פסקי דין על מוחמד סעד

39612-04/11 מת     02/08/2011




מת 39612-04/11 מדינת ישראל נ' מוחמד סעד








st1\:*{behavior: }


בית המשפט המחוזי בחיפה

מ"ת 39612-04-11 מדינת ישראל
נ' סעד(עציר)



02 אוגוסט 2011




בפני

סגן הנשיא, השופט אילן שיף


המבקשת

מדינת ישראל



נגד

המשיב
מוחמד סעד
(עציר)





החלטה

א.
פתח דבר

בפני
בקשה לעיון חוזר בהתאם לסעיף 52 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) תשנ"ו-1996, בהחלטת בית המשפט מיום 26.5.11 בה הוחלט על מעצר המבקש עד תום ההליכים נגדו.

ב.
הנטען בכתב האישום

1.
על פי המתואר בכתב האישום, המבקש סבר כי מוסעב מחאמיד (להלן: "המתלונן"), קשור לאירוע שהתרחש בשנת 2009 שבמהלכו נורה ונפצע דודו של המבקש ו/או כי המתלונן מפיץ שמועות על כך.
2.
בתאריך 15.4.11 ישב המתלונן בבית קפה באום אל פחם. המבקש הגיע ברכבו אל מחוץ לבית הקפה וקרא למתלונן לעלות לרכב ולנסוע עימו.
3.
בשלב מסוים במהלך הנסיעה, עצר המבקש את רכבו ליד ביתו והביא מביתו אקדח ובו כדורים בקוטר 9 מ"מ.
4.
המבקש והמתלונן המשיכו בנסיעה ברכב עד שהגיעו למגרש חניה. בשלב זה עצר המבקש את הרכב וביקש מהמתלונן לרדת מהרכב על מנת לשוחח עמו.
5.
במהלך שיחתם, שאל המבקש את המתלונן בכעס מדוע הוא מפיץ שמועות בעיר על כך שהוא ירה על משפחת המבקש ועל ביתם. בהמשך, שלף המבקש האקדח וירה שלוש או ארבע יריות לכיוון רגליו של המתלונן. שלוש מהיריות שירה המבקש פגעו במתלונן, קליע אחד פגע בירך רגל שמאל וגרם לאיסכמיה משמעותית ברגל שמאל ופגיעה בעורק ובוריד. שני קליעים נוספים פגעו ברגל ימין - אחד בירך ואחד בשוק, וגרמו לשבר של ראש עצם הפיבולה, ולקריעה של הוריד הפופליטאלי. כתוצאה מהפגיעות ברגליו נגרם למתלונן שוק היפוולמי שבהמשך יוצב, והמתלונן נאלץ לעבור ניתוחים לתיקון הנזקים בשתי רגליו.

ג.
החלטת המעצר מיום 26.5.11

השופט ר. שפירא בחן את חומר הראיות והגיע לכלל מסקנה כי קיימות ראיות לכאורה לייחוס המעשים למבקש.

מהחלטת הש' ר. שפירא עולה עוד, כי הגרסה העיקרית המרשיעה, הינה גרסתו הראשונית של המתלונן, אשר מסר בהודעותיו בצורה ברורה, עקבית ונחושה, כי מי שירה בו הוא המבקש. זיהוי המבקש ע"י המתלונן היה זיהוי ברור ובהיר.

יחד עם זאת, נמצא כי כשבוע לאחר הגשת כתב האישום, חזר בו המתלונן מגרסתו המפלילה את המבקש ומסר כי כל מה שאמר נגד המבקש, נאמר תחת השפעת הכאבים והתרופות להם היה נתון לאחר האירוע, עת היה מעורפל. לדבריו, למעשה לא המבקש הוא שירה בו אלא אדם רעול פנים.

כן נקבע כי גרסתו המאוחרת של המתלונן דרה בכפיפה אחת עם גרסתו של העד עאטף ג'בארין, אשר מסר כי במועד ובמקום הנטענים, הבחין באדם רעול פנים שהולך לכיוונן של דמויות מרוחקות ולאחר מספר שניות שמע יריות.

