פסקי דין על רון נעים | פסקי דין על עדן אדרי |

35132-07/10 פ     02/02/2011




פ 35132-07/10 מדינת ישראל נ' רון נעים, עדן אדרי




לך






בית משפט השלום באשדוד

ת"פ 35132-07-10 מדינת ישראל
נ' נעים(עציר) ואח'



02 פברואר 2011





35160-07-10


בפני
כב' השופטת גילת שלו

המאשימה

מדינת ישראל

נגד

הנאשמים
1.
רון נעים
ת"ז 300945805
2.
עדן אדרי
ת"ז 203461249

<#2#>
נוכחים:
ב"כ המאשימה – עו"ד אירית חכמון
הנאשם 1 – הובא ע"י שב"ס- ובא כוחו- עו"ד
נהרי


החלטה

(לגבי הנאשם 1)

נגד הנאשם הוגש כתב אישום בו מיוחסים לו שלושה אישומים.

באישום הראשון הואשם הנאשם ביחד עם הנאשם 2, שעניינו הופרד, בעבירות של קשירת קשר לפשע וסחיטה באיומים. לפי כתב האישום, אביתר טובול (להלן- אביתר) ואושר אביטן (להלן- אושר), ביקשו לגבות חוב כספי שחייב להם ערן בן שטרית (להלן- ערן), ועל כן פנו, באמצעות דור כרמי (להלן- דור) אל הנאשם 2, כ"גורם מרתיע" שיסייע להם לקבל את כספם.
בהמשך, כך על פי כתב האישום, קשר הנאשם קשר עם הנאשם 2 לביצוע עבירת סחיטה באיומים, מתוך כוונה לגבות עמלה בגין גביית החוב, ובמסגרת הקשר הם פנו לערן, וקבעו עימו פגישה. לפגישה הגיע הנאשם 2 ואיים על ערן על מנת להניעו להחזיר את החוב לבעליו, תוך שהנאשם שמר על קשר טלפוני עם הנאשם 2 ועם ערן, ובהמשך אף הגיע לפגישה ושוחח עימו על החוב.
באישום השני יוחסו לנאשם לבדו עבירות של נהיגה בזמן פסילה ועבירות נלוות, ובאישום השלישי יוחסה לו עבירה של עסקה אחרת בסם.

במעמד דיון ההוכחות, ולאחר שהוגש מרבית חומר החקירה בהסכמה, אך בטרם סיום פרשת התביעה, טען הסנגור טענה מקדמית של "הגנה מן הצדק" לפי סעיף 149 (10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן- חסד"פ), ועתר לביטול האישום הראשון נגד הנאשם, עקב אכיפה בררנית פסולה שננקטה נגדו.

לטענת הסניגור, העבריינים העיקריים ומתכנני עבירת הסחיטה הינם אביתר ואושר, שכן קיימות ראיות לכך שהם החליטו לפנות לנאשם 2 כגורם מאיים, והצטרף אליהם חברם דור, אשר סייע בתיווך ואף נכח בפגישה שהתקיימה בין הנאשם 2 לערן, ולמרות זאת, השלושה לא הועמדו לדין.
לטענתו, בנסיבות אלו, העמדתו לדין של הנאשם, שהינו אחרון הקושרים בקשר הפלילי, עומדת בסתירה לתחושת הצדק וההגינות.

עוד טען, כי בנוגע למבצע העיקרי, הנאשם 2, הושג הסדר טיעון ותוקן כתב האישום באופן משמעותי, ונמחק ממנו לחלוטין חלקו של הנאשם.

לדברי הסנגור, התנהלותה של המאשימה כלפי הנאשם הינה שרירותית, ונובעת מעברו הפלילי, מהעובדה שתלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי ארוך, ומהסיבה שהוא והנאשם 2 מהווים יעד איכותי יותר מבחינת רשויות האכיפה והתביעה, מאשר אביתר, אושר ודור.

