פסקי דין על נועה גרדי

6265-06/11 בפת     24/07/2011




בפת 6265-06/11 מדינת ישראל נ' נועה גרדי








st1\:*{behavior: }
בית משפט השלום לתעבורה בנצרת

בפ"ת 6265-06-11 מדינת ישראל
נ' גרדי




בפני

כב' השופטת
עדי במביליה – אינשטיין

מבקשת
מדינת ישראל


נגד

משיבה
נועה גרדי



החלטה

בפני
י בקשה לפסילה המשיבה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדה, בהתאם לסעיף 46ב לפקודת התעבורה (נוסח חדש), התשכ"א – 1961.

כנגד המשיבה הוגש כתב אישום בו יוחסו לה עבירות של גרם מוות ברשלנות, גרם נזק לאדם ולרכוש ברשלנות, אי מתן זכות קדימה ופניית פרסה שלא בבטחה.

עפ"י כתב האישום, בתאריך 17/12/10 נהגה המשיבה ברכב פרטי בכביש 978 מכוון כללי מסעדה דרומה וחנתה בשול הימני בקילומטר 60.5. בסביבות 14:00 החלה בנסיעה וביצעה פניית פרסה מהשול הימני שמאלה לכוון כללי מסעדה. באותו זמן נהג והיב עבדאלולי, המנוח באופנוע, מכוון מסעדה לכוון דרום, כשהוא חובש קסדה, ללא רישיון נהיגה תקף, ללא ביטוח תקף וכשהאופנוע אינו מורשה לנסיעה. המשיבה ביצעה את פניית הפרסה בקלות ראש וברשלנות, מבלי להסתכל במראות ולוודא שאין כלי רכב המגיעים מצפון לדרום, ביצעה פניית פרסה תוך גרימת הפרעה וסיכון למשתמשי הכביש, לא נתנה זכות קדימה לאופנוע וחסמה את נתיב נסיעתו. בעקבות האמור, התנגשה חזית האופנוע בדופן שמאל של הסובארו וכתוצאה מכך נהרג המנוח, המשיבה נפצעה קל וניזוקו שני כלי הרכב.

עם הגשת כתב האישום, הגישה המבקשת בקשה לפסילתה של המשיבה עד למתן

פסק דין
בעניינה, בהתאם לסעיף 46ב לפקודת התעבורה. בקשה זו עומדת לדיון בפני
י.




טיעוני הצדדים
:
בטיעוניו בכתב טען ב"כ המבקשת לקיומן של ראיות לכאורה, הפנה לתיק החקירה והוסיף כי בהתחשב בחומרת העבירות דנן ולמרות שאין למשיבה עבר תעבורתי, יש להורות על פסילתה עד תום ההליכים. לטענתו, השיהוי בהגשת כתב האישום, קצר ואינו שיקול מכריע.



ב"כ המשיבה ביקש לדחות את הבקשה, תוך הפנייה לעוצמתן הנמוכה של הראיות, שכן מדובר בתאונה שאין לה עד וקיימים תרחישים אפשריים נוספים פרט לזה שהוצג ע"י הבוחן ביחס לכוון ממנו הגיע המנוח, דוגמת האפשרות שהגיע מנסיעת שטח ביער או מהכיוון הנגדי, ולכן ניסוי שדה הראיה לא מלמד על רשלנות המשיבה. לטענתו חוקי האנרציה, מקום מציאת הגופה והנזקים ברכב המשיבה, מתיישבים עם האפשרות שהמנוח הגיע מן הכוון ההפוך לזה שקבע הבוחן, בעת שהמשיבה סיימה את פניית הפרסה והחלה בנסיעה בכביש והאופנוע עקף אותה משמאל וגרם לתאונה. ב"כ המשיבה הוסיף כי לא הוכחה מסוכנות נוכח עברה הנקי של המשיבה עובר לתאונה ולאחריה, לאור דרגת הרשלנות הנמוכה כעולה מנסיבות התאונה ובראי השיהוי בהגשת כתב האישום.

