פסקי דין על רודין אבן | פסקי דין על גני נעמן | פסקי דין על יוסף חיים גרונדלנד | פסקי דין על חוה פינק ואח' |

23880-09/09 א     14/07/2011




א 23880-09/09 רודין אבן נ' גני נעמן בע"מ, יוסף חיים גרונדלנד, חוה פינק ואח'








בית משפט השלום בחיפה



ת"א 23880-09-09 אבן נ' גני נעמן בע"מ
ואח'






בפני

כב' השופטת
מעין צור


התובע

רודין אבן


נגד


הנתבעים

1.גני נעמן בע"מ
2.יוסף חיים גרונדלנד
3.חוה פינק
4.שלום פינק




פסק דין


1.
התובע הינו בעל מניות ומנהלה של חברה, אשר התקשרה בחוזה לשכירת מקרקעין עם נתבעת מס' 1 (להלן: "גני נעמן") באמצעות הנתבעים האחרים. התובע ערב להתחייבויותיה של החברה כלפי גני נעמן. לטענת התובע, התקשרה החברה בחוזה עם גני נעמן בעקבות הטעיה מצידם של הנתבעים, אשר הקנתה לחברה זכות לבטל את החוזה. בנוסף הופר החוזה, והפרה זו הובילה להתמוטטותה של החברה. התובע היה ערב לחובות החברה בחשבונה בבנק הפועלים בע"מ. כתוצאה מהתמוטטות החברה נגרמו לתובע נזקים, שבגינם עותר הוא לפיצוי בתביעה זו.

הרקע העובדתי
2.
התובע היה בעל המניות בחברת בון הום בע"מ (להלן: "בון הום") ומנהלה של החברה עד שנת 2006.
3.
ביום 20.6.04 נכרת בין בום הום לבין גני נעמן חוזה שכירות, שעל פיו השכירה גני נעמן לבון הום נכס מקרקעין באזור התעשיה עכו דרום (להלן: "החוזה" ו"המושכר") למשך שנתיים, החל מיום 1.7.04 עד יום 30.6.06. על החוזה חתמו בשם גני נעמן נתבע 2 ואירנה פישר ז"ל.
4.
בסעיף 8 לחוזה נכתב כי זכות הבעלות או החכירה במושכר הינה של ארבעה אנשים: נתבע 2, נתבעת 3, אירנה פישר ז"ל וחנה אליזבטה פישר, אשר אינה צד בהליך זה.
5.
עובר לחתימת החוזה נוהל בין הצדדים משא ומתן. מטעם גני נעמן נוהל המשא ומתן על ידי נתבע 4 (להלן: "פינק"). במהלך המשא ומתן הוחלפו בין הצדדים טיוטות והערות, עד שבסופו של דבר נחתם החוזה, שאותו ערך עו"ד פלק, ב"כ הנתבעים בהליך זה, במשרדו של עו"ד פלק.
6.
בחודש פברואר 2005 חדלה בון הום מלשלם את דמי השכירות עבור המושכר על פי החוזה.
7.
גני נעמן הגישה תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום דמי השכירות המגיעים לה לפי החוזה נגד בון הום ונגד התובע (ת.א. 17990/07) (להלן: "התביעה לדמי שכירות"). נגד בון הום ניתן

פסק דין
. לתובע ניתנה על ידי כב' הרשמת ספרא – ברנע רשות להתגונן מפני התביעה, ואולם ערעור שהגישה גני נעמן על ההחלטה התקבל בחלקו על ידי כב' השופט חדיד, באופן שהרשות להתגונן שניתנה צומצמה (ע"ר (שלום חיפה) 20553-09-09) (להלן: "החלטת השופט חדיד").
טרם ניתן

פסק דין
בתביעת גני נעמן נגד התובע.

טענות הצדדים
8.
התובע טוען, כי במהלך המשא ומתן לקראת כריתת החוזה הוטעה על ידי הנתבעים, הטעיה שהקנתה לבון הום זכות לבטל את החוזה. עוד טוען התובע, כי הנתבעים הפרו את החוזה הפרה יסודית. התנהלותם של הנתבעים הובילה לקריסתה של בון הום, ולנזקים שנגרמו לתובע כתוצאה מכך.
לטענת התובע נזקו הינו הסכום שאותו הוא משלם בתשלומים לבנק הפועלים בע"מ (להלן: "הבנק") בשל ערבותו לחובותיה של בון הום לבנק, חוב שנוצר בעקבות השקעותיה של בון הום במושכר. לחילופין נזקו הינו הסכומים ששולמו לנתבעים כדמי שכירות והסכום אותו תובעת גני נעמן בתביעה לדמי שכירות.
9.
מנגד טוענים הנתבעים, כי לתובע אין עילת תביעה נגדם, וכי אין יריבות בין התובע לבינם. הנתבעים מכחישים את טענות התובע, כי הוטעה במהלך המשא ומתן לקראת כריתתו של החוזה, כי החוזה הופר, וכי יש קשר בין שכירת המושכר לבין התמוטטותה הכלכלית של בון הום. הנתבעים אף מכחישים את נזקיו של התובע.
בנוסף טוענים הנתבעים, כי לגבי חלק מטענותיו של התובע מתקיים השתק פלוגתא לאור החלטת השופט חדיד.

