פסקי דין על עו"ד יצחק מולכו-הנאמן בהסדר הנושים של אלון מוסאיוף | פסקי דין על יואל הגין | פסקי דין על טפת הגין | פסקי דין על אורי מאסי ואח' |

165/99 פשר     27/07/2011




פשר 165/99 עו"ד יצחק מולכו-הנאמן בהסדר הנושים של אלון מוסאיוף נ' יואל הגין, טפת הגין, אורי מאסי ואח'








בית המשפט המחוזי בירושלים



27 יולי 2011

פש"ר 165-99
בקשה מס' 101






לפני כב' השופט
דוד מינץ

בעניין:
עו"ד יצחק מולכו,
הנאמן בהסדר הנושים של אלון מוסאיוף
ע"י ב"כ עו"ד גיל אפרתי

המבקש



נ ג ד



1. יואל הגין

ע"י ב"כ עוה"ד יעקב מרקס

2. טפת הגין
ע"י ב"כ עוה"ד רימונה אלייני ונילי בר-לב
3. אורי מאסי
4. יוסף מוסאיוף
משיבים 3 ו-4 ע"י ב"כ עו"ד יעקב מרקס
5. נתן מאסי
6. צבי וייצמן
7. שמואל יאיר מוסאיוף
8. אלון מוסאיוף
ע"י ב"כ עו"ד זיוה רבני
9. כונס הנכסים הרשמי
10. רשמת המקרקעין בירושלים














המשיבים





החלטה

הרקע לבקשה

1.
בפני
בקשת הנאמן על נכסי החייב אלון מוסאיוף, המכהן כיום כנאמן על הסדר הנושים של החייב, למתן הוראות שונות שמטרתן להביא לאכיפה ולביצוע של שני הסכמים העומדים ביסודו של הסדר הנושים שאושר על ידי בית המשפט (כב' השופט י' שפירא) ביום 19.03.09 (בבש"א 5360/08 בתיק זה, להלן: "הסדר הנושים").

2.
הרקע לבקשה מורכב קמעה וכדי שעיני הקורא תרוצנה בהחלטה, אתן מספר מילות רקע למחלוקת שזה עתה התגלעה בין הצדדים.

3.
כנגד החייב ניתן צו כינוס ביום 3.10.99 וביום 19.6.00 הוא הוכרז פושט רגל. כנגד החייב הוגשו כ-120 תביעות חוב בהיקף מצטבר של כ-60,000,000 ₪.

4.
סבו של החייב, מר שלמה מוסאיוף ז"ל, נמנה בשעתו בין וותיקי העדה הבוכרית בירושלים (להלן: "הסבא"). בבעלות הסבא היה מתחם של חנויות ודירות בשכונת הבוכרים בירושלים בשטח של כארבעה דונם (חלקה 105 בגוש 30085; חלקה 242 בגוש 30086; וחלקה 166 בגוש 30087, להלן: "הנכס"). חלק גדול של החנויות והדירות בנכס הוחזקו על ידי דיירים מוגנים. הסבא ציווה את רכושו ליורשיו, אך בד בבד יצר הקדש אשר כלל את הנכס ונכסים אחרים שהיו בבעלותו (להלן: "ההקדש"). במועד תחילת הליך פשיטת הרגל כנגד החייב, היו רשומות על שמו של החייב בלשכת רישום המקרקעין 1/12 מזכויות הבעלות בנכס, אך החייב טען כי הוא זכאי ל-25% מהזכויות, 50% מהן שייכות לבנו, שמואל (משיב 7), ויתרת הזכויות בשיעור 25% שייכת לבני משפחתו האחרים. ברם, הנאמן חקר ומצא כי למרות רישום מחצית הזכויות בנכס על שם בנו של החייב, הבעלים האמיתי של זכויות הבן הוא החייב עצמו. כן מצא כי ההקדש אינו בר-תוקף וכי על חלק מהנכס (חלקה 105 בגוש 30085) הרשום על שם הבן שמואל רבצה משכנתא לטובת מר יואל הגין
, משיב 1 (להלן: "יואל"), בשל הלוואה שנתן יואל לחייב. משכך, פנה הנאמן לבית משפט זה (במסגרת ה"פ 1289/02) בעתירה למתן

פסק דין
הצהרתי לפיו יוצהר שזכויות הבן שמואל שייכות לחייב; שההקדש בטל; וכי המשכנתא שהעניק החייב ליואל בטלה. בסופו של יום, ביום 27.7.06 ניתן

פסק דין
בו נתקבלו שתי עתירותיו הראשונות של הנאמן, אך נדחתה הבקשה להצהיר על בטלות המשכנתא ליואל. כל מי שזכויותיו נפגעו מפסק הדין האמור הגיש ערעור לבית המשפט העליון (ע"א 8613/06; ע"א 8584/06; ע"א 8665/06; ע"א 8697/06; וע"א 8644/06). הנאמן הלין על אי ביטול המשכנתא. החייב ובני משפחתו, והנאמן על ההקדש, עו"ד י' רבינוביץ' (להלן: "נאמן ההקדש") הלינו על ביטול ההקדש. ובנו של החייב שמואל הלין על כך שנקבע כי אביו הוא בעל הזכויות ב-50% מהנכס ולא הוא.

