פסקי דין על דוד מרדכי הלפרן בן דב | פסקי דין על חיים איצקוביץ

3598-07/08 א     24/07/2011




א 3598-07/08 דוד מרדכי הלפרן בן דב נ' חיים איצקוביץ








בית משפט השלום בנצרת



ת"א 3598-07-08 הלפרן בן דב נ' איצקוביץ




בפני

כב' השופט
ערפאת טאהא


התובע
דוד מרדכי הלפרן בן דב



נגד

הנתבע
חיים איצקוביץ





פסק דין



לפני שתי תביעות כספיות – תביעה ותביעה שכנגד – בגין פרסום לשון הרע, בהתאם לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965
(להלן: "החוק").

רקע עובדתי

1.
שני הצדדים בתיק הם תושבי היישוב מירון. התובע והנתבע שכנגד, מר הלפרין מרדכי (להלן: "התובע") שימש בתקופה הרלוונטית לתביעה כיו"ר אגודת מירון מושב עובדים של הפועל מזרחי להתיישבות שיתופית בע"מ (להלן: "האגודה") וכן כחבר הנהלת המועצה האזורית מרום הגליל (להלן: "המועצה"). הנתבע והתובע שכנגד מר חיים איצקוביץ
(להלן: "הנתבע") מכהן כמנהל מחלקת החקלאות במועצה, וכיהן בעבר כחבר ועד ההנהלה במושב מירון.

בכתב התביעה נטען כי ביום 11.1.08 בעת שקהל מתפללים נכח בבית הכנסת במושב מירון, הפסיק הנתבע את התפילה, ובעלותו לבימה תקף באופן מילולי אחד מחברי וועד המושב בשם קרקוביץ' (להלן: "קרקוביץ'"), וברדתו מהבימה ירק עליו.

2.
מיד לאחר אירועים אלה וכתגובה להם על פי הנטען, פרסמו התובע והנתבע פרסומים, אשר לטענתם מקימים להם עילת תביעה אחד נגד משנהו, בהיותם פרסום לשון הרע כמשמעות מונח זה בחוק.



הפרסום הראשון

3.
מיד לאחר האירוע בבית הכנסת בליל שבת 11.1.2008 פנה התובע, לטענתו מתוקף תפקידו כיו"ר האגודה השיתופית, במכתב מיום 13.1.2008 ליו"ר המועצה, מעסיקתו של הנתבע. במכתב זה דרש התובע להשעות את הנתבע לאלתר מכל תפקיד הדורש מתן שירותים לאגודת מירון (להלן:"הפרסום הראשון"). במכתב זה כתב התובע:

" הנדון: חיים איצקוביץ
הננו דורשים את השעייתו של חיים איצקוביץ
מכל תפקיד הדורש מתן שירות לאגודה במירון.
נגד חיים איצקוביץ
מוגשת תלונה פלילית בגין חילול בית הכנסת במירון, הפרעה למתפללים, תקיפה והעלבת עובד ציבור.
בליל שבת האחרון ד' שבט התשס"ז 11 ינואר 2008 הפסיק חיים איצקוביץ
את מהלך התפילה בבית הכנסת במירון בעלותו לבימה, תקף מילולית את חבר הועד צבי קרקוביץ ובירידתו מהבמה ירק עליו.
חילול הקודש החמור שנעשה לפני כל הציבור הינו מעשה נפשע שמקבל משמעות מיוחדת בשל היותו של חיים איצקוביץ
עובד ציבור במועצה האזורית האמור לתת שירות לאגודה במירון.
אנו מודיעים לך בזאת כי עד לנקיטת פעולות השעיה על ידך לא נקבל שירות מהמחלקה החקלאית.
כמו כן נארגן החתמה של חברי המועצה האזורית בבקשה להעלות לדיון דחוף במליאת המועצה התנהגות זו ונקיטת אמצעים נגדה.
בימים אלו שאנו קוראים בעיתונות על חילול בתי הכנסת ע"י חוליגנים אנו מצפים ממך לנקוט פעולות מידיות נגד החוליגנים המקומיים
."

עוד באותו יום הגיש התובע נגד הנתבע תלונה במשטרה בגין תקיפה והפרעה.

הפרסום השני

4.
בתגובה לפרסום הראשון, פרסם הנתבע באותו יום, 13.1.08, מנשר (להלן:"הפרסום השני"), שחולק לתושבי מירון בתיבות הדואר. בין היתר נכתב:

"בשבת האחרונה עליתי לדוכן באמצע תפילת ערבית של שבת והקראתי מן הכתוב את הדברים הבאים: "אני מבקש לנצל המניין שנמצא כאן ולהישבע בפני
ארון הקודש שכל מה שעשיתי כחבר ועד מושב מירון וכתושב מירון היה לטובת הקהילה בה אני חי מזה 53 שנה ומבלי לקבל שום טובת הנאה מסוג כל שהוא. בהזדמנות זו אני מבקש מהקדוש ברוך הוא שייתן לי את הכוח והבריאות לעמוד בפני
עלילות הדם שמטיח בי יו"ר הועד בתמיכתם של צבי קרקוביץ' שמתפלל איתנו כאן ואנחנו עונים לו לקדיש ומרדכי קופולוביץ'". עד כאן לשון ההודעה. היום, יום ראשון ו' שבט תשס"ח ממשיך יו"ר הועד להתעלל בי ולהוציא מכתב בתפוצה רחבה למקום עבודתי במועצה האזורית, לחברי מליאת המועצה ומנהלי מחלקות, בו הוא ממשיך להטיח בי דברי שקר וכזב על אף שלא היה נוכח בבית הכנסת.
ידוע לכולם כי שיטה זו של התעללות גורמת לרוב לפגיעה בריאותית ואצל אנשים רגישים יותר אף למוות לא עלינו (יתכן כי זו כוונתו) והיו דברים מעולם כאן במירון בגלל אותו נבל.
שתיקתכם כבני אדם מהווה השתתפות במעשה הנבלה של ראש הועד ואם יקרה אסון למישהו זה יהיה על מצפונכם.
אני ממשיך לבקש מבורא עולם שייתן לי את הכוח הבריאותי לעמוד בפני
ההתעללות ושיינתן לי אריכות ימים ומאמין שכך יהיה בעזה"ש, ושוב אני נשבע כי כל מה שעשיתי במירון במסגרת תפקידי השונים והתנדבותי בנושאים החברתיים היו מתוך כוונה לחיים טובים ואיכותיים בתוך קהילת מירון וללא כל תמורה או טובת הנאה כלשהי.
עד היום לא פנה אליי אף לא אחד מחברי המושב לקבל הבהרות לגבי מכתבי שטנה אותן מוציא הרשע כנגדי.
ברצוני לציין את העובדה כי בתקופה בה הייתי חבר ועד היה שקט חברתי ביישוב ויכולתי להגיד שלום ולקבל שלום מכל אחד מהתושבים למרות שלא היו הסכמות בינינו כולל יעקוב סופר.
אמשיך לעשות הכל להוקיע את הצרה מתוכנו"
(ההדגשות במקור).

הפרסום השלישי

5.
בתגובה למכתב שלעיל, פרסם התובע ביום 14.1.08 מכתב שהופץ לציבור הרחב, הנושא כותרת "דו"ח מס' 3 " וכותרות הביניים: "חילול קדושת בית הכנסת", "שבועת השקר של חיים איצקוביץ
'" (להלן: "הפרסום השלישי"). בין היתר נכתב:

"ועד האגודה בישיבתו ביום שני ז' שבט, 14 ינואר 2008, החליט כי מה שאירע בבית הכנסת במירון השייך לאגודה יטופל בכל חומרת הדין. החלטה זו באה גם לאחר התייעצות עם רבנים חשובים.
זו עליית מדרגה נוספת בהתנהגותם של קבוצת פושעים אשר בחרו את בית הכנסת כזירה לפעולתם הנפשעת ...

שבועת השקר של חיים אצקוביץ'
ראינו מכתבו המתחסד והמחוצף של חיים איצקוביץ
'. ראוי לציין את אלפי השקלים שהתחייב הוועד בו שירת חיים איצקוביץ
' לקרוב משפחתו עבור טיפול בהרחבה, ללא שהדברים אושרו כחוק.
... מר איצקוביץ' מכר דירה (לאורי אליאב) דירה שהייתה שייכת למושב, כאילו הייתה נכס פרטי שלו ושלשל את הכסף לכיסו. האם מעשה שחיתות זה כלול גם הוא בשבועה חול ארון הקודש?
... ועד האגודה ימשיך במאמציו לגבות כספים אלו חרף כל האיומים ויפעל כנגד המאיימים בדרכים חוקיות, תוך הרחקת הטרוריסטים מבית הכנסת הנמצא בבעלותו ונקיטת כל האמצעים להבטחת שלטון צדק ויושר באגודה."

טענות הצדדים

6.
התובע טען, כי השימוש שעשה הנתבע בביטויים כגון "נבל", "ההשתתפות במעשה הנבלה של ראש הוועד", "רשע" ו"צרה" בפרסום השני מהווים לשון הרע כמשמעות מונח זה בחוק. החלת המבחן האובייקטיבי לפירוש המילים והביטויים הקשים וההאשמות החמורות שנכתבו במסגרת הפרסום השני, בהתאם למשמעותם הרגילה, תצביע על ייחוסם של מעשים ותכונות פסולים לתובע, ולפיכך ביטויים אלה באים בגדר לשון הרע. הנתבע פרסם את הפרסום השני והפיץ אותו בקרב הציבור הרחב, במטרה ובכוונה לגרום לתובע סבל ונזק גדולים ככל שניתן. הביטויים, ההאשמות וההשמצות שהועלו במסגרת הפרסום השני הכפישו את שמו של התובע, פגעו בו ובמעמדו הציבורי ושמו אותו לבוז וללעג.

7.
על בסיס האמור טען התובע, כי הוא זכאי לפיצוי בהתאם לסעיף 7א(ב) בסך של 50,000 ₪, ואף לפיצוי מוגדל בהתאם לסעיף 7א(ג) היות והפרסום נעשה בכוונה לפגוע בו. בנוסף לפיצוי, ביקש התובע, כי יינתן צו המחייב את הנתבע בפרסום התנצלות על הדברים שנאמרו על ידו.

8.
הנתבע טען כי הפרסומים נשוא התביעה באו על רקע יריבות פוליטית מתישה בינו לבין הנתבע ועל רקע רצונו של התובע להמשיך ולהתנכל לו, לפגוע בשמו הטוב, ובסיכויו להיבחר לראשות המועצה עליה התמודד הנתבע בתקופה הרלוונטית לתביעה. לטענתו, הפרסום השני אינו מהווה לשון הרע מאחר שהוא פורסם כתגובה על הדברים המשמיצים והפוגעניים שבפרסום הראשון, אשר הופנה בין היתר למעסיקתו והופץ בכדי לפגוע בשמו הטוב ולהשחיר את פניו. בהפצת הפרסום השני פעל הנתבע, כך נטען, מתוך רצון לטהר את שמו, ולהתגונן מההשמצות שהפנה התובע כלפיו. לפיכך טען הנתבע, כי עומדת לו הגנת אמת דיברתי הקבועה בסעיף 14 לחוק, והגנת תום הלב הקבועה בסעיפים 15(2) ,(3), (4) ו-(10) לחוק.

