פסקי דין על חברת אלעד איתי | פסקי דין על שלומי ריעני | פסקי דין על יוסף קורקוס | פסקי דין על שמחה סימן טוב | פסקי דין על ח. חזי ובניו חברה לבנין ולהשקעות ואח' |

58621/06 א     13/07/2011




א 58621/06 חברת אלעד איתי בע"מ, שלומי ריעני נ' יוסף קורקוס, שמחה סימן טוב, ח. חזי ובניו חברה לבנין ולהשקעות בע"מ ואח'








st1\:*{behavior: }
בית משפט השלום בתל אביב - יפו



13 יולי 2011

ת"א 58621-06 חברת אלעד איתי בע"מ ואח'

נ' קורקוס ואח'




בפני

כב' השופטת
תמר אברהמי


תובעים

1. חברת אלעד איתי בע"מ

2. שלומי ריעני
ע"י ב"כ עו"ד רונן הורוביץ


נגד


נתבעים

1. יוסף קורקוס
2. שמחה סימן טוב
הנתבעים 1, 2 ע"י ב"כ עו"ד גבי מיכאלי
3. ח. חזי ובניו חברה לבנין ולהשקעות בע"מ
4. עו"ד אברהם אלטלף
הנתבעים 3, 4 ע"י ב"כ עו"ד אמנון גלברט
[5. בנק הפועלים בע"מ – ניתן פס"ד]





פסק דין


לפני תביעה ותביעה שכנגד המתמקדות בכשלונה של עסקת מקרקעין.

כללי

1.
הנתבעים 1 ו- 2 היו בעת הרלוונטית בעלי זכויות בנכס מקרקעין שכלל מבנה בן שתי קומות (סופרמרקט), מספר חניות ומחסן, ברחוב ויצמן בעיר יהוד (להלן: "הנכס").

2.
הנתבעת 3 הינה החברה המשכנת בעניין הנכס.

3.
הנתבע 4 היה בא-כוחם של הנתבעים 1 ו- 2 בעסקה נשוא פסק-דין זה וכן משמש כעורך דינה של החברה המשכנת.

4.
הנתבעים 1 ו- 2 (להלן: "המוכרים") פרסמו מודעה בעיתון למכירת הנכס. התובעים השיבו למודעה זו והחל בין הצדדים משא ומתן. התובע 2 (להלן גם: "התובע") הינו מנהלה של החברה התובעת 1 (להלן גם:"החברה"). מניותיה של החברה התובעת 1 הן בבעלות התובע 2 ורעייתו. התובעים יכונו להלן לעתים גם "הרוכשים".

5.
ביום 25.7.06 נחתם בין הצדדים (המוכרים והרוכשים) זכרון דברים, נספח ב' לתצהירו של התובע (להלן: "זכרון הדברים").

6.
לפי זכרון הדברים, תמורת הזכויות בנכס ישלמו הרוכשים למוכרים, סך שקלי השווה ל- 600,000$ וכמו כן, תמורת שיפורים בנכס, ישולם סך בשקלים השווה ל- 100,000$. שני הסכומים גם יחד כונו בזכרון הדברים "סכום התמורה". עוד סוכם, בין השאר, כי המוכרים ישכרו את הנכס מאת הרוכשים לתקופה של 24 חודשים (ממועד מסירת החזקה), כנגד סך שקלי חודשי השווה ל- 6,000$ בצירוף מע"מ.

7.
במעמד חתימת זכרון הדברים שילמו הרוכשים מקדמה על חשבון התמורה, בסך שקלי השווה ל- 10,000$ ארה"ב.

8.
הגם שבזכרון הדברים (סע' 2.1) נקבע במקור כי כנגד התשלום הראשון שבוצע במעמד זכרון הדברים תרשם הערת אזהרה לטובת הרוכשים בחברה המשכנת, סוכם בין הצדדים כי הערת האזהרה תרשם לאחר שיבוצע התשלום השני. סיכום זה בא לידי ביטוי במסמך בכתב יד שצורף כעמוד אחרון לזכרון הדברים (נספח ב' לתצהירו של התובע).

9.
נושא שהיה ידוע ומוכר לצדדים במהלך המו"מ שקדם להתקשרות בזכרון הדברים, ובעת החתימה, הוא קיומם של חובות של המוכרים לבנק איגוד ולבנק הפועלים, אשר תמורת ההתקשרות נועדה לכסותם.

בהקשר זה היה ידוע כי קיים שעבוד על הנכס לטובת בנק איגוד ונקבע כי חלק מסכום התמורה ישולם ישירות לבנק איגוד לצורך הסרת השעבוד האמור. זכרון הדברים גם ציין, בין השאר, כי החוזה ישועבד לבנק הפועלים "על סך של 2,360,000 שקל". תוספת זו הוספה בכתב יד בסוף המסמך (כסעיף 9 לזכרון הדברים).

10.
לפי סעיף 6 לזכרון הדברים, אם מי מהצדדים יפר את ההתחייבויות לפי זכרון הדברים או ימנע בהתנהגותו חתימת הסכם מפורט המסדיר את פרטי ההתקשרות, ישלם צד זה לצד השני פיצוי מוסכם בסך של 70,000 $ ארה"ב (לפי השער היציג במועד התשלום בפועל, סע' 8 לזכרון הדברים) שהם 10% מסכום התמורה (להלן: "הפיצוי המוסכם").

11.
לאחר חתימת זכרון הדברים המשיכו הצדדים לנהל משא ומתן. ההסכם פוצל לשלושה חוזים: הסכם מכר מקרקעין, הסכם לתשלום עבור שיפורים בנכס, והסכם שכירות (בנוגע להשכרת הנכס למוכרים לאחר המכירה).

12.
בעניין ההתרחשויות בתקופה שלאחר חתימת זכרון הדברים, קיימת בין הצדדים מחלוקת עובדתית.

כך למשל, קיימת מחלוקת האם הוטל על הנכס, במהלך חודש ספטמבר 2006, עיקול לטובת אחיו של הנתבע 1 (להלן: "העיקול") (התובעים טוענים כי הוטל עיקול ביום 17.9.06, שלא הובא לידיעתם, והנתבעים טוענים כי עיקול כאמור מעולם לא נכנס לתוקף).

13.
נתון העולה מהראיות שהוצגו, ואין עליו מחלוקת, הינו כי ביום 21.9.06 חתמו המוכרים על שטר מישכון הזכויות בנכס לטובת בנק הפועלים, וזה הגיש את מסמכי השעבוד לרישום ברשם המשכונות (ר' הודעת הבנק בדבר הגשת מסמכי השעבוד לרישום ברשם המשכונות מיום 26.9.06 בצירוף שטר המישכון, נספח כ"ג לתצהיר התובע).

14.
המגעים בין הצדדים בתקופה שלאחר חתימת זכרון הדברים, ידעו עליות ומורדות. בין הצדדים וגורמים רלוונטיים (כמו בנקים) התקיימו שיחות, הוחלפו תכתובות והתקיימו פגישות, לרבות פגישה ביום 5.10.06 במשרדו של התובע.

15.
ביום 6.10.06, יום שישי בשבוע, הגיע התובע למשרדו של הנתבע 4 וחתם על הסכם המכר ללא נספחים, ללא הסכם שיפורים וללא הסכם שכירות (נספח י' לתצהירו של התובע. להלן: "הסכם המכר" או "ההסכם"). המוכרים מצידם חתמו גם על הסכם השכירות והסכם השיפורים. הצדדים סיכמו כי המסמכים הנוספים (נספחים, הסכמי שיפורים ושכירות) יחתמו על ידי התובע ביום א' אחה"צ.

יאמר כבר כאן כי לשיטת התובע, לא היה ער במעמד חתימת ההסכם לכך שלאחר חתימת זכרון הדברים מושכנו זכויות המוכרים בנכס לטובת בנק הפועלים, וכן לא היה ער לעיקול כהגדרתו לעיל.

16.
במועד חתימת ההסכם (6.10.06) ניגשו הצדדים לבנק איגוד והרוכשים (התובעים) העבירו המחאות לפקודת חשבונם של המוכרים בבנק איגוד, בסך של 1,155,000 ש"ח על חשבון התמורה.

על השיקים שנמסרו ע"י התובעים לא הוספה חותמת החברה (לשיטת התובעים – בטעות, בשל הלחץ שהופעל עליהם לחתום את ההסכם בחופזה. לשיטת הנתבעים – בכוונת מכוון, כדי להביא לכך שהשיקים לא יכובדו בבנק).

17.
ביום ראשון, 8.10.06 (יומיים לאחר חתימת הסכם המכר), הגיע התובע למשרדו של הנתבע 4. התובע אמור היה לקבל את הנספחים הנלווים להסכם ולחתום עליהם, ועל הסכמי השכירות והשפורים.

18.
במהלך הפגישה שאל התובע את הנתבע 4 לפשר אישור זכויות עדכני (נושא תאריך 8.10.06) (נספח יג' לתצהירו) בו צויין כי קיים שעבוד בדרגה שנייה לטובת בנק הפועלים (בשונה מאישורי זכויות קודמים מיום 15.2.06, נספח א' לתצהיר התובע (ור' ת/11), ואף מיום 31.7.06 (נספח טז לתצהיר הנתבע 1, נספח ז' לתצהיר הנתבע 4), בהם צוין רק שעבוד לבנק איגוד). התובע עזב את משרדו של הנתבע 4 מבלי שחתם על הנספחים והמסמכים הנוספים.
לשיטת התובעים, בשלב זה הבינו כי רומו. הנתבע 4 מצידו יצר קשר עם התובע, הודיע לו כי שוחח פעם נוספת עם מנהל מחלקת הגבייה בבנק הפועלים וכי הלה אישר בפני
ו שהמשכון לטובת בנק הפועלים יימחק כנגד קבלת הסכום של 2,360,000 ₪ שנזכר בזכרון הדברים.

19.
במקביל, באותו יום (8.10.06), חוללו השיקים שנתן התובע ביום חתימת ההסכם (יום ו') בבנק איגוד, נוכח העדרה של חותמת החברה (נספח י' לתצהיר הנתבע 4).

20.
למחרת (יום ב'), 9.10.06, התובע גם נתן הוראת ביטול לשיקים הנ"ל (נספח יד לתצהירו).

21.
באותו יום, 9.10.06, הועבר אל התובע מכתב כוונות של בנק הפועלים ולפיו שעבוד הזכויות לטובת הבנק יוסר כנגד הפקדת סכום של 2,360,000 ₪ שנזכר בזכרון הדברים. הנתבע 4 ציין בפני
התובע כי השיקים חזרו וכי הוא רואה את התנהגותו של התובע כהפרת חוזה (נספח ד' לתצהיר הנתבע 1).