5.
בד בבד, ובמקביל להליכי הערעור בבית המשפט העליון, הסדר הנושים של החייב החל לרקום עור וגידים. הסדר זה היה דו-שלבי. בשלב הראשון נחתם הסכם ביום 9.12.08 עליו חתמו הנאמן, מר צבי וייצמן (משיב 6, להלן: "וייצמן") ונאמן ההקדש (להלן: "הסכם וייצמן"). נוכח העובדה שבמועד חתימת הסכם זה, טרם ידעו הצדדים מה יעלה בתוצאות הערעור, התחייבותו של וייצמן הייתה תלויית תוצאות הערעור. נקבע, אפוא, כי במידה והערעור יתקבל וייקבע כי ההקדש יוותר על כנו, מר וייצמן ישלם לקופת ההסדר 3,000,000$. מאידך, במידה והערעור יידחה, הוא ישלם סכום שבין 2,650,000$ לבין 3,000,000$. בתמורה להתחייבות זו, הסכים הנאמן לחדול מהתנגדותו לתוקפו של ההקדש. בד בבד עם החתימה על הסכם וייצמן, התקשר וייצמן עם נאמן ההקדש בהסכם פינוי, בו ניתנה לוייצמן הזכות לממש את זכויות הבנייה בנכסי ההקדש ולמכור את הזכויות בנכסים שייבנו בדיירות מוגנת. יצוין כי בהסכם וייצמן נקבע (סעיף 13) כי תוקפו הותנה באישור בית משפט זה כבית משפט לפשיטת רגל ושל בית הדין הרבני המוסמך בענייני הקדשות במועד יצירת ההקדש. עד היום, שילם וייצמן לקופת ההסדר ועל חשבון התחייבותו סך של 1,000,000$.

6.
השלב השני של ההסדר היה הזרמה נוספת של כספים מטעם החייב עד לסכום כולל של 25,590,000 ₪. משמעות הדבר, אפוא, כי "הסכם וייצמן" היווה נדבך מרכזי בהסדר הנושים במסגרתו התחייב וייצמן לשלם סכום השווה ל- 44.5% מסך כל כספי הסדר הנושים.

7.
הנדבך הנוסף עליו הושתת ההסדר, היה הסכם הפשרה בהליכי הערעור בבית המשפט העליון. ואכן, נוכח ההסכמות שבהסכם וייצמן, והסכם הנושים אשר אושר, כאמור, ביום 19.3.09, הגיעו כל הצדדים להתדיינות בבית המשפט העליון לכלל הסכם פשרה (להלן: "הסכם הפשרה"). על הסכם הפשרה חתמו הצדדים לערעורים השונים שהוגשו, בכללם: הנאמן, משיבים 1, 3 ו-5 (להלן: יואל, אורי, ונתן) ונאמן ההקדש. במסגרת הסכם הפשרה הסכימו הצדדים, בין היתר, במה שקשור לענייננו כך:

(א) ההקדש הוקם כדין והינו שריר וקיים, זאת תוך וויתור על כל טענות הנאמן לבטלותו וטענות כלפי נאמן ההקדש ואלו שקדמו לו בתפקיד זה;
(ב) בית הדין הרבני הוא המוסמך הבלעדי לדון ביצירתו ובהנהלתו הפנימית של ההקדש;
(ג) יואל ימחק את המשכנתא והערת האזהרה הרשומות לטובתו לגבי הזכויות הרשומות על שמו של שמואל (משיב 7) בחלקה 105 בגוש 30085 תמורת הפקדה בסך של 350,000$ מתוך קופת הסדר הנושים;
(ד) בשל המחלוקת שהייתה בין יואל לרעייתו, הגב' טפת הגין
(משיבה 2, להלן: "טפת"), הנמצאים בהליכי גירושין, הוסכם כי ההפקדה דלעיל בסך 350,000$ תוחזק בנאמנות עד לקבלת הסכמה חתומה של טפת להעברת תשלום זה לידי יואל.
(ה) אורי, נתן ויואל התחייבו למכור לשמואל את חלקיהם בנכס בהתאם למנגנון שמאות שנקבע.

הסכם הפשרה קיבל תוקף של

פסק דין
בבית המשפט העליון ביום 15.04.10, וביום 7.01.09 נתן בית הדין הרבני האזורי בירושלים צו המאשר את הסכם וייצמן והסכם הפינוי שצורף לו.

