פסקי דין על יואב טובי | פסקי דין על פלורה טובי | פסקי דין על מחמוד בני עודה

46242-10/10 עע     01/08/2011




עע 46242-10/10 יואב טובי, פלורה טובי נ' מחמוד בני עודה




1



st1\:*{behavior: }


1.
יואב טובי
2.
פלורה טובי


המערערים והמשיבים שכנגד



מחמוד בני עודה

המשיב והמערער שכנגד

בפני
: השופט עמירם רבינוביץ
, השופט שמואל צור
, השופטת סיגל דוידוב -מוטולה
נציג עובדים, מר אלי בן גרא, נציג מעבידים, מר אבי ברק


בשם המערערים והמשיבים שכנגד
-
עו"ד יאיר דוד
בשם המשיב והמערער שכנגד
-
עו"ד עאהד אגבארייה

פסק דין
מתוקן

השופט עמירם רבינוביץ
פתח דבר

1.


בפני
נו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית הדין האזורי בנצרת (תע"א 2278-08

; הנשיאה איטה קציר, ונציגי הציבור מר מחמוד מלחם ומר יעקב שמש), בו התקבלו תביעות המשיב לפיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, הפרשי שכר מינימום, פדיון חופשה שנתית, דמי הבראה, דמי חגים, פיצויים בגין העדר הפרשות לפנסיה והוצאות נסיעה.

ההליך

2.

המשיב והמערער שכנגד (להלן: המשיב) הועסק כפועל על ידי המערערים והמשיבים שכנגד (להלן: המערערים) במשך ששה ימים בשבוע במשקם החקלאי הנמצא במושב רועי בבקעת הירדן.

3.

המשיב החל לעבוד אצל המערערים מיום 15.2.1985 וסיים את עבודתו אצלם בנסיבות ובתאריך שלגביהם חלוקים הצדדים.

4.

המשיב הגיש תביעה נגד המערערים, בה תבע כאמור שכר עבודה וזכויות סוציאליות הנובעות לטענתו מתקופת עבודתו אצל המערערים וסיומה.

5.

בית הדין האזורי קיבל את תביעת המשיב בחלקה, ואת חלקה דחה, ומכאן ערעור המערערים והערעור שכנגד של המשיב.

6.

אנו נדון בתחילה בערעור המערערים ולאחר מכן נדון בערעור שכנגד.


ערעור המערערים
7.

עניינו של ערעור המערערים הוא בעיקרו של דבר בשאלה משפטית עקרונית בדבר תחולה רטרואקטיבית של הדין העולה מפסק דינו של בית המשפט העליון ב"פרשת גבעת זאב" (

בג"ץ 5666/03

עמותת קו לעובד נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים,
[פורסם בנבו] 10.10.2007) להלן: "עניין גבעת זאב").

8.

לטענת המערערים, טעה בית הדין האזורי בכך שקבע כי ההלכה בעניין גבעת זאב תחול רטרואקטיבית על תקופת העסקתו של המשיב, באשר הדין סולד מהחלה למפרע של פסיקה, שיש בה כדי לפגוע באינטרס ההסתמכות שקם למערערים במהלך העסקת המשיב במשך שני עשורים, בהם הדין הנוהג החל על הצדדים היה הדין הירדני.

9.

בית הדין האזורי דחה את ערעור המערערים לגבי תחולת הדין הישראלי על היחסים בין הצדדים, בין השאר, כשהוא נשען על ההלכה בעניין גבעת זאב ובעניין "בן אור צעצועים" (ע"ע 782/06

בן אור צעצועים נ' זולטאן

[פורסם בנבו] 28.6.2008).

10.

אנו סבורים כי במקרה הנוכחי, בו הסכימו המערערים דיונית בבית הדין האזורי להלכות בעניין גבעת זאב ובעניין בן אור, כאשר כל טענות הצדדים בבית הדין האזורי, לרבות אלה של המערערים, יצאו מנקודת מוצא, שהדין החל הוא הדין הישראלי, מכוח מה ניתן לטעון אחרת, כאשר התנהל דיון שלם בבית הדין האזורי מנקודת מוצא זו. טענת המערערים, כי פרקליטם הקודם טעה, כאשר הסכים לתחולת החוק הישראלי על היחסים בין הצדדים, אינה יכולה להועיל להם. שלוחו של אדם כמותו והסכמת פרקליטם של המערערים כמוה כהסכמתם.