יחד עם זאת נקבע, כי גרסתו המאוחרת של המתלונן מאבדת מכוחה, נוכח הודעת המתלונן מ- 29.4.11, שם עומת עם גרסתו של עאטף ג'בארין ושלל אותה מכל וכל וחזר על גרסתו כי המבקש הוא שביצע הירי, וזאת כאשר לא היה נתון עוד תחת השפעת תרופות.

באשר לגרסתו של עאטף ג'בארין נקבע כי ככל הנראה מדובר בעדות שקרית ומוזמנת, שכן, בין היתר, העד לא פנה למשטרה ולא מסר גרסה, אלא באיחור ניכר. בנוסף, העד לא מסר גרסתו זו לאדם אחר, שיכול היה לאשש את אמיתות הגרסה, לרבות דודו של המתלונן שלטענתו הוא חברו.

עוד קבע הש' ר. שפירא, כי חיזוק לאוטנטיות זיהויו של המבקש כיורה, ניתן למצוא בהודעת השוטר תומר מעודה, לפיה זמן קצר לאחר האירוע, בעת שהמתלונן שהה באמבולנס, הוא תשאל את המתלונן על שאירע והלה מסר את שמו המלא של המבקש כמי שירה בו. ההפניות אליהן הפנה ב"כ המבקש, לפיהן לפי הודעת המתלונן, לאחר הירי הוא התעלף והתעורר בביה"ח, וכן הודעת העד ג'בארין לפיה הגיע ראשון למקום והמתלונן לא אמר דבר אלא אך הוציא קצף מפיו, אין בהן ללמד באופן פוזיטיבי כי המתלונן היה במצב של היעדר הכרה ומכל מקום אין בהם כדי לסתור את גרסת השוטר, הנהנית מכוח סגולי כהודעת עד נטראלי. זאת במיוחד לנוכח גרסתם של אנשי צוות האמבולנס, שאף אישרו כי המתלונן השיב לשאלות השוטר. המדובר באמרת קורבן אלימות, בתכוף לאחר מעשה האלימות והנוגעת במישרין למעשה האלימות, לפי סעיפים 9 ו- 10 לפקודת הראיות (נוסח חדש) התשל"ז- 1977.

הש' ר. שפירא עמד על כך שהמבקש, צעיר יליד 1991, סטודנט במכללה ונעדר עבר פלילי. לצד זאת עומדת חזקת מסוכנות ועל כן אין מקום בנסיבות העניין לשקול שחרורו של המבקש לחלופת מעצר.

לסיום ציין השופט ר. שפירא, כי חרף קביעותיו, הרי שאין להתעלם מהראיות הבאות- גרסתו המכחישה של המבקש, אשר מצאה לה תמיכה בגרסתו של העד עאטף ג'בארין וכן חזרתו של המתלונן מגרסתו המפלילה, אשר יכולות בהצטברותן לבסס סברה לפיה זיהויו של המתלונן את המבקש כמבצע הירי, נבעה מהסקה אינדיבידואלית של המתלונן וללא שראה זאת בעיניו. לפיכך נקבע כי ניתן יהיה לקיים הליך של עיון חוזר במעצר וזאת לאחר סיום עדותו של המתלונן, שיבהיר את גרסאותיו השונות וככל שיתגלו נתונים חדשים או ראיות במהלך ניהול המשפט, שיש בהן ללמד כי המבקש לא נמצא בזירת האירוע בשעת ביצוע הירי, כגון ביסוס לטענת המבקש לפיה בזמן הירי הוא היה בדרכו לשטחים, על דרך הצגת איכוני הפלאפון שהיה עם המבקש.