דיון
:
בהתאם לסעיף 46ב לפקודת התעבורה, כאשר מוגש כתב אישום נגד בעל רישיון נהיגה, על עבירה שגרמה לתאונת דרכים שבה נהרג אדם, יורה בית המשפט על פסילתו מלהחזיק ברישיון נהיגה עד למתן

פסק דין
, אלא אם שוכנע בית המשפט, מנימוקים שיפרש, כי אין בנהיגת הנאשם סכנה לציבור, שאז רשאי בית המשפט שלא להורות על פסילה כאמור.

סעיף 46ב לפקודה מקים, אפוא, חזקת מסוכנות, שהנטל להפריכה מוטל על כתפי הנאשם (בש"פ 9588/07 משה טרבלסי נ' מדינת ישראל
; בש"פ 8645/07 אליהו חדש נ' מדינת ישראל
– פורסמו במאגרים המשפטיים).

השיקולים שעל בית המשפט לשקול, בבואו לבחון האם נסתרה חזקת המסוכנות העומדת נגד הנאשם, הנם בעיקרם שניים: קיומן של ראיות לכאורה להרשעת הנאשם בעבירות המיוחסות לו ובחינת מסוכנותו לשלום ציבור המשתמשים בדרך, כפי שזו עולה מנסיבות התרחשות התאונה ומעברו של הנאשם (בש"פ 6757/09 דוד מזרחי נ' מדינת ישראל
; בש"פ 7399/00 שמואל לחמי נ' מדינת ישראל
; ב"ש 540/86 חמדאן דורי נ' מדינת ישראל
; בש"פ 8161/06 אליעזר גבריאל נ' מדינת ישראל
– פורסמו במאגרים המשפטיים).
ראיות לכאורה
:
הבוחן מצא כי המשיבה גרמה לתאונת הדרכים הנדונה ולתוצאותיה. המשיבה עמדה בשול כורכר, לא הביטה במראות ובכביש טרם יציאתה מן השול ולא נתנה זכות קדימה לאופנוע בעת עלייתה לכביש, ביצעה פניית פרסה שמאלה, תוך חסימת נתיב נסיעת האופנוע בו נהג המנוח וכתוצאה מכך התנגש האופנוע עם חזיתו בצד שמאל של רכב המשיבה.

9.

הבוחן ציין כי עסקינן באזור מישורי, ערך "שחזור נראות וקבע כי המבקשת יכולה היתה להבחין בתנועת כלי רכב מכוון הגעת המנוח למרחק של 356 מ'.
10.

כמו כן, בדק משך השלמת פניית פרסה ברכב המשיבה שהנו 4 שניות בממוצע. לאחר חישוב קבע כי לאורך כל פרק הזמן האמור, היה המנוח בשדה הראיה של המשיבה, מה גם שמיציאתה ממקום החניה על שול הכורכר ועד לנקודת האימפקט חלפו כ-2 שניות בלבד.
11.

בוצעה התאמת נזקים בין שני כלי הרכב המעורבים. נבחנה האפשרות לשימוש באלכוהול והופרכה ונבחנה האפשרות כי כשל בצמיג או בכלי הרכב גרם לתאונה והופרכה הן בבדיקות כלי הרכב ע"י הבוחן והן בבדיקת צמיג ע"י ד"ר איתמר שרון.
12.

