פסקי דין על טאלב סמועי | פסקי דין על סאלם עזאיזה

1819/00 עב     09/06/2004




עב 1819/00 טאלב סמועי נ' סאלם עזאיזה




1


בית הדין לעבודה
בית הדין האזורי לעבודה בנצרת

עב' 1819/00






בפני
:
השופט, חיים ארמון



בענין:
טאלב סמועי



ע"י עו"ד גיל שפרירי

התובע


נ ג ד



סאלם עזאיזה



ע"י עו"ד מידיאן יוסף

הנתבע








פ ס ק ד י ן


1. בכתב התביעה טען התובע כי התפטר מעבודתו אצל הנתבע בנסיבות המזכות אותו בפיצויי פיטורים, מאחר שנאלץ לעבוד יותר תמורת שכר זהה, מאחר שדרישתו לקבלת תלושי משכורת נכונים לא התקבלה, מאחר שלא קיבל את שכרו במועד ומאחר שלא קיבל דמי הבראה. התובע עתר לחייב את הנתבע לשלם לו פיצויי פיטורים, פדיון חופשה ופדיון דמי הבראה.

2. הנתבע, בכתב הגנתו, הכחיש את טענותיו של התובע. לטענת הנתבע התפטרותו של התובע נעשתה באופן פתאומי בלא הודעה מוקדמת והיתה המשך להפרות משמעת שעשה בעבודתו, בכך שנעדר ממנה וחיבל במהלך העבודה. למרות זאת, טען הנתבע כי ערך לתובע "שימוע" טרם התפטרותו וביקש ממנו שלא יתפטר.

3. התובענה נדונה בעצלתיים. לאחר שהליך גישור בפני
נציגי ציבור לא הוביל להסכמה בין הצדדים, נקבעו מספר דיונים מוקדמים. חלקם נדחה עוד טרם מועד הדיון וחלק אחר - לא קויים במועדו כי הצדדים הגיעו לדיון וביקשו (שניהם או אחד מהם בהסכמת השני) - דחיה של הדיון.

לאחד מהדיונים המוקדמים שנקבעו - לא הגיעו שני הצדדים ואז נמחקה התביעה, אלא שב"כ התובע ביקש לבטל את פסק הדין (בש"א 2800/01) ופסק הדין בוטל.

לאחר ביטולו של פסק הדין נקבע דיון מוקדם נוסף. ב"כ הצדדים הגיעו לדיון אך שוב ביקשו דחיה, בגלל מחלתו של ב"כ התובע.

בסופו של דבר - קויים דיון מוקדם ממצה. באותו דיון ניסיתי להביא את הצדדים לכדי פשרה, ומשהדבר לא עלה בידי - דנתי במוסכמות ובפלוגתאות שביניהם, הוריתי על הגשת עדויות ראשיות בתצהירים וקבעתי את התיק לישיבת הוכחות.

בישיבת ההוכחות שמעתי את עדויותיהם של עדי הצדדים (כ"דן יחיד" לבקשתם המשותפת של ב"כ הצדדים), ולאחר מכן אישרתי את הסכמת הצדדים על הגשת סיכומים בכתב. התובע אכן הגיש סיכומים מטעמו, אך הנתבע לא עשה כן גם לא לאחר שנשלחה אליו החלטה המתרה בו על כך. לפיכך, נתתי

פסק דין
המקבל את מלוא התביעה.

לאחר מתן פסק הדין, ביקש ב"כ הנתבע לבטל אותו (בש"א 1270/03). לאחר שנערך דיון בבקשה, קיבלתי אותה וביטלתי את פסק הדין, תוך חיובו של הנתבע בהוצאות משפט. (בין לבין - הגיש הנתבע את סיכומיו).

גם מאז הגשתם (המאוחרת) של סיכומי הנתבע, חלף זמן ממושך ועל כך שלוחה התנצלותי לצדדים.