על החלטתו של הש' ר. שפירא, הגיש המבקש ערר לביהמ"ש העליון (בש"פ 4170/11 סעד נ' מדינת ישראל
, לא פורסם, 6.6.11). הש' נ. הנדל דחה את הערר בקובעו כי:

"... לו הייתה הראייה המפלילה כשלעצמה מעורפלת, או כזו שמדברת בקול שאינו ברור, ניתן היה לקבל את טענות הסנגוריה ביתר אהדה. אלא מאי, בשלב בו המתלונן הפליל את העורר, זיהויו המפורט נעשה בקול חד משמעי וברור, ובפירוט רב. כך עולה מהודעתו של המתלונן בבית החולים. ליתר דיוק – ארבע הודעותיו. רוצה לומר, הסנגוריה מסבירה את הפללתו של העורר על ידי המתלונן כתוצאה מהשפעת הכאבים והתרופות שנטל. דא עקא, טענה זו לא מתיישבת על פני הדברים עם תוכן העדויות שהינו קוהרנטי, רציף ועקבי. מסקנה זו עולה מקריאת החומר שהוצג בפני
במהלך הדיון.

ודוק, אין בכך לקבוע שהזיהוי – זיהוי אמת הוא. העורר נהנה מחזקת החפות. עסקינן בראיות לכאורה. במישור זה, יש משקל לדבריו הברורים של המתלונן שנמסרו בסמוך מאוד לאירוע. הסניגור מפנה לעדותו של המתלונן שנמסרה מספר שבועות לאחר מכן. בגדרה של עדות זו, חזר בו המתלונן מהזיהוי של העורר כמי שירה בו. התפתחות זו מעוררת קושי, הגם שהעדויות המפלילות הראשונות כשלעצמן בעלות משקל רב. הפתרון שקבע בית המשפט, לפיו יהא רשאי הסניגור להגיש בקשה לעיון חוזר לאחר שמיעת עדותו של המתלונן, נראה ראוי.

יצויין כי בית המשפט התייחס בצורה מפורטת למכלול העדויות וניתח את משקלן כשורה. על רקע זה, ומסקנתו של בית המשפט המחוזי בדבר קיומן של ראיות לכאורה, הרי שלא נפלה טעות בקביעתו לעניין קיומה של עילת מעצר והיעדר חלופה. לכאורה, העורר ביצע מעשה נועז ומסוכן, הפורץ את הנורמות הנהוגות בחברה. שימוש בנשק חם לאור יום על הרקע הנטען מבסס את המסקנה שאף חלופות כגון מעצר בית, לא תשגנה את מטרות המעצר. לנוכח זאת, לא נפלה טעות בהחלטת בית המשפט המחוזי שלא להזמין תסקיר מעצר חרף עברו הנקי של העורר."

ד.

הבקשה לעיון חוזר

בהמשך להחלטת הש' ר. שפירא ולהחלטת ביהמ"ש העליון בערר שהגיש המבקש, ולאחר שהמתלונן העיד בביהמ"ש, הגיש ב"כ המבקש את בקשת העיון החוזר שבפני
י, בטענה כי יש בגרסת המתלונן, כפי שניתנה בבית המשפט, להוסיף על התהיות הרבות שבחומר הראיות, ולפגום בתשתית הראיות הלכאורית.

לטיעוניו של ב"כ המבקש בבקשתו וכן לתגובת ב"כ המשיבה, אתייחס בדיון שלהלן.

ה.
דיון

1.
ההודעה שמסר המתלונן במשטרה ב- 10.7.11 ועדותו של המתלונן בביהמ"ש

כעולה מבקשת העיון החוזר ומהתגובה לה, ביום 10.7.11, יום לפני עדותו בביהמ"ש, מסר המתלונן גרסה נוספת במשטרה, בה חזר לגרסתו הראשונית, לפיה המבקש הוא שירה בו, תוך שנתן הסבר לשינויים בגרסאותיו.

ב"כ המבקש, בבקשתו לעיון חוזר, הפנה לתשובותיו של המתלונן בהודעתו מ- 10.7.11, לסתירות שעלו לטענתו מעדותו של המתלונן בביהמ"ש וכן לסתירות שנטענו בפני
הש' ר. שפירא.