8.
יוצא, אפוא, כי שלושת ההסכמים, הסכם וייצמן (מיום 9.12.08), הסדר הנושים (שאושר ביום 19.3.09) והסכם הפשרה (מיום 15.4.10) מהווים מקשה אחת ועם חתימת הסכם הפשרה בבית המשפט העליון נדמה היה, כי בכך נסתיימו תלאות הדרך. ברם, מחשבה אחרת הייתה לאורי, נתן, ויוסף (משיב 4). אורי ונתן, כך מתוך כותרת כתבי בית הדין שהוגשו לבית הדין, פנו לבית הדין הרבני האזורי ולבית הדין הרבני הגדול כנגד נאמן ההקדש והובילו למתן צווים על ידי בית הדין הרבני האזורי ביום 23.03.11 וביום 25.05.11 בהם ציווה בית הדין על הקפאת ביצוע הסכם וייצמן והסכם הפשרה. טענתם הייתה כי הסכמים אלו אינם לטובת ההקדש. לא ברור מי מהם הוא זה שפנה לבית הדין, שכן בא-כוחם, עו"ד אבנר סאלם, פעם טען כי הוא מייצג אך את יוסף (פרוטוקול הדיון בבית הדין הרבני האזורי מיום 24.03.11) ופעם טען כי הוא מייצג את כל השלושה (פרוטוקול הדיון בבית הדין הרבני האזורי מיום 29.05.11). למפרע נתברר מתוך תגובתו של נתן לבית משפט זה (להלן), כי הפנייה בשמו לבית הדין הרבני לא הייתה כלל על דעתו, וכי היו אלו אורי ויוסף (ויואל) שיזמו את הפנייה לבית הדין. אורי ויוסף ייקראו, אפוא, להלן: "המשיבים").

טענות המשיבים כנגד הסכם וייצמן

9.
עיון בכתבי בית הדין בבית הדין הרבני שצורפו לבקשת הנאמן מלמד בקליפת האגוז כי טענותיהם של המשיבים כנגד הסכם וייצמן היו בכך שחלקו של ההקדש (היינו חלקם שלהם) לעומת חלקו של החייב בפירות ההסכם היה קטן. לטענתם, שלושת מיליוני הדולר בהם זכה החייב לפי ההסכם עולים בערכם על 16 החדרים שיוחדו להקדש לפי ההסכם. מדובר למעשה בעסקת קומבינציה בתנאים נחותים מאוד שאינם עולים לתנאי השוק. הם הדגישו את קיפוחם בהסכם בהצביעם על כך שהם הנהנים בלפחות שליש מפירות ההקדש לעומת החייב הנהנה רק ב-1/9 ממנו. עוד הלינו על המעמד לו זכה וייצמן כיזם בהסכם הפינוי שנחתם כאמור בעקבות ההסכם, בו הופך וייצמן ל"דייר מוגן במעמד מיוחד בנכסי ההקדש בכל חלקיו", בין היתר בכך שהדיירים המוגנים שיבואו במקומו יחתמו על הסכמי הדיירות מולו ולא על ידי ההקדש. בעת העברות אלו לדיירים המוגנים הבאים גם לא ישולם דמי מפתח על ידי וייצמן. ויצוין כי טענות אלו של המשיבים גם נטענו על ידם בהתנגדותם שהוגשה לפני בית המשפט זה. אם כי, בניגוד לאמור בבית הדין הרבני, כאן טענו המשיבים כי החייב נהנה מ-41.6% עד ל-66% מפירות ההקדש ולא אך ל-1/9, כאמור.

טענות הנאמן
10.
בקשה זו הוגשה על ידי הנאמן כששני ראשים לה. הראשון, כנגד הפעולות שנקטו המשיבים בבית הדין, במסגרתן ניתנו על ידי בית הדין צווים המורים הלכה למעשה על הקפאת ביצועם של הסכם וייצמן והסכם הפשרה. לטענת הנאמן, הפעולות שנקטו המשיבים נעשו שלא בתום לב וגובלות בביזיון בית המשפט, והצווים שניתנו על ידי בית הדין ניתנו בחוסר סמכות. הראש השני, הוא כנגד חוסר המעש של יואל אשר אינו מיוצג עוד על ידי עורכי הדין שייצגו אותו בעבר וכפועל יוצא מכך הוא מונע את המשך ביצוע הסדר הנושים. לדברי הנאמן, אפוא, הפעולות שנקטו המשיבים וחוסר המעש של יואל עלולות למוטט את הסדר הנושים שהושג בעמל רב ולהוביל לכך שנושיו הרבים של החייב הממתינים לקבלת דיבידנד בגין חובם המגיע לכדי עשרות מיליוני שקלים ייאלצו להמתין עוד שנים רבות לחלוקת דיבידנד, ואולי אף ימתינו לחלוקתו לשווא.

11.
הנאמן ביקש אפוא, כי בית המשפט יסייע בידיו להחזיר את הסדר הנושים למסלולו תוך מתן הסעדים הבאים:
(א) ימונה נאמן במקומם של עורכי הדין אשר ייצגו את יואל במועד החתימה על הסכם הפשרה ולאחר מכן הפסיקו לייצגו, וזאת כדי שהנאמן החדש יפעל בהתאם להוראות הסכם הפשרה. לחילופין נתבקש בית המשפט להורות לו להפקיד בקופת בית המשפט את הסך של 350,000$ עבור יואל וטפת עד לקבלת הוראות משותפות מהם או עד לקבלת צו מבית המשפט לענייני משפחה הדן בעניינם, באשר לאופן חלוקת הסכום האמור ביניהם.
(ב) להורות לרשמת המקרקעין למחוק ממרשם המקרקעין את המשכנתא ואת הערת האזהרה שנרשמו לטובת יואל בהתאם לאמור בהסכם הפשרה.
(ג) להורות לרשמת המקרקעין למחוק ממרשם המקרקעין את העיקול שהוטל על ידי טפת על המשכנתא הרשומה לטובת יואל בחלקה 105 בגוש 30085, בהתאם לצו שניתן על ידי בית המשפט לענייני משפחה ביום 9.12.09 (במסגרת תמ"ש 8658-12-09).
(ד) להורות לשמואל, אורי ויואל לבצע את התחייבויותיהם לפי הסכם הפשרה ובין היתר לפעול למינוי שמאי מוסכם כמותווה בהסכם הפשרה ולהשלים את מכירת הזכויות של אורי ויואל לשמואל על פי ההסכם.
(ה) להורות לוייצמן להמשיך את ביצוע ההסכם עמו ולהורות למשיבים להימנע מנקיטת פעולה כלשהי שיש בה כדי לסכל את ביצועם את הסכם הפשרה ו/או הסכם וייצמן ובכלל זה להורות להם למחוק את ההליכים המנוהלים על ידם בבית הדין הרבני.