דיון והכרעה
10.
כבר בפתח הדברים אציין, כי דין התביעה להידחות מחמת היעדר עילה. התובע מבסס את טענתו בדבר זכותו לפיצוי בגין נזקיו על הוראות חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: "חוק התרופות"). דא עקא כי הזכות לתרופות לפי חוק התרופות נתונה ל"נפגע", המוגדר בסעיף 1 לחוק כ"מי שזכאי לקיום החוזה שהופר". בענייננו, אף בהנחה שהופר החוזה, ה"נפגע" הינה חברת בון הום בע"מ, שהינה אישיות משפטית נפרדת, ולא התובע.
טענתו של התובע הינה, כי הוא זכאי לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהפרת החוזה בין גני נעמן לבון הום, שהובילה לקריסתה של בון הום ולכך שמכוח ערבותו כלפי הבנק לחובותיה של בון הום משלם התובע לבנק חובות אלה בתשלומים, בהתאם לסיכום בינו לבין הבנק. לא מצאתי כל בסיס שבדין לחייב צד שמפר חוזה לפצות אדם שאינו צד לחוזה, אלא ערב לחובותיו בבנק של הצד הנפגע מן ההפרה, בגין נזקיו. אדם כזה אינו זכאי לתרופות לפי דיני החוזים, והתובע לא הציג לפניי כל בסיס אחר בדין המקים לו זכות לפיצוי.
מטעם זה דין התביעה להידחות, אף אילו היה התובע מוכיח כי החוזה עם בון הום הופר, וכי ההפרה היא שהובילה לקריסתה הכלכלית של בון הום.
11.
התובע טוען לחילופין, כי מן הדין לחייב את בון הום לפצותו בגין דמי השכירות ששולמו לנתבעים, ובגין דמי השכירות שתובעת גני נעמן בתביעה לדמי שכירות. דא עקא כי התובע לא הביא כל ראיה כי הוא שילם את דמי השכירות ששולמו, ולא בון הום. לגבי דמי השכירות שתובעת גני נעמן, הרי שאין חולק כי אלה לא שולמו, ובוודאי שאין התובע זכאי לפיצוי עבור סכומים שלא שילם. אם סבור התובע, כי אין לחייבו בתשלום דמי השכירות שלא שולמו, היה עליו להעלות טענותיו במסגרת הגנתו בתביעה לתשלום דמי השכירות, ולא באמצעות הגשת תביעה נפרדת.
12.
מעבר לאמור לעיל סבורה אני, כי דין התביעה להידחות גם לגופו של עניין, שכן התובע לא הוכיח אף אחד מן הנדבכים שעליהם מבוססת תביעתו. מבנה טיעונו של התובע הינו כדלקמן:
א.
הנתבעים הטעו אותו במהלך המשא ומתן לקראת כריתתו של החוזה, והחוזה בוטל כדין.
ב.
הנתבעים הפרו את החוזה. ההפרה הינה הפרה יסודית, אך גם אם אינה הפרה יסודית ניתנה לנתבעים ארכה לקיום החוזה טרם ביטולו.
ג.
ההטעיה וההפרה מתבטאות בכך שהנתבעים לא גילו לו ולפיקו שוורץ, אשר ביחד איתו ניהל את המשא ומתן לקראת כריתתו של החוזה מטעם בון הום, כי לגני נעמן אין זכויות במושכר. כמו כן לא גילו להם הנתבעים, כי יש להם בעיות עם שוכרים קודמים אשר חייבים להם דמי שכירות וחייבים לעירית עכו (להלן: "העיריה") ארנונה. כתוצאה מכך בון הום לא יכולה הייתה לסלול במושכר אספלט, ולכן לא יכולה הייתה להשתמש במושכר לצרכים שלשמם שכרה אותו, דהיינו בניית קונטיינרים ואחסונם כקבלן משנה של חברת מרין קונטיינרס (להלן: "מרין"). בעקבות זאת ירדו לטימיון השקעותיה של בון הום במושכר בסכום של כ-150,000 ₪. כמו כן נגרמו לבום הום הפסדי רווחים בסכום של כ-200,000 ₪ כתוצאה מחוסר יכולת לקיים את הפעילות המתוכננת בתחום הקונטיינרים. הדבר הוביל לקריסתה של בון הום.
ד.
בנוסף לא ידע התובע כי פינק אינו מוסמך לייצג את גני נעמן, וכי לגני נעמן אין כל זכויות במושכר.
ה.
התובע שילם, מכוח ערבותו, את חובותיה של בון הום לבנק, ואלה הם נזקיו. לחילופין הוא זכאי להחזר דמי השכירות ששולמו.
אתייחס לטענותיו של התובע אחת לאחת.