הערות בקשר לקביעת העובדות

4. לשם קביעת זכאותו של התובע לסעדים שהוא עותר לקבלם, יש להכריע במספר מחלוקות עובדתיות בין הצדדים. לאחר בחינת טיב הראיות שבתובענה, הגעתי למסקנה שבחלק ניכר מהמקרים יש להעדיף את גרסתו של התובע על פני זו של הנתבע. בסעיפים 5 ו-6 להלן אביא חלק מהטעמים למסקנתי זו.

5. המחלוקת בענין גובה השכר והניכויים ממנו

לגרסת התובע - שכרו החודשי היה בסך 4,000 ₪ נטו ותלושי המשכורת שקיבל - לא שיקפו נכונה את השכר. לגרסת הנתבע - תלושי המשכורת שיקפו את שכרו הנכון של התובע.

עם זאת, אין חולק שבמשך מספר חודשים, הנתבע ניכה סך של 3,000 ₪ (נטו) משכרו של התובע, אותם העביר למועצה המקומית דבוריה, לשם כיסוי חוב של התובע או של אמו.

הנתבע לא הסביר כיצד התחיל הקיזוז האמור (הוא טען כי הוא היה זה שהתחייב כלפי המועצה המקומית לנכות משכר התובע). לעומת זאת, התובע נסמך על נספח ו' לתצהירו, שהוא מסמך המשקף את התחייבותו של אחיו של הנתבע (מעבידו הקודם של התובע), לקזז סך של 3,000 ₪ משכר התובע במשך 10 חודשים החל מחודש אוקטובר 1997.

גרסתו של הנתבע בענין זה - אינה סבירה. לפי גרסת הנתבע, הוא החל לקזז את הסך 3,000 ₪ כבר בחודש ינואר 1998 (שהיה חודש עבודתו הראשון של התובע אצל הנתבע), וזאת למרות ששכר הנטו של התובע באותו חודש, על פי גרסתו של הנתבע, היה רק בסך 2,271.18 ₪, כך שהתובע נותר חייב לנתבע סך של כ-730 ₪ (הנתבע העיד על סך של כ-780 ₪). הנתבע טוען כי הוא המשיך לקזז משכרו של התובע סך של 3,000 ₪ מדי חודש במשך 5 חודשים (ראו סעיף 21 לתצהירו). כל זאת - למרות שבכל החודשים שמינואר ועד מאי 1998, היה שכר הנטו של התובע נמוך מסך של 3,000 ₪.

אם גרסתו של הנתבע היתה נכונה, היה מתברר שבמשך כל אחד מחמשת חודשי עבודתו הראשונים של התובע אצל הנתבע, קיזז הנתבע משכרו של התובע סכום העולה בכמה מאות שקלים חדשים על שכר הנטו של התובע, כך שבכל אחד מחמישה חודשים אלה, התובע נותר חייב לנתבע כמה מאות שקלים חדשים נטו. על פי גרסתו של הנתבע יוצא שבחמשת חודשי העבודה הראשונים, צבר התובע חוב של 3,268.08 ₪ (נטו).

גרסה זו של הנתבע, אינה מתקבלת על הדעת.

אעיר עוד כי התובע צירף לתצהירו מסמך שלגביו נטען כי הוא נכתב בכתב ידו של הנתבע. מסמך זה מצביע לכאורה על כך שהתובע קיבל מפרעות של 2,500 ₪ בכל אחד מהחודשים ינואר ופברואר 2000, כאשר יתרת הנטו המגיעה לתובע על כל אחד מחודשים אלה, היא בסך 1,500 ₪, לאור העובדה ששכר הנטו של התובע הוא בסך 4,000 ₪.

הנתבע, הצהיר והעיד כי הוא אינו מכיר את המסמך, וכי המסמך אינו בכתב ידו, אך אילו התובע היה מזייף את המסמך האמור, אני סבור כי הוא לא היה מוצא לנכון לציין באותו מסמך שהוא גם קיבל שי לחג בסך 200 ₪. מה תועלת יכולה לצמוח לתובע מזיוף מסמך בציון העובדה שהנתבע כיבד אותו בשי לחג (ואף איחל לו חג שמח) ? בנוסף לכך, אם התובע היה מזייף מסמך, היה סביר יותר שיזייף מסמך (או מספר מסמכים) המלמדים על השתכרות בסך 4,000 ₪ בתקופה ממושכת יותר מאשר רק בחודשיים שהמסמך שהוגש מתייחס אליהם.