ב"כ המשיבה, בטיעוניה הכתובים, טענה כטענה מקדמית, כי אין ב"כ המבקש יכול להסתמך על ההודעה מ- 10.7.11 ועל סתירות בינה לבין הודעות אחרות, שכן ההודעה לא הוגשה כראיה בתיק, בשל סירובו של ב"כ המבקש.

ייאמר מייד, כי צודקת ב"כ המשיבה בטענתה הנ"ל. כעולה מהפרוטוקול בתיק העיקרי, במהלך חקירתו הנגדית של המתלונן, ביקש ב"כ המבקש להגיש תצהיר שערך המתלונן. ב"כ המשיבה הסכימה לבקשה, בכפוף לכך שיוגשו מכלול האמרות שמסר המתלונן. ביהמ"ש (הש' כ. סעב) קבע כי הוא מחליט לקבל את התצהיר ואת הודעות המתלונן במשטרה. בהמשך לכך, חזר בו הסנגור מבקשתו להגשת התצהיר. משכך הם פני הדברים, הרי שהודעת המתלונן מ- 10.7.11 אינה חלק מחומר מהחומר עליו אני אמור להתבסס בשלב זה. ודוק, עלי לקבוע האם התערער היסוד הסביר להרשעת המבקש. בהנחה שהודעת המתלונן אינה חלק מחומר הראיות שניתן יהא להסתמך עליו במשפט (וזאת בשל התנגדות הסנגור להגשתה), לא ישפיע האמור בהודעה זו על סיכוייו של המבקש להרשעה.

באשר לעדותו של המתלונן בביהמ"ש
- בחקירתו הנגדית בביהמ"ש מ- 11.7.11 השיב המתלונן כי האנשים שהגיעו אליו במטרה לשכנעו לחזור בו מגרסתו המפלילה את המבקש, היו הן ממשפחתו שלו והן ממשפחת המבקש, וכן "דוד שלי סמי" (עמ' 15, ש' 8-12). העד נשאל האם דודו סמי ביקש ממנו למסור עדות שקר במשטרה והשיב "לא אמר לי כלום" (עמ' 15, ש' 14) וכן ציין כי אף אחד מאותם אנשים שהגיעו לשכנעו, לא איים עליו. בהמשך השיב כי אותם אנשים לא הבטיחו לו כלום (עמ' 17, ש' 14-15). בהמשך נאמר למתלונן "אם אנחנו מסכמים את הקטע של שינוי העדות, אתה מאשר היום שהיחיד שדיבר איתך זה הדוד שלך סמי, אבל הוא לא ביקש ממך להגיד את האמת שמי שירה בך היה רעול פנים" והמתלונן השיב "הוא אמר לי בוא נעשה סולחה, נסגור הכל, לא צריך בעיות ולא כלום" (עמ' 16, ש' 22-24). כן בעמ' 17 לפרוטוקול נשאל המתלונן מה הובטח לו ע"י אותם אנשים והשיב: "כלום... לא באו, לא שאלו, לא שום דבר".

ב"כ המבקש
סבור כי גרסאותיו המשתנות של המתלונן וכן השוני בין הודעת המתלונן מ- 10.7.11 (שכאמור, אין ניתן להסתמך עליה) לבין עדותו בביהמ"ש, בצירוף יתר הסתירות עליהן עמד הש' ר. שפירא בהחלטתו, פוגעות בתשתית הראייתית ומשכך יש להורות על שחרורו של המבקש לחלופת מעצר.

אין בידי לקבל את טענת הסנגור
.

מעדותו של המתלונן בביהמ"ש עולה, כי גרסתו המאוחרת, בה חזר בו מגרסתו המפלילה אודות המבקש, נבעה משכנועו ע"י אנשים, ממשפחות שני הצדדים, להסכים לסולחה. אין המדובר לדידו בגרסה אמיתית. גרסתו הראשונית לפיה המבקש הוא שירה בו, היא הגרסה הנכונה.