הסנגור הפנה לפסיקת בית המשפט העליון בעניין אכיפה בררנית.

המאשימה השיבה לטענות הסנגור, כי השלושה, המופיעים בכתב האישום כעדי תביעה, נחקרו במשטרה תחת אזהרה, אך טרם נסגר נגדם תיק החקירה.
לטענתה, נגד הנאשמים הוגשו כתב אישום ובקשה למעצר עד תום ההליכים, בעוד נגד עדי התביעה הוחלט שלא להגיש בקשה למעצר עד תום ההליכים, בהתבסס על חלקם הקטן בפרשה ועל העדר רישום פלילי, ולכן העדר עילת מעצר.
משכך, לטענתה, עבר הטיפול בעניינם לבחינת הגשת כתב אישום בהליך רגיל, המחייב גם עריכת שימוע, על פי החוק.

עוד טענה ב"כ המאשימה, כי ניתוח חומר הראיות שולל את טענת הסנגור לפיה השלושה הם המבצעים העיקריים, ואילו חלקו של הנאשם שולי, והפנתה בעיקר לתמלילי האזנות הסתר (אשר טרם הוגשו לבית המשפט).
לטענתה, עיון בתמלילים מעלה, כי מרגע שהנאשם 2 פנה לנאשם, הלה לקח לידיו את המושכות והחל לנהל את הסחיטה ביד רמה.
לעומת זאת, טענה כי חלקם של שלושת עדי התביעה קטן יותר, אם כי יתכן וניתן יהיה להעמידם לדין מכח דיני השותפות.

עוד טענה, כי מאחר והשלושה שיתפו פעולה בחקירתם, ושימשו כעדי תביעה, מן הראוי להשהות את ההחלטה בעניינם, כבכל תיק בו עדי התביעה מעורבים בעבירות, עד להכרעת בית המשפט בעניינם של הנאשמים.

לפיכך, ותוך הפניה לפסיקה מתאימה, עתרה ב"כ המאשימה לדחיית טענת ההגנה מן הצדק.

דיון והכרעה
דוקטרינת ההגנה מן הצדק, אשר הוכרה בפסיקת בית המשפט העליון, תוך אימוץ

דינים זרים, בע"פ 2910/94 יפת נ. מדינת ישראל
(להלן- הלכת יפת),

הלכה והתפתחה בפסיקה, ואף הורחבה ע"י בית המשפט העליון בע"פ 4855/02 מדינת ישראל
נ' בורוביץ

(להלן- עניין בורוביץ')

.


כיום, לאחר עיגון הדוקטרינה כטענה מקדמית בסעיף 149 (10) לחסד"פ,
הרי שהתנאים להוכחתה קלים יותר ואין עוד צורך במבחנים הנוקשים יחסית של התנהגות שערורייתית של הרשות, או של פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, אשר נקבעו בהלכת יפת, אלא די בכך שההליך המשפטי עומד בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית.


בהלכת בורוביץ' קבע בית המשפט העליון כדלקמן:

"ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק מהווה אפוא מהלך קיצוני שבית-המשפט אינו נזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר. בדרך כלל יידרש הנאשם להראות, שהתקיים קשר סיבתי בין התנהגותן הנפסדת של הרשויות לבין הפגיעה בזכויותיו. עם זאת אין לשלול אפשרות שהפגיעה בתחושת הצדק וההגינות תיוחס, לא להתנהגות שערורייתית של הרשויות, אלא, למשל, לרשלנותן... אך נראה כי מצב-דברים כזה אינו צפוי

להתרחש אלא במקרים חריגים ביותר.