המסגרת הנורמטיבית

9.
היות ולא הייתה מחלוקת בין הצדדים באשר לעצם קיומו של הפרסום השני, אזי שלבי הדיון בתביעה בגין פרסום לשון הרע, הם ארבעה: שליפת משמעות הביטוי מתוך הפרסום על פי אמות מידה אובייקטיביות, בחינת השאלה אם מדובר בביטוי שהחוק מטיל חבות בגינו, בדיקת קיומן של ההגנות על פי החוק, ולבסוף סוגיית הנזק (
ע"א 4534/02
רשת שוקן בע"מ נגד הרציקוביץ'
, עמ' 568 [פורסם בנבו]).

לשון הרע


10.
סעיף 1 לחוק קובע, כי לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול:

"(1)
להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם.


(2)
לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו.

(3)
לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו.

(4)
...".


סעיף 2 לחוק מגדיר פרסום כדלקמן:

"(א)
פרסום, לעניין לשון הרע בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות תנועה, צליל או אמצעי אחר.


(ב)
רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות
(1)
אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם אחר זולת הנפגע".

"כדי לקבוע אם ביטוי או אמרה מסויימים מהווים לשון הרע, יש לפרש אותו ביטוי או אותה אמרה באופן אובייקטיבי, בהתאם לסטנדרט אובייקטיבי של האדם הסביר, ולא בהתאם לתחושותיו של הנפגע, או לכוונותיו הסובייקטיביות של המפרסם"
(
ע"א 334/89 מיכאלי נגד אלמוג, פ"ד מו
(5), 355). "יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר, כלומר יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת" (
ע"א 4534/02
רשת שוקן נגד הרציקוביץ'

פ"ד נח(3)
558
, עמ' 568).


על רקע דברים אלו, נבחן האם יש בפרסום השני שהופץ על יד הנתבע משום לשון הרע כמשמעות מונח זה בחוק.

11.
הפרסום השני הופץ ע"י הנתבע לחברי היישוב. במסגרת הפרסום כינה הנתבע את התובע במילות גנאי כגון "נבל", "רשע", "צרה" ואף ייחס לו ביצוע מעשים פסולים באומרו "השתתפות במעשה הנבלה של ראש הוועד". פרסום זה נופל, לטעמי, בגדר לשון הרע כהגדרת מונח זה בסעיף 1 לחוק. אין ספק כי מדובר בכינויי גנאי קשים, שיש בהן כדי לבזות את התובע, להשפיל אותו בעיני הבריות ולעשותו מטרה לבוז וללעג מצידם. ההכפשות וההשמצות שיוחסו לתובע עלולות לפגוע בנפשו, ברוחו ובשמו הטוב פגיעה קשה. מדובר בכינויים מבזים ומשפילים, שנועדו לגדף את התובע ולהציגו כאדם רע, אשר מביא רוע וצרות על הנתבע בפרט ועל תושבי מירון בכלל. מדובר בביטויים אשר עונים על הגדרת לשון הרע הקבועה בסעיף 1 לחוק ועוברים את סף הביטויים המותרים מבחינת חומרת ומידת הפוגענות הגלומה בהם.

הגנת "אמת בפרסום"

12.
הנתבע טען , כי עומדת לו הגנת "אמת בפרסום" המעוגנת בסעיף 14 לחוק, אשר קובע, כי "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה
טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי ; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמינותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".


שני יסודות מצטברים נדרשים, איפוא, להוכחתה של ההגנה: ראשית אמיתות תוכן הפרסום ושנית קיומו של עניין ציבורי בפרסום. הנטל להוכחת היסודות אשר מרכיבים את ההגנה מוטל על הנתבע (
רע"א 9575/06
יגאל גיל (רו"ח) נגד עו"ד ד"ר שרה פרטוזי
(פורסם בנבו) ).
ההכרעה בקיומו של היסוד הראשון היא הכרעה עובדתית הבוחנת את מידת ההתאמה בין הפרסום לבין המציאות האובייקטיבית כפי שהוכחה בראיות. היסוד השני הוא יסוד ערכי, הנבחן על ידי בית המשפט בהתחשב במכלול הראיות והנסיבות שבפני
ו.


התנאי הראשון לקיומה של הגנת "אמת בפרסום" ושעניינו אמיתות תוכן הפרסום, אינו מתקיים במקרה דנן. הכינויים בהם עשה הנתבע שימוש כגון "רשע", "נבל", "צרה" ו"מעשה הנבלה של ראש הועד" אינם כינויים שגלומה בהם אמת עובדתית כלשהי. הנתבע לא ייחס לתובע ביצוע מעשים אלה או אחרים הניתנים להוכחה או הפרכה בדרך של הבאת ראיות ועדויות, אלא כינה אותו בכינויי גנאי שלא ניתנים להוכחה ולהפרכה. לבית המשפט אין כלים שיאפשרו לו לקבוע אם הכינויים בהם כינה הנתבע את התובע הם כינויי אמת. לבית המשפט אין זכות לקבוע, כי פלוני הוא "רשע", "נבל", או "צרה" ולהדביק לו תווית שכזו. השימוש בכינויים אלה הוא עניין של תרבות דיבור, דעה שיש למפרסם כלפי הנפגע, אך אין בהם אמת או שקר. פלוני יכול להיחשב "רשע" בעיני אדם מסויים ו"מלאך" בעיני אדם אחר, כאשר לא ניתן לקבוע מי מבין השניים משקף את האמת העובדתית.


לעניין דומה התייחסה כב' השופטת פרוקציה בפסק הדין שניתן ברע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר, שם התייחס בית המשפט העליון לכינוי
"נאצי קטן, מלוכלך" שהטיח דנקנר בבן גביר וקבע, כי כינוי כזה
"אינו כינוי שגלומה בו אמת עובדתית כלשהי. זהו כינוי מבזה ומשפיל, שנועד לגדף את המבקש ולהמשילו למי שנמנה עם הנורא שבמשטרים שידע העולם המודרני". בהמשך נקבע, כי
"אין אמת עובדתית בכינויו של המבקש כ"נאצי" על פי כל קנה מידה".


הוא הדין בענייננו. השימוש במילות גנאי, בגידופים ובקללות אינו טומן בחובו אמת עובדתית כלשהי. השימוש בכינויים אלה לא נועד לתאר עובדות שהתרחשו בפועל, לא נועד לתאר מעשים שעשה התובע, לא נועד לתאר התנהגות שביצע התובע, אלא מדובר בביטויי גנאי שנועדו לבזות ולהשפיל. בנסיבות אלו, לא ניתן לקבל את הטענה, כי חלה במקרה דנן הגנת "אמת בפרסום" הקבועה בסעיף 14 לחוק.

13.
בטיעוניו ביקש הנתבע להסתמך על החלטת בית הדין הרבני בצפת מיום 19.11.01 (נספח 2 לתצהיר הנתבע), בה הפנה בית הדין לאשר נכתב בסוף פרק כ"ו בהלכות סנהדרין לגבי מי שבוחר לפנות לערכאות אזרחיות במקום לנהל את תביעתו בבית דין רבני בהתאם לדין תורה. לטענתו, אין בדבריו אלא ציטוט מתוך החלטת בית הדין הרבני, שם כינה בית הדין את התובע "רשע".


יש לדחות טענה זו. בית הדין לא כינה את התובע "רשע" ואין איזכור למילה זו בהחלטה. במסגרת החלטתו הפנה בית הדין הרבני לדברי הרמב"ם המתייחסים למי שפונה לערכאות (האזרחיות) במקום לנהל את תביעתו בהתאם לדין תורה בפני
בית הדין. יתר המכך, הנתבע בחקירתו הנגדית הודה, כי הוא אינו יודע באילו הקשרים ונסיבות נאמרו דברי הרמב"ם והאם הם רלבנטיים לענייננו:

"לא בחנתי את מה שנאמר ובהקשר למה. אני לא יודע בקשר למה זה נאמר". אני רוצה להוסיף שזו אמירה שנאמרה בתוך היישוב זמן רב לפני הדברים הנידונים פה..."
(ראה פרוטוקול הדיון מיום 8.3.2011 עמ' 21).

ובהמשך כנשאל האם יתר הכינויים "נבל", "מעשה נבלה" ו"צרה" גם הם לקוחים ממקור כלשהו – מ

פסק דין
או מקביעה שהיתה ביחס להלפרין, כפי שטען לגבי המילה "רשע", השיב:

"ת: המילים שהשתמשתי בהן אלו מילים שנאמרו לא רק על ידי אלא גם על ידי הרבה אחרים וזה דבר די נפוץ שבהתעמתויות מכנים במלים בסגנון הזה. אותו דבר גם נגדי נאמרו בסיטואציה הזו מילים קשות
"
.

הנה כי כן, על פי עדותו של הנתבע עצמו, אין בסיס לטענה, כי דבריו בפרסום השני מהווים ציטוט מהחלטת בית הדין. יתרה מכך, גם אם היה בית הדין עושה שימוש במילים "רשע", "נבל" או "צרה" כדי לתאר את אופיו של התובע, לא היה בכך כדי להפוך את הכינויים לעובדה, שכן אין כל מימד עובדתית בשימוש בכינויי גנאי מעין אלה. אין לקבל, אם כן, את טענת הנתבע כי חלה בעניינו הגנת "אמת בפרסום" הקבועה בסעיף 14 לחוק.

הגנת תום הלב

14.
הנתבע טען כי כל אשר עשה היה פועל יוצא וכהגנה נגד פרסומים אסורים שפורסמו נגדו קודם לכן על ידי התובע. לטענתו, הוא פעל מתוך רצון לטהר את שמו ולהתגונן בפני
מעסיקתו, ובעצם מכתבו הינו בגדר חובה חברתית וחוקית שנועד לאפשר לו להתגונן מול השמצות התובע. על בסיס האמור טען הנתבע, כי הפרסום חוסה תחת ההגנות הקבועות בסעיפים 15(2), (3), (4) ו-(10) לחוק איסור לשון הרע.

15.
בכדי שהנתבע יזכה להגנת תום הלב מפני תובענה בשל פרסום לשון הרע, עליו להוכיח שני תנאים: ראשית הוא חייב להוכיח כי הפרסום נעשה באחת הנסיבות הקבועות בחלופות השונות שבסעיף 15, שנית כי הפרסום לא חרג מן הסביר באותן נסיבות כאמור בסעיף 16(א) לחוק.