11
.טענה נוספת אותה העלו המערערים היא שהמשיב אינו זכאי לפיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת וזאת משום שהמשיב כלל לא פוטר, ולמצער מדובר בהתפטרות בדין מפוטר, אשר אינה מזכה בתמורת הודעה מוקדמת.


12
.

באשר לטענה זו, מקובלת עלינו פסיקתו של בית הדין האזורי שקבע כממצא עובדתי, לפי מכלול הראיות שהובאו בפני
ו, כי המשיב פוטר, ולא ראינו כל מקום להתערב בקביעתו זו של בית הדין האזורי.


הערעור שכנגד

13
. בערעור שכנגד העלה המשיב טענות שונות ואנו נפרוט אותן אחת לאחת.

14.

היקף המשרה והפרשי שכר מינימום

:

א.

בית הדין האזורי קבע, כי שעות עבודתו של המשיב היו כנהוג בבקעת הירדן בין השעות 6:00 ל -13:00, כשבמהלכן חלה הפסקה בת חצי שעה לפחות לאכילה. מכיוון שהיקף יום העבודה, גם בימי הקיץ החמים, הופחת מ-7.6 שעות יומיות והועמד על 7 שעות "מלאות" (ע"פ צו ההרחבה בענף החקלאות- סעיף 13 בצו מתש"ם וסעיף 16 בצו מתשס"א) הרי שהמשיב עבד בחסר, והיקף המשרה שלו עמד על 93% (6.5/7).

ב.

המשיב טען כי קביעת בית הדין האזורי, לפיה היקף משרתו היה 93% בטעות יסודה, היות ואת היקף משרתו המלאה, יש לקבוע בהתאם להיקף משרה מלאה הנהוג במקום עבודתו, וזאת מכוח סעיפים 2(א) ו-3(א) לחוק שכר מינימום, וכפירוש שניתן בעניין זה בע"ע 664/08 עבאסי נ' חברת החשמל המזרח ירושלמית

(ניתן ביום 21.2.10). לפיכך, אין לקבוע את היקף המשרה של המשיב בהתאם לצו ההרחבה, אלא בהתאם לחוק שכר מינימום. צו ההרחבה יכול להוסיף על זכויות שבחוק ולא לגרוע מהן.

ג.

יש אפוא לקבל את טענת המשיב בעניין זה כמפורט להלן ולחשב את הפרשי שכר המינימום על פי החוק כמפורט בסעיף 3(א) לחוק שכר מינימום שזו לשונו:

"השכר שיובא בחשבון לעניין סעיף 2 יהיה שכר העבודה שמשלם מעביד לעובדו בעד יום עבודה רגיל כנהוג במקום עבודתו

".


חוק שכר מינימום קובע, כי עובד שהועסק במשרה מלאה כנהוג במקום עבודתו, זכאי לתשלום שכר המינימום מלא עבור משרה מלאה. בית דין זה פסק, כי משרה מלאה היא "כנהוג במקום העבודה" או "פועל יוצא מהסכמה אליה הגיעו הצדדים ומנסיבות העניין" (ראה לעניין זה ע"ע 664/08 עבאסי נ' חברת החשמל המזרח ירושלמית (ניתן ביום 21.2.10) והאסמכתאות שם).


אנו סוברים כי שעות העבודה שעבד המשיב מהוות משרה מלאה "הנהוגה במקום העבודה" בה עבד, ולכן יש לחשב את זכאותו לשכר מינימום כמי שעבד משרה מלאה.


דברים אלו אנו למדים מדברי המערער מס' 1, מר יואב טובי
, בחקירתו הנגדית בפני
בית הדין האזורי בזו הלשון:
"... הם היו עובדים פחות מ-6 שעות עבודה. היו באים בסביבות 6:00, חצי שעה של אוכל ואפילו שעה והיו מתפללים באמצע, לכן נטו עבודה פיזית זה היה מגיע למקסימום שש שעות עבודה, בין חמש שש שעות עבודה, והיו מפסיקים לעבוד ב- 13:00 בגלל החום שאי אפשר לעבוד בבקעה בשעות הצהרים.
ש: נכון שיום העבודה הרגיל של כולם היה מסתיים ב- 13:00.
ת: זה הסטנדרט שהיה קבוע בבקעה, אני לא המצאתי את זה...".