בעניין בורוביץ', עסק בית המשפט העליון במישרין בטענת האכיפה הבררנית, וקבע כי יש לבחון האם העמדתם לדין של חלק מן המעורבים בביצוע עבירה הינה בבחינת אכיפה חלקית מותרת, היינו, כזו שנבעה משיקולים ענייניים, או שמא היא בבחינת אכיפה בררנית פסולה, הנובעת משיקולים זרים, פסולים או שרירותיים, והפנה לדברי כבוד השופט זמיר בבג"ץ 6396/96 זקין נ' ראש עיריית באר-שבע, פ"ד נג(3), 289 (להלן- עניין זקין):
"אכיפה בררנית היא אכיפה הפוגעת בשוויון במובן זה שהיא מבדילה לצורך אכיפה בין בני אדם דומים או בין מצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא. דוגמה מובהקת לאכיפה בררנית היא, בדרך כלל, החלטה לאכוף חוק כנגד פלוני, ולא לאכוף את החוק כנגד פלמוני, על בסיס שיקולים של דת, לאום או מין, או מתוך יחס של עוינות אישית או יריבות פוליטית כנגד פלוני. די בכך ששיקול כזה, גם אם אינו שיקול יחיד, הוא השיקול המכריע (דומיננטי) בקבלת החלטה לאכוף את החוק".

בעניין זקין, קבע כבוד השופט זמיר, כי החלטה להעמיד לדין, ככל החלטה מנהלית, נהנית מחזקת החוקיות של מעשי הרשות, ולכן מי שמעלה נגד החלטת הרשות טענה של אכיפה בררנית, עליו הנטל להפרכת החזקה, נטל שניתן יהא להרימו רק במקרים נדירים.
באותם מקרים בהם יש יסוד לטענה של אכיפה בררנית, יעבור הנטל לרשות על מנת להראות כי האכיפה, על אף שהיא נראית בררנית, מתבססת בפועל על שיקולים ענייניים בלבד.

בעניין בורוביץ' נדון מקרה בו בהחלטה מודעת, הוגשו כתבי אישום רק נגד חלק מהמעורבים בפרשה (חברה אחת, הדומיננטית ביותר מהחברות בכל אחת מקבוצות הביטוח), בעוד לגבי האחרים נסגר התיק למרות קיומן של ראיות מספיקות, בעילה של חוסר עניין לציבור, ובעיקר על מנת למנוע ריבוי נאשמים והכבדה על ניהול ההליך המשפטי.

בית המשפט העליון קבע, בעניין זה, כי האפליה התבססה על שיקולים ענייניים, וכדבריו:
"הנחת המוצא היא אמנם, כי גם בעבירה מרובת משתתפים, מוטל על התביעה לשאוף להעמדה לדין של כל המעורבים בה. האשמת כל המעורבים מגשימה את האינטרס הכללי שיש לציבור בהעמדתו לדין של כל מי שהפר איסור פלילי ויש נגדו ראיות לכאורה. כן היא מקיימת את עקרון השוויון ומונעת חששות לתחושת אי-צדק ולפגיעה באמון הציבור במערכות האכיפה... אך לכלל זה יש גם יוצאים, ואף כשהמדובר בעבירה מרובת משתתפים רשאית התביעה, משיקולים ענייניים... במקרים חריגים ועל יסוד קריטריונים מוגדרים, ברורים ושוויוניים - להסתפק בהאשמת חלק מן המעורבים".

בע"פ 37/07 משה פרג נ' מדינת ישראל
, התייחס בית המשפט העליון למורכבות ההחלטה בדבר העמדה לדין, וקבע :
"יש לזכור כי ההחלטה על העמדה או אי העמדה לדין של המעורבים בפרשה פלילית מסוימת היא לעיתים החלטה מורכבת, קשה ורבת התלבטויות במסגרתה על רשויות התביעה לשקול ולבחון שיקולים שונים ובהם, בין היתר, היכולת להוכיח את האישומים שעל הפרק אם יועמדו לדין המעורבים כולם. שאלת המפתח בהקשר זה הינה מה היו המניעים שבגינם בחרה התביעה להעמיד לדין רק חלק מן המעורבים בפרשה...
הכלל הוא שכל עוד לא הסתבר שאי העמדתם לדין של חלק מן המעורבים בפרשה פלונית נבעה מתוך שרירות או מתוך שיקולים פסולים, אין באכיפה חלקית כזו אף שהיא פוגעת בעיקרון השוויון כדי להצדיק ביקורת שיפוטית פולשנית בין בדרך של הוראה להעמיד לדין את יתר המעורבים ובין בדרך של השוואת מצבם של המעורבים שהועמדו לדין לאלה שלא הועמדו לדין."




