פסקי דין על משה שבו | פסקי דין על אליהו חברה לבטוח | פסקי דין על רינה אילוז

10/89 עא     08/04/1992




עא 10/89 משה שבו, אליהו חברה לבטוח בע"מ נ' רינה אילוז




(פ"ד מח (3) 641)

(פ"ד מו (2) 456)


בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

ערעור אזרחי מס' 10/89



השופט:
כבוד הנשיא מ' שמגר
,

כבוד השופט א' גולדברג
,

כבוד השופט י' מלץ


המערערים:
1. משה שבו

2. אליהו חברה לבטוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד י' אלמוג

נ ג ד

המשיבה:
רינה אילוז
ע"י ב"כ עו"ד פ' זלצר

וערעור שכנגד



ערעור וערעור שכנגד על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (
השופטת ב' גילאור
) מיום 25.11.88 בת"א 215/85.



פסק-דין




השופט י' מלץ
:

1.
ביום 4.2.82 אירעה תאונת דרכים, בה נפגעה קשות רינה אילוז
(המשיבה והמערערת שכנגד; להלן – הנפגעת), שהינה ילידת 1954. כתוצאה מהתאונה נעשתה הנפגעת משותקת בארבעת גפיה והפכה לנכה בשיעור של 100% לצמיתות. כמו כן הוכרה התאונה כתאונת עבודה, במובן חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח-1968 .


המערערים הודו בחבותם לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. לפיכך עמדה לדיון בבית המשפט קמא רק שאלת גובה הפיצוי המגיע לנפגעת על נזקיה.


לפני בית המשפט המחוזי הופיעו מומחים רפואיים ואחרים, וניתן פסק-דין ביום 25.11.88. בפסק הדין נפסקו לנפגעת פיצויים בראשי נזק רבים שסכומם הכולל הוא 2,610,700 ₪, בתוספת שכר-טרחה של 13% בניכוי תשלומי המוסד לביטוח לאומי והתשלומים התכופים ששולמו.


על פסק-דין זה הערעור שלפנינו. על-פי צו של כבוד
הנשיא
סיכמו באי-כוח הצדדים את טיעוניהם בכתב. לפנינו ערעור של המבוטח (המערער 1) ושל חברת הביטוח (המערערת 2; להלן- חברת הביטוח) וערעור שכנגד של הנפגעת. בערעור ישנן השגות לגבי 3 ראשי נזק בלבד: עזרה וסיעוד לעתיד, טיפולים פיזיותראפיים וטיפול פסיכיאטרי. בערעור שכנגד- השגות לגבי מרבית ראשי הנזק, דהיינו הפרשי פיחות וירידת ערך הכסף מאז מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל, תוחלת חיים, עזרת הזולת, התאמת דיור, מיזוג אוויר, רכב, טיפולים פיזיותראפיים, טיפול פסיכיאטרי וכו'.


מכל נימוקי הערעור והערעור שכנגד נראים לי רק אלה כראויים להתייחסות: תוחלת חיים, עזרה וסיעוד, טיפולים פיזיותראפיים וטיפול נפשי.


2.
הנושא הראשון הראוי לדיון הוא תוחלת החיים, בו פסקה השופטת המלומדת שתוחלת חייה של הנפגע היא עד שתגיע לגיל 70 שנה, לעומת 77.6 שנים לפי תוחלת החיים של האוכלוסיה הכללית.


טענתו העיקרית של בא-כוח הנפגעת הינה, כי לא היה מקום להפחתה שרירותית זו של 7.6 שנים (הפחתה של 10%) מאורך החיים של האוכלוסיה הכללית.


טענה זו של בא-כוח הנפגעת מנומקת בכך שהשופטת המלומדת קבעה מפורשות, שהינה מעדיפה את דעתו של המומחה מטעם הנפגעת, ד"ר עורי (שלפיה תוחלת החיים של הנפגעת היא כשל האוכלוסיה הכללית), על פני דעתו של המומחה מטעם חברת הביטוח (שלפיה תוחלת חייה של הנפגעת היא כ- 50% בלבד מזו של האוכלוסיה הכללית). כמו כן קיבלה השופטת את דעתו של המומחה מטעם הנפגעת, כי על-ידי מתן טיפול נאות, תשתווה תוחלת החיים של הנפגעת לזו של האוכלוסיה הכללית. לפיכך, ממשיך בא-כוח הנפגעת וטוען, יש לקבוע, שאורך חייה של הנפגעת כשל האוכלוסיה הכללית.