באזור התאונה מצא הבוחן את הממצאים הבאים:
א) זוג מריחת צמיגים שנוצרו בהתנגשות בעת שחלקו האחורי של רכב המשיבה נדחף ימינה.
ב) ריכוז זכוכיות השייכות לרכב המשיבה, על האספלט.
ג) כתם נוזל הידראולי, שלפי סעיף 15ד לדו"ח הבוחן שייך לאופנוע ונמצא סמוך לזכוכיות.
ד) חריץ טרי באספלט באורך 0.2 מ', שלפי קביעת הבוחן נוצר ע"י האופנוע.
ה) סימן בלימה בודד, באורך 11.8 מ', שנוצר ע"י אחד מצמיגי האופנוע בעת בלימת החירום.
אזור האימפקט נקבע עפ"י מריחת הצמיגים, ריכוז הזכוכיות וכתם הנוזל ההידראולי, שהיו סמוכים זה לזה. מקום האימפקט נקבע בהתחשב בתחילת סימני מריחת הצמיגים.
הבוחן קבע כי נקודת האימפקט על נתיב נסיעת האופנוע, אותו חסמה המשיבה עם יציאתה לפרסה. קביעתו התבססה על תחילת סימני מריחת הצמיגים, החריץ, כתם הנוזל וסימן הבלימה, שכולם נמצאו על נתיב נסיעת האופנוע.
לפי התרשים ודו"ח הבוחן, על הכביש, 8.2 מ' צפונה מכתם הנוזל ההידראולי, נמצא החריץ
באורך 0.2 מ'. 3.6 מ' צפונה מהחריץ קיים סימן בלימה באורך 11.8 מ'. סומן קו אוירי ישר בין תחילת סימן הבלימה, החריץ ועד לכתם הנוזל ההידראולי שמצוי במקום האימפקט.
קיום קו אוירי ישר כאמור, מצביע לכאורה כי סימן הבלימה, החריץ והכתם שייכים כולם לאותו אופנוע, שהיה מעורב בתאונה דנן.
העובדה שכל הממצאים מובילים בקו ישר אחד אל עבר נקודת ההתנגשות, מחזקת את מסקנת הבוחן בדבר הכיוון ממנו הגיע האופנוע שעליו נהג המנוח.
13.

לפי דו"ח הבוחן והתרשים, התאונה אירעה על נתיב נסיעת המנוח, בעת שהמשיבה היתה בתחילתה של פניית הפרסה, שכן רוחב הכביש הנו 6 מ' ולפי תחילת סימני מריחת הצמיגים התאונה אירעה 1.6 מ' מהשול בלבד, דהינו: במרכז נתיב נסיעת האופנוע.
14.

גלי אליאן, חברתה של המשיבה, שישבה לצדה בעת שנהגה ברכב, מסרה בהודעתה (ר' גם דו"ח פעולה שנערך ע"י סמ"ר בוזו מיכל) כי בזמן התאונה, ביצעה המשיבה פניית פרסה מן השול, עליו עמדו, לכוון מסעדה. העדה לא ראתה את אופן קרות התאונה.
כוון הנסיעה המתואר תומך בממצאי הבוחן אודות כוון ביצוע הפרסה והאופן שבו נחסם נתיב נסיעת האופנוע ע"י המשיבה במהלך הפניה.
15.

הסנגור המלומד השיג על קביעת הבוחן ביחס לכוון נסיעת המנוח והציג שתי אפשרויות חלופיות: האחת, שהמנוח לא הגיע מהכביש אלא השתלב מהיער, לאחר נסיעת שטח. והשנייה, שהמנוח הגיע מן הכוון ההפוך לקביעת הבוחן, והתנגש במשיבה לאחר שסיימה את פניית הפרסה והחלה בנסיעה על הנתיב.
בפסקה 11 להחלטתי הוסבר כי האפשרות השנייה נסתרה ע"י הבוחן, שכן לפי מקום האימפקט היתה המבקשת בתחילת הפניה ולא בסיומה ומשום שכוון הגעת האופנוע הוא מצפון לדרום כעולה מממצאי הזירה.
ביחס לאפשרות שהמנוח "השתלב מהיער", אין לביהמ"ש כלים לבחון היתכנות חלופה זו.
בשלב הדיוני בו אנו מצויים על בית המשפט לבחון קיומן של ראיות לכאורה בלבד ואלו מצביעות כי הבוחן בדק את כל הנתונים הרלבנטים, לרבות תוואי השטח, הזירה, כלי הרכב, גבה עדויות ולפיהם גיבש מסקנה מקצועית בדבר כוון הגעת המנוח ומקום האימפקט.
השגות הסנגור על מסקנת הבוחן מקומן במסגרת התיק העיקרי, מקום בו יעומת הבוחן עם היתכנות החלופות, בשים לב לכלל הנתונים שלא כולם נמצאים בידיעת בית המשפט.
המבקשת השתמשה בזכותה לשמור על שתיקה בחקירה. זכות המבקשת לשמור על שתיקה בחקירה הנה זכות יסוד שיש לכבדה, אולם מבחינה ראייתית, הותירה שתיקת המבקשת את מסקנות הבוחן כשהן לבדן, ללא גרסה סותרת ואף לא הוצגה חוות דעת מומחה מטעם ההגנה לביסוס התיאוריות שהוצגו (בש"פ 1748/11 בועז יחזקאל נ' מדינת ישראל
; ע"פ 5730/96 ראובן גרציאני נ' מדינת ישראל
; ב"ש (מחוזי באר שבע) מדינת ישראל
נ' לואי אבו מעמר – פורסמו במאגרים המשפטיים).

