בתחום היתה עליה חובה להזהיר את הציבור לבדוק היטב עם מי הוא מתקשר. הנתבעת טוענת למעשה כי הפרסום שלה נעשה לשם יצירת סטנדרטים של אמינות בפרסום והתנהלות לטובת כלל התלמידים והענף כולו.

26. באשר לרכיב "העניין הציבורי", הואיל והנתבעת לא הרימה את הנטל להוכחת את אלמנט האמת בפרסום במרכיב הראשון שלה, אין צורך לדון בחלופה השנייה של "עניין לציבור".

הגנת תום הלב
27. הנתבעים טוענים כי עומדת להם הגנת תום הלב. הוראת סעיף 15 לחוק מקנה הגנה למפרסם לשון הרע, מקום בו קיימים אינטרסים ציבוריים חשובים בפרסום. ההגנה תינתן למפרסם אם הוכיח כי הפרסום נעשה בתום לב, באחת משתים עשרה הנסיבות הקבועות בסעיף.

28. בענייננו טוענת הנתבעת כי ביצעה פרסום הומוריסטי סאטירי על המתחרה במסגרת מילוי חובה חברתית (ס' 15(2) לחוק) תוך הזהרת התלמידים והמכונים האחרים כי האמת מתגלה. לטענתה פעלה על פי זכותה להגנה על עניין אישי כשר שלה כחברה מובילה בתחום מול תלמידים פוטנציאליים שלא יוטעו ממצגי שווא של החברות המתחרות (ס' 15(3) לחוק), ולבסוף היא טוענת כי הביעה ביקורת על פעולה שנעשתה בפומבי (ס' 15 (6)).

אין בידי לקבל את טענתה.
ההומור טוב לבריאות והסאטירה החברתית האמנותית יפה ורצויה בשוק הרעיונות הנחוץ לגיבוש דעות, אבל יש להבחין היטב בין חופש הביטוי כערך פודה שעה שעסקינן בדמות ציבורית וענין הנוגע לציבור מחד, לבין פארודיה מעליבה על חשבון הזולת הפרטי, שהמניע לה הוא אינטרס כלכלי גרידא, מאידך.
התובעת איננה דמות ציבורית או פוליטית, וללשון הרע בעניננו אין כל ערך של הבעת דעה אמנותית-ביקורתית. הסאטירה שבמודעת הפרסומת, בדמות פינוקיו שאפו מתארך כל אימת שמשקר, מוּנעת מאינטרס כלכלי טהור, דבר המצדיק הקפדה בפן החינוכי-הרתעתי של הפיצוי בייחוד שעה שמהתשתית הראייתית עולה כי ההשמצות בנישה זו במגזר הספציפי, הפכה לחזיון נפרץ.

29. אני קובעת, אפוא, כי ביחס לסעיפים 15(2) 15(3) ו15 (6), לא מתקיים רכיב תום הלב ונראה כי חלה החזקה בסעיף 16(ב)(2) לפיה הנתבעת או מי מטעמה לא נקטו לפני הפרסום באמצעים סבירים כדי להיווכח אם יש אמת בפרסום המשמיץ שלהם. השופט חשין בע"א 5653/98 אמיליו פלוס נ' דינה חלוץ, נה(5) 865 פירש את המונח "אמצעים סבירים" בקבעו כי השאלה היא "אם הנתבע גילה עירנות מספקת לזכותו של הנפגע והיה זהיר למדי בבדיקת האמת שבחומר הפרסום, ובבחירת נוסח הפרסום".

מעדותו של מר רוחנא עולה כי הנתבעת לא נקטה באמצעים כלשהם כדי לברר את הנתונים האמיתיים. לו הייתה הנתבעת מעוניינת לברר האם התובעת פרסמה ציונים ושמות לא נכונים, יכלה לפנות לתובעת, למרכז הארצי לבחינות או לתלמידים עצמם ששמם שולב בפרסומת התובעת ורק אז לכלכל את צעדיה.
הנתבעת יכלה גם להשתמש בשירותי חברת חקירות או להתעמת עם התובעים בטרם בחרה לפנות לאמצעי הפרסום.
30. אין בידי לקבל טענת הנתבעים לפיה הפרסום שלהם הוא בגדר זוטי דברים כמשמעם בסעיף 4 לפקודת הנזיקין לפיהם: "לא יראו כעוולה מעשה, שאילו היה חוזר ונשנה לא היה בו כדי ליצור תביעה לזכות נוגדת, ואדם בר-דעת ומזג כרגיל לא היה בא בנסיבות הנתונות בתלונה על כך".הפרסום מושא התביעה, המהווה לשון הרע כפי שפורט לעיל, הגיע לפלח שוק גדול של תלמידיה ותלמידים פוטנציאליים וכוון לתובעת ומכאן חומרתו.
יתר על כן, הנתבעת בעצמה הגישה תביעת לשון הרע נגד חברה מתחרה אחרת במגזר הערבי בגין פרסום משמיץ דומה לעניננו משמע היא אינה רואה פרסומים מסוג זה כזוטי דברים (וראו תא (עפ') 2692-06 סיגמא-מדע
ידע וחשיבה בע"מ נ' מכון אס.יו.אס (לא פורסם ניתן ביום 18/08/10).