חוסר היכולת לסלול אספלט:
13.
התובע טוען, כי לא ניתן היה לסלול במושכר אספלט בשל חובות של שוכרים קודמים לרשויות. בסעיף 7 לתצהירו (ת/2) ציין, כי הדבר נודע לו ממודדים שהיו במקום. בחקירתו הנגדית מסר, כי מדובר במודדים שעבדו בסמוך למושכר ונכנסו אל המושכר, ואז שאל אותם והם השיבו, כי לא ניתן לשים במקום אספלט (עמ' 32 שו' 1-13). מדובר בעדות בלתי קבילה, הן מחמת היותה עדות שמיעה, הואיל ואותם מודדים לא הוזמנו לעדות, והן מחמת היותה עדות סברה, שכן לא ברור מהו הבסיס לטענה זו של המודדים. אציין כי הצדדים התנגדו לעדויות בלתי קבילות, לרבות עדויות שמיעה ועדויות סברה (עמ' 9 שו' 12-14), ועל כן לא אוכל להשתית מסקנה כלשהי על עדות זו.
14.
בחקירתו הנגדית טען התובע בנוסף, כי בון הום פנתה במכתב לעיריה בבקשה לסלול במושכר אספלט, אך נענתה כי הדבר אינו אפשרי (עמ' 32 שו' 31 – עמ' 33 שו' 3). ראשית, טענה זו לא הועלתה בתצהיר התובע, ולא מצאתי כי הסברו של התובע, שלא מצא לנכון לציין זאת (ראה עדותו בעמ' 33 שו' 5-9) הינו הסבר המניח את הדעת. יתירה מכך: בהמשך חקירתו הנגדית טען התובע, כי התקיימה פגישה בעיריה בנושא האספלט (עמ' 39 שו' 27 – עמ' 40 שו' 18). גם לדברים הללו אין זכר בתצהירו של התובע.
15.
עדותו של התובע בדבר הפניה לעיריה בנושא האספלט ותשובתה אינם מהימנים עלי. מדובר בנושא מרכזי ומהותי בטיעונו של התובע, שכן לטענתו מנע הדבר את השימוש המתוכנן במושכר. חרף זאת לא נזכרים הדברים בתצהירו. אך הגיוני הוא להניח כי אילו אכן היו חילופי מכתבים עם העיריה בנושא זה, ואילו אכן התקיימה פגישה בעיריה שבה נאמר על ידי הגורמים המוסמכים כי לא ניתן לסלול במושכר אספלט, היו הדברים נזכרים בתצהירו של התובע, שלא היה מסתפק בנקודה כה מהותית מבחינתו בהסתמכות על עדות שמיעה מפיהם של מודדים שאינם מוכרים לו.
בנוסף, הרי שהתובע יכול היה לבסס טענתיו בקלות, אילו היה מגיש כראיה את המסמכים המצויים ברשותה של העיריה, או מזמין לעדות נציג מטעמה. התובע לא הגיש כל מסמך המאשר את טענותיו, ומנגד צרף לכתב התביעה המתוקן מכתב שכתב לעיריה ביום 20.9.04 שעניינו בקשה לביטול חיובי ארנונה, שבו טען כי לא מתקיימת פעילות עסקית במושכר, ועל כן ביקש לבטל את חיובי הארנונה של בון הום (המכתב צורף גם כנספח ד.1 לתצהיר פינק). כמו כן צרף את תשובת העיריה מיום 28.10.04, שבה הוזמן לפגישה בנושא חיובי הארנונה (המכתב צורף גם כנספח ד.2 לתצהיר פינק). לא מצאתי בעדותו של התובע הסבר סביר לכך שמסמכים שאינם נוגעים למחלוקת בתיק הוגשו מטעמו, ואילו מסמכים שהינם מהותיים להוכחת טענותיו לא הוגשו.
16.
לפיכך הנני קובעת, כי התובע לא הוכיח, כי הייתה מניעה כלשהי לסלול במושכר אספלט, וכי פנה בבקשה כזו לעיריה ונענה בשלילה. מקל וחומר שלא הוכיח, כי המניעה לסלול במקום אספלט הינה בשל חובות ארנונה של שוכרים קודמים. התובע עצמו, שטען כי בעיריה נאמר לו שלא יוכלו לסלול אספלט, מסר בחקירתו הנגדית כי לא נאמרה לו הסיבה לכך שלא ניתן לסלול אספלט במקום (עמ' 41 שו' 16-17).



קיומם של חובות ארנונה של שוכרים קודמים:
17.
לטענת התובע, לגני נעמן היו בעיות משפטיות עם שוכרים קודמים, שלהם נותר חוב ארנונה לעיריה בגין שכירת המושכר. הנתבעים לא גילו לו עובדה זו במהלך המשא ומתן לקראת כריתת החוזה.
18.
בתצהירו ובעדותו בפני
י מסר התובע, כי למד על חובות השוכרים הקודמים לעיריה מפיהם של מודדים שעבדו בסמוך למושכר (סעיף 7 לתצהירו), ומאחרים שזהותם אינה זכורה לו (עמ' 44 שו' 28-32). מדובר בעדויות שמיעה אשר אינן קבילות לנוכח התנגדותם של הצדדים לעדויות מסוג זה, ולכן לא אוכל לבסס עליהן ממצא עובדתי.
התובע אף מסר בעדותו, כי ממכתב שקיבל והיה מיועד לגני נעמן למד על קיומו של סכסוך משפטי בין גני נעמן לבין אדם בשם סעדון או חברת קנדקס. בנוסף שמע משוכר קודם בשם אילן, כי גם לו היו בעיות משפטיות, אשר את טיבן לא פרט (ראה: סעיף 8 לתצהירו, וחקירתו הנגדית בעמ' 36 שו' 15-19). אף עדויות אלה הינן עדויות שמיעה בלתי קבילות, מה גם שלא ברור מה היה תוכן המכתב שראה התובע, ומה טיבו של הסכסוך שעליו מסר לו אילן.
אוסיף כי גם פסק הדין בע"א 1828/97 שצורף כנספח 6 לכתב התביעה, ולא צורף לתצהיר התובע, אינו מהווה ראיה התומכת בטענות התובע לגבי קיומו של סכסוך בין הנתבעים לבין שוכר אחר, אשר הינו רלבנטי להליך זה, ולו מן הטעם שמדובר ב

