פסקי דין על אמנון צוקר בע"מ |

31549-07/10 המש     13/07/2010




המש 31549-07/10 אמנון צוקר בע"מ נ' מדינת ישראל








בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו

המ"ש 31549-07-10


אמנון צוקר בע"מ
נ' משרד התעשיה המסחר והתעסוקה





בפני
:
כב' השופטת
שרה מאירי


המבקשת
:

אמנון צוקר בע"מ


ע"י ב"כ עו"ד ענת שני (רבה)


נגד

המשיבה
:
מדינת ישראל



ע"י ב"כ עו"ד רינת יאיר אילון



החלטה

בקשה לביטול

פסק דין

1.
בפני
י בקשה שהגישה המבקשת, באמצעות ב"כ, ביום 4.1.11 לביטול פס"ד (ובקשה למתן החלטה בבקשה להארכה מועד להגשת בקשה להישפט בגין קנס מנהלי).


המבקשת הגישה ביולי 2010 בקשה לרשות להישפט ולחילופין, להארכת מועד לה וכן לעיכוב הליכי גבייה.


המשיבה הגישה תגובתה באוגוסט 2010 ומאז לא ניתנה החלטה לגופא.


ביום 3.1.10 (כנראה, צ"ל 3.1.11) העלה עיון אקראי בתיקי ב"כ המבקשת כי הבקשה נמחקה, בהמשך להחלטת ביה"ד, שלא הגיעה לידי ב"כ, משהיא מצויה בחופשת לידה (אף ש"מזכירות משרדה פעילה").


ברור כי המבקשת עומדת על בקשתה מיולי ולכן "לא ברורה החלטת בית הדין למחוק את ההליך".


טרם קיבלה המבקשת מענה סופי מהמרכז לגביית קנסות ועל כן "לא היה מקום עדיין לבקש צירופו".


לאור האמור, ביקשה ביטול פסה"ד.

2.
ביום 31.3.11 הגישה המשיבה תגובתה לפיה אינה מתנגדת לביטול פסה"ד ולהכרעה בבקשה להארכת מועד.

3.
ביום 24.3.11 הגישה המבקשת בקשה דחופה למתן החלטה בבקשה לביטול

פסק דין
"שניתן בטעות", ולאור החלטת ביה"ד (כבוד סגן הנשיא, השופט ש. טננבוים) שנתן ארכה נוספת למשיבה להגיב (שנתן ההחלטה, בהעדרי מביה"ד).

4.
עם שובי משבתון – ניתנת החלטתי עתה:

א.
החלטות ביה"ד, ובכלל כך פסה"ד, ניתנו כדין, ללא טעות ואף נמסרו כדין למבקשת!


העובדה כי ב"כ המבקשת מצויה היתה בחופשת לידה – אינה הופכת את ההחלטות שניתנו ל"טעות" – ודאי כך, כשלא הובהר כלל בבקשה, טיבה/טבעה של "טעות" נטענת זו, כמתחייב.


הבקשה אינה מלווה בתצהיר, ואף אין בה אמירה, כביכול, לא נתקבלו אצל המבקשת החלטות ביה"ד שבסופן ניתן פסה"ד המוחק ההליך המקורי! ואף לא, מה אירע בין קבלתן, ל"עיון אקראי" שנערך בתיקי ב"כ המבקשת!


כך, גם לא היה מקום לטענה – כביכול "מאז לא ניתנה החלטה לגופה של בקשה", שהרי
ב- 15.8.10 נקבע שבקשה להסרת עיקול ועיכוב הליכי גביה אינה בסמכותנו.


ב- 17.8.10 ניתנה החלטה נוספת (ע"ג תגובת המשיבה לבקשה לעיכוב הליכי גביה) וב- 18.11.10 ניתנה החלטה נוספת ע"י ביה"ד.


רק ביום 27.12.10, יותר משבועיים לאחר המועד בו היה על המבקשת להודיע עמדתה – ניתן פסה"ד המוחק הבקשה להארכת מועד לבקשה להישפט!