22.
במכתב מיום 10.10.06 (נספח טו' לתצהיר התובע), הודיע התובע באמצעות באת כוחו דאז על ביטול העסקה, דרש השבה מיידית של הסכום ששולם על חשבון התמורה במעמד זכרון הדברים וכן את הפיצוי המוסכם והוצאות משפטיות.

23.
בין הצדדים התנהלה תכתובת נוספת בנושא אך ללא הועיל.
מכאן התובענות.

24.
להשלמת התמונה יצויין כי במהלך חייו של התיק, נמכר הנכס ע"י הנתבעים 1 ו-2 לצדדי ג' (הסכם מיום 24.10.09), כנגד 2,700,000 ₪ בצירוף מע"מ.

כתבי טענות והערה
25.
במסגרת כתב התביעה (המקורי והמתוקן) נטען כי רישום השעבוד לטובת בנק הפועלים לאחר חתימת זכרון הדברים ואי גילוי דבר השעבוד ודבר העיקול טרם חתימת הסכם המכר, מהווים הפרה של חובות הגילוי ותום הלב וכן הפרה של זכרון הדברים והסכם המכר וכי ביטול ההסכם ע"י התובעים נעשה כדין.

עוד טוענים התובעים כי העדר הגילוי בשלב המשא ומתן ובשלב חתימת ההסכם בעניין השעבוד לבנק הפועלים ובעניין העיקול, מהווים תרמית והטעייה מכוונת.

26.
כלפי החברה המשכנת, הנתבעת 3, טוענים התובעים כי זו הטעתה אותם בהוצאת אישורי זכויות שאינם תואמים את המצב בפועל. לשיטת התובעים, אי רישום השעבוד לטובת בנק הפועלים מהווה הפרת חובה של הנתבעת 3 כלפי הרוכשים ואף עשיית יד אחת עם הנתבעים האחרים על מנת להונות את התובעים בהצגת מצגי שווא, ולכל הפחות מהווה רשלנות.

27.
כלפי הנתבע 4 טוענים התובעים כי זה פעל בחוסר תום לב וביצע עוולות בנזיקין תוך שיתוף פעולה עם שאר הנתבעים לשם החתמת התובעים על הסכם המכר הכולל הצהרות כוזבות ביודעין. לשיטת התובעים, סייע הנתבע 4 למוכרים להוציא מהתובעים כספים במרמה כאשר היה ידוע לו שעל הנכס מוטלים שעבוד ועיקול. למצער, מייחסים התובעים לנתבע 4 רשלנות ועוולת הפרת חובה חקוקה.

28.
הסעדים הכספיים הנדרשים ע"י התובעים במסגרת כתב התביעה נוגעים להשבת סכום המקדמה (בסך של 10,000$), לחיוב בסכום הפיצוי המוסכם, ולתשלום נזקים ישירים מסוימים. סך התביעה למועד הגשתה: 437,293 ₪.

בכתב התביעה המקורי יוחסו כל הסעדים לכל ארבעת הנתבעים. בהמשך, בהחלטת כב' השופטת ניב שניתנה במסגרת דיון שהתקיים ביום 28.1.07, נדחתה התביעה נגד הנתבעים 3 ו-4 בכל הנוגע לפיצוי המוסכם, נוכח העדר יחסים חוזיים בינם לבין התובעים. בהמשך הוגש כתב תביעה מתוקן, שהתייחס לסוגיה זו בדרך שונה.

29.
הנתבעים הגישו כתבי הגנה ובמסגרתם הם דוחים את טענות התובעים מכל וכל. מבלי להיכנס לפרטי הטענות (אליהן נדרש במהלך הדיון במידת הצורך) יצויין כי עמדת הנתבעים הינה שלא היתה לתובעים כל עילה לביטול ההסכם, כי הנתונים בענין בנק הפועלים היו ידועים מלכתחילה וכי נראה שלתובעים לא היתה כל כוונה לקיים את ההסכם ובאופן מודע מסרו שיקים החסרים את חותמת החברה התובעת על מנת שלא ניתן יהיה לכבדם. הנתבעים מעלים כלפי התובעים טענות רבות בעניין העלמת עובדות מהותיות מעיני בית המשפט ומציגים את השתלשלות הדברים לפי הבנתם.

30.
הנתבעים 1 ו- 2 (המוכרים) הגישו גם תביעה שכנגד כנגד התובעים, המתבססת על עמדתם כי לא היתה לתובעים עילה לבטל את ההסכם וכי התובעים הם אשר נהגו בתרמית, הטעייה, חוסר תום לב והצגת מצגי שווא. הנתבעים 1 ו- 2 דורשים מהתובעים במסגרת התביעה שכנגד, את סכום הפיצוי החוזי המוסכם שנקבע בזכרון הדברים (70,000$ ארה"ב) בניכוי המקדמה ששולמה (10,000$ ארה"ב) ובסה"כ סכום שקלי השווה ל- 60,000$ ארה"ב, שהם 270,000 ₪ ליום הגשת התביעה.

31.
אין באמור כדי למצות את טענותיהם הרבות עד מאוד של כל הצדדים במסגרת כתבי הטענות (המקוריים והמתוקנים) ובכלל.

הערות דיוניות
32.
בשלב שמיעת הראיות בתיק זה, העידו העדים הבאים: בעלי הדין עצמם (התובע, הנתבע 1, הנתבעת 2, הנתבע 4) וכן מר זוהר עמרם, עובד בנק הפועלים (בצו בית משפט) וגב' עדנה ערקובי, עובדת בנק איגוד (בצו בית משפט).

33.
לאחר שתמה שמיעת הראיות וניתן צו לסיכומים (לבקשת הצדדים), הוגשו 2 בקשות.

התובעים הגישו "בקשה להוספת ראיה (מפריכה)" ולחילופין לזמן את הנתבע 4 להשלמת חקירה. הנתבעים 1, 2, שהם התובעים שכנגד, הגישו בקשה לפיצול סעדים.

34.
בקשת התובעים להגשת ראייה נוספת התקבלה, לפי המפורט בהחלטה מיום 25.2.10, והתאפשר גם לנתבעים להגיש ראיות משלימות (בענין אותה ראייה נוספת), הכל כאמור באותה החלטה. הנתבעים 3 ו- 4 הגישו בעקבות האמור (וארכות שניתנו בהמשך), תצהיר משלים של הנתבע 4 (מיום 6.6.10).

35.
בקשת התובעים שכנגד לפיצול סעדים נדחתה, כמפורט בהחלטה מיום 14.3.10.

36.
לא נדרשו חקירות נוספות בעקבות התוספות הראייתיות (ר' פרוטוקול ישיבת 8.7.10), והדיון עבר לשלב הסיכומים.

37.
כל ההפניות להלן הן הפניות לפרוטוקול הדיונים אלא אם מצוין או משתמע אחרת.

השעבוד לבנק הפועלים
38.
הסוגיה המרכזית, גם אם לא היחידה, אליה מפנים התובעים כבסיס להודעת הביטול ששלחו לגבי ההסכם, הוא השעבוד לטובת בנק הפועלים שהוטל על זכויות המוכרים בנכס, לאחר חתימת זכרון הדברים ולפני החתימה על ההסכם.

התובעים טוענים כי רק ביום א' 8.10.06, לאחר שנחתם הסכם המכר, התברר להם - מתוך אישור זכויות מעודכן מאותו יום - כי הזכויות בנכס שועבדו לטובת בנק הפועלים, כי בשלב זה הבין התובע כי רומה, וכי בשל כך ביטלו התובעים את השיקים והודיעו על ביטול העסקה.

39.
האם היה התובע זכאי לעשות כן נוכח השעבוד שצוין באישור הזכויות? האם היה ער להתנהלות מול בנק הפועלים ולמעשה השתמש בסוגיה זו כתירוץ "להשתחרר" מההסכם? האם התובע נמנע במכוון מלהחתים בחותמת החברה את השיקים שמסר בעת חתימת ההסכם, כדי שאלה יחוללו?

אלה הן חלק מהשאלות העובדתיות ההדדיות המועלות על ידי הצדדים בהליך בהקשר זה.

40.
עיון בתשתית הראייתית מעלה כי המציאות שהוכחה – בפן העובדתי ובפן המשפטי – אינה תומכת באופן חד משמעי באף אחת מהגרסאות, אלא (כבמקרים רבים) נמצאת בתווך.

41.
במסגרת ההסכם כפי שנחתם ביום 6.10.06 במשרדו של הנתבע 4 מוצהר במפורש כי (בכפוף לסוגיה שאינה לעניינו בענין סע' 2.ה' להסכם) הנכס נקי מכל שעבוד, עיקול וזכות אחרת של צד ג', למעט משכון ברשם המשכונות והתחייבות לרשום משכנתא לטובת בנק איגוד בסכום לסילוק שעמד אותה עת על מליון ₪ (סע' 2.ז' להסכם), וכי שעבודים אלה ישוחררו לאחר ביצוע התשלום השני של התמורה.

42.
הצהרה זו לא היתה נכונה. במועד חתימת ההסכם, להבדיל ממועד חתימת זכרון הדברים, שועבדו זכויות המוכרים בנכס בשעבוד נוסף, שאינו מוגבל בסכום, בדרגה שנייה, לטובת בנק הפועלים (ר' נספח כג' לתצהיר התובע ונספח יג' לתצהיר התובע) (יוער כי טענת הנתבעים כי אותה עת היה רק רישום עצמאי של הבנק ברשם המשכונות וכי ההודעה לחברה המשכנת היתה "לידיעה" בלבד, אינה משנה את פני הדברים, ולא בכדי נרשם משכון זה באישור הזכויות מיום 8.10.06 מבלי שארע דבר נוסף שיחייב זאת, ור' עמ' 51 ש' 19- 20; עמ' 79 ש' 2- 5).

43.
משכון של זכויות המוכרים בנכס הינו סוגיה משמעותית עבור רוכשי הזכויות בנכס, ההצהרה שנכללה בהסכם בסוגיה משמעותית זו לא היתה נכונה, ומשכך, ככל שהתובעים לא ידעו על השעבוד בפועל ואין טעם דומה לסתור - קמה להם לכאורה זכות לבטל את ההסכם.

נעבור עתה לבחון, אפוא, מה ידעו התובעים והאם יש טעם דומה לסתור את האמור לעיל.

44.
אין חולק כי התובעים (הרוכשים) ידעו על קיומו של חוב לבנק הפועלים בסך של 2,360,000 ₪ וכן ידעו על כוונה לבצע שעבוד של החוזה, לטובת בנק זה. בסעיף 9 לזכרון הדברים נכתב בכתב יד בהאי לישנא - "חוזה זה ישועבד לבנק הפועלים על סך של 2,360,000 שקל" (נספח ב' לתצהיר התובע).