16.
אין בידי לקבל את טענות הנתבע, כי חלות ההגנות הקבועות בסעיף 15(2), (3) ו-(10), כפי שיופרט להלן:

באשר להגנה הקבועה בסעיף 15(2) – בנסיבות העניין שבפני
נו, לא הייתה כל חובה חוקית או חברתית המוטלת על הנתבע, בשל יחסיו עם התובע, לפרסם את הפרסום השני, ולפיכך לא חלה ההגנה הקבוע בסעיף 15(2) לחוק. החוק אינו מחייב שימוש בכינויי גנאי כגון אלה בהם עשה הנתבע שימוש בפרסום השני, והניסיון של הנתבע להיתלות בעובדת היות התובע יו"ר ועד ההנהלה של האגודה הוא ניסיון מופרך. יתרה מכך, לא היתה מוטלת על הנתבע חובה חברתית או מוסרית לעשות שימוש בכינויי הגנאי בהם עשה שימוש, והוא יכול היה להגיב לפרסום הראשון ולהשיג את התוצאה שייחל אליה, מבלי לגדף את התובע, ומבלי להדביק לו תווית של "רשע", "נבל" ו"צרה". נהפוך הדבר, היתה מוטלת על הנתבע חובה חברתית ומוסרית שלא לעשות שימוש בכינויי גנאי אלה, והניסיון להפוך את היוצרות הוא ניסיון מופרך, שדינו להידחות מכל וכל.


לעניין ההגנה שבסעיף 15(3) – לא היה בפרסום כל הגנה על עניין אישי כלשהו של הנתבע. אכן, הנתבע פרסם את המנשר בתגובה לפרסום הראשון ובמטרה להכחיש ולהתגונן מפני ההאשמות שייחס לו התובע בפרסום הראשון. ברם, רצונו זה של הנתבע להתמודד ולהכחיש את אשר יוחס לו בפרסום הראשון אינו מצדיק ואינו מכשיר פרסום לשון הרע נגדי, שאינו נועד לשרת את הכחשת הדברים שיוחסו לו. הנתבע יכול וצריך היה להתמודד עם תוכן הדברים שפורסמו עליו בפרסום הראשון, מבלי לעשות שימוש בכינויי גנאי שמטרתם אך לגדף את התובע, לבזותו ולהשפילו בעיני תושבי מירון. השימוש בכינויי הגנאי לא נועד להגן על אינטרס אישי של הנתבע, הוא לא קידם את עניינו כהוא זה, והוא נועד אך לפגוע בתובע.


באשר להגנה הקבועה בסעיף 15 (10) ושעניינה פרסום שנעשה כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן – גם הגנה זו לא עומדת לנתבע. כדי שהפרסום יחסה תחת הגנה זו, הוא חייב להיעשות למטרה אחת ויחידה: "לגנות או להכחיש" לשון הרע שפורסמה קודם לכן. אין ההגנה מכשירה פרסום נגדי של לשון הרע כנגד המפרסם הראשון (ראה ע"א 809/89 משעור ואח' נ' חביבי, פ"ד מז(1) 1, עמ' 9.
ואורי שנהר, דיני לשון הרע (1997) עמ' 301).

במקרה שלפנינו, התובע חזר על הדברים שנאמרו על ידו בבית הכנסת והוסיף דברי גנאי על התובע עצמו. גם הלשון בה נקט הנתבע אינה משאירה מקום לתחולת ההגנה הקבועה בסעיף 15(10) עת הביע הנתבע את רצנו להמשיך ולנקוט בכל הדרכים בכדי "לפגוע" בתובע באומרו: "אני אמשיך לעשות הכל להוקיע את הצרה מתוכנו".
לא מצאתי ממש גם בטענת הנתבע, כי המכתבים נספחים א1-4 לתצהיר הנתבע תומכים בטענתו, כי הפרסום השני בא להכחיש את הדברים שנאמרו על ידי התובע קודם לכן. מעיון באותם מכתבים עולה, כי הם אינם באים בגדר לשון הרע, ובמסגרתם ניתנה לנתבע הזכות להגיש תגובה ולהשמיע את דבריו בפני
ועד ההנהלה של המושב. אין באמור במכתבים אלה ולא כלום ללשון בה נקט הנתבע בפרסום השני ולמילות הגנאי שאמר על התובע באותו פרסום.

ההגנה שבסעיף 15(4) לחוק

17.
סעיף 15(4) לחוק קובע:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
(4)
הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי, או על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות".

18.
בתביעות בגין פרסום לשון הרע מתנגשות שתי זכויות יסוד ; הזכות לחופש הביטוי שהיא מנשמת אפו של המשטר הדמוקרטי ומנגד הזכות לשם טוב. חוק איסור לשון הרע נועד לערוך איזון בין שתי זכויות יסוד אלו ולקבוע באילו מצבים הכף נוטה לטובת חופש הביטוי ובאילו מצבים יש להעדיף את הזכות לשם טוב. איזון זה התבטא בקביעת ההגדרה של לשון הרע ובצידה הגנות, אשר פוטרות את המפרסם מאחריות בהתקיימות אחת מהן. לפעמים השאלה אם ביטוי חוסה תחת אחת ההגנות שקבע המחוקק אם לאו, היא שאלה פשוטה שהתשובה ברורה, ולפעמים החוק אינו נותן תשובה ברורה, ועל כן נאלץ השופט לערוך איזון בין האינטרסים, תוך שימת דגש למערכת שיקולים רחבה ומגוונת שיש לקחתה בחשבון בקביעה אם ראוי להעניק הגנה לפרסום הדיבתי אם לאו.

19.
חופש הביטוי הוא, כאמור, זכות יסוד במדינת ישראל, ונמצא במדרג העליון של זכויות היסוד. חופש הביטוי משליך על זכויות יסוד אחרות ובלעדיו אין קיום למשטר הדמוקרטי
"שכן, מה הוא כבוד האדם ללא החירות היסודית הנתונה לאדם, לשמוע את דברי זולתו ולהשמיע את דבריו שלו ; לפתח את אישיותו, לגבש את השקפת עולמו ולהגיש את עצמו?!" (ע"א 4463/93 אבי חנניה גולן נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד נ(4) 136).


יחד עם זאת, זכות זו אינה עומדת בחלל ריק, והיא מתנגשת במקרים רבים עם זכויות וערכים אחרים, שאף הם נתפסים בעיני החברה כזכויות יסוד הראויות להגנה. במסגרת האיזון בין זכויות היסוד השונות, יש להביא בחשבון, בין היתר, את
"... המטרות העומדות בבסיס חופש הביטוי, שעיקרן ההגשמה העצמית של בני האדם, קידום ההליך הדמוקרטי, והעשרת שוק הרעיונות התורמת לגילוי האמת" (בג"צ 5432/03 ש.י.ן. לשויון ייצוג נשים נ' המועצה לשידורי כבלים ושידורי לווין).

20.
אחת הזכויות העומדות מנגד היא הזכות לשם טוב. בכל חברה מקובל להגביל את חופש הביטוי כדי לשמור על שמו הטוב של האדם
"חופש הביטוי אינו חופש הביזוי, והזכות להשמיע אינה הזכות להשפיל. הזרוע המילולית המשתלחת כואבת, לעיתים, לא פחות מן הזרוע הפיזית, וכשם שהחירות להניף את האחרונה מוגבלת על ידי קצה אפו של הזולת, כך גם החופש לשגר את הראשונה מתוחם על ידי כבודו של האחר" (דברי כב' המשנה לנשיאה ריבלין בפרשת איתמר בן גביר). על כן, על השופט היושב בדין לאזן בין שתי הזכויות תוך התחשבות במכלול שיקולים שיכולים להטות את הכף לטובת חופש הביטוי או לטובת הזכות לשם טוב, בהתאם לנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה.

21.
באיזון שיצר חוק איסור לשון הרע הוטתה הכף בבירור לטובת חופש הביטוי מקום שמדובר בפרסום לשון הרע שהוא בגדר הבעת דעה על התנהגותו או על אופיו של האחר הממלא תפקיד ציבורי. בהתאם לאמור בסעיף 14 לחוק, כאשר מדובר בפרסום שהוא בגדר הבעת דעה על התנהגות הנפגע בקשר לעניין ציבורי, או על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם התגלו באותה התנהגות, יהנה הפרסום מהגנה, ובלבד שהפרסום נעשה בתום לב.


סיווג האמרה כהבעת עמדה או כעובדה אינו תמיד מלאכה פשוטה. לעניין זה התייחס כב' השופט ריבלין בפרשת בן גביר, שם הוא ציין, כי
"הוכר זה מכבר הקושי, המתעורר לעיתים, לקבוע האם התבטאות מסויימת באה לשקף מציאות אובייקטיבית או שמא באה לבטא עמדה סובייקטיבית". לצורך סיווג הפרסום כעובדה אובייקטיבית או כהבעת דעה, יש לעיין בכתבה כולה ולעמוד על
"הרושם הכללי שיוצר מירקם הכתבה בעיני הקורא הסביר"(ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות, פ"ד מט(2), 843). כמו כן, יש להביא בחשבון את ההקשר העניינו שבו נכתבו הדברים שהם נושא המחלוקת (פרשת בן גביר). כאשר מתעורר ספק באשר לסיווג הדברים שנאמרו או נכתבו כמשקפים מציאות אובייקטיבית או הבעת דעה, יש להביא בחשבון גם שיקולים של מדיניות שיפוטית כגון קיומו של עניין ציבורי בפרסום, זהות האדם שכלפיו הופנה הפרסום, האם מדובר באיש ציבור, נבחר ציבור, עובד ציבור, או שמא מדובר באדם פרטי. ככל שמדובר באיש ציבור ובעניין ציבורי, תגבר הנטיה לסווג את האמרה כהבעת דעה.

22.
בענייננו, התובע הוא איש ציבור הממלא תפקידים ציבוריים ומשמש בתפקיד יו"ר ועד ההנהלה של אגודת מירון וחבר ועד הנהלת המועצה האזורית מרום הגליל. מכוח תפקידו זה שלח התובע ליו"ר המועצה האזורית מרום הגליל, לחברי המועצה, מנהלי המחלקות במועצה ולאנשים רבים אחרים את המכתב נשוא הפרסום הראשון. בעקבות מכתב זה, שלח הנתבע את מכתבו נושא הפרסום השני, אשר הופנה לחברי המושב מירון. במכתב זה מתייחס הנתבע לאירוע שהתרחש בבית הכנסת ביום 11.1.08 שבמהלכו הוא ירק, על פי הנטען, על חבר המושב קרקוביץ', מתייחס למכתב ששלח התובע, כאמור, ליו"ר המועצה האזורית מרום הגליל ולאנשים רבים אחרים, וטוען כי האמור במכתב זה מהווה עלילה. בהמשך מתייחס הנתבע למעשהו זה של התובע, טוען כי מעשים כאלה עלולים לפגוע בבריאותם של אחרים, מכנה את משלוח המכתב כמעשה נבלה, ואת התובע כ"רשע" וכ"צרה".