פסק דין
משנת 1997, הנוגע לסכסוך שנתגלע מספר שנים קודם לכן, ועל כן אינו רלבנטי לתקופת האירועים נשוא התביעה.
19.
התובע צרף לתצהירו מכתב של עו"ד פלק לבית קנדקס בע"מ (להלן: "בית קנדקס") מיום 29.6.04, שבו נכתב כי בית קנדקס מפרה את חוזה השכירות עימה באי תשלום דמי שכירות ובאי תשלום ארנונה, ועל כן מודיעה גני נעמן על ביטול חוזה השכירות עימם. התובע לא הזמין לעדות מטעמו עד מטעם העיריה, ואף לא הגיש כל מסמך מן העיריה אודות קיומם של חובות ארנונה, מיהו החייב, אם שולמו החובות ומתי. מכתבו של עו"ד פלק הינו הראיה הקבילה היחידה שהוגשה בנושא זה, וכל שניתן ללמוד ממנו הוא, כי ביום 29.6.04 טענה גני נעמן כי לבית קנדקס חובות ארנונה ודמי שכירות.
20.
לגישתו של התובע העובדה שגני נעמן לא גילתה לו עובדות אלה לפני חתימת החוזה מהווה הן הפרה של החוזה והן הטעיה.
21.
"הפרה" מוגדרת בסעיף 1 לחוק התרופות כ"מעשה או מחדל שהם בניגוד לחוזה". התובע לא הצביע על הוראה כלשהי בחוזה שגני נעמן פעלה בניגוד לה. די בטעם זה על מנת לדחות את הטענה כי החוזה הופר.
בנוסף, אף אם הייתה הפרה שהקנתה לבון הום זכות לבטל את החוזה, הרי שזו לא ביטלה את החוזה כדין. הדרך לבטל חוזה בעקבות הפרתו קבועה סעיף 8 לחוק התרופות הקובע, כי ביטול החוזה יהיה בהודעת הנפגע למפר תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על ההפרה, ואם מדובר בהפרה לא יסודית – תוך זמן סביר לאחר תום הארכה שנתן הנפגע למפר לקיום החוזה.
22.
באשר לטענת ההטעיה – סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") קובע את התנאים לקיומה של הטעיה המהווה פגם בכריתת החוזה. על מנת שאי גילוין של עובדות יחשב כהטעיה צריכות העובדות להיות עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות מחויב הצד השני לגלותן. בנוסף, על המתקשר שהוטעה להוכיח כי התקשר בחוזה עקב טעות שהינה תוצאה של אי הגילוי. בענייננו אף אם אניח, כטענת התובע, שהיה על גני נעמן לגלות לבון הום את דבר הסכסוך בינה לבין בית קנדקס, וכי אילו היתה יודעת על כך לא הייתה בון הום מתקשרת בחוזה, הרי שאין הדברים יכולים להועיל לו, שכן בון הום לא ביטלה את החוזה כדין.
סעיף 20 לחוק החוזים קובע לגבי ביטול חוזה בעקבות הטעיה, כי הביטול יהיה בהודעת המתקשר שהוטעה לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול.
ביטול החוזה בידי המתקשר שהוטעה אינו חובה אלא זכות של המתקשר. הביטול תלוי ברצונו של המתקשר, ומתבצע על ידי פעולה שלו. כל עוד לא מפעיל המתקשר את זכות הביטול שקמה לו, נשאר החוזה תקף ומחייב. פעולת הביטול חייבת להיעשות תוך זמן סביר ובאופן מקובל (ראה: ע"א 7730/09 ניסים כהן נ' מבני גזית (2000) בע"מ (6.6.11), שאליו הפנה התובע, בסעיף 16 לפסק דינו של כב' השופט פוגלמן).
23.
התובע מסר בעדותו, כי נודע לו מפיהם של המודדים שלא ניתן לסלול בשטח אספלט בסוף אוקטובר – תחילת נובמבר 2004 (עמ' 32 שו' 4-10). בסעיף 9 לתצהירו מסר התובע, כי שמונה חודשים מיום חתימת החוזה, כלומר בסוף פברואר – תחילת מרץ 2005, אמר לפינק, כי הם אינם יכולים להמשיך בפעילות. בחקירתו הנגדית הבהיר, כי באותו שלב לא ביטל את החוזה. רק אחרי שנה, כשהבין שהדבר סופי, שוחח עם פינק ואמר כי ברצונם לבטל את החוזה, ופינק השיב כי אינם זכאים לבטלו. לטענתו אף הוצא מכתב בעניין (עמ' 43 שו' 14-32). ואולם התובע לא הגיש כל מכתב שנשלח באותה תקופה. לכתב התביעה צרף התובע מכתב עליו הוא חתום כמנהלה של בון הום, שהתאריך על גביו הינו 12.3.06, שכותרתו: "חוזה שכירות מיום 20.6.04 – הודעה על ביטול חוזה שכירות" (להלן: "מכתב הביטול"). מכתב זה נשלח לגני נעמן בחודש ספטמבר 2006, דהיינו למעלה מחודשיים לאחר שהסתיימה תקופת השכירות לפי החוזה, ביום 30.6.06. כשנדרש התובע להסביר את הדברים בחקירתו הנגדית מסר גרסה בלתי סבירה, שאינה נתמכת בראיות ואינה מעוררת אמון. לטענתו את המכתב כתב לפני 12.3.06, וככל שזכור לו שלח אותו הרבה לפני ספטמבר 2006, ובחודש ספטמבר 2006 שלח אותו פעם שניה. הוא אף ציין כי שלח הרבה מכתבים נוספים, אולם מיד לאחר מכן מסר, כי אינו זוכר אם שלח מכתבים נוספים, וכי אולי בון הום שלחה (עמ' 30 שו' 13 – עמ' 31 שו' 8).
24.
מכתב הביטול לא נשלח תוך זמן סביר לאחר שנודע לתובע, לפי גרסתו הוא, אודות חוסר היכולת לסלול אספלט, וזאת אפילו בהנחה שנשלח גם בחודש מרץ 2006, ולא רק בחודש ספטמבר 2006.
זאת ועוד: התובע מסר בסעיף 1 לתצהירו, כי "החל מינואר 2006 אני לא קשור יותר לחברה. החברה נמכרה ב-1.1.06 ...". מכתב הביטול נושא תאריך 12.3.06. אף אם אניח כי המכתב נשלח במועד זה, הרי שבמועד זה לא היה לתובע מעמד כלשהו בבון הום, ועל כן הוא לא היה מוסמך להודיע בשמה על ביטול החוזה.
25.
התובע מבקש להסתמך על שיחתו בעל פה עם פינק, כשנה לאחר חתימת החוזה, דהיינו בסוף יוני 2005, כהודעת ביטול. ראשית, איני נותנת אמון בגרסת התובע, כי אכן התקיימה שיחה כזו. גרסת התובע הותירה בי רושם בלתי מהימן, כפי שארחיב להלן. כמו כן, אם אומנם היה מודיע לפינק ביוני 2005 אודות ביטול החוזה, לשם מה שלח את המכתב הביטול? ומדוע לא נזכרת אותה שיחה במכתב הביטול? לא למותר לציין, כי לאותה שיחה בעל פה שבה נטען כי החוזה בוטל אין זכר בכתב התביעה המתוקן, שבו נטען כי מכתב הביטול מיום 12.3.06 הוא ההודעה אודות ביטול החוזה (סעיף 35 לכתב התביעה המתוקן).
שנית, אף אם אניח, כי אכן הודיע התובע לגני נעמן בסוף יוני 2005 על ביטול החוזה, אין מדובר בהודעת ביטול תוך זמן סביר, שכן היא נמסרה כשמונה חודשים לאחר שלתובע נודע על חוסר האפשרות לסלול במקום אספלט. שמונה חודשים אינם מהווים פרק זמן סביר, מה גם שאת דמי השכירות חדלה בון הום לשלם כבר בחודש פברואר 2005, אז לא כובד השיק שמועד פרעונו היה ביום 1.2.05. זאת בזמן שאפילו לפי גרסת התובע עצמו עמד החוזה בתוקפו. מכאן שאפילו לפי גרסתו של התובע בון הום היא זו שהפרה את החוזה.
26.
כאן המקום להזכיר גם את טענת התובע בסעיף 5 לתצהירו, כי הנתבעים לא גילו לו עובר לחתימת החוזה כי יש במקום שוכר אחר אשר לא פינה את המקום "פינוי פורמלי".
העובדה שהמושכר היה מושכר במועד חתימת החוזה לבית קנדקס עולה ממכתבו של עו"ד פלק לבית קנדקס מיום 29.6.04, דהיינו תשעה ימים לאחר החתימה על החוזה, שבו הודיע עו"ד פלק לבית קנדקס על ביטול החוזה עימה בשל הפרתו.
התובע טוען כי אי גילויה של עובדה זו מהווה הטעיה. דא עקא כי אף בהנחה כי היה על הנתבעים לגלות לבון הום עובדה זו במהלך המשא ומתן, ואף בהנחה שגילויה של עובדה זו היה מונע את התקשרותה של בון הום בחוזה, הרי שאין הדבר מסייע לתובע, שכן לפי גרסת התובע עצמו לא הודיע בשום שלב לנתבעים על ביטול החוזה בגלל אי גילויה של עובדה זו.
לכך מתווספת העובדה שגני נעמן ביטלה את החוזה עם בית קנדקס לפני תחילתה של תקופת השכירות, הנכס נמסר לבון הום כשהוא פנוי, ובשום שלב במהלך תקופת השכירות לא העלתה בית קנדקס טענות כי יש לה זכויות כלשהן במושכר. אי הגילוי לא גרם, איפוא, לבון הום כל נזק.