45.
עם זאת, שעבוד הסכם מכר זכויות מוכרים בנכס אינו זהה לשעבוד הזכויות עצמן. ניתן להבין כי רוכשים (התובעים) אדישים לשאלה האם כספי התמורה יעברו אל המוכרים באופן אישי או יעברו לבנקים השונים להם חייבים המוכרים כספים, ובהם בנק הפועלים.

שעבוד הסכם (להבדיל משעבוד זכויות המוכרים בנכס) מתיישב עם הוראת סע' 2יב' להסכם המכר ולפיו מומחות זכויות המוכרים לפי ההסכם לטובת בנק הפועלים והרוכשים יפעלו לפי המחאת זכויות זו. זאת, משברי – כפי שכתוב באותו סעיף עצמו – כי מודעות הרוכשים להמחאת הזכויות, אינה מטילה עליהם חיוב שהוא מעבר לחיוביהם לפי הסכם המכר (לא יהא על הרוכשים לשלם, בשל המחאת הזכויות, סכום העולה על הסכום אותו התחייבו לשלם למוכרים).

מנגד, שעבוד זכויות בנכס ללא הגבלה בסכום, חורג משעבוד הסכם ומהמחאת זכויות כגון דא. הוא עלול להביא את הרוכש, גם אם שילם את מלוא התמורה, וגם אם פעל לפי המחאת הזכויות, למצב בו הנכס אותו רכש, נותר משועבד לבנק, על המשתמע מכך.

46.
ידיעתם של התובעים לגבי החוב לבנק הפועלים ולגבי הכוונה לשעבד את ההסכם, אינה זהה אפוא לידיעה כי בנק עומד לשעבד את זכויות המוכרים ללא הגבלה בסכום, ואינה מספקת כדי לשמוט או לבטל את זכות התובעים לבטל את הסכם המכר נוכח שעבוד הזכויות עצמן.

47.
הנתבע 4 הצהיר כי הודיע לתובע על השעבוד של בנק הפועלים, בסמוך לאחר שנתקבלה הודעת הבנק (מיום 26.9.06) על כך (סע' 33 לתצהיר; עמ' 79 ש' 6- 17).

48.
כידוע, מוטלת על בעל דין חובה להוכיח טענה המקדמת את עניינו (למשל רע"א 8744/08 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' ויצמן (2010); ע"א 2032/06 האגי נ' עזבון המנוח סלמאן יוסף זיאן (2009);

ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (2006); רע"א 1436/90 גיורא ארד חברה לניהול נ' מנהל מע"מ, פ"ד מו (5) 101, 105 (1992); ע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל, פ"ד נא (4) 769, 780 (1997)).

49.
העדות היחידה הנמצאת לפנינו בענין זה היא עדותו של בעל הדין עצמו, על המשתמע מכך, לאור הוראת סע' 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א – 1971.


נציג בנק הפועלים, מר עמרם זוהר, לא יכול היה לומר האם דיבר עם התובע על הטלת השעבוד (עמ' 45 ש' 9- 19). עדותו אינה יכולה לעגן ידיעה בפועל של התובע על הטלת שעבוד על זכויות המוכרים בנכס, אף אם היה בין התובע לבנק הפועלים גם קשר ישיר (והיה קשר כזה, ר' למשל עמ' 19 ש' 10- 16, עמ' 25 ש' 4- 7), ואף אם השיחות בין התובע לבנק היוו זרז להטלת השעבוד, נוכח חששו של בנק הפועלים כי העסקה "תתפוצץ" ולא תצא אל הפועל, או אפילו אם התובע ביקש מהבנק כי "ילחץ" על המוכרים לקיים את ההתקשרות. יחד עם זאת, ואף שאין באמור כדי ללמד על ידיעה בפועל לגבי השעבוד, ניתן לציין כבר כאן כי הנתונים שנזכרו לעיל הינם בעלי משמעות משפטית בסוגיות שידונו בהמשך.

50.
עוד ניתן לתת את הדעת לכך שבמסגרת התכתבות בין ב"כ התובעים לבין ב"כ המוכרים, בתקופה שלאחר זכרון הדברים וקודם לחתימה על הסכם המכר, ציינה ב"כ התובעים בפני
הנתבע 4 יותר מפעם אחת כי לאחר חתימת זכרון הדברים אין לאפשר רישום כל דיספוזיציה וכל זכות לצד ג' בנכס (ר' מכתבים מיום 26.9.06, מיום 28.9.06 ומיום 5.10.06, נספחים ה' ו' וח' לתצהיר התובע).

בשים לב לכך ששעבוד זכויות המוכרים בנכס על ידי בנק הפועלים נודע לנתבעים ביום 26.9.06 וכי באותו מועד כבר נתבקשה הנתבעת 3 לרשום אותו (נספח כג' לתצהיר התובע),
מתבקש היה למצוא מענה של הנתבע 4 לב"כ התובעים אשר מבהיר כי עומדת על הפרק לכל הפחות בקשה לרישום זכויות צד ג' על זכויות המוכרים בנכס. ברם, אין כל מענה כאמור.

51.
הנתבע 4 העיד כי לא חש צורך במענה, משום ששוחח עם התובע בעל פה וחש כי הענין מוצה (עמ' 80 ש' 1- 24; עמ' 81 ש' 7- 16). עמדה זו של הנתבע 4 מעלה קושי כאשר הפרקליט יודע שלמולו עומדת פרקליטה של הצד האחר אשר מעבירה תכתובות מסודרות הנוגעות (גם) לסוגיה זו ממש.

הדבר נכון במיוחד בכל הנוגע למענה לשני המכתבים המאוחרים יותר מבחינת זמנים, שהרי – אם אכן שוחח הנתבע 4 עם התובע מיידית עם קבלת מכתב הבנק ביום 26.9.06 והודיע לו על השעבוד, ראה הנתבע 4 כי המסר "לא הופנם" וכי התובעים, באמצעות באת כוחם, ממשיכים לדרוש בכתב כי לא יבוצע כל רישום זכויות צד ג' בנכס. מתבקש היה לראות מענה בכתב ובו לכל הפחות, למשל, תמיהה של הנתבע 4 על תוכנו של מכתב הפרקליטה, נוכח שיחה שקוימה עם התובע בענין משכון הזכויות על ידי בנק הפועלים. אין לפנינו כל מכתב מענה מסוג זה.

52.
לאור האמור, אין בנמצא ראיות לתמוך בעדות הנתבע 4 לגבי הודעה לתובע בעל פה על ענין משכון זכויות המוכרים בנכס לבנק הפועלים. במצב דברים זה, לא מצאתי לקבוע כי אכן ניתנה הודעה בעל פה לתובע לגבי השעבוד (ואף לא לקבוע את ההיפך, היינו – כי לא ניתנה הודעה) ולפי שהנטל מוטל על הנתבעים להוכיח את הטענה, נטל זה לא הורם.

53.
עוד יצוין – ודומה כי הדברים מובנים מאליהם – כי אין בשיחה שקוימה בין הנתבע 4 לתובע, ככל שקוימה, בענין משכון הזכויות לאחר קבלת הודעת הבנק, כדי לגרוע מהחובה לכלול בהסכם המכר מצג מדוייק של הזכויות בנכס, אשר יתייחס גם למצב המעודכן כלפי בנק הפועלים. ההסכם לא כלל מצג מעודכן כאמור.

54.
מן המקובץ עולה כי כאשר עומדים אנו בנקודת הזמן של 8.10.06 (מועד אישור הזכויות המעודכן והפגישה אצל הנתבע 4), משמתחוור כי זכויות המוכרים בנכס שועבדו ללא הגבלה בסכום (להבדיל, פעם נוספת, משעבוד ההסכם או קביעת המחאת זכויות), קמה לתובעים עילה לביטולו של ההסכם.

55.
אלא שקביעה זו אינה מסיימת את הדיון ואין היא בסיס מספק לתוצאות המשפטיות לכשלונה של העסקה.

יש לבחון בהקשר זה גם את התנהלות התובעים עצמם עד לאותה נקודת זמן, של 8.10.06, וכן יש לבחון את התנהלות הצדדים לאחר אותו מועד, לפחות עד לעת בה נשלחה הודעת ביטול ההסכם על ידי התובעים.

56.
באשר להתנהלותם של התובעים באותם ימים עצמם, שקדמו לפגישת 8.10.06, זו לא היתה נטולת דופי.

57.
התובע מסר ביום ו' למוכרים 3 שיקים על סך כולל של 1,155,000 ₪ על חשבון התמורה החוזית. ברם, השיקים לא נשאו את חותמת התובעת 1, החברה, ומשכך – לא ניתן היה לפורעם.

58.
התובע טוען כי שכח להוסיף את חותמת החברה והתכוון להוסיף אותה לכשיגיעו השיקים לבנק בו מתנהל חשבונו.

בטענה זו של התובע קיים קושי. מעבר לסימן שאלה כללי בענין שכחה של סוגיה כה יסודית לגבי סכומים כה מהותיים, ועל ידי אדם בקיא, מנוסה ומסודר כמו התובע, הרי שהראיות לגבי התנהלות התובע לאחר מסירת השיקים מעלות תמיהות נוספות.

59.
גב' עדנה ערקובי, עובדת בנק איגוד, אשר עדותה היתה נטולת פניות ומהימנה ואין כל סיבה שלא לקבלה, זומנה בצו בית משפט והעידה שבשיחה טלפונית עם התובע ביום ו', התחייב התובע בפני
ה כי אין סיבה לדאגה וכי הוא יגיע ביום ראשון בבוקר לסניף הבנק שלו ויצרף את החותמת על מנת שהשיקים יכובדו (עמ' 33 ש' 6- 10; עמ' 41 ש' 11- 12). עדות זו של גב' ערקובי תומכת בהצהרתו של הנתבע 4 (סע' 38 לתצהירו) ולפיה הבטיח לו התובע טלפונית ביום ו' כי יסור לבנק להוסיף את החתימה הדרושה, כבר ביום א' בבוקר וקודם לפגישה שנקבעה לאחר הצהריים (אף שבתצהיר הנתבע 4 צוין כי ההבטחה היתה לסור לבנק איגוד, בעוד ברי כי בשלב זה היה על התובע לסור לבנק בו מתנהל חשבונו, לאומי, כפי שעלה גם מעדותה של גב' ערקובי).

60.
גם הנתבעת 2, שהיתה עם התובע בבנק איגוד אצל גב' ערקובי, הצהירה כי לאחר שעזבו את בנק איגוד ביום ו', התקשר אליה התובע בשעות הצהריים, הודיע לה כי שכח להחתים את השיקים בחותמת החברה ומסר כי אין לחשוש שכן יסור לבנק להסדיר את הדבר כבר ביום א' בבוקר, ועוד קודם לפגישה שנקבעה לשעה 16:00. עם זאת יצויין כי לעדותה של נתבעת זו אין ליתן משקל של ממש, לאור עדותה שלה לגבי העדר מעורבות, בקיאות וזכרון בכל הנוגע לארועים הרלוונטיים.