הנה כי כן, קריאת המכתב בכללותו וההקשר בו הוא נכתב ונשלח מלמדים, כי השימוש במילים "רשע", "צרה" ו"מעשה נבלה" בא לתאר את דעתו של הנתבע באשר לעצם משלוח המכתב הראשון למעסיקתו. משלוח המכתב הראשון למעסיקתו נתפס בעיני הנתבע כמעשה רשעות וכמעשה שעלול להביא עליו צרה, בין בשל האפשרות שהפרסום עלול לפגוע בבריאותו ובין בדרך אחרת. מכאן הוא כינה את התובע כ"רשע" וכ"צרה", כינויים אשר באו לבטא את סלידתו של הנתבע ממשלוח המכתב למעסיקתו.


יתרה מכך וכפי שהובא לעיל, הכינויים "רשע", "צרה" ו"מעשה נבלה" אינם מגלמים בתוכם מימד עובדתי כלשהו. הם לא מתארים אמיתות עובדתיות כלשהן והם אינם נתונים להוכחה והפרכה באמצעות ראיות ועדויות. הם אינם נמדדים במונחים של עובדה מוכחת או לא מוכחת. בנסיבות אלו שבהן לא ניתן לקבוע אם אמרה מסויימת היא אמרת "אמת" או "שקר" הנטיה היא לסווג אותה כהבעת דעה, שכן אחד הסממנים של הבעת דעה הוא העדר היכולת לקבוע אם מדובר בתיאור שהוא אמת או שקר.

23.
לטעמי, גם העובדה שהתובע הינו איש ציבור אשר מכהן בתפקידים ציבוריים שונים, מטה את הכף לטובת סיווג הביטויים כהבעת דעה ולא כקביעת מציאות אובייקטיבית. בעניין זה כבר נקבע בפסיקה, כי קיימת חשיבות לזהותו של הנפגע לצורך הקביעה אם ביטוי מסויים חוסה תחת אחת ההגנות שהחוק העניק בגינן פטור מאחריות. בע"א 4534/02 רשת שוקן נ' הרציקוביץ', פ"ד נח(3), 568 נקבע:

"שיקול חשוב נוסף שיש לשקול במסגרת זו, הוא זהות הנפגע מן הביטוי, וביתר דיוק, היותו איש ציבור, דמות ציבורית או אדם פרטי... "גופים ואנשים הנושאים במשרות ציבוריות או בתפקידים שלציבור עניין בהם, נוטלים על עצמם מעצם מעמדם ותפקידם סיכונים הקשורים בהתנכלות לשמם הטוב. כמובן, אין די בכך כדי להצדיק פגיעה בשמם הטוב, שהוא היקר בנכסיהם, אך יש בכך כדי להחליש את המשקל שיש ליתן לשיקול זה ביחס לחופש הביטוי"
(ציטוט מפסק הדין שניתן בע"א 214/89
אבנרי נגד שפירא פ"ד מג
(3), 840, בעמ' 863 – ע.ט.) ... ניתן להרחיב סטנדרט זה, ולהוסיף ולקבוע כי המשקל שיש להעניק לזכות לשם טוב נחלש גם כאשר מדובר בדמות ציבורית, אשר לה נגישות רבה לכלי התקשורת, ואשר נמצאת במרכזו של פולמוס ציבורי ... אכן, בבחינת השאלה האם מדובר בביטוי הפוגע בשמו של אדם, בהתאם לסטנדרט אובייקטיבי, יש לקחת בחשבון נסיבות אלה. מן הרגע שמתעורר דיון ציבורי, שאינו במישור עובדתי, עמידתו של הנפגע צריכה להיות גבוהה יותר ; עליו להיות נכון לספוג הערות ביקורתיות המתייחסות לדיון זה"
(שם, בפסקה 14).


ברוח דומה קבע השופט שמגר, כי
"לגבי לשון הרע שעניינן אנשי ציבור, מן הנכון שאלו יהיו ערוכים לספיגת ביקורת רבה יותר כלפיהם מאשר האדם מן השורה. זהו מחיר היחשפותם האישית לציבור והפרסום ברבים, בכתב או בעל פה, של דבריהם" (ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג, פ"ד מו(5), 355).


עובדת היותו של הנפגע איש ציבור צריכה לבוא לידי ביטוי, במקרים המתאימים, בין היתר גם בסיווג האמרה כהבעת דעה או כקביעת מציאות אובייקטיבית. מקום שהביטוי או האמרה נמצאים בתחום האפור שבין הבעת דעה לקביעת מציאות אובייקטיבית, יטה בית המשפט לסווג את האמרה כהבעת דעה, כאשר מדובר בנפגע שהוא איש ציבור או נבחר ציבור.

24.
לסיכום נקודה זו, הנני בדעה כי הכינויים בהם עשה הנתבע שימוש בפרסום השני כגון "רשע", "נבל", "צרה" ו"מעשה נבלה" הם בגדר הבעת דעה על התנהגותו של התובע בעת מילוי תפקיד ציבורי.




תום הלב

25.
דרישת תום הלב בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע שונה במהותה מדרישת תום הלב בדיני החוזים, שם מקובל לזהות את דרישת תום הלב עם התנהגות מוסרית, יושר והגינות. בחוק איסור לשון הרע התווה לנו המחוקק דרך לבחינת תום הלב, מתווה אשר מתמקד בסבירות הפרסום. סעיף 16 לחוק איסור לשון הרע קובע:

"(א)
הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15, ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.
(ב)
חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב, אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:

(1)
...

(2)
...
(3)
הוא התכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת ערכים המוגנים על ידי סעיף 15".


על אף שסעיף 16 דן, לכאורה, בחזקות ראייתיות, הוא מתווה את הדרך באשר למהות דרישת תום הלב הדרושה בסעיף 15 לחוק. בהתאם למתווה זה, מקום שהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, הנטיה לראות בדרישת תום הלב כמתקיימת. תנאי הסבירות הוא עניין נורמטיבי-ערכי, אשר מחייב את בית המשפט לבחון מערך רחב של שיקולים לצורך מתיחת קו בין הזכות לחופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב.
"יסוד הסבירות בחזקת תום הלב מחייב בחינה של מידתה ואיכותה של הפגיעה, על רקע נסיבות המקרה, והערכה נורמטיבית האם הפגיעה ראויה להגנה" (דברי השופטת פרוקצ'יה בפרשת איתמר בן גביר). יש לתת את הדעת להקשר בו נאמרו הדברים, התנהגות הנפגע לפני הפרסום, טיב הפרסום ותוכנו.
"פרסום שנועד כל כולו לפגוע, להעליב ולבזות עשוי להיחשב חורג מן הסביר, וחזרה על התבטאויות פוגעניות נוספות עשויה לשלול תום הלב" (פרשת בן גביר).

26.
שיקול נוסף שיש לקחתו בחשבון בעת שבאים לקבוע אם הפרסום חרג מתחום הסביר אם לאו, הוא זהותו של הנפגע – האם מדובר באיש ציבור, נבחר ציבור או באדם פרטי. כפי שהובא קודם, איש ציבור או נבחר ציבור מכוח תפקידו ונגישותו לכלי התקשורת חושף את עצמו לביקורת, ולפעמים ביקורות קשות ונוקבות, ולכן הוא צריך להיות ערוך לספיגת ביקורת כאמור יותר מאשר אדם פרטי. קל וחומר כאשר מדובר בביקורת שהושמעה בנושא ציבורי, פוליטי או מדיני, שאז הנטיה תגבר עוד יותר לראות בפרסום כפרסום שאינו חורג מתחום הסביר.

27.
בענייננו, מכתבו של הנתבע נושא הפרסום השני נשלח לחברי מושב מירון בעקבות מכתב קודם ששלח התובע ליו"ר המועצה האזורית מרום הגליל ושבו הוא מתאר "מעשה נפשע", כדבריו, שביצע הנתבע בתוך בית הכנסת, ומבקש מיו"ר המועצה להשעות לאלתר את הנתבע מכל תפקיד הדורש מתן שירות לאגודה במירון. בפרסום השני מתייחס הנתבע לאמור במכתבו הראשון של התובע, מכחיש את האמור בו ומביע את דעתו כי הדברים האמורים בו הם בגדר מעשה נבלה, שעלול לגרום לפגיעה בבריאות. בהמשך הוא מכנה את התובע "רשע" ומבטיח להוקיע את "הצרה" (התובע) מתוכם.


יתרה מכך, התובע מכהן בתפקיד יו"ר הנהלת האגודה מירון וחבר הנהלת המועצה האזורית מרום הגליל, ואילו הנתבע הוא איש דת אשר כיהן בעבר כחבר ועד הנהלת מירון. בין השניים קיימת יריבות פוליטית עמוקה שהתבטאה בחלופת המכתבים נשוא הפרסומים. בהיות שני הצדדים אנשי ציבור, הם צריכים להיות ערוכים לספיגת ביקורת יותר מאשר אדם פרטי, גם אם מדובר לפעמים בביקורת בוטה וגסה.

28.
במכתבו עשה התובע שימוש במילים "רשע", "נבל" ו"צרה" בהם הוא כינה את התובע. אין ספק, כי מדובר בכינויים גסים וקשים, אשר נועדו, בין היתר, לפגוע בתובע, לבזותו ולהשפילו. ברם, על אף ביטויים קשים אלה ובהתחשב בהקשר בו הם נאמרו, זהותו של התובע כאיש ציבור והרקע לפרסום הדברים, ותוך התחשבות בזכות לחופש הביטוי שהיא זכות יסוד הניצבת בנדבך העליון של זכויות היסוד, נראה לי כי אין לראות בפרסום כפרסום החורג מתחום הסביר.

29.
בהקשר זה אבקש להפנות למספר דוגמאות שנדונו בפסיקה ושבהם יוחסו לנתבעים התבטאויות קשות יותר מאשר הביטויים בהם עשה הנתבע שימוש, ושבהם קבע בית המשפט העליון כי הם אינם חורגים מתחום הסביר, או שהם חורגים מתחום הסביר אך אין בהם כדי להצדיק פסיקת פיצוי כספי. בפסק הדין שניתן בע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ' נדון פרסום אודות לוני הרציקוביץ' שבו דומה הרציקוביץ' לעכבר, אשר מטיף דברי שנאה. כותרת הכתבה היתה
"העכבר הוא עירום" ואילו כותרת המשנה היתה
"איכסה לוני".




בית המשפט העליון קיבל את ערעור המפרסם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי שהכיר בעוולת לשון הרע בעקבות אותו פרסום וקבע:

"האדם הסביר, אם כן, לא יראה בביטוי כביטוי פוגע שכן נהיר מההקשר, מכותרות הכתבה ומאופן סיומה כי הביטוי אינו עומד בפני
עצמו, ויש להבינו לאור התנהגות הנפגע. יתר על כן, יש לראות בהרציקוביץ' דמות ציבורית ככל שהדברים נוגעים לדיון הציבורי שהתעורר בעקבות פרסום הידיעה מפיו. הידיעה עוררה, למעשה, דיון בשאלת סיקור עיתונאי של תחום הספורט. הרציקוביץ' אינו דמות זרה לזירה התקשורתית והוא נמצא במרכזו של דיון ציבורי וסיקור עיתונאי פעמים רבות. על כן, משוערר דיון ציבורי הפך הרציקוביץ' לדמות ציבורית בקשר לעניין נשוא הדיון"
(דברי הנשא ברק).