ב.
חרף כל האמור – משהמשיבה, באדיבותה, הסכימה לביטול פסה"ד – נעתרת הבקשה ופסה"ד מיום 27.12.10 – בטל בזאת.

5.
בקשה להארכת מועד להגשת בקשה להשפט

א.
ביום 19.7.10 הגישה המבקשת, באמצעות ב"כ, בקשה להארכת מועד להגשת בקשה להשפט (ובקשה לעיכוב הליכי גביה ובקשה דחופה לעיכוב הליכי גביה, בקשה מ- 9.8.10 – בה ניתנה החלטה ב- 15.8.10, הדוחה הבקשה לעיכוב הליכי גביה משאינה בסמכות ביה"ד; אגב כך, יש להזכיר כי מסירת הבקשה לעיכוב הליכים, לכשעצמה – אין בה להטיל על המשיב החובה להגיב לה).


טוענת המבקשת כי "בסביבות חודש אפריל 2008" התקבלה אצלה הודעת קנס בגין העסקת עובד זר (חמד אבו סריס; "העובד") ביום 17.7.05 ברח' ריינס 20 ב"ב ("הארוע"; "האתר"; "הקנס").


העובד לא הועסק על ידה ותמיד הקפידה לא להעסיק עובדים זרים. באתר הועסקו קבלנים רבים על ידי המזמין (מר אלי מלך שפירא; "המזמין").


המבקשת ביקשה ב- 14.4.08 לבטל הדו"ח ולהשפט – בקשה שנמסרה למשיבה (ג' לבקשה) והמשיבה אף זימנה המבקשת (מכתב מ-12.10.08) לחקירה (ליום 18.11.08 – כך, ככל הנראה, משבנספח ד' שצירפה המבקשת מועד החקירה הושחר).


מאז ועד אפריל 2010, כשנתיים אח"כ, לא פעלה המשיבה. רק אז קיבלה המבקשת לראשונה "דרישה נוספת לתשלום החוב" בגין קנס ע"ס 13,500 ₪ (נספח ה'). אז (27.4.10) פנתה, באמצעות ב"כ, וביקשה להשפט בגין הקנס ונענתה במכתב המשיבה (7.6.10) בו נאמר כי היה עליה לחזור על בקשתה להשפט, לאחר שקיבלה החלטת התובע המוסמך, שלא לבטל הקנס (החלטה שמעולם לא הגיעה לידיה).


ביום 18.6.10 התקבלה אצלה הודעת עיקול על רכב.


עפ"י הלכת סיון (עפ"א 14/05) נקבעו 2 שיקולים חלופיים להארכת מועד לבקשה להשפט: טעם סביר/מוצדק לאיחור (ולא טעמים מיוחדים) ; טעם בעל משקל משמעותי בגינו מוצדק להאריך המועד. המבקשת לא איחרה בהגשת בקשתה ולחילופין, מתקיימים בה 2 השיקולים דלעיל.


המבקשת הגישה בקשתה להשפט בסמוך לקבלת הודעת הקנס, כאמור בסעיף 8 (ג) לחוק העבירות המנהליות, התשמ"ו-1985 ("החוק") ולא איחרה בבקשתה. החלטת התובע המוסמך לא התקבלה אצלה מעולם ולכן, טרם חלף המועד לבקשתה ומתקיימים טעמים מוצדקים וסבירים לאיחור, בעלי משקל משמעותי המצדיקים קבלת הבקשה.


המבקשת הוכיחה רצינות ושקידה בהתייחסות לקנס – הגישה בקשתה במסודר ובמפורט מיד עם קבלת הקנס, שלחה בקשתה בדואר רשום עם אישור מסירה, לא זלזלה ולא התרשלה ולא התעלמה מהוראת החוק. עם התברר הליכי הגביה פנתה מיד לייעוץ משפטי, וכך גם עתה.