בנסיבות אלה, כאשר המסמך אינו מתייחס לתקופה ממושכת וכאשר הוא כולל פרט שאינו תורם מאומה לתובע, אני סבור שסביר יותר להניח שהתובע לא זייף את המסמך וכי מדובר במסמך אותנטי של הנתבע, מאשר להניח כי הנתבע דובר אמת כשהוא טוען שאין מדובר במסמך שלו.



6. המחלוקת בענין מספר האנשים שעבדו ביחד עם התובע

התובע גרס כי החל מאוגוסט 1998, הופחת מספר העובדים כך שבמרבית המקרים התובע עבד לבד עם הנהג.

הנתבע טען כי לא היה שינוי במספר האנשים שעבדו עם התובע.

לתמיכה בגרסתו, פירט הנתבע בסעיף 6 לתצהירו שמות של עובדים שעבדו, לגרסת הנתבע, ביחד עם התובע בנוסף לנהג. הנתבע צירף לתצהירו טפסי 106 של אותם עובדים לשנת המס 1999, שמהם עולה כי האחד עבד עד חודש מרץ 1999 והשני - מחודש מרץ 1999 ועד סוף השנה.

בנוסף, הגיש הנתבע תצהיר של עובד אחר שלו (שאינו אחד משני העובדים שלגביהם נטען כי עבדו עם התובע בשנת 1999, למרות שלפי עדותו של הנתבע, אחד משני העובדים עדיין עבד עם הנתבע בעת שמיעת העדויות).

אולם, במהלך שמיעת העדויות התברר כי העובדה שאותם שני עובדים עבדו אצל הנתבע בשנת 1999, אינה יכולה להוכיח מאומה, שכן היו 2 משמרות שונות. התובע עבד רק באחת המשמרות. לפיכך, אילו היה הנתבע רוצה להוכיח שהיו לו די עובדים כדי שבדרך קבע יהיה עובד נוסף שיעבוד עם התובע בנוסף לנהג, היה עליו לפרט את כל העובדים שעבדו אצלו באותה עת. פירוט של שמות שני עובדים סתם - אינו יכול להספיק (התובע העיד כי אותם עובדים שפורטו - עבדו במשמרת השניה, ולא עמו).

יתרה מכך, על פי גרסת הנתבע, כלל לא ברור איזה אינטרס היה לו להעסיק עובד נוסף ביחד עם התובע. כך העיד הנתבע:
"ההפרש בין כשיש עובד אחד לכשיש שניים זה הפרש של חצי שעה או שעה, לא יותר. אני נותן להם את הסידור ולא קובע שעות. מצדי שיגמרו את זה ביומיים.".


ברור שבשביל הפרש של חצי שעה או שעה במשמרת, לא השתלם לנתבע להעסיק עובד נוסף לכל משמרת במשרה מלאה. עדיף היה לו לשלם מעט יותר לעובד אחד, ולחסוך עלויות של העסקת עובד נוסף בכל משמרת. מדוע איפוא הקפיד הנתבע להעסיק 2 עובדים בכל משמרת בנוסף לנהג ? הנתבע לא הסביר זאת וגם ענין זה מקשה על ראייתו כעד מהימן.

7. לעומת זאת, אני סבור שבכל הנוגע לענין ניצול ימי החופשה, הבעייתיות הרבה יותר היא בגרסתו של התובע. התובע הצהיר (בסעיף 9 לתצהירו) כי לא ניצל אף יום חופשה במהלך עבודתו. הוא הסביר זאת בכך שמאחר שמדובר בעבודת לילה, הוא היה יכול להסדיר את ענייניו ביום.