השופט ריבלין הצטרף באותו עניין לדעתו של הנשיא ברק והוסיף:

"... גם העובדה כי דבריהם נאמרו בתגובה ובהתייחס לדבריו שלו, אין די בה כדי להקים להם חסינות מפני תביעת לשון הרע. ואולם נכון יהיה לומר, וגם בעניין זה מצטרף אני לדבריו של חברי הנשיא, כי לא ניתן לנתק את האמור בכתבה – על כל הדימויים הקשים הכלולים בה – מן ההקשר הכולל ומן הסוגה שבה מדובר. עסקינן בפולמוס חריף, אך בנסיבות המקרה נראה לי כי הוא חוסה בצלו של חופש הבעת הדעה".


הדברים אמנם נאמרו במסגרת הדיון בשאלה אם הביטויים שנעשה בהם שימוש מהווים לשון הרע, אך הם משליכים אף על השאלה אם הפרסום חרג מתחום הסביר בהקשר להגנות הקבועות בסעיף 15 לחוק.

30.
בפרשת איתמר בן גביר התייחס בית המשפט העליון לביטויים קשים שהטיח העיתונאי אמנון דנקנר בפעיל הימין איתמר בן גביר במסגרת השתתפותם בתוכנית הטלויזיה "פופוליטיקה". במהלך הדיון התלהטו הרוחות ואמנון דנקנר פלט כלפי המערער שני משפטים שעמדו ביסוד הדיון באותה פרשה. המשפט האחד היה
"מותר להתגונן מול איתמר הקטן הנאצי הזה?" והשני
"סתום את הפה, נאצי מלוכלך".


אין ספק שמדובר בביטויים קשים לאין ערוך מהביטויים בהם עשה שימוש הנתבע בפרסום השני. באותה פרשה נחלקו הדעות, כאשר השופט ריבלין סבר, כי אין לראות בביטוי זה כביטוי שחרג מתחום הסביר ועל כן הוא חוסה תחת ההגנה הקבועה בסעיף 15(4) לחוק, ואילו השופטת פרוקצ'יה סברה, כי הביטויים נועדו אך ורק לבזות ולהשפיל את הנפגע וכי הם חורגים מתחום הסביר ולכן חייבה את דנקנר לשלם לאיתמר בן גביר פיצוי בסך 15,000 ₪. השופטת עדנה ארבל אף היא סברה כי הביטויים חרגו מתחום הסביר, אם כי העמידה את הפיצוי על 1 ₪. התוצאה הסופית של פסה"ד היתה שהתגבש רוב לחיוב דנקנר ב-1 ₪.

31.
הנה כי כן, גם כאשר נידונו ביטויים קשים ביותר שחומרתם רבה יותר מאשר חומרת הביטויים בהם עשה הנתבע שימוש, לא ראה בית המשפט העליון בביטויים אלה משום פרסום לשון הרע, או שראה בהם ביטויים אשר חוסים תחת ההגנה הקבועה בסעיף 15(ב) בהיותם הבעת דעה. במקרה הטוב מבחינתו של הנפגע, העוולה הוכרה, אך הפיצוי הועמד על סך 1 ₪.

32.
בענייננו, מכלול השיקולים שמניתי קודם, תוכן הפרסום, ההקשר בו נכתבו הביטויים הפוגעים, הרקע לפרסום אותם ביטויים, העובדה שבעצם מדובר בדמות ציבורית, והצורך לתת משקל לזכות לחופש הביטוי, כל אלה מטים את הכף לטובת חופש הביטוי וסיווג הפרסום כפרסום שאינו חורג מתחום הסביר.

33.
סיכומם של דברים, הנני בדעה כי דין התביעה להידחות מאחר שהפרסום השני, אשר עומד בבסיס התביעה העיקרית, חוסה תחת ההגנה הקבועה בסעיף 15(4) לחוק.

התביעה שכנגד

34.
במסגרת התביעה שכנגד טען הנתבע, כי התובע הוציא את דיבתו וכי הפרסום הראשון והשלישי מהווים לשון הרע. הנתבע ציין, כי מסע ההתנכלות של התובע בנתבע התחיל קודם לכן, עת שלח התובע לנתבע ולעוד חבר ועד נוסף בלבד מכתבים ובהם הוא מייחס להם ביצוע עבירות שונות. לאחר מכן שלח התובע למעסיקתו של הנתבע, מועצה אזורית מרום הגליל ולעוד כ-50 איש, את הפרסום הראשון. בפרסום הראשון כינה התובע את הנתבע כחוליגן, ודרש מהיו"ר המועצה לטפל בחוליגנים המקומיים.

בפרסום השלישי גינה התובע, בשם ועד ההנהלה, את מעשיו של הנתבע והשתמש בביטויים חריפים כמו "התנהגותם של קבוצת פושעים", "שבועת השקר של חיים אצקוביץ'" והוסיף:
"ראינו את מכתבו המתחסד והמחוצף של חיים איצקוביץ
'. .... ראוי לציין את אלפי השקלים שהתחייב הוועד בו שירת חיים איצקוביץ
' לקרוב משפחתו עבור טיפול בהרחבה, ללא שהדברים אושרו כדין."
" ... נזכיר גם אנחנו שמר איצקוביץ' מכר (לאורי אליאב) דירה שהייתה שייכת למושב, כאילו הייתה נכס פרטי שלו ושלשל את הכסף לכיסו ... " .

הנתבע טען כי האמור בפרסום הראשון והשלישי מהווה לשון הרע, וזאת לפי המבחן של הקורא הסביר, שכן כל קורא סביר הקורא את הפרסומים בלשון בהם נכתבו מגיע למסקנה כי הביטויים פוגעניים וכי יש בהם כדי להשפיל, לבזות ולפגוע בו, בשמו הטוב ובמשלח ידו. לטענתו, פרסומים אלה נעשו במכוון ובמטרה לפגוע בסיכוייו להיבחר לראשות המועצה.

נטען עוד, כי העובדה שהתובע פרסם במסגרת הפרסום הראשון כי הוגשה תלונה למשטרה נגד הנתבע עולה כדי לשון הרע, והפנה לע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות, פ"ד מט(2) 843.

35.
התובע טען מנגד כי הדברים שנאמרו במסגרת הפרסום הראשון והשלישי אינם מהווים לשון הרע, וכי באו על רקע התנהגותו הפסולה של הנתבע שגרמו נזקים רבים לאגודה ולחבריה, בין היתר היריקה על חבר הקיבוץ מר קרקוביץ'. לטענתו, בהתאם למבחן הפרשנות האובייקטיבי של הקורא הסביר אין במילים ובביטויים בהם השתמש בפרסום הראשון דוגמת "חוליגנים", ו"חוליגנים מקומיים" כדי להוות לשון הרע. הוא טען עוד כי הדברים שהועלו על ידו לא יוחדו לנתבע ואינם מצביעים עליו ישירות, כנושא הדיבה כביכול.


התובע הוסיף וטען כי אף אם דבריו מהווים לשון הרע, עומדת לו הגנת אמת הפרסום הקבועה בסעיף 14 לחוק. לטענתו, הפרסום הראשון בא להוקיע את מעשיו הנפסדים של הנתבע בהיכל התפילה, תוך הדגשה שמדובר בעובד ציבור,המשרת את תושבי המושב. התובע הדגיש בסיכומיו כי מכתב זה נשלח על ידו מתוקף תפקידו כיו"ר אגודת מירון בעלת הזכויות במקרקעין עליהם ממוקם בית הכנסת, וכי המכתב מופנה למעסיקתו של הנתבע, והוא עוסק בעניין ציבורי.

36.
בהתייחס לאמור בפרסום השלישי, טען התובע, כי החלת המבחן האובייקטיבי של הקורא הסביר תביא לידי מסקנה כי הקורא דברים אלה יקבלם כדיווח על מאורע חריג שהתרחש בבית תפילה וכתגובה הבאה להכחיש ולהוקיע ולגנות פרסום קודם (הפרסום השני) מטעמו של הנתבע. הוא טען עוד, כי חלה על הפרסום הגנת תום הלב, הקבועה בסעיפים 15 ו-16 לחוק, שכן הוא פרסם דברים אלה על רקע היחסים שבינו לבין הנתבע וכי הייתה עליו חובה לפרסם אותם. התובע הוסיף עוד כי מדובר בהבעת דעה על התנהגות הנתבע בקשר לעניין ציבורי, וכי התובע תאר באופן הוגן ונכון את מעשי הנתבע במקום פומבי. נטען עוד,
כי הפרסום בא להכחיש ולגנות את דברי לשון הרע שפורסמו קודם לכן על יד הנתבע נגד התובע.

דיון והכרעה

37.
יש לבחון האם אכן יש בדברים שפורסמו במסגרת הפרסום הראשון והשלישי משום לשון הרע? האם הביטויים ולהשון בה השתמש התובע עומדים במבחן הקורא הסביר? במידה וכן נעבור לבחון האם אכן עומדות לתובע ההגנות הקבועות בסעיפים 14 ו-15 לחוק. ולבסוף במידה ולא חלה בענייננו אף אחת מההגנות נבחן את שאלת הנזק.

האם הפרסום הראשון מהווה לשון הרע

38.
מעיון בפרסום הראשון אשר נשלח לכ-50 איש (וזאת כפי שעלה מעדות התובע עצמו) עולה כי התובע השתמש במילה "חוליגן" בכדי לתאר את הנתבע ומעשיו. אין ספק כי השימוש בכינויי גנאי כאלה מהווה לשון הרע. יש בביטוי זה כדי לפגוע בנתבע ובשמו הטוב, ולבזות אותו בעיני הבריות ובכך הוא נופל בגדר לשון הרע כהגדרתו בסעיף 1 לחוק. יתרה מכך, הפרסום כלל גם דיווח על הגשת תלונה פלילית נגד הנתבע בגין חילול בית כנסת במירון, הפרעה למתפללים, תקיפה והעלבת עובד ציבור. בעניין זה כבר נקבע בפסיקה כי עצם פרסום הודעה בדבר הגשת תלונה כשלעצמה מהווה לשון הרע. בעניין זה נפנה לפסק הדין שניתן בע"א 310/74
אליה שיטרית נ' שלמה מזרחי פ"ד ל(1)389, עמ' 391)
, שם נקבע:

"כאשר מייחסים לפלוני ביצועו של מעשה גניבה ומוסרים חשד זה לאחר, יש בכך אכן פרסום של לשון הרע כמשמעו לפי סעיפים 1 ו-2 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965".