בא-כוחה המלומד של הנפגעת מציג למעשה חצאי דברים.


אמנם נכון הדבר, שהשופטת המלומדת קבעה שהינה מעדיפה את גישתו הכללית של המומחה מטעם הנפגעת, אך הוסיפה, שאינה מקבלת גישה זו "באותה מידה של אופטימיות".
השופטת מסתייגת ומוסיפה: "אני סומכת את מסקנתי דווקא על הזהירות אותה נקט בתשובותיו ובחוות דעתו בת/16 כשקבע, שהפגיעה בחוט השדרה
קרוב לוודאי
שלא תקצר תוחלת החיים שלה" (ההדגשה שלי- י' מ'). באשר לטענת בא-כוחה המלומד של הנפגעת, שהשופטת המלומדת קיבלה את דעתו של המומחה מטעם הנפגעת לגבי מתן טיפול נאות והשפעתו על תוחלת החיים של הנפגע, שוב מציב הפרקליט המלומד רק צד אחד של המטבע. השופטת קובעת, כי מהעובדה שלא התעוררו כל בעיות רפואיות רציניות ניתן להניח שהנפגעת מטופלת כיאות; יחד עם זאת מציינת השופטת, שיש להביא בחשבון את הסיכונים הצפונים לנפגעת בעתיד, ומוסיפה:

"בשל כל אלה, ולמרות הטיפול הטוב שתזכה בו, יש פגיעה בתוחלת חייה, שאיננה יכולה להיות שווה לתוחלת החיים של אדם בריא".


טענה נוספת שמעלה בא-כוח הנפגעת מתייחסת לאמינותו של המומחה מטעם חברת הביטוח ולחוסר האמון המוחלט שיש לייחס לו. השופטת המלומדת מתייחסת אף לנקודה זו ומציינת, שאינה מקבלת את טיעונו של בא-כוח הנפגעת, וקובעת:

"אינני מוכנה לקבוע באופן כללי כי אני מעדיפה מומחה רפואי זה על אחר ונדמה לי שצריך להתייחס לכל שאלה ושאלה שעליה נתנו המומחים דעתם בנפרד".


על-פי חומר הראיות שהיה לפני בית המשפט קמא ניתן היה בהחלט להגיע למסקנה אליה הגיעה השופטת המלומדת.


פסיקתה של השופטת המלומדת, שלא התעלמה מחוות-דעת הרופאים אלא הסתמכה עליהן, סבירה והגיונית היא.


לסיכום נקודה זו: אינני רואה פגם בקביעתה של השופטת המלומדת, כי אכן קיים קיצור בתוחלת החיים, והייתי דוחה את הערעור שכנגד בנקודה זו.


3.
הנושא השני שמן הראוי לדון בו הוא סעיף עזרת הזולת. פסיקת השופטת המלומדת הינה נושא למיתקפה של שני הצדדים- חברת הביטוח בערעורה והנפגעת בערעור שכנגד.


השופטת פסקה סכום כולל של 1,319,500 ₪ לפי חישוב של סכום חודשי בסך 5,000 ₪ .


בא-כוח חברת הביטוח טוען, כי בית המשפט המחוזי טעה בקביעת הסכום וכי לא נתן משקל מספיק ומתאים לראיות שהובאו לפניו באשר להיזקקות לעזרה ולסיעוד מיום התאונה ועד יום פסק הדין. כמו כן טוען בא-כוח חברת הביטוח, כי מאז התאונה ועד לדיון עברו כשש שנים, ואפשר היה לעמוד על צרכיה של הנפגעת ולהסיק, כי עלות הסיעוד והעזרה שהנפגעת נזקקת להם נמוכה בהרבה מהסכום שפסקה השופטת המלומדת (חברת הביטוח מציעה סכום של כ- 3,000 ₪ לחודש).


גם בא-כוח הנפגעת טוען, כי השופטת שגתה בסכום שפסקה. לטענתו, הסכום הנדרש הוא 12,910 ₪ לחודש.