בעת עדותו, התברר כי גרסתו זו אינה יכולה להיוותר על כנה. תחילה, העיד התובע כי אם הוא נעדר, היה זה רק בגלל מחלה (שו' 28-25 בעמ' 13 לפרוטוקול). בהמשך, אישר התובע כי הוא נעדר מעבודתו בתקופת חתונתו. הוא אישר כי נעדר 6-5 ימים בתקופה זו. בחקירתו החוזרת, לבקשת בא כחו, ניסה התובע להסביר כי הוא לא ראה את העדרותו כחופשה, בשל כך שהוא עבד לפני כן בשתי משמרות כדי לפצות על העדרותו. הסבר זה אינו יכול להניח את הדעת ויש בו כדי להפחית ממשקל גרסתו של התובע, לפחות בכל הנוגע לענין ניצול ימי החופשה.

הנתבע גרס כי התובע ניצל ימי חופשה רבים הרבה יותר מאשר היה זכאי להם. לטענת הנתבע, הוא רשם את ימי העדרותו של התובע בכרטסת, ובכל מקרה - שילם לתובע את שכרו החודשי (על כך שהנתבע שילם תמיד את השכר החודשי - אין חולק). אמנם, הכרטסת שערך הנתבע אינה נקיה מספקות; הנתבע העיד שהרישומים בכרטסת נרשמו "כל חודש בחודשו" (שו' 2 בעמ' 18 לפרוטוקול), אך עיון בכרטסת שהוגשה מעלה כי לפחות בחלקה אין ספק שהיא נרשמה לאחר סיום העבודה (כשהכותרת בחלק מהדפים מתייחסת ל"כל התקופה שלו"). בנוסף, גם כרטיס ה"ריכוז" (שבו אין כותרת כאמור) מעלה כי חלק ממנו נרשם לאחר סיום העבודה (החלק המתייחס לחודש מאי 1998, נרשם מתחת לרישומים מאוחרים יותר).

אולם, למרות הספקות המסויימים בענין רישומי ימי ההעדרות של התובע, אני סבור שניתן להסתמך על רישומים אלה, שכנראה מבוססים על רישומים שהיו בידי הנתבע ונרשמו בזמן העבודה, וזאת - נוכח חוסר עקביותו של התובע עצמו בענין ניצול ימי חופשה.

8. העובדות שתפורטנה להלן - נקבעות על סמך העקרונות שפורטו בסעיפים 7-4 לעיל.


אלה עובדות המקרה

9. אחיו של הנתבע, מר אחמד פיאד עזאיזה, היה הבעלים של עסק שעסק בפינוי אשפה בתחומי רשויות מקומיות שונות (כפר תבור, דבוריה ושיבלי). התובע החל לעבוד אצל אחיו של הנתבע בחודש אפריל 1997.

10. התובע החל לעבוד כאחד משני פועלי איסוף אשפה שעבדו על משאית לפינוי אשפה, בנוסף לנהג. העובד השני שעבד עמו על אותה משאית היה אדם בשם פהים אמונה.

11. בתחילת שנת 1998, הועבר עסקו של אחיו של הנתבע - לידי הנתבע. התובע עבר לעבוד אצל הנתבע. כפי הנראה, הנתבע היה פעיל בעסקו של אחיו עוד טרם ההעברה הרשמית של העסק לידי הנתבע. כך ניתן ללמוד הן מעדותו של התובע על כך שהנתבע היה זה ששילם לו את שכרו והן מהעובדה שכאמור כבר לעיל, הנתבע לא ידע להסביר כיצד ארע שהוא החל לקזז סך של 3,000 ₪ משכרו החודשי של התובע לזכות המועצה המקומית, הסבר שיכול להיות קיים באופן סביר רק אם מתייחסים להתחייבותו של אחיו של הנתבע כלפי הרשות המקומית.

לגרסת הנתבע, עם העברת העסק לידי הנתבע, הוא הבהיר לתובע כי מדובר בתקופת עבודה חדשה. התובע מכחיש גרסה זו.

לדעתי, אין צורך להכריע במחלוקת העובדתית האמורה, שכן מהבחינה המשפטית, גם אם הנתבע היה מבהיר לתובע שמדובר בתקופת עבודה חדשה, אין בכך כדי לנתק את רציפותו של התובע בעבודה ואין באותה "הבהרה" נטענת, כדי לנתק את זיקתו של התובע למקום העבודה.