בית הדין האזורי קיבל עדותו זו של המערער מס' 1 בסעיף 33 לפסק דינו, אך קבע שמבחינה משפטית אין זו משרה מלאה משום שבצו ההרחבה משרה מלאה היא בת שבע שעות.


כאמור, על פי עדות המערער מס' 1 עצמה שעות העבודה הנהוגות בבקעת הירדן הן כ- 6.5 שעות (כולל הפסקה בת חצי שעה), מפני שלא יכלו לעבוד מעבר לכך בשל החום הכבד בבקעת הירדן.


לאור האמור יש לראות את שעות העבודה הנהוגות אצל המערערים כשעות משרה מלאה. נציין, כי קביעתנו זו אמורה אך ורק ביחס לנסיבות מקרה אלו וזאת לאור העדויות שהוצגו בו, ואין בכך כדי ללמד על מקרים אחרים.

לא נעלם מעינינו, שהמשיב חישב חלק מחישוביו על בסיס של 20 ימים בחודש, נתון העשוי ליצור את הרושם שאכן מדובר במשרה חלקית, ברם לאור העובדה שחישובי בית הדין האזורי ברכיבים הרלוונטיים התבססו על עשרים ימי עבודה בחודש, אין להתחשב בנושא זה פעמיים.


יחד עם זאת היות והמשיב העמיד את תביעתו לעניין הפרשי שכר מינימום על סך כולל של 40,000 ₪, ואלו אכן נפסקו לו על ידי בית הדין האזורי, משכך אין מקום לפסוק לזכותו סכום מעבר לזה.



15.

חופשה שנתית

א.

בית הדין האזורי קבע כי המשיב זכאי לפדיון חופשה בגין שלוש השנים האחרונות (26 ימים עבור כל שנה) ובנוסף לימי החופשה בשנת עבודתו האחרונה. בית הדין האזורי ציין, כי מכיוון שהמשיב פוטר מעבודתו באוגוסט 2005, הוא זכאי לפדיון חופשה לשנת 2005 בגין 19 ימים בלבד (עבור חלק מן השנה האחרונה), ולכן הוא זכאי לסך 12,905 ₪ בגין פדיון חופשה שנתית ובהתחשב בהיקף משרתו (שהועמדה על 93%) לסך של- 12,002 ₪.

ב.

המשיב טען כי טעה בית הדין האזורי כאשר חרף הכרתו של בית הדין כי המשיב "זכאי עקרונית לפדיון חופשה בגין 104 ימים", בסופו של דבר הכיר ב-97 ימים בלבד, ובנוסף לכך פסק רק שיעור של 93% בגין כך.

ג.

אנו סבורים כי צדק בית הדין האזורי בכך שפסק פדיון חופשה בגין 97 ימים בלבד, וזאת מכיוון שעבור שנת העבודה האחרונה אין לזקוף זכות לפדיון חופשה מלא, אלא יחסית לחלק השנה האחרונה בה עבד.
ד.

באשר לקביעת שיעור המשרה, כאמור לעיל, דעתנו היא כי היקף המשרה הינו 100% ובהתאם לכך המשיב זכאי לסך 12,940 ₪. (133.4*97=12940). היתרה לתשלום היא בסך 938 ₪ (938=12,940-12,002).

16.

דמי חגים:

א.

בית הדין האזורי קבע כי בהתאם להוראות צו ההרחבה החלות על המשיב בו נקבע כי "עובד עונתי קבוע יקבל שכר בעבור ימי החג החלים בתקופת עבודתו לרבות אלה שחלים בשבת ולא פחות מ-5 ימי חג בעונה", ומשאין חולק שהמשיב נעדר בחמשת ימי החג שמנה, ולא קיבל שכר בגינם, הוא זכאי לתשלום בגין 35 ימי חג ולסך כולל של 4,655 ₪.

ב.

המשיב טוען, כי טעה בית הדין האזורי בכך שהכיר רק בחמישה ימים לשנה ונמנע מלפסוק לו גמול עבודה בחמישה ימי חג נוספים.