בא-כוח הנפגעת טוען, כי אין ללמוד דבר מההוצאות שהוצאו עד יום פסק הדין, שכן עקב מחסורה לא התאפשר לנפגעת להוציא בפועל את הסכומים להם הייתה זקוקה.


השופטת המלומדת דחתה בפסק-דינה את הנתונים שהובאו לה לצורך קביעת הנזק הן מטעם הנפגעת והן מטעם חברת הביטוח ונקטה דרך של הערכה גלובאלית.


השופטת המלומדת דחתה בפסק-דינה את הנתונים שהובאו לה לצורך קביעת הנזק הן מטעם הנפגעת והן מטעם חברת הביטוח ונקטה דרך של הערכה גלובאלית.


השופטת המלומדת קובעת, כי הנפגעת זקוקה לעזרה במשך 24 שעות, וכן מודה, כי לא ירדה לסוף הסבריה של הנפגעת באשר לסכום הנמוך של ההוצאות שהוציאה בעבור שירותי סיעוד או עזרה; ברור לשופטת המלומדת, כי הנפגעת ניצלה רק 1,500 ₪ לצורכי עזרה וסיעוד מתוך 4,500 ₪ שקיבלה. אך יחד עם זאת קובעת השופטת עובדתית, כי את העזרה העיקרית מדי יום ביומו, העניק לה בעלה, וכי במסגרת שיקוליה לקביעת סכום לעזרה וסיעוד יש צורך לבחון את השאלה, אם לאורך השנים ניתן לסמוך על הימצאותו של בעלה של הנפגעת לצדה. לדעת השופטת, צריך לקבוע לנפגעת עזרה וסיעוד על-מנת לשחרר את בעלה מכל העבודות הקשורות לטיפולים, כך שניתן יהיה לאפשר לבני הזוג לחיות חיים רגילים.


מהו המבחן לביקורת על פסיקת פיצויים של ערכאה דיונית?

"המבחן לבקורתנו על פסיקת פיצויים של ערכאה דיונית הוא אחד: האם התגלו בקביעת הפיצוי והערכתו טעויות או פגמים מהותיים שיש בהם כדי להצדיק התערבות, שאם לא כן, אין אנו מתערבים. כל עוד מבוססת פסיקתה של הערכאה הראשונה של חומר הראיות שהיה בפני
ה, וממצאיה ומסקנותיה אינם שגויים או בלתי סבירים- אין זו דרכו של בית משפט זה להתערב, אפילו נראה לנו כי בפריט זה או אחר היינו קוצבים סכום שונה במידת מה מהסכום שנפסק...." (ראה
ע"א 141/89 – לא פורסם
וכן ראה
ע"א 60/87 אילוז, קטינה נ' דוד ואח', פ"ד מ"ב (3) 643, בעמ' 647; ע"א 18/81 קלייר נ' גולדנברג ואח', פ"ד לז(4) 656, בעמ' 659)
.


יפים לעניין זה גם דברי
השופט ברנזון
ב
ע"א 589/75 – לא פורסם,
כי בית המשפט העליון יהא חייב להתערב מקום שב"קביעת סכומי הפיצויים נלקחו בחשבון גורמים או שיקולים שאינם לעניין, או שלא נלקחו בחשבון עניינים ושיקולים שהם לענין, או שלא יוחס להם המשקל הנכון, וכן אם הסכום שנפסק נראה כחורג במידה ניכרת מן הסכום המתאים".


לפי קריטריונים אלו לא נראה לי, כי השופטת חרגה מהסביר, ופסיקתה בעניין זה ראוי לה שתעמוד בעינה, ולא הייתי מתערב בה.


4.
הנושא השלישי שמן הראוי לדון בו הוא נושא הטיפולים הפיזיותראפיים.


בפסק הדין קבעה השופטת המלומדת, כי הנפגעת נזקקת לטיפול פיזיותראפי. השופטת המלומדת שוכנעה, שהטיפול שמקבלת הנפגעת הוא בהיקף קטן מדיי ולמעשה הופסק, ופסקה, כי הנפגעת זכאית לטיפול נוסף ושהחישוב יהיה לפי 400 ₪ לחודש.