לבקשתה צורף תצהיר מנהל המבקשת (מר אמנון צוקר; "המנהל"). בתצהירו מוסיף המנהל כי המבקשת התייצבה לחקירה "בלוויית כל המסמכים הדרושים בהם רשימת מלוא הקבלנים שהועסקו באתר".


מש"לא הגיעה לידי המבקשת החלטה כלשהי בדו"ח על כן הניחה המבקשת כי הדו"ח בוטל" (הדו"ח
- "הקנס"; ההדגשה במקור).

ב.
ביום 11.8.10 הגישה המשיבה תגובתה בה עתרה לדחיית הבקשה (על כל
עתירותיה; נתייחס אך לבקשה לארכת מועד לבקשה להישפט).


באירוע נמצא העובד עוסק בעבודות פינוי פסולת בניין. חקירת המפקחים העלתה שהוא עובד המבקשת. המנהל, שנכח במקום – סירב למסור עדות.


המבקשת זומנה לחקירה, זימון שחזר כ"לא נדרש".


בעקבות הביקורת וחומר הראיות שבפני
המפקח והתובע המוסמך, הוטל הקנס ונשלח לכתובת המבקשת, שברשם החברות, ומשחזר (7.06) נשלח לכתובת המנהל (8.06) וכשאף זה חזר, נשלח בשלישית והתקבל (9.4.08).


המבקשת הגישה (14.4.08) בקשה לביטול הקנס עם בקשה להשפט. בקשתה לביטול נשלחה לחקירה וב- 16.12.08 נחקר המנהל.


הבקשה לביטול נדחתה, הומצאה למבקשת ב-10.9.09 (ג 1, 2) ולפיכך היה עליה להגיש בקשתה להשפט עד 10.10.09 – אלא שהגישה בקשתה רק ב- 27.4.10. המבקשת נענתה (13.6.10). חרף כך הגישה בקשתה דנא רק לאחר עיקול שהוטל על רכבה (18.6.10, 22.7.10).


הודעות הקנס והחלטת התובע המוסמך הדוחה הבקשה לביטול נמסרו כדין למבקשת ולכתובתה, כאמור בסעיף 35 (א) (2) לחוק ובענייננו, 10.9.09. משכך, עפ"י סעיף 8א(ה) לחוק היה עליה להגיש בקשתה עד 10.10.09.


טענת המבקשת כי לא קיבלה ההחלטה – חוטאת לאמת.


בהתאם, המבקשת מסתירה עובדות מהותיות בבקשתה וכך אף המנהל.


בסעיף 13ב לחוק נקבע כי בקשה להארכה יש להגיש בנסיבות יוצאות דופן ומנימוקים שירשמו, ובהלכת סיון פורשה הוראה זו.


לא הוצג טעם מיוחד/שיקולים ענייניים שיצדיקו האיחור הרב בבקשתה ולא פגם ההמצאה.


משלא הוכיחה טעם מוצדק/סביר לאיחור ולשיהוי שבבקשה – דין כי תדחה בקשתה, ודאי לאור תכלית החוק (בג"צ 5537/91 אפרתי נ' אוסטפלד; רע"פ 2547/07 קלמנט נ' משרד התמ"ת; עפ"א 1004/01 קשת היפרטוי נ' מד"י).


לאור כל האמור – עתרה המשיבה לדחיית הבקשה.


ובאשר לבקשה לעיכוב הליכי גביה וביטל עיקול – המשיבה אינה הגוף האמון על כך אלא המרכז לגביית קנסות ("המרכז") וזה – אינו בסמכות ביה"ד (עפ"א 56/08 מד"י נ' א. אודי חברה קבלנית).


משכך, עתרה לדחיית הבקשה לביטול הליכי גבייה וביטול עיקול.