בע"א3199/93 קראוס

נ' ידיעות אחרונות
ואח' פ"ד מט(2) 843 עמ' 855, נקבע על ידי בית המשפט העליון:

"דומה, כי לא יכול להתעורר ספק כי פירסום על אודות חקירה משטרתית

המתנהלת נגד פלוני פוגע בשמו הטוב. אף כי מבחינה משפטית עומדת לו חזקת החפות כל עוד לא הוכחה אשמתו במסגרת הליך שיפוטי, יש בפירסום כזה כדי לבקוע בקיעים בחזקה האמורה בעיניו של קורא סביר. בקיעים אלה אינם מביאים, אמנם, לקריסתה של חזקת החפות, אולם די בכך כי קיומם יעיב ויאפיל בעיני הקורא על טוהר מידותיו של אותו פרט כדי שהפירסום יהווה לשון הרע. זאת ועוד, משנקבע כי מסירת תלונה במשטרה על חשד שפלוני מעורב בביצוע מעשים פליליים באה, מבחינה עניינית, בגדרו של סעיף
1
לחוק (ובעניין זה ראה
ע"א 310/74
שיטרית נ' מזרחי [2] ;
ע"א 788/79
ריימר נ' עזבון המנוח ברקו (דב) רייבר [3] ), קל וחומר פירסום החוזר על אותה תלונה והסוקר את התפתחות החקירה המשטרתית. במקרה דנא נוספת לפגיעה הנובעת מסקירת החקירה המשטרתית, גם פגיעה מעצם הקביעה שבכתבות כי אין מדובר בחשדות גרידא, וכי קיימות נגד המערער ראיות לכאורה".

הגנת אמת בפרסום

39.
התובע טען להגנתו כי האמור בפרסום הראשון הוא אמת, ולפיכך דבריו חוסים תחת ההגנה של אמת בפרסום הקבועה בסעיף 14 לחוק. על מנת שהמפרסם-התובע במקרה זה, יזכה בהגנת אמת דיברתי עליו להוכיח שני דברים: ראשית אמיתות תוכן הפרסום ושנית קיומו של עניין ציבורי בפרסום.

אמיתות הפרסום

40.
התובע הזמין לעדות את חבר היישוב מר קרקוביץ', שכלפיו בוצעו, על פי הנטען, מעשי התקיפה והיריקה המיוחסים לנתבע. כן צירף התובע מספר מסמכים, לרבות אישור על הגשת תלונה למשטרה נגד הנתבע, בגין הפרעה ויריקה מיום 13.1.08 (נספחים ב' וג' לתצהיר התובע).

41.
בעדותו לפני ציין מר קרקוביץ', כי באותו יום שבעקבותיו החל מסע הפרסום ההדדי בין התובע לבין הנתבע (11.1.08), זכור לו כי התובע עלה על בימת בית הכנסת, אמר דברים שאינם זכורים לו, וכי באותו מעמד הוא אף ירק עליו. להלן קטע מעדותו של מר קרקוביץ':

"ראשית אני רוצה להצהיר שמר איצקוביץ הביע התנצלותו וצערו על היריקה ועל הדברים הבוטים שהוא אמר. במישור האישי התנצלותו נראתה לי כנה וקיבלתי אותה. זה לא היה מיד באותו מועד.
.... אני לא זוכר בדיוק את תוכן המלל אבל היו דברים קשים מאוד. ברדתו מן הבמה הוא ירק בפני
י. אני לא צריך לספר על סערת הרוחות שזה גרם לי, עוגמת נפש
"
(ראה עמ' 15 לפרוטוקול).

עדותו של מר קרקביץ' היתה מהימנה, עקבית ואינה לוקה בחסר או בסתירות כלשהן. הוא ניסה לדייק בפרטים שמסר, סיפר שחלק מהדברים שנאמרו אינם זכורים לו, והוא אף ציין, כי הנתבע התנצל בפני
ו, וכי התרשמותו היתה שההתנצלות היא כנה ואמיתית. לעד קרקוביץ' אין אינטרס בתוצאות ההליך, ומעדותו עולה, כי הוא מחל לנתבע על מעשה היריקה, וקיבל את התנצלותו, כך שמבחינתו האירוע הסתיים והצדדים פתחו דף חדש, לבן ונקי ביחסים ביניהם.

במהלך עדותו ניתן היה להתרשם, כי מר קרקוביץ' אינו שומר טינה לנתבע, הוא לא חיפש להזיק לו, והוא אף היה מעדיף שלא יזמנו אותו כלל לעדות. אך, משזומן לא היתה לו ברירה, אלא לספר את האמת ואת אשר זכור לו מאותו אירוע. לא התגלו סתירות, תמיהות או סימני שאלה בעדותו של מר קרקוביץ', ולא הובא על ידי הנתבע טעם כלשהו מדוע שלא לקבל את עדותו כמשקפת את אשר אירע בפועל.

לאור כל האמור, הנני מקבל את עדותו של מר קרקוביץ' וקובע, כי עלה בידי התובע להוכיח, כי ביום 11.1.08 עלה הנתבע על הבמה של בית הכנסת, אמר דברים קשים על התובע ועל מר קרקוביץ' וברדתו מהבמה ירק על מר קרקוביץ'.

42.
באשר להפרעה למתפללים וחילול בית הכנסת, גם טענות אלו הוכחו בהתאם למידת ההוכחה הדרושה. כאמור, מעדותו של מר קרקוביץ', שהייתה מקובלת עלי, במהלך התפילה עלה התובע על הבמה בתוך בית הכנסת ואמר כלפיו וכלפי התובע דברים קשים שהוא לא זכר את תוכנם במדוייק. הוא אף ירק עליו ברדתו מהבמה. יתרה מכך, בסעיף 13 לתצהיר עדותו הראשית מאשר הנתבע, כי ביום 11.1.08 הוא עלה על במת בית הכסנת ללא נטילת רשות ואמר בין היתר, כי
"בהזדמנות זו אני מבקש מהקדוש ברוך הוא שיתן לי את הכח והבריאות לעמוד בפני
עלילות הדם שמטיח בי יו"ר הוועד בתמיכתם של צבי קרקוביץ' שמתפלל איתנו כאן ואנחנו עונים לו לקדיש ומרדרכי קופולוביץ'".

43.
הפרסום הראשון מתאר, אם כן, את ההתרחשויות שאירעו בבית הכנסת באופן מדוייק, ומביא תמונה נכונה ואמיתית באשר להתנהגות הנתבע בבית הכנסת, התנהגות אשר כללה הפרעה למתפללים, יריקה על אחד מהם וחילול קדושתו של בית הכנסת. מכאן שהיסוד הראשון להחלת הגנת אמת דיברתי ושעניינו אמת בפרסום מתקיים.

האם קיים עניין ציבורי בפרסום

44.

להלן נבחן האם התקיים היסוד השני של ההגנה, הלא הוא קיומו של עניין ציבורי. בע"א 1104/00
אפל נ' חסון, פ"ד נו
(2) 607, עמ' 620, נקבע כי:

"הגדרת המונחים "דמות ציבורית" ו"עניין ציבורי" אינה משימה פשוטה. אדם ייחשב "דמות ציבורית" ככל שנגיעתו לענייני ציבור והשפעתו עליהם הן רבות יותר, וככל שהופעתו בציבור וגישתו לאמצעי התקשורת רבות יותר. יש שעקב מעורבותו של אדם בעניין הנוגע לציבור יש לראותו כ"דמות ציבורית" לצורך העניין הנדון, ויש שהמעמד הציבורי נקבע בשל היותו נושא משרה ציבורית או תפקיד ציבורי. "דמות ציבורית" היא דמות של מי שיש לו נגיעה לענייני ציבור והשפעה עליהם במידה זו או אחרת, וההגדרה הקונקרטית כרוכה בנסיבותיו של כל עניין".


ובהמשך בעמ' 621:

""עניין ציבורי" ייחשב עניין שידיעתו ברבים רלוונטית להגשמת מטרה ציבורית או שיש לציבור תועלת בידיעה לגביו – אם לצורך גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים ואם לשם שיפור אורחות חייו. לא פעם "העניין הציבורי" שבפרסום עשוי לנבוע מהיותו של הפרסום נוגע לדמות ציבורית, אם כי לא תמיד די בכך. לא ניתן לקבוע מראש אילו נושאים יהוו "עניין ציבורי", והדבר ייבחן לגבי כל פרסום לגופו".


באופן דומה נקבע בפרשת רשת שוקן על ידי בית המשפט העליון:

"שיקול חשוב נוסף שיש לשקול במסגרת זו, הוא זהות הנפגע מן הביטוי, וביתר דיוק, היותו איש ציבור, דמות ציבורית או אדם פרטי... "גופים ואנשים הנושאים במשרות ציבוריות או בתפקידים שלציבור עניין בהם, נוטלים על עצמם מעצם מעמדם ותפקידם סיכונים הקשורים בהתנכלות לשמם הטוב. כמובן, אין די בכך כדי להצדיק פגיעה בשמם הטוב, שהוא היקר בנכסיהם, אך יש בכך כדי להחליש את המשקל שיש ליתן לשיקול זה ביחס לחופש הביטוי"
(ציטוט מפסק הדין שניתן בע"א 214/89
אבנרי נגד שפירא פ"ד מג
(3), 840, בעמ' 863 – ע.ט.) ... ניתן להרחיב סטנדרט זה, ולהוסיף ולקבוע כי המשקל שיש להעניק לזכות לשם טוב נחלש גם כאשר מדובר בדמות ציבורית, אשר לה נגישות רבה לכלי התקשורת, ואשר נמצאת במרכזו של פולמוס ציבורי ... אכן, בבחינת השאלה האם מדובר בביטוי הפוגע בשמו של אדם, בהתאם לסטנדרט אובייקטיבי, יש לקחת בחשבון נסיבות אלה. מן הרגע שמתעורר דיון ציבורי, שאינו במישור עובדתי, עמידתו של הנפגע צריכה להיות גבוהה יותר ; עליו להיות נכון לספוג הערות ביקורתיות המתייחסות לדיון זה"
(שם, בפסקה 14).

עוד נקבע כי
"באיזון נכון בין חופש הביטוי בכלל ובין חופש הביטוי בענייני ציבור פרט, לבין השם הטוב בכלל ושמו הטוב של איש ציבור, יש ליתן משקל רב לאינטרס הציבורי בהחלפה חופשית של מידע בענייני ציבור הנוגעים לאנשי ציבור" (
ע"א 214/89 אבנרי ואח' נ' שפירא ואח', פ"ד מג
(3) 840, 865).

45.
ההתחשבות בזהות הנפגע לא תבוא לידי ביטוי, בדרך כלל, בהגדרת לשון הרע, אלא בבחינת ההגנות הקבועות בחוק, אז יינתן משקל לאינטרסים אחרים.
"במסגרת פרשנות ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע
ויישומן בכל מקרה לגופו עשויה מלאכת האיזון השיפוטית להיות מושפעת, בין היתר, מן השאלות האלה: עד כמה עוסק הפרסום בדמות ציבורית ובקשר לנושא המעורר עניין ציבורי, מהי התועלת הציבורית שבפרסום, עד כמה הפרסום ברבים תוך פגיעה בשמו הטוב של הנפגע היה רלוונטי ונחוץ להשגת התועלת הציבורית, והאם התועלת שבפרסום גוברת על הנזק הצפוי לשמו הטוב של הנפגע ... יש ליתן משקל מיוחד ונכבד (אף כי לא בהכרח מכריע) לחופש הביטוי ולזכות הציבור לדעת, וזאת במסגרת פרשנות ההגנות בחוק ויישומן"

(
ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו
(2) 607, עמ' 623).