ג.

לא מצאנו לנכון להתערב במסקנה אליה הגיע בית הדין האזורי, המבוססת על הנתונים העובדתיים והוראות צוי ההרחבה. יש לציין כי במקרה זה ערך בית הדין האזורי את החישוב על בסיס משרה מלאה.

17.

אי הפרשות לפנסיה

א.

בית הדין האזורי קבע כי בהעדר השגות של המערערים כנגד חישוביו של המשיב וכנגד הקביעה כי הוא הועסק 20 יום בחודש, ובהתחשב שתקופת ההתיישנות בגין רכיב זה חלה משנת 2001,

הרי שהמשיב זכאי לפיצוי בסך כולל של 13,447 ₪.

ב.

לא התעוררה מחלוקת בין הצדדים לגבי שיעור ההפרשות שהיה על המערערים להפריש עבור המשיב לקרן הפנסיה.

ג.

המשיב טען כי טעה בית הדין בפסיקתו בכך שהעלה מיוזמתו את טענת ההתיישנות. עוד טען המשיב כי טעה בית הדין האזורי, כאשר חישב את ההפרשים על פי 93% משרה, ובנוסף לכך היה עליו לחשב את החיוב בהפרשי ריבית והצמדה מיום הזכאות או מיום מחצית התקופה ולא מיום 1.9.2005.
ד.

המערערים לא טענו טענת התיישנות, ולכן לא יכול היה בית הדין האזורי להעלות טענה זו מיוזמתו. בית הדין האזורי חישב את ההפרשים על בסיס משרה מלאה ולא כטענת המשיב. יחד עם זה, יש מקום בנסיבות אלה להתעלם מטענת ההתיישנות ולפסוק את ההפרשים על מלוא התקופה כטענת המשיב, וזאת על פי נימוקיו של בית הדין האזורי וכדלהלן: בית הדין האזורי נימק את חובת ההפרשה לקרן הפנסיה על בסיס האמור בצו ההרחבה מתשס"א, בו מופיעה הוראה בסעיף 43(ב) המתייחסת לעובדים קבועים חודשיים שנתיים ועונתיים, ובה נכתב: "המעסיק ינכה משכרו של העובד את חלקו (5.5%) להבטחת זכויות הפנסיה את האחוזים המתאימים ויעבירם לקרן הביטוח או לקרן הפנסיה יחד עם ההפרשות שהוא חייב בהם

(ההדגשה שלי- א.ק.)"

, עוד הוסיף וקבע בית הדין כי בצו ההרחבה שקדם לצו זה, והוא צו ההרחבה מ-1980 לא מופיעה החובה להפריש לפנסיה עבור עובד קבוע או עובד עונתי קבוע. לאור זה קבע בית הדין כי יש לחשב את חובת ההפרשה לקרן הפנסיה החל ממועד תחולת צו ההרחבה תשס"א דהינו החל משנת 2001, אולם בפועל חישב זאת על פי תקופת התיישנות של 7 שנים ומשכך הגיע לחיוב של 13,447 ₪. (20 ימי עבודה * 133.4 ₪ ליום (שכר מינימום) * 6% למשך 7 שנים= 13,447). מעיוננו בצו ההרחבה מ-1980 עולה כי הוא מנוסח באותו אופן כמו צו ההרחבה תשס"א, קרי לאחר שמפורטות ההפרשות שעל המעביד להפריש לעובדים קבועים ועונתיים קבועים (בהם לא נכללת הפרשה לקרן פנסיה) נאמר: "המעביד ינכה משכרו של העובד לחשבון הפנסיה ויעברם לקרן הביטוח יחד עם ההפרשות שהוא חייב בהן" (ההדגשה שלי- ע.ר.)

. משכך, מסקנתנו היא כי גם עבור התקופה שקדמה לתחולתו של צו ההרחבה מ- 2001 ישנה חובת הפרשה לקרן הפנסיה עבור עובד עונתי קבוע, ומשהעמיד המשיב תביעתו ברכיב זה על סך 16,808 ₪ הוא זכאי לקבלה.
ה.