61.
התובע לא עשה כפי שהתחייב ולא הגיע לבנק שלו (או לבנק איגוד) לשם צירוף החותמת. הוא לא התקשר להנחות את הבנק שלו כי נפלה טעות בחתימה ויש לכבד את השיקים (עמ' 28 ש' 1), ולא יצר קשר עם הבנק שלו כדי לבדוק אם השיקים "ירדו" (כלשון החקירה, עמ' 28 ש' 5- 6).

62.
התובע טען בתצהירו (סע' 26), לטעמי – בחצי פה וכבדרך אגב, כי השאיר הודעה בבנק לאומי שיש ליצור עימו קשר כאשר יגיעו השיקים. התובע לא יכול היה לעמוד מאחורי הצהרה מסוג זה בחקירתו (עמ' 28 ש' 14- 18), והטענה כי "היה בכוונתו" לעשות כך (למשל, עמ' 29 ש' 8- 9), אינה מספקת, כאשר התחייב בפני
הצד שכנגד כי יסדיר את הדברים בבנק כבר ביום ראשון בבוקר. כמו כן, בכל הנוגע לניסוח שבתצהיר, ממילא עולה השאלה מדוע על התובע לבקש מהבנק באופן כללי ליצור עימו קשר ואין הוא מודיע לבנק שלו מפורשות כי נפלה טעות בחתימה ואין לחלל את השיקים.

זאת ועוד, התובע לא מצא לנכון לגבות את הצהרתו הכללית בענין הודעה, בראייה חיצונית כלשהיא (בין בעדות של מי מעובדי הבנק, בין בפלט של שיחה, או בכל דרך אחרת) הגם שהיה ברור מראש כי מדובר במחלוקת עובדתית שבבסיס התיק, ולכל הפחות בבסיס התביעה שכנגד. כפי שצוין לעיל – ההצהרה בענין הודעה לא צלחה אפילו את מבחן החקירה הנגדית.

63.
בנוסף, זמן מה לפני הפגישה שנקבעה להתקיים במשרדו של הנתבע 4 בשעות אחה"צ של יום א', התקשר התובע למשרדו של הנתבע 4 והודיע כי נשלחו מטעם התובעים הערות ותיקונים נוספים למסמכים, אף שכריתת ההסכמים בוצעה למעשה כבר ביום ו' (והמוכרים לפחות, כבר חתמו גם על הסכם השכירות והסכם השיפורים). בפתח הישיבה שהתקיימה אצל הנתבע 4 בשעה 16:00 באותו יום, הודיע הנתבע 1 כי אין מקום לשינויים נוספים וכי כל שנותר הוא לחתום על הנספחים.

64.
התנהלותו האמורה של התובע מעלה סימן שאלה לגבי נכונות התובעים לקיים ולבצע את ההסכם עליו חתמו ביום 6.10.06. היא אף מעלה סימן שאלה לגבי הטענה כי העדרה של חותמת החברה על השיקים נבע מטעות ושכחה גרידא. על פני הדברים, יש בהתנהלות התובע משום הפרת התחייבויות התובעים לפי הסכם המכר כפי שנחתם ביום ו', שיכולה לזכות את המוכרים בפיצוי מוסכם (ובביטול ההסכם, ככל שחפצו בכך).

65.
במקביל, בשלב זה עלה על הפרק ענין שעבוד הזכויות בנכס על ידי בנק הפועלים, במסגרת הפגישה אצל הנתבע 4 ביום א' אחה"צ.

66.
ראינו לעיל כי בהעדר הגילוי בדבר המשכון ללא הגבלה בסכום על זכויות המוכרים בנכס, היה כדי להקים לתובעים עילה לביטולו של ההסכם. לאור התנהלותם הלוקה של התובעים כמתואר לעיל, יש לציין כי אחת היא בענין זה, האם התובעים חפצו אותה עת לקיים את ההסכם או שלא רצו בכך.

ככל שחפצו לקיים את ההסכם (כנטען על ידי התובעים, אשר גם מעלים טענות שונות לתמיכה בכך, כגון בכל הנוגע לעמדתם מאז חתימת זכרון הדברים בדבר קיומו של הסכם מחייב למול עמדה שונה של המוכרים (וטענה כי יכלו "להשתחרר" מהההסכם על ידי הסכמה עם הצד השני לגבי עמדתו שלו), בכל הנוגע לטרחה בהוצאת והפקדת שיקים בסכום כה נכבד, וכד') כי אז ברי כי קמה לתובעים עילה לבטל את ההסכם בו חפצו, נוכח הפרת חובת הגילוי בסוגיה מהותית. אך גם אם התובעים לא חפצו בקיום ההסכם משיקולים כלכליים או מכל שיקול אחר שאין בו הצדקה לצורך ביטולו של ההסכם (והעדרה של חותמת החברה לא היה מקרי), באו המוכרים, "שחקו לידיהם" של התובעים, הקימו בסיס לעזיבת התובע את משרדו של הנתבע 4 ללא חתימה על המסמכים המחוייבים, ואיפשרו להם "מפלט" מקיומו של ההסכם.

67.
האם היה בהתנהלות הצדדים בימים שלאחר ה- 8.10.06 כדי לשנות את המסקנות האמורות?

68.
ביום 9.10.06 (למחרת הפגישה ש"התפוצצה") הועבר לתובעים מכתב מאת עורך דין של בנק הפועלים, המופנה אל התובעים, ובו מאשר בנק הפועלים כי שעבוד הזכויות הקיים לטובת הבנק יבוטל כנגד הפקדת סך של 2,360,000 ₪.

69.
לשיטת הנתבעים, די היה במכתב זה (שעיגן לטעמם את מה שהתובעים כבר ידעו בפועל) על מנת להסיר כל קושי שהיה לתובעים בכל הנוגע לשעבוד. עמדת הנתבעים היא, כי העדר נכונות התובעים להסתפק במכתב זה מהבנק והודעת התובעים על ביטול ההסכם (שנשלחה ביום 10.10.06) אינה אלא הפרת ההסכם מצידם.

נבחן להלן עמדה זו.

70.
לפי האישור שהעביר הבנק ביום 9.10.06, הבנק היה נכון, כאמור, להסיר את השעבוד שהוטל לטובתו על זכויות המוכרים בנכס, כנגד תשלום של 2,360,000 ש"ח. התובעים היו מודעים מלכתחילה לכך כי כספים שעליהם לשלם למוכרים לפי ההסכם יומחו לבנק (ובמובן זה, ההסכם ישועבד לבנק).

לאור האמור, הרי אם התמורה שהיה על התובעים, הרוכשים, לשלם למוכרים בגין הזכויות בנכס ואשר צפויה היתה לעבור לבנק, עולה על הסך הנזכר באישור הבנק (2.36 מ' ש"ח), או שווה לסכום זה, יש לתובעים למעשה שליטה על הסרת השיעבוד ללא הרעת תנאי הסכם המכר, שכן הם ממילא צריכים לשלם את הסכום אותו דורש הבנק לצורך הסרת השעבוד וכאמור, ממילא ידעו כי יהא עליהם להעביר את הסכום לבנק.

מנגד, אם התמורה שצפויה לעבור מידי התובעים לבנק – במסגרת התמורה שעל התובעים לשלם למוכרים עבור הנכס לפי ההסכם – נמוכה מהסכום הנזכר באישור הבנק, כי אז השליטה בהסרת השעבוד אינה עוד בידי התובעים. במקרה אחרון זה, גם אם ישלמו התובעים את מלוא הסכום שעליהם לשלם למוכרים ישירות לידי הבנק, הרי לפי שהסכום אינו מגיע לכדי הסך הנקוב באישור, הבנק אינו מחוייב להסיר את השעבוד והתובעים יכולים למצוא את עצמם במצב בו שילמו את מלוא התמורה אך קיבלו לרשותם נכס משועבד.

71.
התובעים מבצעים בטיעוניהם חישובים כספיים וגורסים כי הסכום שנותר להם אותה עת לשלם לפי ההסכם ואשר עמד לעבור לבנק הפועלים, היה נמוך משמעותית מהסכום הנזכר באישור הבנק ומשכך, לא היה באישור הבנק כדי לסייע ולהסיר את הקושי שעלה מרישום השעבוד. הנתבעים דוחים עמדה זו ומציבים בטיעוניהם חישובים כספיים שונים.

נבחן את הנתונים שהוצבו.

72.
ההסכם שנחתם ביום ששי ה- 6.10.06 כולל בין השאר סעיף מפורט בענין התמורה הכספית נכון למועד חתימתו (סעיף 6 להסכם).

ברישא סעיף 6 נכתב כי התמורה הכספית עבור הזכויות בנכס (כשהן נקיות מזכויות צד ג') היא 600,000$ בתוספת מע"מ. באשר לתשלומים, מפרטים תתי הסעיף כדלקמן:
א.
ראשית (ס"ק א'), נזכר התשלום הראשון בסך 10,000$ בצירוף מע"מ שבוצע במועד חתימת זכרון הדברים;
ב.
בהמשך (ס"ק ב' וס"ק ד' (אין ס"ק ג')) נקבע כי סך שקלי השווה ל- 225,000$ בתוספת מע"מ ישולם במועד חתימת ההסכם ישירות לבנק איגוד וישמש לסילוק חובם של המוכרים לבנק איגוד (זהו הבסיס להפקדת השיקים בבנק איגוד באותו יום ו', אותם שיקים שלא נשאו את חותמת החברה, וחוללו), כאשר יתרתו תשולם למוכרים או לבנק הפועלים לפי המחאת הזכויות;
ג.
לאחר האמור נקבע (בס"ק ה') כי היתרה בסך שקלי השווה ל- 365,000$ בצירוף מע"מ תשולם בתוך 30 יום כנגד מסירת חזקה והמצאת האישורים המפורטים בהמשך הסעיף, ובהם אישור סילוק שעבוד בנק איגוד (אך לא אישור סילוק שעבוד בנק הפועלים, שעבוד אשר לא נזכר בהסכם). ס"ק ו' ממשיך וקובע כי מתוך הסך של 365,000$, ישולם סך של 300,000$ במישרין לבנק הפועלים לפי כתב המחאת הזכויות שנועד להיות מצורף כנספח, ואילו סך של 65,000$ יופקד בנאמנות בידי הנתבע 4 על מנת לשלם מתוכו את תשלומי המיסים עד לקבלת אישורים סופיים (ולאחר מכן יעביר הנאמן את היתרה למוכרים או לבנק הפועלים).