ג.
ולהכרעתי –

אין בפני
י איזשהו הסבר/התייחסות/מענה של המבקשת לטענות המשיבה ואסמכתאותיה לעניין קבלת החלטת התובע המוסמך מ-19.8.09 – המבהירה ומפנה תשומת ליבה של המבקשת לכך כי עליה להגיש בקשתה להשפט, לפי סעיף 8 א לחוק "תוך שלושים יום מיום קבלת מכתב זה". (ההדגשה במקור; ג1 לתשובה), מכתב שנמסר למבקשת (לפי כתובתה בבקשתה) ביום 16.9.09! (ג2 לתגובה).


די בכך כי המבקשת קיבלה מכתב זה, לא אזכרה אותו כלל בבקשתה דנא וטענה, גם בתצהיר מנהלה – כי לא נמסר לה איזשהו מענה מ-2008 (עת נחקרה) ועד אפריל 2010, ולכן "הניחה" כי הקנס בטל – כדי דחיית בקשתה.


מעניין לציין כי המבקשת "מניחה" – אך, משום מה, אינה מציינת כי ביררה/ביקשה לבדוק אם ומה נקבע.


ודאי וודאי כך – כשגם כשמצאה המבקשת להפנות למשלוח בקשתה בדואר רשום, בגין שביתה שהתקיימה בבית הדין (כתגובה להחלטה מ-19.6.11) – לא מצאה להתייחס לעיתוי זה, או לאישור מסירה זה!


כך, גם בשים לב לטענת המבקשת לפיה להפתעתה קיבלה באפריל דרישה נוספת לתשלום חוב.


דא עקא, חרף הפתעתה וביודעה את הוראות הדין (כולל ברישום ע"ג הודעת הקנס) לא "אצה" לה הדרך לפעול עפ"י החוק – אלא נדרשה ל-3 חודשים נוספים עד שהגישה הבקשה דנא.


כך, גם מקבלת התשובה (ז' לבקשה) ב-13.6.10 (כטענת המשיבה, ד2 לתגובה) או "במחצית חודש יוני 2010" (כטענת המבקשת) הגישה המבקשת בקשתה לביה"ד
וגם אז אין התייחסות לטענה שבאותו מכתב,
בדבר "מסירה" למבקשת, עוד ב- 9.09, של תשובת התובע המוסמך.


העובדה
כי בפני
יתה הראשונה למשיבה ביקשה המבקשת להשפט וכן ביטול הודעת הקנס – אין בה לסייע לה, שהרי עפ"י הוראות החוק אין ניתן להגיש בקשות אלה לחילופין וממילא, נידונה ראשית הבקשה לביטול, כמתחייב ממיצוי הדין.


עוד אוסיף כי לבקשתי, הודיעה המשיבה כי אינה מבינה מהי דרישה לתשלום חוב שנשלחה ב-31.1.10 (כנטען בדרישה שהמבקשת קיבלה ב- 4.10 ; נספח ה' לבקשה) וממילא, אינה יודעת על הטלת קנס ב- 1.10 המבקשת התעלמה מענין
זה ולא הבהירה אותו כלל, גם בהודעתה מ-20.6.10 – הגם שמצאה להדגיש בפני
בית הדין מועד לבקשתה (ולמסירתה למשיבה).
– גם בכך יש הצדקה כדי אי העתרות לבקשה (שהרי גם מהודעה זו נדרשה המבקשת לחודשים עד לבקשתה – וללא הנמקה).

כך ראוי להזכיר כפי שנקבע בהחלטה שניתנה ב- 8.10 – הבקשה לעיכוב הליכי גביה והסרת עיקול מרכב – אינה בסמכות ביה"ד, משעסקינן בפעולה שבסמכות המרכז ולא המשיבה (בהתאם, נספח ה' לבקשה – נשלח ע"י המרכז ולא ע"י המשיבה).




ממילא, אין למצוא בבקשה, לאור כל האמור – הנמקה ראויה, טעם סביר או מוצדק לאיחור, או טעם בעל משקל משמעותי.

ניתנה היום, יא' תמוז תשע"א, 13 ביולי 2010, בהעדר הצדדים.










המש בית דין אזורי לעבודה 31549-07/10 אמנון צוקר בע"מ נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 13/07/2010)