זכויותיה של גני נעמן במושכר:
27.
לטענת התובע, גני נעמן לא הוכיחה כי יש לה זכויות כלשהן במושכר, ועל כן היא כלל לא הייתה רשאית להשכירו לבון הום. דינה של טענה זו להידחות הן לגופו של עניין והן מחמת מעשה בית דין או מניעות.
28.
לגופו של עניין – במבוא לחוזה בפסקה הראשונה מצוינים במפורש מעמדה של גני נעמן וזכויותיה במושכר כדלקמן: "הואיל והמשכיר הינו בעל הזכות לחזקה ו/או המורשה מטעם הבעלים להשתמש ו/או להשכיר את הנכס ...". התובע לא הביא כל ראיה המצביעה על אי אמיתותם של הדברים.
זאת ועוד: פינק אישר בחקירתו הנגדית את דברי ב"כ התובע, כי האמור בפסקה זו הוסף לחוזה לאור הערה של התובע לאחר שהועברה לו טיוטה של החוזה, כי הוא מבקש "אישור עו"ד שהנכס רשום ע"ש המשכיר/ה והינו רשאי/ת להשכירו" (ראה: עדות פינק בעמ' 50 שו' 25-32). התובע הסתפק בפסקה שהוספה, ולא ביקש אישורים נוספים בנושא זה.
בנוסף, אין חולק כי במהלך כל תקופת השכירות לא נתקלה בון הום בבעיה כלשהי הנוגעת לזכויותיה של גני נעמן במושכר.
לא למותר לציין, כי טענה זו לא הועלתה על ידי בון הום בשום שלב, והיא לא ביקשה לבטל את החוזה מטעם זה. הטענה הועלתה לראשונה רק בבקשת הרשות להתגונן מפני התביעה שהגישה גני נעמן לתשלום דמי השכירות, בניסיון להדוף את אותה תביעה, וגם במסגרת אותו הליך נדחתה, ולא ניתנה בגינה רשות להתגונן.
29.
דינה של הטענה להידחות גם מחמת קיומם של מעשה בית דין או מניעות. הטענה הועלתה, כאמור, במסגרת בקשת רשות להתגונן שהגיש התובע בתביעה לדמי שכירות שהגישה נגדו גני נעמן. תחילה נתנה כב' הרשמת ספרא-ברנע לתובע רשות להתגונן בטענה זו, ואולם בקבלו ערעור על ההחלטה קבע כב' השופט חדיד, כי אין מקום ליתן לתובע רשות להתגונן בטענה זו, ובטענות אחרות שהעלה, ונתן לו רשות להתגונן בטענה אחת בלבד (ע"ר (שלום חיפה) 20553-09-09).
30.
בפסק דינו ברע"א 2237/06 בנק הפועלים בע"מ נ' רלה וינשטיין (8.3.09) (להלן: "עניין וינשטיין") קבע בית המשפט העליון, כי