ובע"פ 3215/07 פלוני נ' מדינת ישראל
, נקבע באותו עניין :
"יש לזכור כי מדובר בהחלטה מורכבת, בעלת שני פנים - הערכת היכולת להוכיח את האישומים כנגד החשוד, והעניין הציבורי שבהעמדתו לדין... במסגרת אלו על הפרקליטות לשקול שיקולים רבים, תוך הענקת המשקל המתאים לכל שיקול, כך ששקילה עניינית של שני חשודים שענייניהם דומים (אך לא זהים), לא תניב דווקא החלטה זהה. תוצאה זו אינה מהווה בהכרח אכיפה בררנית...
לשם העלאת טענה בדבר "הגנה מן הצדק", הנשענת על טענה לאכיפה בררנית, יהיה על הטוען להראות, בראש ובראשונה כי מדובר בהבחנה בין מי שהדמיון ביניהם רלוונטי לעניין, במובן זה שהוא מצדיק התייחסות דומה בשאלת הגשתו של כתב אישום. בשלב השני יהא על הטוען להראות כי בבסיס ההבחנה ניצב מניע פסול, בין אם בדמות שרירותיות, התחשבות בשיקולים שאינם מן העניין, או חלילה שקילת שיקולים שאינם ראויים. מטבע הדברים מדובר בשני שלבים השלובים זה בזה, ואשר רב המשותף להם. הנטל להוכיחם, שאיננו פשוט כלל וכלל, מוטל על הנאשם, באשר הפרקליטות, ככל רשות מינהלית, נהנית מהחזקה לפיה פעולותיה נעשות כדין."

המקרה בענייננו, שונה מאותם מקרים אשר נדונו בפסיקה, ונסקרו לעיל.

ראשית, אין מדובר במקרה בו נסגר התיק נגד המעורבים האחרים, שכן לדברי ב"כ המאשימה, טרם הוחלט על המשך הטיפול בעניינם של שלושת עדי התביעה, אלא רק הוחלט שלא להגיש נגדם כתב אישום בהליך מעצר, ולהשהות את ההחלטה בעניינם לסוף ההליך המשפטי בעניינם של הנאשמים.
לא מצאתי כי אבחנה זמנית זו, וההחלטה שלא להגיש נגד עדי התביעה בקשה למעצר עד תום ההליכים מהווה אפליה פסולה, לאור הסברי המאשימה לסיבת עריכת האבחנה, אשר נראים
סבירים בעיניי.

שנית, מחומר הראיות שהובא לעיוני עד כה, עולה כי הראיות בנוגע למעורבותם של עדי התביעה בעבירת הסחיטה באיומים, אינן חזקות, ואף חלקם בעבירה אינו גדול כפי שהציגו הסנגור.
בשלב זה, קיימת בעיקר הודעתו של אביתר, לפיה הם החליטו לפנות ל"גורם מרתיע" על מנת להשיב את כספם, אך אין ראיות לכך שהשלושה ביקשו או כיוונו לכך שהנאשם 2 יבצע עבירה של סחיטה באיומים, או יערב את הנאשם בעניין.