הפרשי ההצמדה יחושבו מיום סיום העבודה, כי מדובר בפיצוי חד פעמי על ההפרשות שלא הופרשו. (ראה דב"ע 40/נב רחל פדידה נ' סטיב וייז

, [פורסם בפדאור] ניתן ביום 07/10/1992 שם נאמר: "עובד היודע כי מעבידו אינו מעביר תשלומים שוטפים לגביו לקופת גמל, ואינו נוקט בכל צעד כנגד זאת, מתרשל בכך ביישום זכויותיו, והוא מצפה לקבל בסוף תקופת עבודתו, לעצמו, פיצוי חד פעמי במקום זכויותיו הפנסיוניות..."

קרי, מדובר בפיצוי חד פעמי, אשר ראוי ומוצדק בנסיבות הקיימות שההפרשים יחושבו מיום סיום יחסי העבודה ולא מיום בו אמור היה המעביד להפרישם).

18.

שיעור פיצויי הפיטורים:

א.

בית הדין האזורי קבע כי המשיב זכאי לפיצויי פיטורים בגין 18 שנים בשיעור שכר עבודה של 20 ימי עבודה בחודש (כך הגביל המשיב עצמו את ימי העבודה בתביעתו לשכר מינימום או להחזר הוצאות נסיעה), ובשנתיים האחרונות ל-17 ימים בגין כל שנה. בסך הכול זכאי המשיב ל-394 ימים *

133.4 ₪ * 93% משרה, המסתכמים ב- 48,880 ₪.

ב.

המשיב טען בסיכומיו שחישובו של בית הדין האזורי לגבי שיעור פיצויי הפיטורים שגוי. ראשית, תקופת העבודה היא 20.5 שנים ועל כך אין מחלוקת. שנית, גם בתקופה האחרונה, שהיא מאז חודש 4/04 ולא לפני כן, המשיב עבד באופן מלא. ממוצע ימי העבודה בפועל הוא 25 ימים לחודש, ולכן לא הייתה סיבה לסטות מהחישוב 20.5 שנים כפול 3,335 ₪ (שכר המינימום אז) ובסה"כ 68,368 ₪. בכל אופן גם אם החל מחודש 4/04 לא יובאו בחשבון ימי העבודה אצל מר מרמר, הרי לתקופה קודמת המשיב זכאי לפיצוי מלא, לאמור: 1.5 שנים * 17 ימים= 25.5 ימים, ו-19 שנים

*

25 ימים= 475 ימים, ובסה"כ שכר 500.5 ימי עבודה, ולפי שכר 133.4 ₪ מתקבל 66,767 ש"ח.
ג.

אנו סבורים כי אין מקום להתערב בקביעתו של בית הדין האזורי ביחס למספר ימי העבודה בהם הועסק המשיב במשך תקופת העסקתו, וזאת מכיוון שבית הדין האזורי פסק בנושא זה לאור מכלול הראיות שהובאו בפני
ו. באשר למספר השנים,לא מתקבלת טענת המשיב לפיה על פי חומר הראיות מדובר ב- 20.5 שנות העסקה, ולא 20 שנה, וזאת משום שטענה זו לא נטענה במפורש בערעור אלא רק בסיכומים. איננו מוצאים בסיס מוצק להתערב בקביעת בית הדין האזורי, לפיה יש לחשב את סכום הפיצויים, כך שלמעט השנתיים האחרונות, יחושבו פיצויי הפיטורים לפי 20 ימי עבודה חודשיים לכל שנה, ולגבי השנתיים האחרונות יחושבו פיצויי הפיטורים לפי- 17 ימי עבודה בכל חודש, ולפיכך נדחית התביעה בגין רכיב זה.

ד.

יחד עם זה, לאור קביעתנו כי יש להעמיד את שיעור המשרה על 100% זכאי המשיב ל-394 ימים
*

133.4 ₪
*

100% משרה, המסתכמים ב- 52,559 ₪.

19.

דמי הודעה מוקדמת

א.

בית הדין האזורי קבע כי

המשיב פוטר מעבודתו, ומשכך היה זכאי לקבל תמורת הודעה מוקדמת על בסיס 20 ימי עבודה בחודש בניכוי ששת הימים שבהם הוא עצמו העיד שחזר לעבוד בגינתם של המערערים. בהתחשב בהיקף משרתו שעמד על 93%, הוא זכאי לקבל סכום השווה ל-14 ימי עבודה בסך 1,736 ₪, בגין רכיב זה.