פסק דין
שניתן לאחר שנדחתה בקשת רשות להתגונן מונע מבעל דין לשוב ולהעלות במסגרת הליך אחר טענות החותרות תחת ההכרעה באותה פלוגתה במסגרת פסק הדין. הדברים בוססו על קיומו של מעשה בית דין, ולחילופין על קיומה של מניעות.
בקשה לקיום דיון נוסף בעניין וינשטיין נדחתה (דנ"א 2699/09 רלה וינשטיין נ' בנק הפועלים בע"מ (30.8.09)).
ברע"א 7746/09 יעקב טוויל כהן נ' בנק לאומי לישראל בע"מ סניף התחנה המרכזית (26.11.09) חזר בית המשפט העליון על ההלכה שנקבעה בעניין וינשטיין.
31.
לטענת התובע, הלכה זו אינה חלה בענייננו, שכן החלטת השופט חדיד בערעור אינה חלוטה, הואיל ואין מדובר ב

פסק דין
אלא בהחלטה אחרת, שניתן יהיה לערער עליה גם לאחר שינתן

פסק דין
בתביעה לדמי שכירות, שהדיון בה טרם הסתיים. ואילו הנתבעת טוענת, כי פרט לאותה טענה שלגביה ניתנה לתובע רשות להתגונן, הרי שלגבי יתר הטענות המחלוקת הוכרעה ולא תידון יותר.
המחלוקת בין הצדדים נסובה, איפוא, סביב השאלה האם החלטת השופט חדיד הינה

פסק דין
, אשר הפך זה מכבר לחלוט הואיל ולא הוגש עליו ערעור, או שמדובר בהחלטה אחרת שעליה ניתן יהיה לערער במסגרת הערעור על פסק הדין שינתן בסיום ההליך, ואז אין מדובר ב

פסק דין
חלוט.
32.
החלטת השופט חדיד ניתנה במסגרת ערעור על החלטת רשמת, שבו דן כב' השופט חדיד בהתאם לסמכותו לפי סעיף 96(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי המשפט").
בהתאם לסעיף 96(ג) לחוק בתי המשפט החלטת בית משפט השלום בערעור לפי סעיף 96(ב) ניתנת לערעור ברשות לפני בית המשפט המחוזי, למעט בסוגי החלטות שנקבעו בצו לפי הוראות סעיף 52(ג).
בהתאם לסעיף 1(9) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 (להלן: "צו בתי המשפט"), אשר הוצא בין היתר מכוח סעיף 52(ג) לחוק בתי המשפט, לא תינתן רשות ערעור על החלטה ליתן רשות להגן.
החלטה שלא ליתן רשות להגן אינה מנויה בצו בתי המשפט, ועל כן בהתאם לסעיף 96(ג) לחוק בתי המשפט ניתנת החלטה כזו, אשר ניתנה על ידי בית משפט השלום במסגרת ערעור על החלטת רשם, לערעור ברשות לפני בית המשפט המחוזי.
33.
בענייננו מדובר בהחלטה "מעורבת", דהיינו החלטה שבה נדחתה בקשת רשות להתגונן לגבי חלק מן הטענות שנטענו בבקשה, וניתנה רשות להתגונן לגבי אחת הטענות. השאלה הינה אם בנוגע לאותן טענות שלגביהן דחה בית המשפט את בקשת הרשות להתגונן, מדובר ב