12. בחודש אוגוסט 1998, הופסקה עבודתו של מר פהים אמונה אצל הנתבע. התובע נותר כעובד לבדו על המשאית במשמרת שבה הוא עבד (בנוסף לנהג). עובדה זו הביאה להארכת משך המשמרת של התובע באופן משמעותי. אם קודם לכן המשמרת נמשכה כ-4 שעות, אזי לאחר מכן - המשמרת נמשכה כ-7-6 שעות.

התובע המשיך לעבוד כך במשך 8-7 חודשים.

13. בחודש מרץ 1999, החל לעבוד אצל הנתבע אזרח ירדני ששמו מוחמד אלאסעד. מר אלאסעד עבד בדרך כלל, ביחד עם התובע. מאותה עת ואילך, התובע עבד לעתים לבדו על המשאית ולעתים - ביחד עם עובד נוסף.

14. התובע קיבל שכר חודשי קבוע, בסך 4,000 ₪ נטו לחודש. הנתבע (כאחיו לפניו) הוציא לתובע תלושי משכורת שבהם צויין סכום נמוך מהשכר האמיתי.

על פי התלוש לדוגמא שצורף לתצהיר התובע, ניתן לקבוע ששכרו ברוטו של התובע, בעת סיום עבודתו, הגיע לסך 4,559 ₪.

15. שבוע עבודה רגיל אצל הנתבע, היה בן 5 ימים. המנוחה השבועית ניתנה לתובע בימי אמצע השבוע. הנתבע ערך רישומים של ימי העדרותו של התובע. לתובע היתה העדרות ממושכת בחודשים אפריל ומאי 1998, לרגל חתונתו. גם לאחר מכן, נעדר התובע, לעתים, מעבודתו, כמפורט להלן.


16. התובע נעדר מעבודתו במועדים המפורטים להלן:

מיום 16/4/98 ועד ליום 31/5/98, למעט 3 ימי עבודה בחודש מאי 1998.
ביום 4/8/98.
ביום 13/5/99.
ביום 22/6/99.
ביום 29/6/99.
ביום 6/7/99.
ביום 20/7/99.
ביום 27/7/99.
ביום 17/8/99.
ביום 24/8/99.
ביום 19/10/99.
ביום 26/10/99.

בנוסף למועדים המפורטים לעיל, נעדר התובע מעבודתו במועדים נוספים. בחלק מהמקרים, עזב התובע את עבודתו טרם תום יום העבודה, ובמקרים אחרים - התובע לא הגיע לעבודה בטענה שהוא חולה, אך לא הביא אישור רפואי. במקרה אחד, התובע לא בא לעבודה בשל כך שהיתה תקלה במשאית שעליה עבד (הנתבע סבר שהתקלה נגרמה ברשלנותו של התובע). איני מוצא לנכון לפרט את הימים האמורים שבהם נעדר התובע מעבודתו כאמור בפסקה זו, שכן אין הם רלוונטיים לסעדים הנתבעים בתובענה זו, מאחר שאינם בגדר ימי ניצול חופשה שנתית. (העדרות של חלק מיום עבודה, אינה ניצול חופשה. ימי מחלה - אינם ניצול חופשה. אמנם על העובד מוטל להביא אישור מחלה, אך מהתנהגותו של הנתבע נראה כי הוא מחל לתובע על אי-המצאת אישורי המחלה. הנתבע לא ראה ימי העדרות אלה כניצול חופשה ורשם אותם בנפרד מימי ניצול החופשה).



17. הנתבע גרס כי עודף ימי החופשה שהתובע ניצל - בא לשם כיסוי זכותו לדמי הבראה. לא ברור מעמדת הנתבע אם כוונתו של הנתבע היתה לטעון שכך המצב מבחינה משפטית או שמא כוונתו של הנתבע היתה להוסיף שכך סוכם עם התובע. ככל שהדבר נוגע להיבט העובדתי, דהיינו - ככל שיש לראות את כוונת הנתבע לטעון שהוא סיכם עם התובע שימים אלה ייזקפו על חשבון דמי הבראה) - אני דוחה את הגרסה האמורה. סיכום מעין זה לא הוכח (והנתבע אף לא טען זאת במפורש).