ב.

המשיב טען כי לפי היקף משרה של 93% משכר מינימום, קרי סך 3,102 ₪ לחודש, ובניכוי סך 510 ₪, זכאי היה ל- 2,591 ₪, ולפי היקף משרה של 100% הוא זכאי לסך 2,825 ₪.

ג.

חישובי המשיב מבוססים על חודש עבודה מלא, בעוד שהוא עצמו ביסס את חלק מחישוביו על 20 ימי עבודה בחודש, וכך יש לחשב גם את רכיב זה. לאור קביעתנו כי יש להעמיד את שיעור המשרה של המשיב על 100%, מתקבלת תביעת המשיב לגבי רכיב זה, אם כי לא על פי חישוביו, שהיו מבוססים על חודש עבודה מלא אלא על בסיס 14 ימים (לאחר ניכוי ששת הימים כאמור) בגינם ניתנת תמורת ההודעה המוקדמת במכפלת שכר המינימום היומי (133.4 ₪) ואשר הינה 1867 ₪. היתרה היא בסך 131 ₪ (1867 פחות 1736 = 131 ₪).



השופטת סיגל דוידוב-מוטולה
1. אני מסכימה לחוות דעתו של חברי השופט עמירם רבינוביץ
, בכל הנוגע לערעורם של המערערים. בהקשר זה אציין כי המערערים אמנם טענו, בכתב ההגנה מטעמם, לאי חלותו של הדין הישראלי, ועם זאת בפתח ישיבת קדם המשפט בבית הדין האזורי הצהיר בא כוחם דאז את הדברים הבאים – " אנו חוזרים בנו מהטענות הנוגעות להחלת הדין הישראלי על עבודת התובע. כמו כן, אנו לא נעמוד על הטענות... על העדר זכאות לזכות כלשהי בשל העובדה שאינו תושב או אזרח ישראל " (פרוטוקול מיום 30.6.09).



בהתאם להצהרה זו התנהל הדיון בבית הדין האזורי על כל שלביו עד למתן פסק הדין; המערערים אינם יכולים לפיכך לחזור בהם מהצהרה זו, ולשנות מעיקרה את מסגרת הדיון, בערכאת הערעור.
2. מקובלות עלי גם קביעותיו של חברי השופט רבינוביץ בהתייחס לערעור שכנגד, למעט בהתייחס להיקף המשרה. לא שוכנעתי כי יש הצדקה להתערבות בקביעתו העובדתית של בית הדין האזורי לפיה המשיב לא הועסק בהיקף משרה מלאה אלא בהיקף משרה של 93%. בית הדין האזורי פסק כאמור על סמך העדויות שנשמעו בפני
ו ובהתבסס על צו ההרחבה בענף החקלאות. גם אם עלה מהעדויות כי שעות עבודתו הרגילות של המשיב הסתיימו בשעה 13.00 "כנהוג בבקעת הירדן" – אינני סבורה כי יש להסיק, מכך בלבד, כי המשרה המלאה הנהוגה במקום העבודה הינה בת 6.5 שעות יומיות בלבד. לקביעה זו אמנם משמעות כספית שולית יחסית בנסיבותיו של מקרה זה, אך עשויות להיות לה השלכות נוספות, לרבות השלכות רוחב, ולכן מצאתי לנכון להסתייג ממנה.
3. אין חולק, גם לפי דעת הרוב בע"ע 664/08 אשרף עבאסי - חברת החשמל המזרח ירושלמית , מיום 21.2.10, כי קיימת אפשרות להעסיק עובד במשרה חלקית דרך קבע. השאלה אם עסקינן במשרה "חלקית", או במשרה שיש להתייחס אליה כאל "מלאה" נוכח "הנהוג במקום העבודה" – הינה שאלה מעורבת של עובדה ומשפט, אשר חייבת להתבסס על תשתית עובדתית מלאה המתייחסת בין השאר להקשר התעשייתי והמפעלי.
במקרה זה, בית הדין האזורי שוכנע כי העסקת המשיב הייתה במשרה חלקית, ואינני סבורה כי יש הצדקה – או תשתית עובדתית מספקת – לקביעה אחרת. קל וחומר, כאשר הטענה בדבר "הנהוג במקום העבודה" והשלכתו על היקף המשרה עלתה באופן מפורש לראשונה רק בסיכומי המשיב; גם אם לא נטען על ידי המבקשים להרחבת חזית – עובדה זו הביאה לכך שהסוגיה לא לובנה כדבעי בעדויות הצדדים.
4. נוכח האמור, לו דעתי הייתה נשמעת, ראוי היה לדחות את הערעור שכנגד במרבית חלקיו – למעט תיקון סכום החיוב בפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה כמפורט בחוות דעתו של חברי.