46.
לענייננו, שיקול חשוב הוא זהותו של הנתבע (איצקוביץ') כעובד במועצה אזורית מרום הגליל וכן כמי שמשמש כרב או מספק שירותי דת ותפילה לתושבי המושב מירון. אומנם איצקוביץ' אינו נבחר ציבור ואולם הוא עובד ברשות ציבורית, ונושא במשרה ציבורית. מכוח היותו משמש בשני תפקידים אלה, חשוף איצקוביץ' מטבע הדברים לפרסומים שונים המתייחסים למתרחש בסביבת עבודתו הן במועצה האזורית והן בבית הכנסת במושב, לרבות פרסומים ביקורתיים, ולפיכך הוא צריך להיות ערוך לספיגת ביקורת רבה כלפיו יותר מאשר האדם מן השורה, שאינו משמש בתפקיד ציבורי.

47.
בהתייחס לעניין הציבורי שבמכתב, עסקינן במכתב העוסק בעניין התנהגותו של אצקוביץ' בבית הכנסת במושב מירון, אשר ירק על העד קרקוביץ' שהוא גם דמות ציבורית, אשר כיהן בתקופה הרלוונטית לתביעה כחבר ועד הנהלה ביישוב מירון. יתרה מזו, בית הכנסת הינו מקום המיועד לתפילת כלל התושבים במירון, והמתרחש בשעריו הינו בוודאי מעניינו של הציבור, היות ומדובר במקום ציבורי, המשמש את אנשי המושב לתפילה ולמימוש אמונתם.

48.
יתרה מכך, לטעמי קיים עניין ציבורי בדיווח על התנהלותו של איש דת אשר עובד במשרה ציבורית, מנצל את בימת בית הכנסת כדי לסגור חשבון עם אדם זה או אחר, ותוקף ביריקה מתפלל אחר בתוך בית הכנסת. פעולות אלו שגובלות במעשה פלילי,
חשוב שהציבור ידע עליהן כדי שיוכל לעמוד על אופיו של הנתבע. על כן, קיים עניין ציבורי בפרסום הרלבנטי, לא רק בשל היות הנתבע עובד במוסד ציבורי, אלא גם בשל היותו איש דת ובשל מהות המעשים שביצע.

49.
לאור האמור לעיל, הרי מתקיימים במקרה שבפני
נו שני היסודות של הגנת אמת בפרסום, ולפיכך זכאי התובע להגנת אמת דיברתי הקבועה בסעיף 14 לחוק, ככל שהדבר נוגע לפרסום הראשון.

הגנת תום הלב – סעיף 15 לחוק

50.
הנתבע הוסיף כי הפרסום הראשון חוסה תחת ההגנה הקבועה בסעיפים 15 ו-16 לחוק, לרבות סעיף 15(4), ו-15(10) לחוק. לטענתו, הפרסום הינו הבעת דעה על התנהגות התובע שכנגד בקשר לעניין בעל אופי ציבורי, אשר התרחש בבית כנסת שהוא מקום פומבי. על כן, כך נטען, הפרסום חוסה תחת ההגנה הקבועה בסעיף 14(4) לחוק.


51.
כפי שהובא לעיל, כדי שתתקיים ההגנה הקבועה בסעיף 15(4), על הנתבע להוכיח כי מתקיימים שלושה יסודות והם: הראשון – הפרסום הינו בגדר הבעת דעה ; השני – הבעת הדעה נסובה על התנהגות הנפגע בקשר לעניין ציבורי או על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות ; והשלישית – הפרסום נעשה בתום לב. לעניינו, מעיון בפרסום הראשון עולה, כי התובע מתאר את מעשי הנתבע, מבקש מיו"ר המועצה למנוע מהנתבע לספק שירותים ליישוב מירון, ולבסוף מכנה התנהגות זו כהתנהגות של חוליגנים. במשפט זה אין משום תיאור עובדות אלא מדובר בהבעת דעה על התנהגות הנתבע. הפרסום עוסק בהתנהגותו של התובע שהינו דמות ציבורית המספקת שירותי דת ותפילה ליישוב מירון, ובדעתו של התובע על אותה התנהגות. על כן, מתקיימים במקרה דנן היסודות הראשון והשני להגנה הקבועה בסעיף 15(4).

52.
השאלה השלישית שיש לדון בה היא, האם הפרסום נעשה בתום לב. סעיף 16(א) לחוק, כי
"הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב".


עיון במכתבו של הנתבע מלמד, כי הוא נשלח ליו"ר המועצה האזרחית מרום הגליל, אשר מעסיקה את התובע, לחברי המועצה האזורית, מנהלי מחלקות, היועץ המשפטי של מרום הגליל ולועד העובדים של המועצה האזורית מרום הגליל. במכתב הובא תיאור מדוייק באשר להתנהלותו של הנתבע בבית הכנסת, הבעת דעה שמדובר במעשים אשר מהווים חילול בית הכנסת ודרישה לנקוט בהליכים נגד הנתבע שהתנהגותו כונתה חוליגנית. אין בתוכן המכתב דבר וחצי דבר החורג מתחום הסביר. גם דרישת התובע להשעיית הנתבע מתפקידו ונקיטת אמצעים נגד התנהגותו בבית הכנסת אינה מוציאה את הפרסום מתחום הסביר.

53.
לאור התוצאה אליה הגעתי ולפיה הפרסום חוסה תחת הגנת אמת בפרסום הקבועה בסעיף 14 לחוק ותחת הגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15(4) לחוק, אינני רואה צורך לדון בטענת התובע, כי הפרסום חוסה אף תחת ההגנה הקבועה בסעיף 15(10) לחוק.

סיכום ביניים

54.
לסיכום, הנני קובע כי יש בפרסום הראשון משום לשון הרע, ואולם פרסום זה זוכה להגנת אמת דיברתי הקבועה מסעיף 14, ולהגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15(4). אשר על כן, דין התביעה שכנגד, ככל שהיא נוגעת לפרסום הראשון, להידחות.

הפרסום השלישי

55.
בפרסום השלישי נאמר בין היתר :"זו עליית מדרגה נוספת של קבוצת פושעים אשר בחרו בית הכנסת כזירה".
בנוסף ייחס התובע לנתבע ביצוע מעשים לא כשירים, באומרו: " ראוי לציין את מאות אלפי השקלים, שהתחייב הוועד בו שירת חיים איצקוביץ
', לקרוב משפחתו עבור טיפול בהרחבה, ללא שהדברים אושרו כחוק. .... נזכיר גם אנחנו שמר אצקוביץ' מכר (לאריה אליאב) דירה שהייתה שייכת למושב, כאילו הייתה נכס פרטי שלו ושלשל את הכסף לכיסו". עוד כינה התובע את הנתבע וחבריו "טרוריסטים", שיש להרחיקם מבית הכנסת. הנתבע טען, כי פרסום זה מהווה לשון הרע מאחר שהוא מטיח בו האשמות חמורות ומייחס לו ביצוע מעשי שחיתות ומעשים פליליים ולא כשרים.

טענות ההגנה

56.
לא היתה מחלוקת בין הצדדים, כי הדברים שהוטחו בנתבע כמתואר לעיל הם בגדר לשון הרע כמשמעות מונח זה בחוק. יחד עם זאת טען התובע, כי הוא זכאי להגנה היות והוא חתום על המכתבים מכוח תפקידו הציבורי כיו"ר וועד ההנהלה. אין בידי לקבל טענה זו. עצם העובדה שהתובע ממלא תפקידים ציבוריים אינה מקנה לו סמכות לפרסם דברי לשון הרע נגד אנשים אחרים בין אם הם ממלאים תפקידים ציבוריים ובין אם לאו. הוא אינו רשאי להשתלח בנתבע ולייחס לו ביצוע מעשים פליליים ולא כשרים, מבלי שהיה כל ביסוס לטענות אלו.

57.
התובע טען אף לתחולת הגנת "אמת בפרסום" הקבועה בסעיף 14 לחוק. להוכחת טענה זו צירף התובע העתק מכתב תביעה שהגיש מושב מירון נגד איצקוביץ ושניים אחרים במסגרת ת"א 841/09 בבית המשפט המחוזי בנצרת (נספח ב' לתצהיר התובע). מלבד צירוף עותק כתב התביעה, לא הציג התובע ראיה כלשהי שיש בה כדי לתמוך בגרסתו.

אין בידי לקבל את טענת התובע בעניין זה. כתב התביעה אינו מהווה ראיה לאמיתות תוכנו, והוא בגדר כתב טענות – הא ותו לא. הגשת כתב תביעה אינה הופכת את הטענות העובדתיות הכלולות בו לעובדות ואין בה די כדי להרים את הנטל המוטל על התובע להוכחת אמיתות הפרסום. אוסיף עוד, כי גם אם התביעה נגד הנתבע היתה מתקבלת והיה ניתן

פסק דין
המקבל את טענות המושב,

פסק דין
זה אינו הופך לראיה קבילה, שכן על פי שיטת המשפט הנהוגה בארץ,

פסק דין
שניתן בהליך אזרחי אחד אינו קביל כראיה בהליך אזרחי אחר, ולכל היותר מהווה עדות סברה. ניתן אולי לעשות שימוש בפסק הדין במסגרת טענת השתק פלוגתא או השתק עילה, אך בוודאי שלא כראיה לאמיתות התוכן.

58.
יודגש, בפרסום השלישי, התובע אינו מדווח על הגשת תביעה נגד הנתבע בעילה זו או אחרת, שאז ניתן לומר כי עצם הגשת התביעה הוכח, אלא שהוא מייחס לנתבע האשמות חמורות כגון מעשי שחיתות ומעשים פליליים חמורים ביותר, מבלי אפילו להזכיר את כתב התביעה שהוגש נגד הנתבע, ומבלי לציין כי מדובר בחשדות בלבד. הקביעות של התובע בפרסום השלישי הן קביעות מוחלטות ועל פיהן ביצע הנתבע כביכול את המעשים המיוחסים לו. הוא לא טען, כי הנתבע חשוד בביצוע המעשים, או כי הוגשה נגדו תביעה בעילה זו או אחרת, אלא קבע באופן נחרץ, כי הנתבע מכר דירה שהיתה שייכת למושב ושלשל את הכספים לכיסו, כי הוועד בו שירת הנתבע התחייב במאות אלפי שקלים לקרוב משפחה שלו, מבלי לקבל את האישורים הדרושים לכך, ובסוף הוא כינה את הנתבע ואת חבריו "טרוריסטים".