73.
עוד קובע סעיף 6 להסכם (בס"ק ח'), בין השאר, כי כל אחד מהתשלומים יבוצע בשקלים לפי שער קבוע של 4.5 ש"ח לדולר (ונראה כי לכך מתייחסים הנתבעים בטענתם כי התובעים רצו להשתחרר מהעיסקה נוכח שינויים שארעו בשער הדולר (ור' עמ' 96 ש' 22- עמ' 97 ש' 5 ועמ' 97 ש' 14- 17; עמ' 121 ש' 14- 17), בעוד התובעים טוענים כי אין לכך משמעות נוכח הסכם השכירות המקביל אשר אמור היה לכלול את אותו שער (עמ' 97 ש' 9- 11 וש' 20- 24)).

74.
מן האמור עולה כי לפי ההסכם, אמורים היו התובעים להעביר לבנק הפועלים סך שקלי של 1,350,000 ₪ (300,000$ כפול השער המוסכם של 4.5). סכום זה רחוק מאד מהסך הנזכר של 2,360,000 ₪ הדרוש לפי אישור הבנק לשם הסרת השעבוד.

75.
הנתבעים טוענים כי למרות האמור, היה די בתשלום גם כדי לשלם את החוב לבנק הפועלים (למשל, סע' 39- 41 לסיכומי הנתבעים 3- 4).

חישובם האמור של הנתבעים, מתבסס על הטענות הבאות: תמורת הנכס היתה 700,000$ בצירוף מע"מ (השווה: 600,000$ הנזכרים ברישא סע' 6 להסכם המכר); יש לקחת בחשבון בעת החישובים גם את המע"מ; הסכום שנקבע כי יש להותיר בנאמנות לשם תשלום המיסים היה מופרז וצפויה היתה להיוותר יתרה לשם העברה לבנק הפועלים; בנק הפועלים היה נכון להפחית מהסכום שיגיע לו, ו"לספוג" על חשבונו את סכום המס שיחול העסקה.

76.
בדיקת המתמטיקה הנובעת מחישובם של הנתבעים מעלה כי אין זה נקל להוכיח את עמדתם, אשר נסמכת על צורך להוכיח את כל אחת ואחת מהטענות לעיל, במצטבר, כדי להגיע לסכום הקרוב לסכום הנזכר באישור בנק הפועלים (המכתב בו הבנק מציין כי יהא נכון להסיר את השעבוד כנגד תשלום של 2.36 מליון ₪).

77.
ההבדל בין סך של 600,000$ הנזכר בחישובי התובעים לסך של 700,000$ הנזכר בסיכומי הנתבעים נובע מסך של 100,000$ שלא נועד להיות משולם לפי הסכם המכר עבור הזכויות בנכס, אלא לפי הסכם נפרד שבין התובעת 1 לבין צרכניית ברכת דוד בע"מ בענין תמורה בגין עבודות בנייה שבוצעו בנכס (ר' חלק מנספח ט' לתצהיר הנתבע 4). זהו "הסכם השיפורים" אשר אמור היה להחתם במקביל. הסכם זה אינו כולל המחאת זכויות לבנק הפועלים. יחד עם זאת, לפי שצרכניית ברכת דוד בע"מ היא חברה אשר הנתבע 1 וחתנו הם מורשי חתימה בה (עמ' 135 ש' 19 – עמ' 136 ש' 1; עמ' 62 ש' 14- 15) ולפי שנושא התמורה בגין השיפורים נכלל כבר בזכרון הדברים, בו צוין כי ההסכם יועבד לבנק הפועלים, יש טעם בטענה כי ניתן לראות גם בסכום הנזכר בענין זה, אותם 100,000$ נוספים, חלק מהתמורה שנכללת בחישוב הסכום שיועבר לבנק.

78.
אלא שגם לאחר תוספת משמעותית זו של 100,000$ עדיין לא מגיעה התמורה השקלית הצפויה, לסכום שנזכר באישור הבנק. 400,000$ כפול 4.5 ש"ח לדולר (השער שנקבע בהסכם המכר), מביאים אותנו לכדי 1,800,000 ש"ח, סכום הרחוק בלמעלה מחצי מליון ש"ח מהסכום בו נקב הבנק (2,360,000 ש"ח).

79.
את עמדת הנתבעים ולפיה יש לכלול גם את המע"מ בחישוב, קשה יותר לקבל. גם אם התובעים לא אמורים "לדאוג" לקשר שבין המוכרים לבין רשויות המס, אין לראות זאת כמובן מאליו שצד להסכם יהיה נכון מראש להניח כי הצד האחר יתעלם מחובות מס החלות עליו לפי הדין, ואין לחייב את אותו צד להסכם, לקחת בחישוביו את אותן 'הקלות' בדיני מס אשר הצד האחר חפץ ליטול לעצמו.

80.
זאת ועוד. אפילו אם היו התובעים נכונים לעבור אף את המשוכה הזו, וגם אם נכלול את המע"מ במסגרת החישוב, גם אז יהיה סכום התמורה השקלי המתקבל, רחוק מהסכום הנזכר באישור הבנק בשיעור משמעותי, של קרוב לשלוש מאות אלף שקלים (1,800,000 ש"ח בצירוף מע"מ, הינו סך של 2,079,000 ש"ח), פער שאיננו מבוטל.

81.
כדי לגשר על הפער של כ- 300,000 ש"ח יש לקבל את ההנחות הנוספות של הנתבעים כפי שצוינו לעיל – ההערכה בענין גובה המס שידרש (ובהתאמה – היתרה שתוותר מהסכום שיופקד בנאמנות) וההערכה לגבי נכונות הבנק להסתפק בסכום הנמוך מהסכום הנזכר באישור. אין אלה הנחות הקלות להוכחה, וחשוב מכך – אין אלה הנחות שהיה מקום לדרוש מהתובעים בזמן אמת כי יסתמכו עליהן וכי דעתם תנוח בענין השליטה שתהא להם על הסרת שעבוד הבנק. בכל הנוגע לשיעור המס – הסכום שצוין בהסכם לצורך הפקדה בנאמנות (65,000$) היה כשלעצמו סכום הנמוך מדרישת באת כוחם של התובעים, ולא ניתן היה לדעת בבטחון במועד הרלוונטי איזה חלק ממנו אכן ידרש לצורך רשויות המס. ובאשר לנכונות הבנק – כאשר הוצב בפני
התובעים אישור של הבנק בענין הסכום הדרוש לצורך הסרת השעבוד, אין זה אלא מסתבר כי אדם הקורא אישור זה, לא יהיה מוכן לקחת בחשבון כבר במועד האישור, על יסוד אמירה בעלמא, כי למרות האישור הכתוב יסתפק הבנק בסכום נמוך יותר. גם אם מנהל בבנק מאשר כיום, לאחר שנים, כי היה נכון לכך (ואין ראייה ממשית כי הדבר נאמר בזמן אמת על ידי הבנק לתובע, עמ' 43 ש' 23- 24; עמ' 45 ש' 4- 6; עמ' 45 ש' 22 – עמ' 46 ש' 2) וגם אם ניתן לראות את אינטרס הבנק בקיומה של העיסקה, גם במחיר הפחתת חובו, הרי כל זמן שלא ניתן לכך בזמן אמת אישור בכתב, נותר בעינו סיכוי (סיכון) ממשי כי הבנק ידרוש את הסכום שכתב מפורשות כי ידרוש.

82.
אגב, לפי חישובי הנתבעים 3 ו-4, ההפרש שיוותר אינו כ- 300,000 ₪ אלא כ- 30,000 ₪. נתבעים אלה מבצעים את החישוב "בהילוך לאחור" ולא ברור מקור ההבדל בין החישובים (אם כי כך או כך, נותר הפרש, וכך או כך, חישובי הנתבעים נסמכים על ההנחות שתוארו לעליל, לרבות בענין המע"מ, המיסוי, ונכונות בנק הפועלים לספוג את המיסוי).

83.
די בכל המקובץ ובמכלול החישובים כדי להגיע למסקנה כי לא היה זה מובן מאליו שסכום התמורה שישלמו התובעים, יספיק לצורך הסרת השעבוד שהוטל. גם אם כיום, בראייה לאחור ותוך שיש בידי הצדדים נתונים נוספים כמו מידע לגבי נכונות הבנק (וכדומה) נראה שיתכן והיה עולה בידי הצדדים לשלם לבנק הפועלים מתוך תשלומי התמורה סכום אשר היה מפיס את דעתו של הבנק וזה היה נכון להסיר את השעבוד שהטיל על זכויות המוכרים, עדיין יש סבירות של ממש בחשש של התובעים אותה שעה כי לא כך יארע וכי יוותרו עם נכס משועבד. הסבירות האמורה היא מספקת כדי לקבוע כי לא היה באישור הבנק שהועבר לתובעים ביום 9.10.06 כדי לשמוט את הקרקע מתחת לעילה שעמדה להם לבטל את ההסכם אותה עת. זאת, אף בהנחה שבשלב זה חפצו התובעים בביטול ההסכם, מטעמים אשר כשלעצמם לא היו מצדיקים ביטול הסכם כדין.

84.
עוד עולה מן המקובץ ומכלול התשתית הראייתית, כפי שבואר לעיל, כי התנהלותם של שני הצדדים גם יחד בענין שעבוד בנק הפועלים היתה לוקה.

התובעים ידעו על קיומו של החוב לבנק הפועלים, על הכוונה לשעבד את ההסכם לבנק, היו בקשר ישיר עם הבנק וידעו על החשיבות שרואה הבנק בהבטחת כספי החוב (למשל, עמ' 25 ש' 5- 7; עמ' 44 ש' 9- 16). אין מדובר בסוגיה חדשה ועלומה אשר צצה יש מאין. התובעים גם לא ששו, מטעמיהם, להתקדם בהתקשרות כפי שנחתמה ביום ששי ה- 6.10.06. מהשיקים של התשלום הנכבד אשר אמור היה להתבצע במועד החתימה נעדרה חותמת החברה, ולמרות הבטחות מפורשות להסדיר את הדבר ביום ראשון בבוקר, לא עשה כן התובע. כמו כן, קודם לפגישה ביום 8.10.06, בה ראה התובע את אישור הזכויות ובו שעבוד הבנק, העבירו התובעים הערות חדשות למסמכים שכבר נחתמו על ידי המוכרים יומיים קודם לכן.

ובמקביל, קיומו של שעבוד על זכויות המוכרים בנכס (להבדיל מזכויות המוכרים לפי ההתקשרות), אינו מתיישב עם לשונו של הסכם המכר, עלול לעורר קושי מבחינת רוכשי הנכס, והאישור שניתן על ידי הבנק ביום 9.10.06 לא היה מספק להסרת החשש באורח שהיה בו כדי לבטל בזמן אמת את הקושי שעלה נוכח השעבוד.

85.
מן האמור עולה כי התובעים היו רשאים לבטל את ההסכם בהודעתם מיום 9.10.06. אין לראות בהודעה זו משום הפרת הסכם, והתובעים זכאים להשבת הסכום ששולם על ידם על חשבון התמורה, סך של 10,000 $.