יתרה מכך, אני סבור שגם הנתבע עצמו לא התכוון לזקוף ימים אלה על חשבון דמי ההבראה. הוא הגיע למסקנה זו רק לאחר שהתובע כבר לא עבד אצל הנתבע. כך ניתן להבין מהרישום בקשר לדמי ההבראה שהנתבע ערך על הכרטיסיה המתייחסת לימי החופשה השנתית.

18. במהלך שנות העבודה - גדל העומס שהוטל על התובע בעבודתו. חלק מהגידול בעומס נבע מכך שבחלק מימי העבודה - התובע עבד לבדו על משאית (בנוסף לנהג), כפי שפורט כבר לעיל. חלק אחר מהגידול בעומס נבע מכך שהיקף העבודה גדל. מספר מכלי האשפה שהתובע היה צריך לפנות בכל משמרת - הלך ורב.

ימי העבודה של התובע התארכו. התובע לא קיבל העלאה בשכרו. הנתבע המשיך לשלם לו את הסכום הקבוע של 4,000 ₪ לחודש. התובע הביע בפני
הנתבע את מורת רוחו מכך.

19. התובע לא היה מרוצה גם מכך שתלושי המשכורת שלו אינם תואמים את השכר האמיתי המשולם לו. הוא דיבר על כך עם הנתבע פעמים רבות. הדבר לא הביא לשינוי בנוהג של הנתבע.

20. לא תמיד שולם שכרו של התובע במועד. לעתים קרובות שולם שכרו של התובע באיחור. התובע פנה לנתבע וביקש לדאוג לכך ששכרו ישולם במועד, אך בקשה זו לא הועילה לו.



21. לקראת סוף שנת 1999, פנה התובע לנתבע פעם נוספת במספר עניינים; התובע ביקש מהנתבע להתאים את שכרו לעליית היקף העבודה, להסדיר את תלושי המשכורת כך שהם ישקפו את השכר הנכון ולדאוג לכך ששכרו ישולם במועד. הנתבע הבטיח לתובע שבשנת 2000 הוא יסדיר עמו את המחלוקות.

22. התובע המתין במשך מספר חודשים נוספים, ומשהנתבע לא עמד בהבטחתו - התפטר התובע מעבודתו ביום 31/3/00.


בחינת הסעדים המבוקשים

23. הזכאות לפיצויי פיטורים

דרישותיו של התובע בענין קבלת תלושי משכורת נכונים ובענין מועדי תשלום השכר, היו דרישות מוצדקות ומבוססות מבחינה משפטית. אי-היענותו של הנתבע לדרישותיו של התובע, הצדיקה את התפטרותו של התובע תוך זכאות לפיצויי פיטורים, על פי החלופה השניה של סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963, כלומר - היו כאן נסיבות שביחסי עבודה שבהן לא ניתן היה לדרוש מהתובע להמשיך בעבודתו.

דרישת התובע בענין התאמת שכרו לגידול בעומס העבודה המוטל עליו - היתה סבירה (גם אם כעובד בשכר חודשי לא היתה לו זכות מוקנית שהנתבע ייענה לדרישה). העליה בעומס העבודה מבלי עדכון השכר, היה בה משום הרעה מוחשית בתנאי העבודה.

בכל העניינים הנזכרים לעיל בסעיף זה, התובע הפנה אל הנתבע את דרישותיו. הנתבע הבטיח לתובע להסדיר זאת, אך לא עשה כן. בנסיבות אלה, ניתן לקבוע כי התובע זכאי לקבל פיצויי פיטורים עקב התפטרותו.