59.
להאשמות אלו לא היה בסיס עובדתי והתובע לא היה רשאי לפרסמן, מבלי להציג בסיס עובדתי מוצק, שיש בו כדי להוכיח את טענותיו בהתאם למידת ההוכחה הדרושה בהליך אזרחי. כזכור, על פי ההלכה הפסוקה, כמות ואיכות הראיות שבעל הדין נדרש להציג בפני
בית המשפט הן נגזרות של חומרת המעשים שהוא מייחס לבעל הדין שכנגד. ככל שהמעשים שהוא מייחס לבעל הדין שכנגד חמורים יותר וחריגים יותר, כך הוא נדרש להציג ראיות בכמות ובאיכות גדולות יותר. בענייננו, מלבד עותק כתב התביעה, לא הוצגו ראיות כלשהן לביסוס דברי הבלע שהתובע הטיח בנתבע.

60.
זאת ועוד, התובע הגיש שני תצהירי עדות ראשית מטעמו ; אחד תומך בתביעה העיקרית שהגיש נגד הנתבע והשני תומך בטענות ההגנה שהעלה נגד התביעה שהגיש הנתבע נגדו. עיון בתצהירים אלה מלמד, כי התובע לא עשה ולו מאמץ מינימאלי להוכחת הפרסום השלישי. הוא לא טען, כי ידוע לו מידיעה אישית שהנתבע ביצע את המעשים המיוחסים לו, הוא לא הציג מסמכים וראיות שיש בהם כדי להוכיח את טענותיו. התובע הסתפק בטענה, כי וועד ההנהלה שלח לנתבע מכתבים בקשר למעשים המיוחסים לו ובקשר להתנהלותו עת כיהן כחבר ועד ובטענה, כי אילו טענות האגודה נגד הנתבע היו חסרות בסיס, לא היתה האגודה "מסתכנת" בהגשת כתב תביעה נגדו. טענות אלו אין בהן כדי להרים את הנטל להוכחת תוכן הפרסום השלישי. העובדה שהאגודה הגישה תביעה נגד הנתבע אינה ראיה לאמיתות תוכן הטענות שבכתב התביעה ואין בה כדי להוכיח את טענות הנתבע, אפילו לא בהתאם למידת הוכחה מופחתת. בעצם, התובע לא הציג ולו בדל של ראיה לביסוס טענותיו.

61.
סיכומם של דברים – התובע לא הרים את הנטל להוכחת תוכן הפרסום השלישי ובעצם לא הציג בדל של ראיה שיש בו כדי להוכיח את טענתו. משלא הוכחה אמיתות הפרסום – דין טענת ההגנה ככל שהיא נוגעת לטענת אמת בפרסום, להידחות.

62.
התובע טען לתחולת הגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15(2) לחוק. לטענתו, מכוח מערכת היחסים שבינו לבין הנתבע, היתה מוטלת עליו חובה חוקית לפרסם את הדברים. לדבריו, הוא חתום על הפרסום השלישי מכוח תפקידו כיו"ר ועד ההנהלה, ולאור העובדה שהוא (התובע) מכהן בתפקיד זה ובתפקיד יו"ר האגודה החקלאית ואילו הנתבע הינו חבר האגודה החקלאית ועובד של המועצה האזורית ומספק שירותים מוניציפאליים למושב, היתה מוטלת עליו חובה לפרסם את דבריו.


אין בידי לקבל טענה זו. סעיף 16(ב) לחוק קובע, כי
"חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם ... הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא" (סעיף 16 (ב) (2) לחוק).


כאמור, התובע לא הוכיח את אמיתות הפרסום ולא הוכיח, כי הוא נקט באמצעים כלשהם, לא כל שכן באמצעים סבירים, כדי להיווכח אם הפרסום הוא פרסום אמת אם לאו. בנסיבות אלו, ובהתאם להוראת סעיף 16(ב) לחוק, חזקה היא שהפרסום נעשה שלא בתום לב. התובע לא הציג ולו ראיה אחת כדי לסתור חזקה זו, ולפיכך דין טענתו לתחולת ההגנה הקבועה בסעיף 15(2) להידחות.

63.
לא מצאתי ממש אף בטענת התובע, כי היתה מוטלת עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות את הפרסום. התובע לא הצביע על מקור החובה החוקית המוטלת עליו לשלוח את המכתב נשוא הפרסום השלישי ולא הצביע על מקור החובה החוקית לשלוח את המכתב לגורמים המפורטים בו. העובדה שהתובע שימש באותה עת בתפקיד יו"ר ועד ההנהלה ובתפקיד יו"ר האגודה החקלאית אינה יוצרת חובה חוקית לשלוח מכתב הכולל האשמות, השמצות ודברי בלע חמורים כלפי התובע לחברי האגודה ולגורמים נוספים שאין להם קשר ישיר לפרשה. קל וחומר כאשר מדובר בהאשמות והשמצות שלא הוכחו ואף לא נעשה ניסיון מינימאלי להוכחתם.


זאת ועוד, לא מצאתי במערכת היחסים שבין התובע לבין הנתבע מקור אף לחובה חברתית או מוסרית לעשות את הפרסום השלישי בכלל ובאופן בו הוא פורסם בפרט. כאמור, המכתב נשלח למספר רב של אנשים שאין להם קשר ישיר לפרשה. במכתב זה, התובע לא מדווח על חשדות כלפי הנתבע או על הגשת כתב תביעה נגדו להשבת הכספים שעל פי הנטען גזל מהמושב. המכתב כולל קביעות נחרצות והחלטיות באשר למעורבותו של הנתבע במעשים פליליים ובמעשי שחיתות חמורים, מבלי אפילו לציין כי מדובר בחשדות שטרם הובררו ושטרם נקבע לגביהם ממצא על ידי גורם מוסמך. בנסיבות אלו, אין לקבל את טענת התובע, כי היתה מוטלת עליו חובה מוסרית או חברתית לבצע את הפרסום, ואין לקבל את טענתו, כי הפרסום נעשה בתום לב.

64.
התובע טען אף לתחולת ההגנה הקבועה בסעיף 15(10) לחוק ולפיו הפרסום בא לגנות ולהכחיש פרסום קודם המהווה לשון הרע. גם טענה זו דינה להידחות. לעניין זה התייחסתי קודם במסגרת הדיון בטענה דומה שהעלה הנתבע באשר לפרסום השני. כפי שכבר ציינתי, מדובר בהגנה מצומצמת והיא חלה אך ורק על דברים שהם בגדר הכחשה או גינוי של לשון הרע שפורסמה. ההגנה אינה מכשירה פרסום לשון הרע נגדי, מקום שהפרסום הנגדי אינו קשור לפרסום הראשון ואין בו גינוי או הכחשה. עיון בפרסום השלישי מלמד, כי אין בסיס לטענת התובע כי הוא בא להכחיש או לגנות את הפרסום השני. התובע הכפיש את שמו של הנתבע ופרסם עליו דברי בלע ללא שום קשר לתוכן הפרסום השני. על כן, אין הפרסום השלישי חוסה תחת ההגנה הקבועה בסעיפים 14 ו-15 לחוק.

גובה הנזק

65.
משהוכח כי התובע פרסם לשון הרע על הנתבע, וכי הפרסום אינו חוסה תחת אחת ההגנות הקבועות בחוק, מוטלת על התובע האחריות לפצות את הנתבע בגין הנזקים שנגרמו לו עקב הפרסום. בהתאם לסעיף 7א' לחוק, לבית המשפט סמכות לחייב את התובע בפיצוי עד 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק ואם שוכנע, כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את המפרסם בפיצוי עד 100,000 ₪.

66.
הנתבע טען, כי התובע פרסם את לשון הרע עליו בכוונה לפגוע בו. בעניין זה הפנה הנתבע לעדות התובע בבית המשפט, שם הוא ציין:

"הוא עבד בכל המחלקות ושל כל חברי המועצה האזורית ולכן הייתי צריך ליידע את כל האנשים האלה במעשיו הנפשעים הראויים לכל גינוי ולקבוע שהבן אדם הזה, בכל מה שקשור למירון לפחות, לא ישרת את הנושאים של מירון ... ברגע שאני קובע שהאדם הזה ייפסל מלעסוק בנושאים שמשרתים את מירון אז אני צריך לפנות לכל האנשים שקשורים לזה ... ".


אין בידי לקבל טענה זו. דבריו אלה של התובע נאמרו ביחס לפרסום הראשון שלגביו נקבע, כי הוא חוסה תחת הגנת אמת בפרסום והגנת תום הלב.

67.
עניין פסיקת פיצויים לנפגע עקב פרסום לשון הרע מסור לשיקול דעתו של בית המשפט, והוא נבחן תוך התחשבות בגורמים שונים, כגון האם הפרסום בוצע במטרה לפגוע בתובע, מה היה היקף הפרסום, מה היה תוכן הפרסום והאם היתה התגרות מצד התובע בנתבע.


בענייננו, התובע פרסם דברים חמורים על הנתבע והאשים אותו במעשי שחיתות ואף במעשים פליליים חמורים מאוד. בנוסף לכך הוא כינה אותו טרוריסט, מקום שלא היה מקום לעשות שימוש במונח זה. מנגד, מדובר בפרסום בהיקף מצומצם יחסית ועל פי האמור בו, הוא כוון לחברי ותושבי מירון בלבד ולא פורסם בכלי התקשורת. מצד שני, הנתבע הוא תושב מירון, ואין ספק שהפרסום פגע בו ובשמו הטוב בעיני תושבי מירון איתם הוא נמצא במגעים ובקשרים יומיומיים.

68.
בהתחשב בכל האמור, הנני מעמיד את הפיצוי לו זכאי התובע, בגין פרסום לשון הרע כפי שעולה מהפרסום השלישי, בסכום של 30,000 ₪.

סוף דבר

69.
על יסוד כל האמור, הנני מורה כלדקמן:

א.
הנני דוחה את התביעה העיקרית מאחר שהפרסום השני העומד בבסיס תביעה זו חוסה תחת ההגנה הקבועה בסעיף 15(4) לחוק.

ב.
הנני דוחה את התביעה שכנגד ככל שהיא נוגעת לפרסום הראשון מאחר שפרסום זה חוסה תחת ההגנות שעניינן אמת בפרסום והגנת תום הלב הקבועות בסעיפים 14 ו-15(4) לחוק.

ג.
הנני מקבל את התביעה שכנגד ככל שהיא נוגעת לפרסום השלישי, ומחייב את התובע (הנתבע שכנגד) לשלם לנתבע (התובע שכנגד) סכום של 30,000 ₪, בתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 8,000 ₪.

ד.
הסכומים המפורטים בסעיף ג' דלעיל ישולמו תוך 30 יום מהיום, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאותו מועד ועד התשלום המלא בפועל.


ניתן היום,
כ"ב תמוז תשע"א, 24 יולי 2011, בהעדר הצדדים.












א בית משפט שלום 3598-07/08 דוד מרדכי הלפרן בן דב נ' חיים איצקוביץ (פורסם ב-ֽ 24/07/2011)