בא-כוח חברת הביטוח טוען, כי לפי תקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה), תשכ"ח-1968, על הנפגעת לקבל טיפול זה על חשבון המוסד לביטוח לאומי וכי למרות הפסקת הטיפול תקנה 3 לתקנות קובעת, כי יש אפשרות ערר, ועל המשיבה לנקוט כל דרך העומדת לרשותה בתקנות כדי לקבל את מלוא זכויותיה. זאת במסגרת חובתה הכללית להקטנת הנזק. בא-כוח חברת הביטוח מביא כסימוכין את פסק הדין בע"א 592/66
"הקודחים" נתניה בע"מ נ' ביטוח ואח', פ"ד כא (1) 281, בעמ' 285.


אכן, אין הנפגע יכול לוותר על הגימלאות ועל הזכויות המגיעים לו מן המוסד לביטוח לאומי. ויתור כזה שם לאל את מטרתו הברורה והגלויה של חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] (ראה
השופט ברנזון
בע"א 255/74
המוסד לביטוח לאומי נ' אלמוהר ואח', פ"ד כט(1) 11, בעמ' 14, והשופטת נתניהו
בע"א 714/80,
728 גולדברג נ' בסה ואח'; בסה ואח' נ' גולדברג, פ"ד מה
(3) 109 בעמ' 115)
. המטרה היא, שהנפגע ינצל את המנגנונים המיוחדים שהוקמו מכוח חוק זה, לבל ייותרו מנגנונים אלה.


לפיכך קיים נטל מסוים על הנפגע לפעול
בסבירות
בניסיון לממש את זכויותיו על-פי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב]. נטל זה איננו מוחלט:

"... חובתה של המערערת הייתה לפעול בסבירות בניסיון לממש זכותה, לפי הפרק הדן בביטוח נכות, וכך עשתה... אין כל טענה שהמערערת לא פעלה בתום-לב או שלא הביאה לפני המוסד לביטוח לאומי את כל העובדות והטענות הרלוואנטיות כדי לשכנע את המוסד שיקבל את תביעתה. משנדחתה תביעתה לגופו של עניין ואין חולק שאין היא מקבלת גימלה מהמוסד, צדק בית המשפט כשקבע, שאין לבוא עמה בטרוניה רק משום שלא הייתה מוכנה להמשיך ולהתדיין עם המוסד..., (
ע"א 92/87 דנן נ' חודדה ואח', וערעור שכנגד, פ"ד מה(2) 604, בעמ' 610 מול אות השוליים א)
.

וכן:

"ואולם במה דברים אמורים? בחובה של הנפגע לפנות למימוש זכויותיו ולפעול בעניין זה בסבירות ובתום לב. כשפעל כך, ותביעתו מהמוסד נדחתה או נתקבלה בחלקה, אין דורשים מהנפגע שיתדיין בערכאות עם המוסד כתנאי לכך שהתנהגותו תיחשב סבירה..." (
ע"א 727/87, בעמ' 148,
וראה אסמכתאות שצוטטו
שם
).

בענייננו, חברת הביטוח איננה טוענת שהנפגעת ישבה בחיבוק ידיים, אלא טוענת, שהיא לא מיצתה את כל זכויותיה כלפי המוסד לביטוח לאומי. הנפגעת קיבלה טיפול פיזיותראפי על-ידי קופת-חולים של ההסתדרות במשך שנים. ביום 8.1.88 הודיעה קופת-חולים לנפגעת, כי "מזה שנה המצב נשאר סטטי והחלטנו לעשות הפסקה בטיפולים" (ת/20). לא הייתה לפני בית המשפט כל ראיה, כי לאחר מכן פנתה הנפגעת לקופת-חולים בבקשה לחדש את הטיפולים או לחזור בה מן ההחלטה לעשות הפסקה בטיפולים.


נראה לי, כי הדין עם המערערת בסוגיה זו. ההודעה של קופת-חולים איננה אומרת שהיא מסרבת להמשיך בטיפולים הפיזיותראפיים של הנפגעת. היא מדברת על כך שהוחלט- בגלל מצבה של הנפגעת- "לעשות הפסקה בטיפולים". עולה מכך הסכמת קופת-חולים להמשיך באותם טיפולים לכשיתחדש הצורך בהם. אם סברו הנפגעת או רופאיה, כי לא בדין הופסק הטיפול או כי מן הראוי, בגלל שינוי במצב, לחדשו, הרי שפתוחה לפניהם הדרך המותווית בתקנה 3 מתקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה):

"היה רופא מוסמך בדעה שלא ניתן מלוא הטיפול הרפואי לנפגע לפי תקנה 2, או תבע הנפגע טיפול רפואי נוסף, יובאו עמדת הרופא המוסמך או תביעת הנפגע לידיעת רופא השירות; לא הסכים רופא השירות לאשר את הטיפול הרפואי הנוסף כמבוקש יוכרע הענין על ידי רופא שלישי...".


