פסקי דין על קרן ים | פסקי דין על קובי וולף

1809-05/11 תאק     18/07/2011




תאק 1809-05/11 קרן ים נ' קובי וולף








st1\:*{behavior: }
בית משפט השלום בקריות



18 יולי 2011

תא"ק 1809-05-11 וולף נ' ים






בפני

כב' השופט
אליעזר שחורי


המבקשת

קרן ים
ת.ז. 033248667


נגד


המשיב

קובי וולף
ת.ז. 050482843



החלטה


בקשת רשות להתגונן כנגד תביעה לפינוי מושכר / דירה בשכירות בלתי מוגנת ותביעה כספית ע"ס 9,741 ₪. התביעה הוגשה ביום 1.5.11.

טוען המשיב בכתב תביעתו כי ב – 28.2.02 נחתם הסכם שכירות בין הצדדים לתקופה של 12 חודשים שתחילתה ביום 1.3.02 וסיומה ב – 28.2.03, על פיו הוא השכיר
למבקשת יחידת דיור ברח' ארלוזורוב 14 בנהריה, יחידת דיור שבצמוד למקום מגוריו שלו ושל משפחתו. המבקשת קיבלה על עצמה על פי ההסכם לשלם שכ"ד בסך בשקלים השווה ל – 350 דולר בתחילת כל חודש וכן לשלם את תשלומי החובה לסוגיהם כנהוג וכמקובל בחוזים מסוג זה.
עם תום תקופת השכירות החוזית הנ"ל המשיכה להתקיים בין הצדדים מערכת יחסי שכירות חוזית על פי הסכמה שבעל-פה באותם תנאים וההסכם שנכרת והועלה על הכתב בזמנו התחדש מדי שנה בשנה.

בדצמבר 2010 שילמה המבקשת חלק משכר הדירה המגיע סך 700 ₪ וחדלה כליל מלשלם החל מינואר 2011. בנוסף לכך נצברו חובות ארנונה, מים וחשמל והמשיב נאלץ לשלם חלק מן התשלומים במקום המבקשת. בין השאר כתוצאה מהטלת עיקול על חשבון בנק המתנהל על שמו, עיקול שהוטל ע"י עיריית נהריה.
עוד טוען המשיב בכתב תביעתו כי המבקשת יצרה מטרד בחצר הבית כתוצאה ממנהגה להאכיל בחצר הבית עשרות חתולי רחוב. גם תחזוקת דירת המגורים הוזנחה.

מכיוון שכך, שלח המשיב, באמצעות ב"כ, אל המבקשת מכתב ביום 30.1.11 או בסמוך לכך במסגרתו דרש החזרת החזקה בנכס לרשותו ותשלום מלוא החובות. מכיוון שהדרישה לא נענתה, הוגשה התביעה דנן.

בתצהיר התומך בבקשת הרשות להתגונן טענה המבקשת כי יחסי השכירות בין הצדדים נמשכים כבר 9 שנים וציינה כי המשיב הינו דודה. הוא עצמו מחזיק בנכס כולו כשוכר וזהות הבעלים אינה ידועה.
המבקשת מאשרת כי התחייבה לשלם שכ"ד בסך בשקלים השווה ל – 350 דולר / חודש ואישרה כי עם סיום תקופת השכירות החוזית על פי ההסכם שבכתב המשיכו להתקיים בין הצדדים יחסי שכירות על פי הסכמה שבעל-פה. עוד מאשרת המבקשת כי כנטען בכתב התביעה הפסיקה לשלם את דמי השכירות והסבירה זאת בכך שהמשיב מתנער באופן שיטתי מכל פניותיה לבצע תיקונים בנכס, תיקונים בסיסיים שעלותם מוטלת עליו. כתוצאה מכך נאלצה היא לבצע על חשבונה עבודות תיקונים.

החוב לחברת החשמל איננו רשום על שם המשיב וחוב הארנונה שנוי במחלוקת בינה ובין העירייה ונמצא בבדיקה.
בעיקרו של דבר נטושה המחלוקת בין הצדדים בעניין תשלום שכה"ד על רקע טענות המבקשת כי נאלצה לשאת בעלות תיקונים אשר המשיב חייב היה בתיקונם ובעניין זה הוסיפה וטענה כי היא ואמה סיכמו עם אשת המשיב על קיזוז סכומים עבור אותם תיקונים כנגד שכר הדירה המגיע.