86.
לכאורה, לאור השעבוד שנרשם לטובת בנק הפועלים, היו התובעים זכאים גם לפיצוי החוזי המוסכם (ולו בשל הפרת הוראת סעיף 2 להסכם). ברם, אין מקום להורות על חיובם של המוכרים בפיצוי. זאת, בין השאר, משום שנוכח התנהלות התובעים כפי שתוארה לעיל, זכאים המוכרים עצמם לפיצוי המוסכם מאת הרוכשים (ולו בשל הפרת סעיף 6 להסכם) ויש לקזז חיובים אלה. מטעם דומה, אין מקום לחיובם של הנתבעים בנזקים שנתבעו על ידי התובעים באופן חילופי לפיצוי המוסכם (ושיעורם נמוך משיעור הפיצוי המוסכם). זאת, אף מבלי להדרש לקשיים ראייתיים הקיימים בענין נזקים אחרונים אלה (ר' להלן).

87.
להלן נבחן טענות נוספות שהועלו על ידי התובעים ונראה איזו השפעה יש לטענות אלה, אם בכלל, על תוצאת הדיון.

הטענה בענין עיקול
88.
התובעים טוענים כי הנתבעים הסתירו מהם את דבר קיומו של עיקול שהוטל על הנכס בספטמבר 2006, ורואים בכך, בין השאר, בסיס להוכחת זדון המיוחס על ידם לנתבעים.

89.
אין חולק כי במועד ביטול ההסכם, לא היה ידוע לתובעים דבר קיומה של הבקשה להטלת העיקול. טענות התובעים בעניין העיקול נוספו בכתב תביעה מתוקן שהוגש ברשות (על פי החלטת 3.7.07). משכך, סוגיית העיקול אינה רלוונטית לשאלה האם ביטול החוזה ע"י התובעים נעשה אותה עת כדין. עם זאת, ניתן לבחון את נושא העיקול בהקשרים רחבים יותר כמו חובת גילוי ותום לב (ור' גם הציטוט בסיכומי התשובה של התובעים, בסע' 29, ולענין סיכומי התשובה ר' עוד להלן).

90.
לגופו של ענין, התשתית הראייתית מעלה כי אחיו של הנתבע 1, מר יעקב קורקוס, הגיש ביום 6.9.06 בקשה להטלת עיקול זמני במעמד צד אחד על נכסים שונים השייכים לנתבע 1 (במסגרת תמ"ש 15100/05, בית משפט לענייני משפחה ראשון לציון). בין היתר כללה הבקשה את הנכס נשוא התביעה דנן (סע' 22.4 לבקשה, נספח ו' לתצהיר הנתבע 1).

ביום 12.9.06 ניתן צו עיקול על בסיס הבקשה, אשר כלל גם את הנכס (המשך נספח ו' לתצהיר הנתבע 1). עפ"י סעיף 4 לצו העיקול, כניסתו לתוקף הותנתה בהפקדת ערבויות מסוימות בתוך 7 ימים.

91.
ההחלטה בענין הצו הומצאה למשרדו של הנתבע 4 ביום 17.9.06, כשהיא כוללת מסמך מטעם המזכירות המציין כי הערבויות טרם הופקדו (נספח יד לתצהיר הנתבע 4).

92.
המסמך שהומצא למשרדו של הנתבע 4, לא לימד אפוא על קיומו של צו עיקול תקף בענין הנכס.

93.
הנתבעים טוענים בנוסף, כי גם אם הופקדו הערבויות בתוך המועד שנקבע (נספח כב' לתצהיר התובע), לא הומצא העתק הערבויות בתוך המועד הקבוע בדין (תקנה 367(ב) לתקנות סדר הדין אזרחי, תשמ"ד- 1984) ומשכך ובהתאם לתקנה 370(3) לתקנות הנ"ל, פקע למעשה צו העיקול.

94.
לא הובאה ראייה לגבי המצאת הערבויות במועד הקבוע בדין. הראייה היחידה הנמצאת לפנינו בהקשר זה היא הפוכה – היינו, ראייה לגבי המצאת הודעת המזכירות בענין אי הפקדת הערבויות.

95.
בשלב מסויים עמדה על הפרק אפשרות לזימונו של עורך הדין אשר טיפל בבקשת העיקול מטעם מבקש העיקול, עו"ד מרדכי כהן. לאחר שהנתבעים לא מצאו לנכון לזמנו, התאפשר הדבר לתובעים, אך אלה ויתרו על אפשרות זו (עמ' 130 ש' 9- 21; עמ' 131 ש' 10- 14; עמ' 139 ש' 17- עמ' 140, ש' 11). הנטל להוכיח כי צו העיקול היה תקף וכי הנתבעים ידעו זאת, מוטל על התובעים, העדר העדות פוגע באפשרות ההוכחה, והויתור על הזימון פועל לחובת התובעים.

96.
המסקנה ולפיה סברו הנתבעים בזמן אמת כי אין עיקול בתוקף על הנכס, מתיישבת גם עם הצהרת מבקש העיקול, אחיו של הנתבע 1, במסגרת תגובתו לתגובת המשיבים לבקשת העיקול, ולפיה העיקול על נכס זה מעולם לא נרשם (נספח ט' לתצהיר הנתבע, סע' 14 ו- 15.2 לתצהיר המצורף לתגובה).

97.
אני ערה לכך שהנתבעים 1, 2 (ואדם נוסף) הגישו באמצעות הנתבע 4, לבית המשפט לענייני משפחה, תגובה לבקשה ביחס לעיקולים אשר במסגרתה התבקש בית המשפט להורות על צמצום צו העיקול, תגובה (ובקשה) ממנה יכול לעלות לכאורה כי הנתבעים סברו שהעיקול הינו בתוקף. ברם, אין בכך לשנות את האמור לעיל. הבקשה לצמצום העיקול הוגשה בינואר 2007 (מוצג ת/12). הנתבע 4 הצהיר כי מידע לגבי הפקדת הערובות על ידי מבקש העיקול הועבר לרשותו רק ביום 28.12.06 (סע' 51.11 ונספח טז לתצהירו; עמ' 76 ש' 14- 15), הצהרה שלא נסתרה, ולפי שמדובר במועד המאוחר לכל המועדים הרלוונטיים לענייננו (ובפרט – המועדים שעד למשלוח הודעת הביטול על ידי התובעים), אין לכך השלכה לגבי תום לבם של הנתבעים והתנהלותם למול התובעים. עמדת הנתבעים לפיה לא היה בידיהם בזמן אמת מידע לגבי קיומו של עיקול (תקף) על הנכס, נתמכת בתשתית הראייתית ולא נסתרה. עוד ניתן להעיר, לגבי ינואר 2007 ואילך (ענין שאינו משפיע על שאלת ההתנהלות עובר לביטול ההסכם), כי גם אם סברו הנתבעים בעת הגשת ת/12 שהצו תקף נוכח הפקדת הערבויות ולא שמו ליבם להוראות תקנה 370(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, עדיין אין הם חסומים מהעלאת טענה בענין משמעות תקנה זו לגבי תוקפו של העיקול.

98.
בענין העיקול הפנו התובעים גם להסכם שנחתם באוקטובר 2009 עם צדדי ג' לרכישת הנכס (הראייה הנוספת). באותו הסכם צוין במפורש (ב"הואיל" השמיני ובסעיף 2ח') כי על הנכס רובץ עיקול שהוטל ביום 29.1.09 בסכום של 71,708 ₪. די בתאריך זה הנזכר בהסכם, כדי להעלות סימן שאלה של ממש לגבי קשר כלשהוא בין העיקול (או הבקשה לעיקול) מספטמבר 2006. בתצהירו המשלים מיום 6.6.10, טוען הנתבע 4 (בסע' 13) כי מדובר בעיקול אחר לגמרי ללא כל קשר לבקשת העיקול שהוגשה בזמנו. הנתבע 4 לא נחקר על תצהירו המשלים ועדותו בעניין זה לא נסתרה.

99.
לאור האמור, לא הוכח כי היה לנתבעים מידע בדבר צו עיקול תקף במועד הרלוונטי ובהתאמה – אין בהצהרה בענין העדר עיקול על הנכס כדי לבסס הפרת הסכם, הפרת חיוב אחר לפי דין, זדון, מרמה וכיוצא באלה טעונים שהועלו על ידי התובעים.

100.
ניתן לשאול האם לא ראוי היה לגלות את אזנם של רוכשי הנכס כי הומצא צו עיקול או בקשה לצו עיקול בעניין הנכס, אף שהנתבעים סבורים כי אין לו תוקף. יתכן כי התשובה חיובית אולם בנסיבות הענין אין לכך השלכה על התוצאה. בניגוד לטענותיהם הקשות של התובעים, לא מצאתי כי התנהלות הנתבעים היתה נגועה בהטעייה, תרמית, וכיוצא באלה טיעונים (ואישומים) כבדי משקל.

101.
עוד אציין כי ספק רב בעיני האם יש לקבוע כי כאשר חברה משכנת מקבלת צו עיקול ללא ערבויות עליה לבצע בעצמה בירור בבית משפט לגבי תוקפו של צו כזה. השלכת קביעה מסוג זה על התנהלות חברה משכנת יכולה להיות מרחיקת לכת, ומשאין הענין דרוש להכרעה בתיק (ור' עוד להלן), לא מצאתי להדרש אליו.

מועד רישום הערת האזהרה
102.
במסגרת סיכומיהם טוענים התובעים כי זדונם של הנתבעים מתגלה גם בנוגע למועד רישום הערת האזהרה.

אינני בטוחה שירדתי לסוף טענתם של התובעים בענין זה אולם מכל מקום, לא מצאתי בסוגיה כלשהיא בענין רישום הערת האזהרה כדי להוות בסיס לטענות של התובעים כנגד הנתבעים.

103.
במסמך זכרון הדברים צוין (בסע' 2.1) כי הערת אזהרה בחברה המשכנת תרשם לזכות התובעים כנגד התשלום הראשון על סך 10,000$ (שבוצע במעמד זכרון הדברים).

ברם, במועד החתימה על זכרון הדברים הגיעו הצדדים להסכמה שונה, שעלתה על הכתב, ולפיה תרשם הערת האזהרה לטובת התובעים רק לאחר התשלום השני (אשר אמור היה להתבצע לבנק איגוד בתוך 60 יום לאחר חתימת הסכם מפורט) (עמ' אחרון לנספח ב' לתצהיר התובע).