12.
בבקשתו ציין הנאמן כי במסגרת אישור הסדר הנושים, דחה בית המשפט את התנגדויותיהם של יואל ושל המשיבים לגופו של עניין ומשעה שהם לא ערערו על ההחלטה, היא הפכה חלוטה לגביהם והם מנועים מלהשיג עליה כיום. מה גם, שיוסף הינו נושה של החייב אשר הגיש תביעת חוב כנגד החייב, והסדר הנושים מחייב אותו באופן חלוט והוא מנוע מלנקוט פעולות כלשהן לסיכולו. הנאמן ציין כי העיכוב בהעברת התשלומים על ידי וייצמן לקופת ההסדר בהתאם להוראות "הסכם וייצמן" נעוץ בפעולות שנקטו המשיבים בבית הדין הרבני כדי לסכל את ביצוע הסכם הפשרה. הפנייה לבית הדין הרבני גם מונעת את השלמת רכישת הזכויות של אורי, נתן ויואל על ידי שמואל בהתאם להסכם הפשרה ואת מימוש זכויות הבנייה לפי הסכם וייצמן. מה גם, שנוכח הצווים שניתנו על ידי בית הדין הרבני המורים על הקפאת ביצוע הסכם וייצמן והסכם הפשרה על ידי ההקדש, לא ניתן לגייס משקיעים להמשך מימון הפרויקט, ומר וייצמן חושש כי אם ימשיך לבצע את התשלומים בהתאם להסכם עימו, הוא שם את כספו על קרן הצבי. לטענת הנאמן, המשיבים פעלו בחוסר תום לב כשפנו אל בית הדין הרבני וחתרו תחת ההסכם עליו חתמו. הנאמן ציין עוד כי אורי חתום על הסכם הפשרה במסגרתו התחייב למכור את זכויותיו בנכסי ההקדש, והוא גם כבול בהסדר הנושים הקשור בטבורו להסכם וייצמן ושאושר חרף התנגדותו. נתן חתם גם הוא על הסכם הפשרה והוא מחויב לו ולמכירת זכויותיו בנכסי ההקדש במסגרתו. יוסף, כבול בהסדר הנושים בהיותו נושה של החייב שבהתנגדותו להסדר נדחתה, והוא מנוע מלהעלות את טענותיו בשנית בפני
ערכאה אחרת. הוא גם מנוע מלטעון כנגד הסכם הפשרה והסכם וייצמן, שכן בכך הוא ממוטט את הסדר הנושים. על כל אלו טען הנאמן, כי הצווים שנתן בית הדין הרבני ניתנו בחוסר סמכות, שכן אין זה בסמכותו להקפיא ביצוע הסכם פשרה שקיבל תוקף של

פסק דין
בבית המשפט העליון, והוא גם נעדר סמכות לדון בסכסוך שבין נאמן ההקדש לבין נהנה, בהיות סכסוך זה חורג מניהולו הפנימי של ההקדש.

טענות בעלי הדין מנגד
13.
החייב ושמואל הביעו את הסכמתם לבקשת הנאמן. לדבריהם, כל הטענות שנטענו על ידי המשיבים בבית הדין הרבני הן טענות שהועלו על ידם במסגרת ההתנגדות לאישור הסדר הנושים ונדחו על ידי בית המשפט. גם לגופו של עניין נטען, כי אין בטענותיהם ממש, שכן ההצעה החלופית שהועלתה על ידם בבית הדין הרבני הייתה הצעה שהועלתה בזמנו על ידי יואל בבית המשפט וזה דחה אותה במסגרת החלטתו לאישור הסדר הנושים. הם ציינו כי אורי חתם על הסכם הפשרה במסגרתו התחייב להעביר את חלקו בפירות ההקדש לשמואל, ועם ביצוע ההסכם לא יהיה לו עוד חלק ונחלה בהקדש. בנסיבות אלו פעולותיהם של המשיבים בבית הדין הרבני להקפאת ביצוע הסכם הפשרה נעשו בניגוד להתחייבויותיהם ובחוסר תום לב. גם טענת יואל כי הסכם הפשרה והסכם וייצמן אינם מקוימים ממילא, היא חסרת תום לב, שכן אי קיום ההסכמים הוא תוצאה ישירה מסירובם של יואל ואורי להמשיך ולפעול לפי הסכם הפשרה להשלמת העברת זכויותיהם לשמואל.