המבקשת חולקת על החישובים שבבסיס התביעה הכספית אשר הגיש המשיב ומפנה את תשומת הלב לכך ששכה"ד המוסכם הינו סכום בשקלים של 350 דולר / חודש.

בטיעוניה שבעל-פה, באמצעות ב"כ, חזרה והדגישה המבקשת כי לא ברור כלל שלמשיב זכות כלשהי להשכיר את הדירה וכי הוא עצמו שוכר של הנכס מבעלים בלתי ידועים.

לאחר שבחנתי טיעוני הצדדים והנתונים המוצגים, אני דוחה בקשת הרשות להתגונן.
הספק אשר מביעה המבקשת לעניין ההרשאה שניתנה למשיב להשכיר בשכירות משנה את יחידת הדיור, אין לו כל נפקות מבחינת זכות המשיב לדרוש החזרת החזקה בנכס לרשותו. הרי המבקשת איננה חולקת על כך שהמשיב הינו מי שזכאי להחזיק בנכס בשלמותו מכח הסכם שכירות בינו לבין הבעלים. כך רשמה בסעיף 2 לתצהיר התומך בבקשה:

"המשיב בעצמו שוכר את הבית בשלמות מבעלי הבית".

בהסכם השכירות הראשון אשר נחתם ב – 28.2.02 הוצהר כי המשיב הינו החזיק במושכר ועל דעת כן מסכימה המבקשת לשכור מן המשיב את הנכס. בסעיף 1 להסכם נקבע כי המבוא להסכם הינו חלק בלתי נפרד ממנו. סעיף 16 לחוק המקרקעין תשכ"ט 1969 קובע כי:

"בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין".

לא זו בלבד אלא שאם גורסת המבקשת בסעיף 14 לתצהיר התומך בבקשה, על דרך ההשערה, שלמשיב לא הייתה כל זכות להשכיר לה את הנכס בשכירות משנה, מתבקשת המסקנה כי היא מחזיקה בנכס שלא כדין. בין כך ובין כך זכאי המשיב לדרוש מן המבקשת החזרת החזקה.

אין מחלוקת בין הצדדים שלאחר פברואר 2003 לא נחתם הסכם לעיגון תנאי הסכם שכירות חדש ויחסי השכירות נמשכו על סמך הסכמה שבעל-פה. ככלל, הסכם שכירות שלא נקבעה בו תקופה מוגדרת ניתן להביא לסיומו על ידי מתן הודעה לצד השני במגבלות הקבועות בסעיף 19 לחוק השכירות והשאלה תשל"א 1971 אשר זה לשונו:

"(א) לא הוסכם על תקופת השכירות או שהצדדים המשיכו לקיימה לאחר תום התקופה שהוסכם עליה בלי לקבוע תקופה חדשה, רשאי כל צד לסיים את השכירות על ידי מתן הודעה לצד השני.
(ב) ניתנה הודעה כאמור בס"ק (א) תסתיים השכירות –
(1) כשנקבעו דמי השכירות בסכום מסוים לתקופות קצובות – בתום התקופה המתחילה בסמוך לאחר מתן ההודעה או כעבור 3 חודשים לאחר מתן ההודעה, הכל לפי המועד הקצר יותר.
(2) בכל מקרה אחר – במועד שנקבע לכך בהודעה ואם מועד זה היה בלתי סביר – תוך זמן סביר לאחר מתן ההודעה".