אחריות הנתבעים 2-4

31. מקום בו נמצא, כי אורגן של חברה ביצע עוולה, אין מניעה כי הוא יחויב בנזיקין ויש לבדוק האם האורגן קיים באופן אישי את יסודות העילה המקימה חבות (ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח (5) 661). ע"א 2273/02 חברת פסל בע"מ נ' חברת העובדים השיתופית הכללית בא"י, פ"ד נח (2) 36).

32. לטענת התובעים יש להטיל אחריות על הנתבעים 2-4 מאחר והם אלו שביקשו לבצע את הפרסום, התעקשו על המשכו גם לאחר שהוזהרו ע"י עורכת העיתון "כל אל ערב" ואף נדרשו לחתום על מכתבים בהם הם מאשרים את הפרסום ואחראים לפרסום המשיכו בו.

33. לטענת הנתבעים, הפרסום היה מטעם הנתבעת ובשמה בלבד. המודעה נערכה ע"י משרד פרסום איתו עובדת הנתבעת. אין למכתב מו"ל "כל אל ערב" נפקות או נטילת אחריות לגבי הפרסום.

34. אני סבורה כי יש להבחין בין הנתבע 3 לבין נתבעים 2 ו-4. נתבעים 3,4 אמנם בעלי מניות בנתבעת אך בכך אין סגי.

35. מעדות נתבע 3 עולה כי היה מעורב באופן אישי בניסוחה של המודעה כפי שמסר בחקירתו:
ש. ואתה מליץ היושר של המגזר הערבי ורצית לעשות סוף לכל אותו פרסום מוטעה?
ת. רציתי שהמכונים האחרים יפרסמו דברים נכונים, כי זה חלק מהפרסום.
ש. האם אתה מסכים איתי שהשתמש באותו פתגם, "חבל השקר קצר", הוא כשמישהו משקר במהרה תתברר האמת?
ת. זו המשמעות המילולית ולא מה שאני התכונתי. אני התכוונתי שמי שמשקר עלול בסופו של דבר להתגלות". (עמ' 77-78 לפרו').

36. גם עד הנתבעת, מר חנא שקור ממשרד הפרסום העיד כי היה מקבל הוראות והנחיות לרוב מנתבע מס' 3. וכך משנשאל מי פנה אליו השיב:
"ת. לא זוכר ספציפית, אבל נדמה לי שזה היה חנא רוחנא. הוא ביקש מאיתנו לערוך מודעה פרסומית שתכלול מרכיב שיגיד משהו בסגנון: לשקר אין רגליים. ביקש מאיתנו הצעות. וחלק מהאלמנטים שמופיעים כאן כמו צללים, היה אחת ההצעות, זה לא סתם צללים, אנשים חסרי דמות וחסרי שמות. זו היתה אחת ההצעות. מכאן התחיל בעצם כל הענין רעיונית, משהו עם הצללים, עם ציונים פיקטבים וללא שמות שהמסר הוא שהציונים האמיתיים מדברים בעד עצמם-סיגמא. התבקשו להכין מספר וריאציות במספר צבעים, ואת השילוב של פינוקיו, היה כדי להדגיש את המסר שלשקר אין רגליים. הצענו מספר וריאציות של עיצובים, פינוקיו בצד ימין או שמאל, צבע כזה או אחר, במספר גדלים גם כן וכו'. הלקוח צריך להחזיר ולהגיד מה להוסיף, וככה זה עובד בדרך כלל, עד שהמודעה הוגשה סופית ופורסמה בעיתונים".
(עמ' 101 לפרו' ש' 1-6)

37. ביחס למכתבים שהוגשו, ת/3-ת/5 המופנים למנכ"ל כל אל ערב, בו מתבקש העיתון לפרסם את אותה מודעה ללא שינוי וכי התכנים הינם באחריות הבלעדית של הנתבעים, על כולם חתום נתבע 3. לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי הנתבע 3 חב לפי חוק איסור לשון הרע, ומוטלת עליו אחריות, ביחד עם הנתבעת, החובה לפצות את התובעת.
ביחס לנתבעים 2 ו-4, התובעת לא הרימה את הנטל ויש לדחות את התביעה נגדם.
שאלת הנזק
38. מטרת חיובו של אדם בפיצויים בגין לשון הרע הינה דו תכליתית. מצד אחד ליתן סעד לנפגע שיחזירו ככל הניתן למצבו עובר לפגיעה ומצד שני לחנך את הציבור ולהחדיר לתודעתו כי שמו הטוב של אדם אינו הפקר. בהענקת הסעד בגין לשון הרע יש לבצע איזון בין הזכות לשם טוב ולפרטיות אל מול חופש הביטוי ולקחת בחשבון את אופייה של הפגיעה, נסיבותיה ומעמדם של הפוגע והנפגע. וראה ע"א 802/87 נוף נ' אבנרי, פ"ד מה (2) 489, 493-494. חומרת הפגיעה משפיעה על שיעור הפיצויים שיש לפסוק כמו גם תפוצת הפרסום (ע"א 552/73 רוזנבלום נ' כץ, פ"ד ל (1) 589 (1975), 595; ע"א 30/72 פרידמן נ' סגל, פ"ד כז (2) 225 (1973), 244).
39. התובעים עותרים לחיוב הנתבעים בתשלום סכום הפיצויים המרבי הקבוע בחוק ללא הוכחת נזק, בסך 100,000 ₪ (סעיף 7(ג לחוק).
בנוסף הם עותרים לפיצוי בגין הירידה לטמיון של השקעת התובעת בפרסום מיום 27/5/05 והשניים הזהים הנוספים, בסך 60,000 ₪.
עוד הם מבקשים פיצוי בגין השקעה כספית שנאלצו להוציא לאחר ההשמצה בסך 116,300 ₪ בהתאם לאישור רואה חשבון, והפסד בגין אובדן לקוחות והכנסות.