14.
וייצמן הצטרף אף הוא לדברי הנאמן וציין כי הוא השקיע כספים רבים בהתאם ל"הסכם וייצמן" אשר הוקפא על ידי בית הדין הרבני בעקבות ההליכים שננקטו על ידי המשיבים והדבר מסב לו נזקים גדולים. הוא הוסיף כי הקפאת העסקה לרכישת הזכויות על ידי שמואל בצו בית הדין הרבני מונעת ממנו לקדם את פרויקט הבניה המתוכנן, שכן בהסכם הפשרה נקבע במפורש כי כל עוד לא תסתיים העסקה, אין לבצע בנייה בשטח. תנייה זו הוא הדגיש, לא הייתה על דעתו והוא כלל לא היה צד להסכם הפשרה, ופשיטא כי במצב דברים זה לא ניתן לגייס משקיעים וודאי שלא לשווק את הדירות בפרויקט.

15.
טפת ציינה בתגובתה כי היא אינה מעוניינת לסכל או לעכב את ביצועו של הסדר הנושים, אך בד בבד היא מעוניינת להגן על זכויותיה ולמנוע הסתרה והברחה של נכסים על ידי יואל, עמו היא נמצאת בהליכי גירושין. לפיכך היא הסכימה לעיקרי בקשתו של הנאמן אך התנגדה להעברת כספים ישירות ליואל או לבא-כוחו. היא גם הסכימה כי סך של 350,000$ כמו גם כל זכות אחרת שתגיע ליואל מכוח הסכם הפשרה או כל החלטה אחרת הקשורה להסכם זה, יופקדו בחשבון נאמנות משותף של בא-כוחה וב"כ של יואל בו יהיו שניהם נהנים והסמכות לפעול בחשבון תהא מסורה לשניהם יחדיו בלבד. לחילופין היא הסכימה למינוי נאמן ניטרלי מוסכם אשר יחזיק בכספים בנאמנות ויפעל בהתאם להוראותיהם המשותפות שלה ושל יואל. היא הביעה את התנגדותה להפקדת הכספים בקופת בית המשפט. בכפוף לתנאים אלו היא נתנה את הסכמתה לביטול העיקול שהוטל על המשכנתא הרשומה לטובת יואל.

16.
בתגובה שהגיש נתן הוא ציין כי הוא אינו מעורב כלל בנעשה בנכס נשוא הבקשה מאז מכר את זכויותיו בו ליואל. לא הייתה לו כל מעורבות בהליכים שננקטו בבית הדין הרבני בשמו וככל הנראה שמו שורבב להליכים אלו על ידי יואל באמצעות ייפוי הכוח הבלתי חוזר שהוא נתן לעו"ד יעקב מרקס במסגרת עסקת המכר בה מכר את זכויותיו ליואל.

17.
יואל טען בתגובה שהגיש בכתב כי כיום הוא אינו מיוצג כלל על ידי מי מעורכי הדין שייצגוהו בעבר, הוא מתגורר בחו"ל, ולמעשה הבקשה כלל לא הומצאה לו. לדבריו, לאחר שנודע לו על הבקשה הוא תר אחר עורך דין אך טרם מצאו והוא אינו רואה טעם לבהילות ולדחיפות בה הוגשה הבקשה, שכן הסכם הפשרה והסכם וייצמן אינם מקוימים ממילא ללא קשר להתנהגותו או להתנהגותם של המשיבים, אלא בשל אי עמידתו של וייצמן במועדים שנקבעו בהסכם עמו. הוא טען כי לבית הדין הרבני סמכות טבועה וייחודית לדון בניהולו הפנימי של ההקדש מכוח סעיף 53 לדבר המלך במועצתו 1922- 1947 והוא אשר יקבע איזה מן ההסכמים ראוי ונכון עבור ההקדש. הסכם ויצמן אמנם אושר בבית הדין הרבני אך הדבר נעשה ללא דיון, ומשכך הוגש הערעור לבית הדין הרבני הגדול אשר החזיר את הדיון לבית הדין הרבני האזורי, אשר הוציא זה מכבר את צווי ההקפאה.

18.
בדיון שהתקיים ביום 17.07.11 התייצב עו"ד יעקב מרקס בשמם של יואל, והמשיבים. הוא טען כי לבית משפט זה אין סמכות לאכוף את הסכם הפשרה ולא לדון בטענות הצדדים כנגד תוקפו של הסכם זה. לבית המשפט גם אין את הסמכות ליתן צו כנגד בית הדין הרבני ולמנוע ממנו לדון בסוגיה שהונחה לפתחו. לגופו של עניין טען כי הסכם הפשרה נחתם בעושק ובכפייה וכי בכל מקרה אין הוא כובל את יוסף שאינו צד לו. יוסף גם אינו כבול בהסדר הנושים, שכן הוא אינו נושה בחייב. הסכם ויצמן נטען, עושק את ההקדש לטובת הנושים ואיש מהמשיבים אינו חייב לקדם הסכם זה. מה גם, ההסכם טעון למעשה אישור בית הדין הרבני כפי שהותנה במפורש במסגרתו. עוד טען, כי הן הנאמן והן נאמן ההקדש ידעו על ההליכים שהתקיימו בבית הדין הרבני ובבית הדין הרבני הגדול לפני למעלה משנה, והם היו צד בהם. לדבריו, בית הדין הרבני אמון על הדאגה להקדש ולנהנים, ובדיון שהתקיים ביום 25.05.11 בית הדין הרבני גילה דעתו כי החייב משתמש בוייצמן אך כ"איש קש" ופועל באמצעותו כנגד הנהנים האחרים בהקדש.