לכאורה רשאי היה המשיב להביא לסיומה של השכירות ע"י מתן הודעה בהתאם להוראת סעיף 19 הנ"ל. עם זאת, המשיב מאשר בסעיף 2.1 לכתב התביעה כי הצדדים הסכימו בעל-פה לחדש את השכירות מדי שנה בשנה ועל כן הנחת המוצא היא כי תקופות השכירות על פי ההסכמים שבעל-פה חודשו בכל פעם לתקופה של שנה נוספת.
לקראת סיומה של שנת השכירות המסתיימת בפברואר 2011 שלח המשיב למבקשת מכתב ביטול על פיו דורש הוא החזרת החזקה על רקע הפרות יסודיות של הסכם השכירות ובפרט אי תשלום שכ"ד במהלך החודשים דצמבר 2010 ינואר 2011. המבקשת איננה חולקת על טענת המשיב כלפיה כי חדלה מתשלום שכר הדירה המגיע. לא ברור די הצורך האם הפסקת התשלומים נעשתה כ"סעד עצמי", או כטענת המבקשת, בעקבות הסכמה שהושגה.
מכל מקום הגרסה במהותה לוקה בסתמיות וכלליות. סעיף 7 לחוק השכירות והשאילה מטיל חיוב על המשכיר לתקן בתוך זמן סביר לאחר שקיבל דרישה לכך ליקויים במושכר לעניין "כל דבר השולל או המגביל הגבלה של ממש את השימוש במושכר לפי ההסכם או לפי המקובל בנסיבות זולת פגם שהשוכר אחראי לפי חוק השומרים תשכ"ז 1967 או שתיקונו לפי ההסכם או לפי המקובל בנסיבות אינו חל על המשכיר". המבקשת טוענת כי המשיב חייב היה לבצע תיקונים מסוימים ואולם איננה טורחת לפרט מהם, מתי נדרש המשיב לבצע את התיקונים ומדוע לדעתה מדובר בליקויים שעלות תיקונם על המשיב.

סעיף 9 לחוק קובע כדלקמן:

"(א) לא תיקן המשכיר את הפגם תוך זמן סביר לאחר שקיבל על כך דרישה מאת השוכר, רשאי השוכר –
(1) לתקן את הפגם ולדרוש מהמשכיר החזרת הוצאותיו הסבירות.
(2) להפחית את דמי השכירות, כל עוד לא תוקן הפגם, לפי היחס שבו פחת שווי השכירות עקב הפגם לעומת שווייה לפי החוזה.
(ב) רצה השוכר לתקן את הפגם, עליו להודיע על כך בכתב למשכיר זמן סביר מראש וכו' ".

המבקשת איננה מציינת האם ומתי נמסרה הודעה למשיב על כוונה לבצע תיקונים בעקבות סרוב המשיב לבצע אותם תיקונים. כל אשר נרשם בתצהיר היא העובדה שהמבקשת נאלצה לתקן ליקויים כלשהם במושכר.

אשר לטענה בדבר הסכמה שהושגה באמצעות בת זוגו של המשיב לקיזוז תיקונים כנגד שכ"ד. לא נרשם מתי הושגה ההסכמה, על אלו תיקונים מדובר ומהו החשבון של הקיזוז לעומת דמי השכירות.

בנסיבות אלה וכאשר אל מול הדרישה המגובשת של המשיב והטענה שאיננה מוכחשת כי לא שולמו התשלומים עבור שכה"ד, מציגה המבקשת טענות סתמיות וכלליות שאינן ניתנות לבחינה, מוצדק היה מבחינתו של המשיב שלא להציב את גרסתה של המבקשת לבחינת החקירה הנגדית תוך דרישה לדחות בקשת הרשות להתגונן בנימוק כי הבקשה כפי שהיא, ככל שזו מתייחסת לדרישת הפינוי,
אינה מגלה הגנה ולו לכאורה כנגד התביעה.

לעניין התביעה הכספית
– נכונה טענת המבקשת לפיה התחשיב שעל בסיסו הוגשה התביעה הכספית איננו מדויק. עם זאת, הנתונים היסודיים אינם שנויים במחלוקת וגם המשיב מאשר כי שכה"ד המוסכם היה 350 דולר / חודש כשווי הסכום בשקלים לפי שער יציג ביום התשלום. בנסיבות אלה ניתן לתקן התחשיב במסגרת

פסק דין
.

לפיכך אני דוחה בקשת הרשות להתגונן אשר הגישה המבקשת.

המשיב רשאי ליטול

פסק דין
לפי העתירה שבכתב התביעה, בכפוף לסייגים לעניין התביעה הכספית. יוגש נוסח פורמאלי של

פסק דין
לחתימה כאשר הדרישה הכספית תתוקן בהתאם. הוצאות ושכ"ט עו"ד ייפסקו במסגרת פסק הדין.

המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים.


ניתנה היום, ט"ז
תמוז תשע"א, 18 יולי 2011, בהעדר הצדדים.








תאק בית משפט שלום 1809-05/11 קרן ים נ' קובי וולף (פורסם ב-ֽ 18/07/2011)