היות שלא הובאה כל ראיה לכאורה ביחס להיתכנות החלופות התיאורטיות שהוצגו ע"י הסנגור, אין באלו כדי לערער את ממצאי הבוחן ומסקנותיו.
16.

לפי דו"ח פעולה שערך רס"מ סגל אריאל, המשיבה מסרה בזירת התאונה כי עשתה פרסה
ולפתע פגע בה אופנוע שהגיע מכוון צפון לדרום. כוון הנסיעה הנטען, תומך בממצאי הבוחן.
17.

לא נטענה טענה ביחס להעדר קשר סיבתי בין התאונה לבין מות המנוח ולכן בעניין זה אסתפק בהפניה לעדות הרופא וג'די ספדי, לתיעוד הרפואי ולהודעת הפטירה.
18.
לא התעלמתי מכך שהמנוח נהג באופנוע שהורד מהכביש ללא ביטוח, כשאינו מורשה לנהיגה באופנוע ורישיונו לטרקטור פקע ב-'97, אולם אין לכך השפעה על אחריות המשיבה.

הנה כי כן, קיימות בידי המבקשת ראיות לכאורה שיש בכוחן בתום ההליך להוביל להרשעת המשיבה במיוחס לה בכתב האישום.

האם נסתרה חזקת המסוכנות
?
לחובת המשיבה, כמי שמואשמת בעבירות שגרמו לתאונת דרכים בה נהרג אדם, עומדת, כאמור, חזקת מסוכנות. לשם סתירת החזקה, על המשיבה לשכנע את בית המשפט כי נסיבות התאונה ועברה התעבורתי אינם מצביעים על כך שנהיגתה מסכנת את שלום ציבור עוברי הדרך. המשיבה לא הצליחה להרים נטל זה.

א)


באשר לנסיבות התאונה
:
נסיבות ביצוע העבירות הנן חמורות ביותר ומשקפות רשלנות וחוסר זהירות מן הרף הגבוה. המדובר בכביש בינעירוני, בו נוסעים כלי רכב במהירות גבוהה. התאונה התרחשה על נתיב נסיעת האופנוע, 1.6 מ' בלבד מקו השול ממנו יצאה המשיבה לפניית הפרסה. הבוחן קבע בניסוי נראות כי האופנוע היה כל העת בתחום שדה הראיה של המשיבה ולכן יכלה להבחין בו בנקל טרם יציאתה מן השול, אך המשיבה לא הביטה כלל במראות ובכביש, יצאה מהשול מבלי ליתן זכות קדימה למנוח, חסמה את נתיב נסיעתו וגרמה לתאונה. העובדה שיכלה להבחין באופנוע ובכל זאת יצאה מהשול בלי לתת למנוח זכות קדימה, אל כביש בינעירוני, בו מותרת מהירות גבוהה, משקפים רשלנות מן הרף הגבוה.

המשיבה לא מסרה גרסה אודות נסיבות התאונה ושמרה על זכות השתיקה. לכן לא סתרה את חזקת המסוכנות העולה מרף הרשלנות הגבוה הניבט מראיות התביעה.