19.
בתשובה, טען הנאמן כי לא היה מודע להליכים שהתקיימו בבית הדין הרבני ולתוכנם, אך מיד כשהבין את משמעותם והשפעתם על הליכי פשיטת הרגל הוא פנה לבית משפט זה. הוא שב על טענותיו כי נושי החייב ממתינים למעלה מעשור שנים לקבל ולו חלק מחובות החייב כלפיהם, והמשיבים ויואל מנסים למוטט את ההסדר בחוסר תום לב. משמעות קבלת טענות המשיבים היא כי הליכי הערעור על תוקפו של ההקדש בבית המשפט העליון יחודשו, הסדר הנושים יבוטל וכל ההליך יחל מחדש. ביטול ההקדש כפי שקבע בית המשפט גם נוטל את הסמכות בעניין מבית הדין הרבני. לדבריו, מי שעומד מאחורי המהלך בבית הדין הרבני הוא יואל אשר מלכתחילה התנגד להסדר הנושים ולהסכם וייצמן וכל טענותיו נדחו על ידי בית המשפט. גם הצעה חלופית שיואל הציע כהסדר נושים נדחתה.

20.
ב"כ החייב הצטרפה לדברי הנאמן וציינה כי אין שחר לטענות כי הסכם הפשרה נחתם תחת כפייה, וכי הפנייה לבית הדין הרבני לוקה בחוסר תום לב שלא לומר בהונאה של בית הדין. מחד, הם פועלים נגד ההקדש, שכן ביטול ההסכמים יביא לביטולו, אך מאידך הם טוענים לקיומו של ההקדש ובשם שלמותו וטובתו כביכול פנו לבית הדין הרבני.

דיון והכרעה
21.
ראשית יצוין כי בהמשך לטענות הצדדים בנוגע לעיקול שהטילה טפת על זכויות המשכנתא של יואל, הוחלט בסופו של הדיון בהסכמת הצדדים כי ייפתח חשבון נאמנות נפרד אצל הנאמן לטובת בני הזוג (יואל וטפת), שבחשבון יופקד סך השווה ל-350,000$, ושהעיקול שהוטל על ידי טפת על המקרקעין יבוטל. עניין זה בא אפוא, על פתרונו, והנאמן אף הודיע כי העיקול כמו גם המשכנתא הוסרו זה מכבר.

22.
שנית יצוין כי לאור תגובתו של נתן כי מאז שמכר את זכויותיו בנכס לידי יואל הוא אינו מעורב בהליכים המשפטיים הקשורים בנכס וכי אין לו כל מעורבות בהליכים שננקטו בבית הדין הרבני, הדיון הצטמצם עוד, אך לגבי גורל בקשתם של יוסף ואורי לבדם (המשיבים) בבית הדין הרבני. שלישית יצויין כי הטענות בדבר הפרת הסכם הפשרה או חתימתו בכפייה לא הועלו על ידי המשיבים בבית משפט זה או לפני בית המשפט העליון והם לא הגישו עתירה כלשהי לביטול הסכם הפשרה בבית משפט מוסמך לעניין, ומשכך, אין מקום לדון בטענות אלו במסגרת זו, וודאי לא בשלב הזה.

23.
ולגופו של עניין. כאמור, בשעתו עת הוצגה הצעת הסדר הנושים לפני בית משפט זה, המשיבים ויואל הגישו את התנגדותם להצעה. במסגרת ההתנגדות הם שטחו בפני
בית המשפט את השגותיהם הרבות כנגד ההסדר ובכלל זה את טענתם כי זולת זכויותיו של החייב על פי ההסדר, ההסדר מקפח את זכויותיהם של שאר הנהנים בהקדש ובעלי הזכויות במקרקעין שהיוו חלק מההסדר, ובכלל זה בזכויותיהם. חרף ההתנגדויות, בית המשפט (כב' השופט י' שפירא) אישר, כאמור, את הסדר הנושים. משכך, ככל שהיה למשיבים השגות על ההחלטה ההיא, הם יכלו להפנותם לבית המשפט שלערעור. משלא ניצלו את זכות הערעור שהייתה נתונה להם ולא פעלו בדרכים המקובלות, מנועים הם מלהעלות טענות נגד תוקף ההסכם במסגרת הליך אחר הבא לחתור תחת קיומו של ההסכם, שאושר כאמור בבית משפט זה (השוו ע"א 4232/10 עיזבון המנוח פאוזי כנעאן ז"ל נ' יחיא, פורסם במאמרים [16.06.11]). משכך, צודק הנאמן כי המשיבים מושתקים מלטעון את טיעוניהם אלו כיום, לא רק לפני בית משפט זה, אלא גם לפני כל ערכאה מוסמכת אחרת. המשיבים הכפיפו את עצמם לסמכותו של בית משפט זה ומאוחר כיום, שעה שהתוצאה אינה נראית להם, לטעון אחרת, וזאת גם אם הסמכות העניינית לדון בטענותיהם בדבר הפגיעה בהקדש הייתה נתונה בשעתו או נתונה גם כיום לבית הדין הרבני (וראו בד"מ 2329/99 כפיר נ' כפיר, פ"ד נה(2) 518). משכך גם ברור כי האכסניה המוסמכת והמתאימה ביותר לבירור טענות הנאמן, הינה בית משפט זה, ואני דוחה את טענות המשיבים כי בית משפט זה אינו מוסמך לדון בבקשה.