פסק דין
או בהחלטה אחרת.
34.
האבחנה בין

פסק דין
(דינו של

פסק דין
חלקי כדין

פסק דין
) לבין החלטה אחרת נעוצה בשאלה האם ההחלטה שניתנה סיימה את בירור המחלוקת שבין הצדדים, דהיינו האם הסתיים הדיון באותה עילה, או האם הכריע בית המשפט באופן סופי בנוגע לסעד שהתבקש בכתב התביעה. אבחנה זו הוסברה על ידי כב' השופט בייסקי בע"א 609/78 משה קן-תור נ' אמנון גלבוע, פ"ד לד(1) 239 , בעמ' 249-250 (1979):

"ואולם יכול כי בתביעה אחת יהא על בית-המשפט להכריע בשתיים או יותר עילות נפרדות, או בשני מיני סעד העומדים בנפרד בשל עילה אחת. אם סיים בית-המשפט סופית את הדיון בעילה אחת, או בענין הסעד האחד העומד בנפרד והחליט בהם, הרי לפניך פסק-דין חלקי; ואין בכך כלום כי בענין העילה האחרת או בענין הסעד הנוסף יהא עליו להמשיך לדון. המבחן עדיין יהא אם באותו ענין שבו נפלה ההכרעה נסגר הדיון. שלא כן בכל אותם המקרים בהם מפוצל הדיון שלא לצורך עילה נפרדת או סעד העומד בפני
עצמו - אלא שהפלוגתות שבאו להכרעה משמשות רק מנגנון, כדי להכין את בירור הסעד הסופי שיינתן בתובענה; כגון הכרעה בשאלת האחריות והחבות בנזיקין, המהווה רק שלב לקראת ההכרעה מה שיעור הפיצוי לו זכאי התובע. (כ2ע"א 226/61 ; וכן ד"ר זוסמן כנ"ל, שם בע' 509) (ההדגשה אינה במקור)".
35.
בע"א 3105/03 הוארד רייס נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (22.7.03) נדונה על ידי רשם בית המשפט העליון כב' השופט אוקון בקשה לסילוק ערעור על הסף. הבקשה נסובה סביב החלטה לאשר תביעה כתביעה ייצוגית רק בגין אחת העילות שנכללו בה. בבקשה לסילוק על הסף נטען כי היה על המערער להגיש בקשת רשות ערעור ולא ערעור, שכן התביעה אושרה כייצוגית לגבי אחת מהעילות. בדחותו טענה זו קבע כב' השופט אוקון:

"הכלל הוא שדחיית אחת העילות, המסיימת את הדיון באותה עילה, מקנה זכות ערעור, גם אם טרם הוכרעה שאלת הסעד שהתובע טוען לו, גם בשל עילה אחרת.

כלל זה עולה מע"א 327/66 גייגר נ' גייגר, ומע"א 609/78 קנטור נ' גלבוע, וכמובן מהחלטת כב' הרשם שחם בע"א 477/02 גונן נ' פקיד שומה חיפה".
36.
בע"א 304/89 גולאר חב' סינמטוגרפית נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד מד(1) 272 (1989) נדון מקרה שעובדותיו כדלקמן: המשיב הגיש תביעה בסדר דין מקוצר נגד המערערים בשתי עילות. המערערים הגישו בקשת רשות להתגונן. ניתנה רשות להתגונן כנגד העילה השניה וכנגד מחצית העילה הראשונה. בעקבות זאת ניתן

פסק דין
חלקי לגבי מחצית העילה הראשונה, שלגביה לא ניתנה רשות להתגונן. בהמשך ניתן

פסק דין
חלקי נוסף, שנתן תוקף של

פסק דין
להסכמה בין הצדדים לגבי המחצית השניה של העילה הראשונה. השופט (כתוארו אז) ברק דחה את ערעור על פסקי הדין החלקיים בקובעו:

"בדברי תשובתה העלתה המשיבה, בצד תשובותיה לגוף הענין, את הטענה כי הערעורים הוגשו לאחר שעבר המועד להגשתם. לדעתנו, טענה זו בדין יסודה. שני פסקי הדין החלקיים שנתנו בגין העילה הראשונה סיימו, כל אחד בחלקו שלו, את הדיון בעילה זו (ע"א 39/60 אבשלום נ. קופת הפנסיה למורים (בפרוק מרצון), פ"ד יד 799 ,795). מכיון שכך, הרי כל אחד מהם הוא בגדר "

פסק דין
" ולא בגדר "החלטה אחרת", ומן הראוי היה לערער על כל אחד מהם בתוך 45 ימים מיום מתן פסק הדין החלקי (ראה ע"א 295/82 יעקב נ. עמיתור בע"מ, פ"ד לט (2) 345; ע"א 327/66 גיגר נ. גיגר, פ"ד כא (1) 303; ע"א 609/78 קן-תור נ. גלבוע, פ"ד לד (1) 239). הערעור הוגש זמן רב לאחר ששני פסקי הדין החלקיים נתנו. משהוגש הערעור שלא כדין, דינו להדחות מטעם זה".
37.
בענייננו העלה התובע מספר טענות בבקשה ליתן לו רשות להתגונן מפני התביעה לדמי שכירות: טענה כי לא הוכח מעמד החותמים על החוזה ולא הוכחו זכויותיה של גני נעמן במושכר, טענת קיזוז, וטענת הטעיה ביחס לשימוש שניתן לעשות במושכר. כב' השופט חדיד דחה את הבקשה בכל הנוגע לשתי הטענות הראשונות, ונתן רשות להתגונן רק בטענה השלישית. החלטה זו סיימה את הדיון בשתי הטענות הראשונות. הטענות נדחו, ומשנתקבלה הכרעה זו נסגר הדיון בהן. על כן מהווה החלטת השופט חדיד בנוגע לטענות אלה