104.
כפי שמציין התובע עצמו בתצהירו, שינוי זה נעשה לבקשת המוכרים והתובע שוכנע לכך (סע' 10 לתצהיר). גם בעדותו ציין התובע כי הסכים לכך (עמ' 25 ש' 2- 3). ניתן גם להעיר כי
התובעים היו מיוצגים במועד (גם אם לא במעמד) חתימת זכרון הדברים על ידי עורכת דין, שהיא שניסחה את המסמך, ודווקא עורך דינם של המוכרים (הנתבע 4) נעדר בשלב זה מהמגעים לפי ששירת במילואים במסגרת מלחמת לבנון השנייה, ומסמך זכרון הדברים לא הגיע לעיונו לפני החתימה.

105.
בנסיבות הענין ובכלל זה, כאשר בקשה הועלתה, נדונה מפורשות וגובשה הסכמה (גם אם לבקשת הצד שכנגד ומטעמיו), כאשר מצב הזכויות בנכס במועד זכרון הדברים לא היה שונה מהמצב שהוצג לתובעים וכאשר התובעים היו ערים היטב בעת ההתקשרות בזכרון הדברים לחובות לבנק איגוד ולבנק הפועלים, לא מצאתי בסוגיית הערת האזהרה משום הוכחה לטעוני התובעים.

הנתבעת 3
106.
במסגרת סיכומיהם טוענים התובעים כלפי הנתבעת 3 כי זו הפרה חובות המוטלות עליה כחברה משכנת וכי "משהובא לידיעת החברה המשכנת השעבוד וצו העיקול, היתה מוטלת עליה החובה לרשום אותם בספריה ובאישור הזכויות שהיא נותנת, ולהודיע על כך לתובעים שהיו עמה בקשר רצוף". התובעים גורסים כי הנתבעת 3, ע"י הנתבע 4, "עשתה יד אחת" עם המוכרים "באי גילוי רישום העיקול" ובהצגת מצגי שוא ביחס לשעבוד בנק הפועלים, ולכל הפחות התרשלה.

107.
כפי שבואר לעיל, לא הוכח כי היה לנתבעים, לרבות הנתבעת 3, מידע בדבר צו עיקול תקף במועד הרלוונטי. משכך, לא היה עליה לרשום צו עיקול כזה בספריה ולא הופרה חובה לרישומו.

כמו כן, כפי שצויין, השאלה בדבר הדרך בה על חברה משכנת לנהוג עת היא מקבלת צו עיקול ללא ערבויות, אינה פשוטה. אני סבורה כי מענה לה אינו דרוש במקרה שלפני שכן גם לו היה על החברה המשכנת לערוך בירור יזום בענין גורלו של צו העיקול (והדעת נוטה לשלילה), לא מצאתי כי הפרת חובה מסוג זה קשורה בדרך כלשהיא לנזקים הנתבעים על ידי התובעים מאת הנתבעת 3.

108.
אשר לשעבוד של בנק הפועלים, אין אלא לומר כי בכל שלב בו הומצא לתובעים אישור זכויות מאת הנתבעת 3, שיקף אישור זכויות זה את מצב הדברים לאשורו, והנתבעת 3 לא הפרה חובתה (גם) בענין זה בתפקידה כחברה משכנת.

109.
נזכיר כי מונחים לפנינו שלושה אישורי זכויות מאת הנתבעת 3 לגבי הנכס.

הראשון, מיום 15.2.06, כחצי שנה עובר לחתימת זכרון הדברים (נספח א' לתצהיר התובע). עפ"י אישור זה, השעבוד היחיד שרבץ על הנכס באותה עת היה "התחייבות לרישום משכנתא לטובת בנק איגוד לישראל בע"מ ע"ס של 1,000,000 ₪ (קרן)".

האישור השני, מיום 31.7.06 (סמוך לאחר חתימת זכרון הדברים) תאם את האישור הראשון לפיו קיים השעבוד הנ"ל לבנק איגוד (נספח ט"ז לתצהיר הנתבע 1).

שני אישורים אלה שיקפו את מצב הדברים במועד הוצאתם. השעבוד לטובת בנק איגוד היה ידוע לרוכשים ואין להם טענות לגביו. שטר המישכון לטובת בנק הפועלים נחתם רק ביום 21.9.10, ומטבע הדברים לא היה קיים במועדים של שני אישורי הזכויות הנ"ל.

110.
האישור השלישי נושא תאריך 8.10.06 (נספח י"ג לתצהירו של התובע). אישור זה כבר משקף את קיומם של שני שעבודים: הראשון הינו ההתחייבות הנזכרת לבנק איגוד והשני הינו "שעבוד זכויות חוזיות לטובת בנק הפועלים בדרגה שניה, ללא הגבלה בסכום" (השעבוד אשר בגינו הוצא
בהמשך מכתב הכוונות של הבנק, אשר נזכר לעיל, לעניין הגבלת הסכום לסך של 2.36 מיליון ₪).

לא מצאתי כי על פי רב ובנסיבות הספציפיות, תפקידה של חברה משכנת הוא ליצור קשר עם גורמים שהתעניינו בנכס, ולעדכן אותם במצב ההודעות שקיבלה בעניינו של נכס.

111.
הטענות בעניינה של הנתבעת 3 נדחות אפוא.

הנתבע 4
112.
בעניינו של הנתבע 4, עו"ד אלטלף, מעלים התובעים טענות של הפרת חובות חקוקות, חובות אמון, אתיקה, רשלנות ואף מרמה. התובעים מדגישים בפרט את הטענה כי הנתבע 4 לא עדכן אותם בכל הנוגע לשינוי מצב הדברים לגבי שעבוד בנק הפועלים ולגבי העיקול, גורסים כי הנתבע 4 השאיר בכוונה תנאי הסכם הכוללים מצגים לא נכונים וכי "נתן יד למרמה". לשיטת התובעים, הנתבע 4 ניצל את העובדה שהתובעים לא היו מיוצגים במועד החתימה על ההסכם, ואף העמיד עצמו במצב של ניגוד עניינים פסול.

113.
יוער כי התובעים אינם מעלים, ובדין, טענות כלפי הנתבע 4 בכל הנוגע לזכרון הדברים, שכן הנתבע 4 לא היה מעורב כלל בניסוח וחתימת מסמך זה.

114.
בהקשר זכרון הדברים יצוין כי טענתו החוזרת של הנתבע 4 (שחזרה הן בתצהיר והן בעדות) לפיה לא הוצג לתובעים אישור זכויות קודם לחתימת זכרון הדברים – התבררה כלא נכונה, שכן הובהר (ת/11) כי אישור מיום 15.2.06 הועבר על ידי הנתבע 4 לתובע עוד בחודש פברואר 2006. אולם אני מוצאת כי אין בסוגיה זו כדי להעלות או להוריד בענין התוצאה. כמו כן, הדרך בה התמודד הנתבע 4 עם העניין במהלך חקירתו הנגדית, כאשר הדבר הובא בפני
ו (עמ' 69 ש' 19- 26), במישרין, ותוך נכונות לתקן את התצהיר, היתה דרך ראויה, על המשתמע מכך בענין הערכת העדות.

115.
בכל הנוגע לסוגיית העיקול ראינו כי לא הוכח שהיה לנתבעים, לרבות הנתבע 4, מידע בדבר צו עיקול תקף במועד הרלוונטי. כמו כן, בכל הנוגע לחובות של עורך דין כלפי צד שלישי אותו אין הוא מייצג (ע"א 2625/02 סילביו נחום, עו"ד נ' דורנבאום, פ"ד נח(3) 385 (2004); ע"א 37/86 לוי נ' שרמן, פ"ד מד(4) 446 (1990)

), לא מצאתי כי בנסיבות הענין יש לחייב את עורך הדין כלפי צד שכנגד מיוצג על כך שלא מסר כי הומצא למשרדו בעניין הנכס, צו עיקול אשר לפי ידיעתו והבנתו דאז אין לו תוקף (ואף לא נמצא כי הצו הביא לקושי כלשהוא בענין הנכס בתקופה שחלפה). זאת, אף קודם שנדרש לטענת הנתבע 4 כי חסיון עורך דין מנע ממנו מלהודיע לקונים על בקשת עיקול שהגיעה למשרדו ולא התגבשה להבנתו לכדי עיקול

.

116.
בענין השעבוד, הנתבע 4 אינו טוען כי לא היה עליו להודיע על הדבר לתובעים, אולם טוען כי הודעה נעשתה בעל פה וכי מסר לתובע כי המשכון של הבנק יחול רק במקרה שהנכס לא ימכר לתובעים ובכל מקרה לא יעלה על 2.36 מ' ₪. סוגייה זו נדונה לעיל ונמצא כי אין לפנינו ראיות לתמוך בהצהרת הנתבע 4 לגבי הודעה שנמסרה על ידו לתובע בעל פה (תוך שנדונה בפרט סוגיית המכתבים שנשלחו אותה עת מאת ב"כ התובעים וכללו התייחסות לסוגיה זו ממש). לא הורם הנטל להוכיח את הטענה בענין השיחה שבעל פה (גם אם לא יקבע פוזיטיבית כי הודעה כזו לא ניתנה).

117.
עוד נמצא לעיל כי גם אם קוימה שיחה בין הנתבע 4 לתובע בענין משכון הזכויות לאחר קבלת הודעת הבנק, אין בה כדי לגרוע מהחובה לכלול בהסכם המכר מצג מדוייק של הזכויות בנכס, אשר יתייחס גם למצב המעודכן כלפי בנק הפועלים. טענת אמון והכרות בין הצדדים, אינה יכולה לשנות חובה כזו. ההסכם לא כלל מצג מעודכן כאמור.

118.
בהתנהלות זו של הנתבע 4 מצאתי פגם. עם זאת, אינני מקבלת את טענת התובעים כי מדובר – בענין זה ובמכלול התנהלות הנתבע 4 – משום מעשה שנעשה בזדון, מעשה "עוקץ", כי הנתבע 4 פעל כדי לסייע להוציא מהם כסף במרמה, וכיוצא באלה ביטויים חמורים ביותר שהוטחו בנתבעים בכלל ובנתבע 4 בפרט. יש להצטער על העלאת טענות אלה.

119.
הדברים נכונים במיוחד לגבי הנתבע 4 אשר לא הוכח כי יש לו אינטרס כלשהוא בשיתוף פעולה עם המוכרים במעשי מרמה והטעייה (וכאשר הקשר בין משפחות התובע והנתבע 4 היה ארוך ימים ומסועף, עד להליך הנוכחי).

120.
מכל מקום, בפגמים שנזכרו לעיל, ובפרט בכך שהסכם המכר כלל מצג לפיו אין על נכס שעבוד (פרט לשעבוד מסוים) ובפועל היה על הנכס שעבוד נוסף, ניתן לראות – בנסיבותיו של המקרה - משום התרשלות של הנתבע 4 כלפי התובעים, אף שאלה לא היו מיוצגים על ידו (ר' לעיל).

121.
מהו הסעד הנתבע ע"י התובעים מאת הנתבע 4?