בבש"פ 1748/11 בועז יחזקאל נ' מדינת ישראל
(פורסם במאגרים המשפטיים), דן בית המשפט בקשר שבין עילת המסוכנות לבין שתיקת נאשם בחקירתו במשטרה
:
בהליכי מעצר יש נפקות לשתיקה. ככלל, שתיקתו של נאשם מקום
בו היה מתבקש הסבר מצידו, מחזקת עמדת התביעה לצורך שלב
המעצר (בש"פ 970/04 סעדי נ' מדינת ישראל
(לא פורסם, 19.2.2004)).
פשיטא כי כך במישור הראייתי בבוא בית המשפט לבחון קיומן של
ראיות לכאורה (בש"פ 7216/05 אגבריה נ' מדינת ישראל
...; בש"פ
4881/03 קביליו נ' מדינת ישראל
..., אך גם במישור עילת המעצר
יש נפקות לשתיקתו של הנאשם. דהינו, השתיקה עשויה לחזק את
העילה של מסוכנות
. עמד על כך כב' השופט זמיר בבש"פ 8638/96
קורמן נ' מדינת ישראל
, פ"ד נ(5) 200, 206 (1996): "עדיין, כמובן,
עומדת לנאשם זכות השתיקה. אך זכות זו שיש בה כדי לסייע בידי
הנאשם לצאת זכאי בדין, לא נועדה לסייע בידי הנאשם להשתחרר
מן המעצר המניעתי לפני שהוכרע הדין"...".

באותה החלטה הוסיף בית המשפט כי שתיקת נאשם מונעת אפשרות "לדרג" את העבירה, בהיררכיה של העבירות מאותו סוג, לפי חומרתן מן הכבד אל הקל. נאשם יכול לסתור את החשד לגבי חומרת נסיבות ביצוע העבירה, אך בשתיקתו נותר החשד בעינו אף לגבי חומרת הנסיבות (בש"פ 1748/11 הנ"ל, פסקה 8).

בבש"פ 6757/09 דוד מזרחי נ' מדינת ישראל
(פורסם במאגרים המשפטיים) נקבע כי הגם שאין להקל ראש בהגבלה של פסילה לנהיגה לאדם בן ימינו, הרי שעדיין אין מדובר בשלילת חרות. בפרשת יחזקאל נדונה השפעת זכות השתיקה על הליכי מעצר, ואילו הבקשה שבפני
י הנה בקשה לפסילה עד לתום ההליכים. לכן, מכוח קל וחומר, ניתן ללמוד מהלכת יחזקאל לענייננו ביחס להשלכות השימוש בזכות השתיקה על סתירת חזקת המסוכנות ודירוג רמת הרשלנות לפי נסיבות העבירה.

ב)
באשר לעברה התעבורתי של המשיבה: עברה של המשיבה נקי, אולם אין די בכך להפרכת חזקת המסוכנות, לאור גילה הצעיר ושעה שעד לתאונה צברה 5 שנות ניסיון בנהיגה בלבד.
בית המשפט יכריע בשאלת המסוכנות בשים לב ל"תמונה הכוללת" (בש"פ 7399/00 שמואל לחמי נ' מדינת ישראל
– פורסם במאגרים המשפטיים).
עבר נקי או קל יחסית, כשהוא לבדו, אין די בו לשם סתירת חזקת המסוכנות שבסעיף 46ב. כך לדוגמה בראי נסיבות ביצוע העבירה, נדחה ערר על החלטת פסילה בבש"פ 4224/10 הלנה שפוליאנסקי נ' מדינת ישראל
(פורסם במאגרים המשפטיים), הגם שמדובר היה בעוררת שהנה מורה, ללא עבר תעבורתי וקיים אשם תורם מצד המנוחה שחצתה באור אדום. בנמקו החלטתו, קבע בית המשפט העליון כי יש לפרש את סעיף 46ב באופן מחמיר, כדי להגן על הציבור, להרתיע ולאותת כי לאחר תאונה קטלנית אין "עולם כמנהגו נוהג" וככלל אין אדם שהואשם בגרימת מותו של אחר יכול ליטול הגה ולנסוע בכבישים במהלך משפטו.
בע"ח 10949-11-08 ירון אסף נ' מדינת ישראל
(פורסם במאגרים המשפטיים), דחה בית המשפט המחוזי מרכז, ערר על החלטת פסילה עד לתום ההליכים, בהתחשב בנסיבות ביצוע העבירה ומשום שהעורר לא שכנע שנהיגתו אינה מסוכנת, למרות
עברו הנקי, הן לאור הותק הקצר שצבר בנהיגה, 3 שנים, והן לאור גילו הצעיר.