חזרתו של המתלונן בעדותו בביהמ"ש לגרסתו הראשונית, לפיה המבקש הוא שירה בו, תוך מתן הסבר סביר, בהתחשב במגזר אליו משתייכים המתלונן והמבקש, לשינויים שחלו בגרסתו, דווקא מחזקת את ראיות התביעה נגד המבקש, ולא מחלישה אותן כטענת הסנגור.

גרסתו של המתלונן בעדותו, לפיה המבקש הוא שירה בו, עולה בקנה אחד עם מסקנת הש' ר. שפירא, אשר דן בראיות לעומקם וקבע כי זיהוי המבקש ע"י המתלונן היה "ברור ובהיר", כי גרסתו המפלילה של המתלונן אודות המבקש היתה "עקבית ונחושה" וכי הסברו של המתלונן בגרסתו המאוחרת כי גרסתו הראשונית נמסרה תחת השפעת התרופות שנטל, אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שחזר על גרסה זו גם בעת שלא היה תחת השפעת התרופות.

באשר לסתירות שונות עליהן הצביע הסנגור, הנוגעות לתשובות שהשיב המתלונן בעדותו, משנתבקש לפרט מי הגיע לביתו לשכנעו "לסגור את העניין" בסולחה ומה בדיוק נאמר לו, אני סבור כי אין מדובר בסתירות מהותיות ונראה כי הדברים נאמרו על רקע אי רצונו של המתלונן למסור פרטים אודות זהות האנשים שהיו מעורבים בשכנועו "לסגור העניין" בסולחה. כך למשל באשר לכך שתחילה מסר המתלונן בעדותו כי דודו סמי "לא אמר לי כלום" (עמ' 15, ש' 14) ובהמשך מסר כי הדוד אמר לו "בוא נעשה סולחה, נסגור הכל, לא צריך בעיות ולא צריך כלום" (עמ' 16, ש' 24), ובהמשך כי לא הובטח לא דבר ע"י אותם אנשים.

למעלה מן הצורך,
ייאמר כי אף לו הייתי בוחן את הודעת המתלונן מ- 10.7.11, הרי שלא היה בכך כדי לסייע למבקש. המבקש מסביר בהודעה זו את הסיבה לגרסתו המאוחרת, בה חזר בו מהפללתו של המבקש, בכך שאנשים שונים ממשפחות שני הצדדים, שכנעו אותו לעשות סולחה. משנוכח שלא נעשתה סולחה וש"עבדו עליו" כלשונו, החליט לחזור לגרסתו הראשונית והאמיתית. המתלונן סירב בהודעתו ליתן פרטים אודות זהות האנשים שהגיעו לביתו ושכנעו אותו כאמור, תוך שברור מהודעתו כי סירובו זה נבע מחשש להסתבך עמם. אין בעובדה שבחקירתו הנגדית בביהמ"ש מסר המתלונן כי מדובר באנשים הן ממשפחתו והן ממשפחת המבקש ואף מסר שמו של אחד מאותם אנשים, דודו סמי, כדי לערער את גרסתו. כאמור, אף בעדותו נמנע המתלונן מלמסור שמות נוספים מעבר לדוד סמי. גם באשר לסתירה הנטענת בין הודעת המתלונן מ- 10.7.11 לבית עדותו בביהמ"ש, בנוגע למועד בו הגיעו אליו אותם אנשים (3 ימים בהודעה, מול 4 ימים בעדות), הרי שאין מדובר בסתירה מהותית.


2.
טענותיו הנוספות של המבקש

הסנגור מפנה לסתירה נוספת העולה לטענתו מעדותו המתלונן, בנוגע לדברי המתלונן כי המבקש זרק את מכשירי הפלאפון של המתלונן מחוץ לחלון הרכב, בעוד שאליבא דהסנגור, אין שום טביעות אצבע של המבקש על מי מהפלאפונים (עמ' 23 לפרוטוקול התיק העיקרי).