במסגרת כתב התביעה המתוקן דורשים התובעים מאת הנתבע 4 (והנתבעת 3) פיצויים עבור הוצאות ונזקים אותם פרטו בסעיף 73 לכתב התביעה וכן עבור סכום המקדמה ששולם.

122.
בכל הנוגע לסכום המקדמה, אין קשר סיבתי בין התנהלות הנתבע 4 בגינה מלינים התובעים (לגבי העיקול ושעבוד בנק הפועלים – בספטמבר ואוקטובר 2006) לבין המקדמה ששולמה עוד בחודש יולי 2006, לפני כניסתו של הנתבע 4 "לתמונה", על יסוד זכרון דברים שנערך מטעם התובעים, וכאשר לא היה לפני התובעים אישור זכויות עדכני (גם אם היה בפני
הם אישור הזכויות מחודש פברואר 2006). זאת, גם אם הנתבע 4 יכול היה לצפות כי אי הכללת שעבוד בנק הפועלים בנוסח ההסכם שנחתם ביום 6.10.06 תביא לביטולו של ההסכם.

123.
באשר לנזקים הנטענים האחרים, סעיף 73 לכתב התביעה המתוקן מפרט שלושה ראשי נזק.

124.
ראש הנזק הראשון הינו "30,000 ₪ לשנה". נזק זה מתבסס על טענה לפיה התובע נטל הלוואה פרטית ביום 5.10.06 (יום לפני חתימת ההסכם) לשם השלמת הכספים שנדרשו לו לצורך תשלום התמורה, כי ההלוואה היתה בסך של 597,000 ₪ צמודה למדד ובריבית שנתית של 5.5%, וכי כתוצאה מכך שכספי ההלוואה לא שימשו ליעודם, נגרם נזק כספי הנובע מפער בין ריבית זכות על פקדונות לבין הלוואה וריבית המשולמת בגין ההלוואה.

בגופו של תצהיר התובע אין נתונים בענין טענת הנזק האמור. כנספח (ט') לתצהירו מצרף התובע מסמכים בענין הלוואה שנטלו הוא ורעייתו ביורו (73,090 €) בחודש אוקטובר 2006. נתוני הלוואה זו, לרבות ובפרט מבחינת סכום, אינם זהים לנטען בכתב התביעה. מחקירתו של התובע עלה, כי כלל לא ברור אם יש קשר בין הלוואה זו לבין הטענות בסעיף 73 לכתב התביעה המתוקן. התובע לא ידע להסביר מדוע נזכרת בתצהיר הלוואה שונה מזו שנזכרת בכתב התביעה או פרטים אחרים שיכולים היו לבסס את הטענה (עמ' 21 ש' 15- 19). התובע אף לא יכול היה לומר מה עשה עם כספי ההלוואה לה טען (עמ' 22 ש' 9- 23) ולא הניח תשתית ראייתית לגיבויו של ראש נזק זה, נטל אשר היה מוטל עליו. הדרישה בענין ראש נזק זה הינה בעלמא ואין לקבלה.

125.
ראש הנזק השני הנזכר בסעיף 73 לכתב התביעה המתוקן הינו סכום כללי של 18,000$ בגין אובדן שעות עבודה של התובע בכל הקשור למו"מ לרכישת הנכס (לפי 120$ לשעה וחישוב של 150 שעות). גם סכום זה לא גובה כלל בתצהיר, אף לא באופן כללי (ודומה כי נשמט בשלב הסיכומים).

126.
ראש הנזק השלישי הנזכר בסעיף 73 לכתב התביעה המתוקן הוא הוצאות שנשאו התובעים במסגרת ובשל ההליכים המשפטיים הנוכחיים (לרבות הוצאות שנפסקו עקב דחיית הבקשה לסעד זמני, אגרות בית משפט, הוצאות גישור ושכ"ט עו"ד, ובסה"כ – 15,000 ₪), עניין שמקומו בשלב פסיקת ההוצאות בתיק, ככל שימצא כך בית המשפט לנכון. יוער כי מקומן של ראיות להשבת הוצאות שהוצאו, ככל שהוצאו, בהליכים אחרים, אשר בעל דין מעונין בקבלת תשלום (פיצוי) בגינן, לרבות אגרות, שכ"ט עו"ד ועוד, הוא במסגרת שלב הראיות. הנחיות נשיא בית המשפט העליון אליהן הפנו התובעים בסיכומיהם (וקיים נוסח מעודכן ומשולב להנחיות) אינן חלות בסוגיה זו. ראיות כאלה, לא הוגשו כדין בהליך.

127.
לאור האמור, בכפוף לשאלת ההוצאות בהליך הנוכחי אליה נדרש בסיפא פסק הדין, לא מצאתי כי הוכח נזק אשר יש לחייב את הנתבע 4 בגינו כלפי התובעים, אף בהינתן ליקויים בהתנהלות בדרך שבוארה לעיל.

הערות וסיכום
128.
עסקת המקרקעין שהתרקמה בין התובעים לנתבעים 1 ו-2, לא יצאה אל הפועל. האחריות לכך, לפי מכלול התשתית הראייתית שהובאה לפני, אינה נופלת על כתפיו של צד אחד בלבד. על פני הדברים נראה שיש בסיס לעדותו של הנתבע 4 ממנה עלה כי החל משלב מסוים ככל הנראה שני הצדדים לא היו שלמים עם ההתקשרות אולם חששו לסגת ממנה שמא יחויבו בתשלום הפיצוי המוסכם, ומשכך היה ביניהם מעין "מאזן אימה" (עמ' 71 ש' 25- 26 ועמ' 83 ש' 1- 3), ו-"היה ברור שמי שימצמץ ראשון יפסיד 70 אלף דולר" (עמ' 97 ש' 6). ליקויים שנחזו בהתנהלותם של הנתבעים, אינם מבססים את הטענות הקשות והחמורות שהועלו כלפיהם. גם התנהלותם של התובעים עצמם לקתה, כמבואר לעיל. דומני כי לא רק בניתוח משפטי, אלא גם בראייה הכללית, התנהלותם של הצדדים מצדיקה את היפרדותם לדרכם ללא חיוב הדדי בתשלום פיצויים. יש להצטער על כך שהצדדים לא מצאו את הדרך להביא את המחלוקת לידי גמר בהבנה או בדרך אחרת אשר תצמצם את הנזקים שכבר נגרמו, וממשיכים להגרם, למערכות יחסים ארוכות שנים בין המשפחות (עמ' 66 ש' 7- 24).

129.
לא מצאתי בראיות ובטעונים האחרים אשר הובאו מטעם מי מהצדדים, כדי לשנות את תוצאות הדיון לגופו של ענין (רע"א 9294/09 חן נ' בנק הפועלים (2010); רע"א 470/08 כרמל התפלה בע"מ נ' מדינת ישראל (2010); רע"א 11019/08 הרשות הפלסטינית נ' אזוז (2009); ע"א 4861/05 שיכון עובדים נ' מנהל מיסוי מקרקעין (2008); רע"א 10586/07 פלוני נ' פלוני (2008); ע"א 916/05 כדר נ' פרופ' הרישנו (2007); ע"א 84/80 קאסם נ' קאסם, פ"ד לז(3) 60 (1983)), ובכלל זה הטענה/ההערכה (שלא הוכחה כדבעי) כי רישום השעבוד של בנק הפועלים קשור לקבלת בקשת/צו העיקול (ור' עמ' 50 ש' 24- 27; עמ' 52 ש' 8); הטענה כי המוכרים לחצו על התובעים לחתום על ההסכם בטענה של לחץ של בנק איגוד וכוונה של בנק זה לממש את המשכון וכי זו התבררה כלא אמיתית (השווה עמ' 94 ש' 8- 13; סע' 7 לתצהיר המשלים של הנתבע 4); הטענה כי היה לחץ לחתום את ההסכם ביום ו' בהעדר עוה"ד של התובעים; טענת המוכרים כי רישום שעבוד של בנק הפועלים יכול היה לשרת גם את הקונים (על ידי מניעת הקדמתו של צד ג'); השאלה מדוע לא נכחה עו"ד פלץ בפגישות מיום 6.10.06 ו- 8.10.06 והאם יש להסיק מכך מסקנה כלשהיא לחובת מי מהצדדים (כאשר דומה כי עו"ד פלץ לא נכחה גם בפגישה קודמת שהיתה במשרדו של התובע); החלטת כב' הרשמת עפרון מיום 11.12.06 בבש"א 177561/06 (שהיא החלטה בענין סעד זמני בלבד, על המשתמע מכך); העובדה שהתביעה כנגד בנק הפועלים (שהיתה חלק מההליך הנוכחי) נשמטה בשלב מוקדם בהליך; העובדה שהקונים צירפו (בשלב הסעד הזמני ובתיק העיקרי) עותק הסכם מכר החתום על ידי המוכרים בלבד, הגם שקיים עותק החתום גם על ידם; הטענה כי הוסכם שהתובע יוכל לבטל את השיקים במקרה מסוים (לכל היותר דובר באפשרות כזו במקרה בו הנתבע 1 ימנע מלחתום על הנספחים (סע' 15 לנספח יז' לתצהיר התובע; עמ' 87 ש' 22- 27), סיטואציה שאינה דומה למקרה דנן ואינה משנה את הדיון); שאלת צורך בהסכמת בנק איגוד לרישום ההתחייבות כלפי בנק הפועלים; נתוניו של הסכם מכירת הנכס לצד ג' באוקטובר 2009; ועוד.


130.
באשר לבקשת הנתבעים 3- 4 להוצאת סיכומי התשובה של התובעים מתיק בית המשפט (לפי שסיכומים אלה חורגים, לפי נטען, מענייני התביעה שכנגד, בניגוד לאמור בהחלטה) ניתן לראות טעם בטיעוני שני הצדדים לבקשה (שהוגשו לה תגובה ותשובה) ובסופו של יום לא מצאתי ליתן צו בענין זה (להוצאת או שינוי הסיכומים) אשר ממילא אין בו כדי לשנות את תוצאת הדיון.

131.
סוף דבר – הנתבעים 1, 2 מחוייבים להשיב לתובעים את סכום המקדמה (ששולם עם חתימת זכרון הדברים), נושא הפרשי הצמדה וריבית ממועד קבלתו. בכפוף לאמור – התביעה והתביעה שכנגד נדחות, ובנסיבות הענין – ישא כל צד בהוצאותיו.

המזכירות
תמציא פסק הדין לצדדים.

ניתן היום,
יא' תמוז תשע"א, 13 יולי 2011, בהעדר.








א בית משפט שלום 58621/06 חברת אלעד איתי בע"מ, שלומי ריעני נ' יוסף קורקוס, שמחה סימן טוב, ח. חזי ובניו חברה לבנין ולהשקעות בע"מ ואח' (פורסם ב-ֽ 13/07/2011)