40. התובעים לא הוכיחו נזק מיוחד שנגרם בפועל. גם מר גרייב מודה כי לא יכול לומר כמה לקוחות איבד בשל הפרסום המזיק אין הוכחה כי הפרסום ירד כולו לטמיון וגם אילו היה יורד לטמיון לא הוכח כדבעי גובה הסכום ששולם למודעה הספציפית שפרסום הנתבעת בא כתגובה לה.
עם זאת, המחוקק קבע פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת גובה הנזק עד 50,000 ₪ ועד 100,000 ₪ שעה שהוכחה כוונה לפגוע.

41. לעניין שיעורו של פיצוי זה, נפסק עא (י-ם) 5452/04 עמירם מילר נ' שמואל כהן (לא פורסם (ניתן ביום 02/11/04) "להבדיל מנזקי ממון, הניתנים ברגיל לשומה ולתחשיב ברמת דיוק זו או אחרת, הפיצויים עבור נזק שאינו של ממון מבוססים על הערכה כללית ביותר, המבטאת את הגישה המשפטית הראויה להטבת נזקים מסוג זה. זו משקללת את הנתונים הקבועים הרלוונטיים לסוגיה: יחס החברה לתופעה הקלוקלת, נפיצותה והערכים המתנגשים הדורשים איזון לגביה. בנוסף לכך, יש ליתן את הדעת כמובן גם לנזקים הקונקרטיים-האישיים, לשיעור הפגיעה הישיר והעקיף בעטיו של הפרסום ולטיבו הפוגעני. כך, למשל, יש להביא בחשבון - מבלי להתיימר למצות את הדברים - גם את הגורמים הבאים: היקף הפרסום, טיבו, חומרתו, הבלטתו, נפיצותו, מטרתו (לרבות בחינת השאלה האם נעשה מתוך זדון או מחמת רשלנות ואולי אף משגגה), סגנונו, צורתו ועוד".

42. לאחר ששקלתי את היקף הפגיעה בגזרה הספציפית בה שני הצדדים הם השחקנים העיקריים, בשים לב לקהל הלקוחות הנמנה על ציבור מסוים מצומצם בהיקפו, באותו פלח שוק רלבנטי- המגזר הערבי, דבר הטומן פוטנציאל פגיעה תדמיתית וכלכלית, הואיל והפרסום לא נעשה מטעמי קדושת חופש הביטוי באמצעות הבאת מידע אמפירי אלא מטעמי תחרות מסחרית גרידא, והואיל ויש, לטעמי, ערך חינוכי להטמעת סטנדרטים של "טוב שם משמן טוב" וריסון הקלות הבלתי נסבלת של הפצת לשון הרע נטולת ביסוס עובדתי, ולאחר שאיזנתי בין השיקולים הראויים בשאלת הפחתת הפיצוי אני סבורה כי נכון יהיה להשית על הנתבעים 1,3 בנסיבות הענין פיצוי בסך 50,000 ₪.

43. אשר על כן אני מקבלת את התביעה נגד נתבעים 1,3 ומחייבת אותם לשלם לתובעים סך 50,000 ₪. התביעה נגד נתבעים 2,4 נדחית. הנתבעים 1,3 ישפו את התובעים באגרה ששולמה וישאו בשכר-טרחת עורך-דין בסך 11,600 ₪.
ניתן היום, <ד' תמוז תשע"א>, <06 יולי 2011>, בהעדר הצדדים.

< >

??

??

??

??
<בית משפט השלום בחיפה>
<<ת"א> <10966-05> <מכון איי-קיו גרייב להדרכה ולהכנה
ואח'
נ' סיגמא-מדע
, ידע וחשיבה בע''מ
ואח'
>
>
1 מתוך 12








א בית משפט שלום 10966/05 מכון איי-קיו גרייב להדרכה ולהכנה, ח'לילי גרייב נ' סיגמא-מדע, ידע וחשיבה בע''מ, האני אנדראוס, חנא רוחאנא ואח' (פורסם ב-ֽ 06/07/2011)