שום צעד כזה לא נעשה על-ידי הנפגעת או על-ידי רופאיה. להשקפתי, נקיטת הצעדים לפי הוראות תקנה 3 הנ"ל הינה בגדר חובתה של נפגעת "לפעול בסבירות בניסיון לממש זכותה..." (
ע"א 92/87, בעמ' 610
). אין המדובר בהתדיינות "בערכאות עם המוסד" (
ע"א 727/87 שור ואח' נ' בן הרוש וערעור שכנגד, פ"ד מד(3) 142, בעמ' 148
), אלא באקט מינהלי המתבקש מהחובה המוטלת על נפגע למצות את זכויותיו במסגרת המוסד לביטוח לאומי בטרם תיפול על הפוגע חובה לפצותו. הנפגעת לא נהגה כך (לפחות עד יום מתן פסק הדין בערכאה הראשונה), ולפיכך אין להטיל על המערערת את החובה לפצותה בגין טיפולים פיזיותראפיים.


לפיכך הייתי מקבל את הערעור בנושא זה.


5.
הנושא הרביעי שמן הראוי לדון בו הוא הטיפול הנפשי. השופטת המלומדת אישרה את הצורך בטיפול נפשי, והיא מתחשבת בחוות-דעתו של המומחה מטעם הנפגעת. הוצאה זו נראתה בעיני השופטת המלומדת כחיונית, ונפסק על-ידיה סכום של כ- 15,000 ₪ .






הנפגעת טוענת בערעור שכנגד, שמן הראוי היה לפסוק לה בראש נזק זה סכום של 30,000 ₪ .


לעומתה, חברת הביטוח חוזרת גם כאן על טענתה, שהנפגעת זכאית לטיפול הנפשי על חשבון המוסד לביטוח לאומי. כמו כן טוענת חברת הביטוח, שהנפגעת לא פנתה למוסד לביטוח לאומי ולא דרשה ממנו טיפול נפשי, ושיש להניח, שאם יהיה צורך בטיפול, אכן תקבל אותו לפי התקנות. השופטת המלומדת למעשה לא דחתה טענה זו, כי אם קבעה, ש"לא הובאה הוכחה האם רינה (הנפגעת – י' מ') פנתה בבקשה לטיפול נפשי למוסד לביטוח לאומי ואם בקשתה נדחתה".


מנסיבות אלה עולה על-פי הקריטריונים דלעיל, שהנפגעת לא פעלה בסבירות הנדרשת בניסיון לממש את זכויותיה כלפי המוסד לביטוח לאומי.


לפיכך הייתי דוחה את הערעור שכנגד בנקודה זו, מקבל את הערעור העיקרי ומבטל חיוב זה.


התוצאה היא איפוא זו:


הערעור מתקבל לעניין החיוב בהוצאות הטיפול הנפשי בסך 15,000 ₪ (סעיף כ"ד(11) לפסק הדין) ולעניין החיוב בגין טיפול פיזיותראפי (סעיף כ"ד (10) לפסק הדין). שני חיובים אלה יבוטלו. החיוב בתשלום שכר-טרחה (13%) יהיה בהתאם. יתר חלקי הערעור- נדחים.


הערעור שכנגד נדחה.


בנסיבות העניין- לא הייתי פוסק הוצאות בערכאתנו.



הנשיא מ' שמגר
:

אני מסכים.



השופט א' גולדברג
:

אני מסכים.


הוחלט כאמור בפסק-דינו של
השופט מלץ.


ניתן היום, ה' בניסן תשנ"ב (8.4.92).









עא בית המשפט העליון 10/89 משה שבו, אליהו חברה לבטוח בע"מ נ' רינה אילוז, [ פ"ד: מו 2 456 ] (פורסם ב-ֽ 08/04/1992)