אף טענתו זו של הסנגור דינה להידחות. כעולה מתגובת המשיבה, המקובלת עלי, בפועל כלל לא נבדקו מכשירי הפלאפון של המתלונן לטביעות אצבע ומחומר החקירה עולה, כי מדובר במכשירים שעברו מספר ידיים- המתלונן, המבקש, אנשי מד"א, השוטר מעודה והרמח"מ יונתן שפירא- טרם נרשמו כמוצג. כך, שאף אם היו נבדקים המכשירים ולא היתה נמצאת עליהם טביעת אצבע של המבקש, אין זה אומר כי המבקש לא נגע בהם, שכן אפשר שהמבקש לא נגע בהם ישירות, שהטביעות נמחקו או היטשטשו וכיו"ב.

עוד הפנה ב"כ המבקש לסתירה העולה לטענתו בין גרסת המתלונן בהודעתו מ- 16.4.11, לפיה לאחר הירי התעלף והתעורר רק בביה"ח (עמ' 2, ש' 4-5, גרסה אותה אישר בעדותו בעמ' 23 לפרו', ש' 30-32), גרסת העד מג'ד ג'בארין, שטרם העיד בביהמ"ש ומסר בהודעתו מ- 15.4.11 כי הגיע ראשון למקום וכי המתלונן לא הוציא מילה מפיו ויצא רוק מפיו (ש' 27-29), לבין גרסת השוטר תומר מעודה, שמסר כי דיבר עם המבקש בסמוך לאחר הנפצע. אף בהקשר זה מקובלת עלי תגובת המשיבה לפיה
ע"פ גרסת השוטר מעודה, שהעיד בביהמ"ש, עולה כי שיחתו עם המבקש נערכה לאחר שהוכנס לאמבולנס, כנראה לאחר קבלת טיפול ראשוני, וגרסתו מתיישבת עם דבריו של איש מד"א בהודעתו לפיהם המתלונן דיבר, הגם ש"רק כמה משפטים קצרים ובגמגום" (סוהיב מחאג'נה, הודעה מ- 16.4.11, ש' 23).

גם טענת ב"כ המבקש בדיון בפני
י, בנוגע לכך שהמתלונן לא ידע בעדותו לומר מי הם האנשים שישבו בבית הקפה, בעת שהמבקש קרא לו, אין כדי לערער את גרסת המתלונן. אפשר שהמתלונן, כטענתו בעדותו, לא הכיר או לא זכר מי עוד ישב בבית הקפה, וכי הוא עצמו לא ישב ביחד עם אנשים נוספים ואפשר שאין הוא רוצה לחשוף אנשים אחרים לחקירות, שמא ייחשב הדבר למעשה בלתי ראוי.
כך או כך, אין באמור כדי לפגום באופן מהותי בתשתית הראייתית הקיימת נגד המבקש.

באשר ליתר הטענות להן טען הסנגור, הרי שאלו נטענו כבר בפני
הש' ר. שפירא ונדונו על ידו, כמפורט בהחלטתו, ומשלא מצאתי שמצב הראיות בתיק השתנה באופן מהותי, לא מצאתי מקום לדון בהן שוב.

ה.
סוף דבר

נראה, כי חזרתו של המתלונן בעדותו בביהמ"ש, לגרסתו הראשונית במשטרה, לפיה המבקש הוא שירה בו, תוך מתן הסבר מתקבל על הדעת, במגזר אליו משתייכים המתלונן והמבקש, לשינויים בגרסתו, דווקא מחזקת את ראיות התביעה ואת קביעותיו של הש' ר. שפירא בהחלטת המעצר, בעניין התשתית הראייתית הלכאורית הקיימת נגד המבקש.

כאמור לעיל, אין בסתירות השונות שנתגלו בעדותו של המתלונן בביהמ"ש, אף אם משווים בין העדות להודעה מ- 10.7.11, כדי לשנות מקביעתי דלעיל.

הבקשה נדחית.


ניתנה היום,
ב' אב תשע"א, 02 אוגוסט 2011, במעמד הצדדים.













מת בית משפט מחוזי 39612-04/11 מדינת ישראל נ' מוחמד סעד (פורסם ב-ֽ 02/08/2011)