לפיכך, ובהתחשב בעובדה שבהכנת כתב אישום, על התביעה לשקול שיקולים של ראיות ושל עניין ציבורי, הרי שיתכן מצב בו, משיקולים ענייניים טהורים, ותוך אבחנה מותרת, יוגש כתב אישום כלפי חלק מהמעורבים באותה פרשה, ונגד אחרים ייסגר התיק.
בשלב זה, אין בידיי לקבוע, כי נעשתה בענייננו של הנאשם אפליה בין שווים, ואינני סבורה כי יש מקום להכריע בשאלה זו על סמך האמור בכתב האישום בלבד.

כאמור, לאור המבחנים שהובאו בפסיקה, היה על הסנגור להוכיח כי בעניינו של הנאשם, לא רק שקיימת אפליה בינו לבין שווים לו, אלא גם כי האפליה נובעת כתוצאה ממניעים פסולים של התביעה.
בשלב זה של הדיון, נראה לי כי הסנגור לא הצליח להרים את הנטל המוטל עליו כדי להוכיח שהתקיימה בעניינו של הנאשם אפליה פסולה, או כי התביעה התנהלה כלפי הנאשם על פי שיקולים פסולים, זדוניים או שרירותיים.

ברור לי כי טרם הובאו בפני
י כל ראיות התביעה, ולפיכך, כרגע, גם חומר החקירה שהוצג בנוגע לנאשם, אינו מבסס באופן ממשי את מעורבותו בעבירה. לפיכך, נראה כי טוב ייעשה אם החלטה סופית בעניין תינתן בסיום הבאת הראיות בתיק, במסגרת הכרעת הדין.
בהקשר זה יצויין, כי לפי ההלכה הפסוקה, ועל אף שהטענה של הגנה מן הצדק התווספה לחוק כטענה מקדמית, הרי שבמקרים מתאימים, יש להמתין עם בירור הטענה וההכרעה בה עד לסיום המשפט (כך נקבע למשל בעניין בורוביץ').

לגבי טענת האפליה לעומת הנאשם 2, הרי שתיקון כתב האישום נגדו, נעוץ בהסדר טיעון שנערך בינו לבין התביעה.
נכתב רבות על ההכרח והתועלת שבמוסד הסדרי הטיעון, בו כל צד עושה את שיקוליו, לרבות שיקולים תועלתניים, כך שלעתים מוכנה התביעה לוותר על עובדות וסעיפים בכתב האישום, על מנת לחסוך בזמן ועל מנת להמנע מהסיכון שבזיכוי נאשם (ראו, ע"פ 1958/98 פלוני נ. מדינת ישראל
).

בנסיבות אלו, אין לומר כי תיקון כתב האישום בנוגע לנאשם 2 מהווה אפליה פסולה כלפי הנאשם, שהרי יש שוני בין הנאשמים, ובאופן ניהולם את המשפט.

יחד עם זאת, ראוי כי גם שאלה זו תיבחן שנית בהכרעת הדין, לאחר בחינת חלקם של כל אחד מהמעורבים בעבירה, ואם יימצא כי התביעה הצליחה להוכיח את המיוחס לנאשם בכתב האישום, אבחן שוב האם יש מקום לאבחנה מהותית בין העבירות שיוחסו לכל אחד מהנאשמים.

לאור כל האמור לעיל, בשלב זה הטענה של הגנה מן הצדק, נדחית.

יחד עם זאת, נראה לי כי לאור העובדה שעדי התביעה כבר אינם אמורים להעיד בתיק, לאור הודאת הנאשם 2, והגשת אמרותיהם בהסכמה בעניינו של הנאשם, מן הראוי כי התביעה תחל בזמן הקרוב בהליך בדיקת התיק בעניינם, לרבות הזמנתם לשימוע במידת הצורך.
<#4#>

ניתנה והודעה היום כ"ח שבט תשע"א, 02/02/2011 במעמד הנוכחים.



גילת שלו
, שופטת







פ בית משפט שלום 35132-07/10 מדינת ישראל נ' רון נעים, עדן אדרי (פורסם ב-ֽ 02/02/2011)