השופט שמואל צור


אני מצטרף לדעתו של חברי השופט רבינוביץ ומסכים כי דין הערעור להידחות ודין הערעור שכנגד להתקבל, בחלקו, מן הטעמים שהביא חברי.

אשר להסתייגותה של חברתי השופטת סיגל דוידוב-מוטולה בעניין היקף המשרה "כנהוג במקום העבודה", אני מסכים לדעתה ששאלת היקף המשרה במקום עבודה נתון הינה שאלה מעורבת של עובדה ומשפט ויש צורך להניח תשתית עובדתית מתאימה המתייחסת, בין השאר, להקשר התעשייתי. עם זאת, כפי שציין חברי בחוות דעתו, תשתית שכזו אמנם קיימת והיא עולה מעדותו של המעסיק עצמו, הוא הנתבע בתביעה שכנגד (סעיף 14 ג' לחוות דעתו של חברי). עדות המעסיק משקפת נורמה שהייתה קיימת לא רק אצלו כמעסיק אלא כסטנדרט בכל אזור בקעת הירדן. עובדות אלה לא הוכחשו ולא היו שנויות במחלוקת. בית הדין האזורי סבר שיש להעדיף את מסגרת יום העבודה שנקבעה בצו ההרחבה, אך אני סבור, כמו חברי, שיש מקום להתייחס לשעות העבודה "כנהוג במקום העבודה", לפי חוק שכר המינימום. משעה שהוכחה מסגרת זו, היה מקום לפסוק על פיה.


נציג עובדים, מר אלי בן גרא
הנני מצטרף לדעתם של השופטים עמירם רבינוביץ
ושמואל צור
.


נציג מעבידים, מר אבי ברק

אני מסכים לחוות דעתו של השופט רבינוביץ באשר לדחיית ערעור המערערים, ומצטרף לדעתה של השופטת דוידוב מוטולה בעניין היקף המשרה.


511663

סוף דבר

–

הערעור נדחה, והערעור שכנגד מתקבל בחלקו ברוב דעות של השופט עמירם רבינוביץ
, השופט שמואל צור
ונציג ציבור מר אלי בן גרא, וכנגד דעתם החולקת של השופטת סיגל דוידוב-מטולה ונציג ציבור מר אבי ברק. לאור האמור על המערערים לשלם למשיב את הסכומים הבאים :

א.

יתרת פדיון חופשה בגובה 938 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.9.2005 ועד התשלום בפועל.

ב.

יתרת תשלום פיצוי עבור אי הפרשות לקרן פנסיה בגובה 3,361 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.9.2005 ועד התשלום בפועל.

ג.

יתרת דמי הודעה מוקדמת בגובה 131 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.9.2005 ועד מועד התשלום בפועל.

ד.

יתרת תשלום פיצויי פיטורים בגובה 3,679₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.9.2005 ועד מועד התשלום בפועל.

ה.

יתר טענות המשיב נדחות.

בנסיבות הקיימות, בהן ערעור המערערים נדחה והערעור שכנגד של המשיב התקבל בחלקו, ישלמו המערערים למשיב שכ"ט עו"ד בסך 3500 ש"ח בצירוף מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק.
ניתן היום,
א' אב תשע"א (1 אוגוסט 2011), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.






עמירם רבינוביץ
,
שופט, אב"ד

שמואל צור
,
שופט

סיגל דוידוב-מוטולה,
שופטת


נציג העובדים, מר אליהו בן-גרא


נציג המעבידים, מר אבי ברק










עע בית הדין הארצי לעבודה 46242-10/10 יואב טובי, פלורה טובי נ' מחמוד בני עודה (פורסם ב-ֽ 01/08/2011)