ג)
הסנגור הציג שתי החלטות שהנן שונות מן המקרה דנן. בשתיהן נסתרה חזקת המסוכנות ע"י המשיבים בראי נסיבותיה הקלות יחסית של התאונה ושניהם בעלי ותק של עשרות שנים בנהיגה ולמרות זאת עברם התעבורתי קל ביותר:
בע"ח 38389-02-11 ברזל נ' מדינת ישראל
(פורסם במאגרים המשפטיים), קיבל בית המשפט המחוזי בנצרת ערר על החלטת פסילה עד לתום ההליכים, בשים לב לנסיבות ביצוע העבירה שהעידו כי "רף הרשלנות נמוך יותר מהרגיל במקרים דומים" (פסקה 17 להחלטה) והעורר החזיק ברישיון 24 שנים עם 3 הרשעות בלבד.
בבפ"ת 5528-06-09 מדינת ישראל
נ' יוסף אמיתי (פורסם במאגרים המשפטיים), דחה בית משפט זה את הבקשה לפסול את המשיב עד לתום ההליכים כיון ש"נסיבות התאונה אינן מלמדות על כך שאופן נהיגתו של המשיב מסוכן" ומשום שב-34 שנות נהיגה צבר הרשעות בודדות בלבד רובן מלפני עשור.

ב"כ המשיבה טען לשיהוי בהגשת כתב האישום. הפסילה המנהלית למשך 90 ימים הסתיימה במרץ ש"ז וכתב האישום, יחד עם בקשה לפסילה עד לתום ההליכים, הוגשו ביום 20/5/11, בחלוף חודשיים ימים בלבד.
במקרים בהם קיים שיהוי בהגשת כתב האישום, יש ליתן לו משקל, אך שיקול זה יכול להיות בעל משמעות מכרעת רק במקרים גבוליים. עובדת ההשתהות, כשלעצמה, אין בה כדי להכריע, לא בשאלה אם יש יסוד מספיק להאשמות ולא בשאלת מסוכנות הנהגים (בש"פ 2653/99 מסעאד זיאד נ' מדינת ישראל
– פורסם במאגרים המשפטיים).

המשיבה לא הצליחה לשכנע כי אין בנהיגתה סיכון לשלום ציבור המשתמשים בדרך. כמי שמואשמת בעבירות שגרמו למותו של אדם יש לפסול את המשיבה מלהחזיק ברישיון נהיגה עד מתן

פסק דין
, אף אם קיים שיהוי מסוים בהגשת כתב האישום ובעיקר כשאין מדובר בשיהוי ניכר, כבמקרה דנן, אלא של חודשיים בלבד.

הנני דוחה בקשת ב"כ המשיבה לתחום את התקופה לששה חודשים, משום שאינה עולה בקנה אחד עם לשון סעיף 46ב לפקודה ואף לא עם כוונת המחוקק הניבטת מדברי ההסבר.



על יסוד האמור לעיל, הריני נעתרת לבקשה ומורה על פסילת המשיבה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה עד למתן

פסק דין
בתיק זה.

ההחלטה תשלח לב"כ הצדדים באמצעות פקסימיליה ובדואר רשום.

ניתנה היום, כ"ב תמוז תשע"א, 24 יולי 2011, בהעדר הצדדים.







בפת בית משפט לתעבורה 6265-06/11 מדינת ישראל נ' נועה גרדי (פורסם ב-ֽ 24/07/2011)