24.
גם השוואת הטענות שנטענו בשעתו של ידי המשיבים בהתנגדותם להסדר הנושים והטענות שנטענו על ידם בבית הדין הרבני מלמד שמדובר באותן טענות ממש. ההבדל בין השתיים, מתבטא בעיקר בכך שבבית הדין טענו המשיבים כי החייב נהנה בחלק קטן יותר מההקדש ממה שטענו בבית משפט זה. אין צריך לומר גם, כי כיום נוכח המוסכם בהסכם הפשרה, חלקו של החייב בפירות ההקדש אף גדל באופן משמעותי. זאת ועוד, עיון בהתנגדות המשיבים בבית משפט זה מלמד כי הם פרשו יריעה רחבה ביותר לפני בית המשפט וטענו טענות רבות בעניין הכדאיות העסקית שבהסכם וייצמן וטענות אלו לא נתקבלו על דעת בית המשפט שעה שאישר את הסדר הנושים. ללמדך, כי מקום בו נכשלו המשיבים בבית משפט זה, הם מנסים את מזלם בערכאה אחרת תוך תיאור לא מדויק אודות זכויותיו של החייב בנכסי ההקדש.

25.
הדברים האמורים נכונים על דרך קל וחומר בכל הנוגע ליוסף. יוסף הוא נושה של החייב. משכך, חלות עליו כמו על כל נושי החייב, הוראות סימן ג' לפרק ב' לפקודת פשיטת רגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 (להלן: "הפקודה") הקובעות את הדרך של הגשת הסדר או פשרה לאחר מתן צו כינוס והחלות גם לאחר שהוכרז חייב פושט רגל לפי סעיף 52 לפקודה. בתוך כך חלה על יוסף האמור בסעיף 35י' לפקודה הקובע כי פשרה או הסדר שנתקבלו ואושרו יחייבו את החייב ואת כל הנושים לעניין כל חוב בר-תביעה המגיע להם מהחייב. לכן, כל פעולה הננקטת על ידי יוסף הבאה לסכל את ביצוע הסדר הנושים, היא בניגוד להוראות הפקודה. היה, והיו ליוסף טענות כנגד אישור ההסדר, הן מפני שלא רווה נחת ממנו והן מפני שסבר כי הסכם וייצמן שאומץ כחלק בלתי נפרד ממנו, קיפח את זכויותיו שלו בנכס, הדרך הייתה פתוחה לפניו להגיש ערעור על ההחלטה שאישרה את ההסדר, אך הוא לא עשה כן, כאמור.

26.
התנהלותו של יוסף היא חסרת תום לב גם משום שהוא מנסה לאחוז את החבל משני קצותיו. ליהנות מהליך פשיטת הרגל של החייב ולגבות באמצעותו חלק מחובותיו האבודים ממנו, אך לתקוף את הסדר הנושים בערכאה אחרת, תוך שימור מה שהוא רואה כפגיעה בנכסיו. ברם, שני צדדים למטבע הקולקטיביות בהליכי פירעון החובות של גוף חדל פרעון. הצד האחד מזכה את הנושה להיכלל בהליך הקולקטיבי, ולהיפרע, ולו חלקית
בגין חובו. אך הצד השני חוסם את הנושה מנקיטת הליכי תביעה אינדיבידואליים כלפי החייב (סעיף 20 לפקודה. וראו ש' לוין וא' גרוניס, פשיטת רגל (מהדורה שלישית) 118; ע"א 10739/07 רשות המיסים נ' קלאבמרקט רשתות שיווק בע"מ, פורסם במאגרים [16.6.11]). שני פנים אלה של הליך פירעון החובות הקולקטיבי משיגים שתי תכליות עיקריות. האחת, הסדרה הוגנת ושוויונית של זכויות הנושים, והשנייה, יעילות ונוחות דיונית (פשיטת רגל, שם, 23-27). כדי לקיים את עקרון השוויון בין הנושים, הסדר פירעון החובות של גוף חדל פירעון הוא בעל אופי קולקטיבי ולא פרטני, ותכליתו להבטיח כי לא תינתן העדפה פסולה לנושה אינדיבידואלי על חשבון הנושים האחרים (ע"א 2146/06 ברק נ' עו"ד אבוקרט, פורסם במאגרים [18.11.10]). מעשיו של יוסף, פוגעים, אפוא, בהליך הקולקטיב ובנשמת אפו של הליך פשיטת הרגל.