פסק דין
, ומשלא הוגשה בקשת רשות ערעור בהתאם לסעיף 96(ג) לחוק בתי המשפט במועד, הפך פסק הדין בנוגע לטענות אלה לחלוט, ועל כן בהתאם לפסק הדין בעניין וינשטיין מנוע התובע מלהעלות טענות אלה במסגרת תביעה זו.
38.
כאן המקום לציין, כי באופן תמוה התנגד התובע להגשת פרוטוקול הדיון הכולל את החלטת השופט חדיד (ראה דברי ב"כ התובע בעמ' 45 שו' 11-16). מדובר בהתנגדות חסרת בסיס. הפרוטוקול הינו תעודה ציבורית, שאין צורך בהעדת עד על מנת להגישה (ראה סעיף 32 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971).
קריסתה של בון הום:
39.
התובע טוען, כי עקב חוסר יכולת לסלול אספלט במושכר לא יכולה הייתה בון הום לבנות ולשפץ קונטיינרים, ואיבדה את העסקה עם מרין. אולם בחקירתו הנגדית הודה התובע, כי לא נחתם הסכם בין בון הום למרין (עמ' 29 שו' 29-32). מעדותו עולה, כי הוחלפו טיוטות ודברים בעל פה, אשר לא הבשילו לכדי הסכם (עמ' 28-29).
התובע לא הזמין לעדות נציג מחברת מרין, ועל כן אין לפניי תשתית ראייתית לקבוע מהי
הסיבה לכך שמרין לא התקשרה בסופו של דבר בהסכם עם בון הום. אציין כי עדות התובע לגבי הסיבות שהובילו את מרין שלא להתקשר בהסכם עם בון הום הינה עדות סברה בלתי קבילה; ואף אלמלא היה מדובר בעדות סברה, הרי שלנוכח הימנעותו של התובע מלהזמין לעדות מטעמו את נציגי חברת מרין, הימנעות הפועלת לחובתו, ולנוכח חוסר מהימנותו של התובע (נושא לגביו ארחיב להלן), אין מקום לסמוך בעניין זה רק על עדותו.
40.
לפיכך לא אוכל לקבוע, כי הסיבה לכך שלא נכרת חוזה בין בון הום לבין מרין הינה אי התאמתו של המושכר לבניית קונטיינרים עקב חוסר יכולת לסלול במקום אספלט.

מהימנות גרסת התובע:
41.
לפני סיום אתייחס בקצרה לנושא מהימנותה של גרסת התובע בתביעה זו.
42.
עדות התובע הותירה בי רושם בלתי מהימן. פרטים מהותיים שהעלה בחקירתו הנגדית לא נזכרו בתצהירו. לא אחת ניסה להתחמק ממתן תשובות לשאלות שהוצגו לו בחקירה הנגדית, או מסר תשובות סותרות. בנוסף לדוגמאות שהבאתי במהלך הדברים עד כה אביא דוגמא נוספת מעדותו של התובע בנושא גידור המושכר. בחקירתו הנגדית של התובע הוא העלה טענה חדשה, אשר לא הוזכרה בתצהירו, ולפיה פנה לעיריה בבקשה לגדר את המושכר, אך העיריה מסרה לו כי הדבר בלתי אפשרי בגלל הקרבה לרכבת. הוא טען, כי במהלך המשא ומתן שאל את עו"ד פלק האם ניתן לגדר את השטח וזה השיב בחיוב, אך בהמשך שינה גרסתו ומסר כי לא שאל, אלא אמר שברצונו לסגור את השטח, והוא אינו זוכר אם עו"ד פלק הגיב לנאמר (עמ' 40 שו' 22 – עמ' 41 שו' 10). מדובר בעניין מהותי לטענת התובע, שכן ללא סגירת השטח לא ניתן, לטענתו, להשאיר שם כלים (עמ' 40 שו' 22-23). אי אזכורו של נושא זה בכתב התביעה ובתצהירו של התובע והשינויים בגרסתו, כמו גם הימנעותו מלזמן עד מטעם העיריה ומלהגיש מסמכים בנושא זה, מעידים על חוסר מהימנותה של גרסת התובע.

סוף דבר
43.
לנוכח כל האמור לעיל אני דוחה את התביעה.
44.
בהידרשי לסוגיית ההוצאות שראוי לפסוק לזכות הנתבעים סבורה אני שיש לתת ביטוי לכך שהסתבר כי מדובר בתביעת סרק, הנעדרת בסיס שבדין; אשר הוקדש לבירורה פרק זמן בלתי מבוטל והיא אף כללה בקשות ביניים רבות. כמו כן ראוי לתת בהוצאות שיפסקו ביטוי לכך שהתובע בחר להגיש תביעתו זו במסגרת הליך נפרד, ולא כתביעה שכנגד במסגרת התביעה לדמי שכירות, וכתוצאה מכך נאלצו הנתבעים לנהל שני הליכים נפרדים. בהביאי כל אלה בחשבון הנני מורה כי התובע ישלם לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 25,000 ₪, וזאת תוך 30 יום מהיום אחרת ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
45.
זכות ערעור כחוק.



ניתן היום,
י"ב תמוז תשע"א, 14 יולי 2011, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 23880-09/09 רודין אבן נ' גני נעמן בע"מ, יוסף חיים גרונדלנד, חוה פינק ואח' (פורסם ב-ֽ 14/07/2011)