27.
ובאשר לאורי. אורי אינו נושה של החייב, ומשכך הוא אינו כבול בהסדר הנושים כשאר הנושים לפי הפקודה. כבילתו להסדר הנושים נובעת מפנייתו לבית משפט זה, כאמור לעיל ומכוח היותו צד להסדר הפשרה בבית המשפט העליון. משכך, התנהגותו של אורי נגועה בחוסר תום לב כפל כפליים. לא זו בלבד שהוא נתן את הסכמתו להסכם הפשרה על כל המפורט בו, אלא שעל פי הסכם זה, אורי התחייב למכור את זכויותיו בנכס לשמואל ולוותר למעשה על כל מעמד בנוגע להקדש. עתה, אורי פנה לבית הדין הרבני, כשבפיו טענות מלאות כרימון כנגד הסכם וייצמן הכרוך יחדיו עם הסדר הנושים בהסכם הפשרה, כשטענות על קיפוח זכויותיו בהקדש אותו התחייב למכור בגרונו. עיון בכתבי הטענות של אורי בבית הדין הרבני גם מלמד כי גם הוא אוחז בחבל בשני קצותיו. הינה כי כן בכתב הערעור שהגיש אורי לבית הדין הרבני הגדול, הצהיר בריש גלי (בסעיף 11 לכתב הערעור) כי יכבד כל החלטה של בית המשפט העליון. ואילו עתה הוא תוקף בדרך הדלת האחורית את החלטת בית המשפט העליון שנתן תוקף להסכמתו שלו. לכל היותר הוא יכול היה לפעול לביטול הסכם הפשרה ופסק הדין שנתן לו תוקף בעילות הקבועות בדין לביטול הסכמים מעין אלו ובערכאות המתאימות לכך. הוא לא עשה כן ופעולותיו בבית הדין הרבני לסיכול ההסכם ואי ביצוע התחייבויותיו בו עולות על פניו כדי הפרת ההסכם ואי ביצוע פסק הדין שנתן לו תוקף. אין צריך גם לומר כי כל הצדדים, שינו את מצבם וויתרו על טענותיהם נוכח המצגים שנתן אורי בהסכם הפשרה, ובכלל זה הנאמן אשר וויתר על טענתו העיקרית כי ההקדש נטול כל תוקף.

28.
למותר לציין כי האמור נכון, בין אם בית הדין הרבני מוסמך לדון בבקשה שהוגשה לפניו ובין אם לאו. עם זאת ייאמר כי הדעת נותנת שנוכח הסכמת הצדדים בהסכם וייצמן לפיה הוסכם כאמור, כי בית הדין הרבני הוא המוסמך לדון בכל נושא ההקדש, כי הנאמן מנוע מלטעון שבית הדין אינו מוסמך לאשר את הסכם וייצמן. ברם, מנגד פשיטא כי המשיבים מנועים מלהתנגד לאשורם של ההסכמים, וודאי לא לפעול לסיכולם, איש איש לפי דינו שפורט לעיל.

29.
השאלה שנותרה לדיון היא שאלת הסעד שהנאמן זכאי לו. משהוגשה בקשה לבית הדין הרבני, בעניין שבסמכותו, ההחלטה באותה בקשה מסורה לו. ברם, בכל הנוגע ליוסף שהינו כאמור אחד מנושי החייב, הוא אינו יכול כיום לנקוט בהליך שיש בו כדי לסכל או לפגוע במימוש ההסדר. לכן, אני מורה ליוסף למחוק את ההליך שננקט על ידו בבית הדין הרבני. בכל הנוגע לאורי, לאור העובדה כי הסכם הפשרה לא נחתם במסגרת הליכי פשיטת הרגל בבית משפט זה, המקום להעלאת טענותיו של הנאמן באשר לאורי, ובקשותיו לאכיפת ביצוע הסכם הפשרה על אורי, אינו בבית משפט זה. משכך, על הנאמן להפנות את תשומת לב בית הדין הרבני לקיומה של החלטה זו. באשר לוייצמן, הצדק עמו כי בנסיבות שנוצרו אין לכפות עליו את המשך קיום ההסכם כל עוד לא נתמלאו התנאים לקיומו, בכללם מתן אישור סופי להסכם על ידי בית הדין הרבני. ולבסוף, באשר לקיום הסכם הפשרה והעברת הזכויות מאורי ויואל לשמואל, נדמה כי בית משפט זה אינו המקום המתאים בו תתבררנה טענות הצדדים בעניין זה, וודאי לא במסגרת זו.

אני מחייב את יוסף ואת אורי, כל אחד מהם לחוד לשאת בהוצאות הנאמן בסך 20,000 ₪.

ניתנה היום,
כ"ה תמוז תשע"א, 27 יולי 2011, בהעדר הצדדים.














פשר בית משפט מחוזי 165/99 עו"ד יצחק מולכו-הנאמן בהסדר הנושים של אלון מוסאיוף נ' יואל הגין, טפת הגין, אורי מאסי ואח' (פורסם ב-ֽ 27/07/2011)