24. שיעור פיצויי הפיטורים

מאחר שעבודת התובע אצל הנתבע היתה המשך לעבודתו אצל אחיו של הנתבע, ומדובר למעשה באותו מקום עבודה, יש לראות את תקופת העבודה כמתחילה ביום תחילת עבודתו של התובע אצל אחיו של הנתבע (כלומר - ביום 1/4/97). קביעה זו מבוססת על האמור בסעיף 1(א) לחוק פיצויי פיטורים, וזו גם הסיבה שבגללה הערתי לעיל שאין צורך להכריע במחלוקת העובדתית בשאלה אם הנתבע הבהיר לתובע שמדובר בתקופת עבודה חדשה.

לפיכך, את פיצויי הפיטורים יש לחשב על פי משך עבודה בן 3 שנים.

שכרו של התובע שולם לו בערכי נטו, ותלושי המשכורת שהנתבע הוציא - לא שיקפו את השכר הנכון. לפיכך, נכון יהיה לחייב את הנתבע בתשלום פיצויי פיטורים שיחושבו על פי השכר האמיתי (ברוטו). שכר זה, בהתאם לקביעה שלעיל, עמד על סך של 4,559 ₪ לחודש.

לאור הנתונים האמורים לעיל בסעיף זה, פיצויי הפיטורים שהתובע זכאי להם מגיעים לסך 13,677 ₪.

25. פיצוי הלנת פיצויי פיטורים

הנתבע לא פיטר את התובע מעבודתו. התובע התפטר. אמנם, קבעתי לעיל שהתפטרותו של התובע נעשתה בנסיבות המזכות אותו בפיצויי פיטורים, אך קביעה זו נעשתה לאחר הכרעה במחלוקות שבין הצדדים, ואני סבור שהיה ממש במחלוקת בדבר עצם הזכאות לפיצויי פיטורים. הנתבע היה זכאי שלא להאמין לתובע בדבר מניעי התפטרותו.
לפיכך, נראה לי שלא יהיה נכון לחייב את הנתבע לשלם לתובע פיצוי הלנה על פיצויי הפיטורים שלו.

עם זאת, נכון יהיה לחייב את הנתבע לשלם לתובע הפרשי הצמדה וריבית על סכום הקרן של פיצויי הפיטורים, החל מהמועד שבו היה עליו לשלמם ועד לתשלום בפועל. המועד לתשלום פיצויי הפיטורים היה ביום 16/11/00, הוא המועד שבו הומצא כתב התביעה לנתבע (בהתחשב באמור בסעיף 20(ג) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958).

26. פדיון דמי הבראה

הנתבע לא שילם לתובע דמי הבראה. על כך - אין חולק. הנתבע טען שיש לזקוף את עודף ימי החופשה שהתובע קיבל, על חשבון דמי ההבראה. טענה זו - אינה מקובלת עלי.

כפי שנקבע לעיל, לא סוכם בין הצדדים שדמי ההבראה ישולמו בדרך של קיזוז עודף ימי חופשה, ולא זו בלבד - אלא שהנתבע גם לא התכוון לכך, עד לאחר סיום עבודתו של התובע. מעביד זכאי לתת לעובד שלו זכויות העודפות על אלה הקבועים בחוק (כגון שכר העולה על שכר המינימום וכגון מספר ימי חופשה העולה על המספר שנקבע בחוק), והתנהגות מיטיבה זו של המעביד, אינה פוטרת אותו מקיום חובות אחרות כלפי העובד. לפיכך, מעביד הנותן לעובד ימי חופשה במספר העולה על ימי החופשה שהגיעו לעובד, אינו יכול לפטור את עצמו עקב כך מתשלום דמי ההבראה או חלק מהם (אם לא הוסכם אחרת). על כן, איני רואה את הנתבע כמי ששילם לתובע דמי הבראה ועל הנתבע יהיה לשלם לתובע פדיון של דמי ההבראה.

לאחר סיום יחסי עובד-מעביד, ניתן לפדות זכות לדמי הבראה בעבור שתי שנות העבודה האחרונות בלבד. שתי שנות העבודה האחרונות של התובע באותו מקום עבודה, היו השנה השניה והשנה השלישית לעבודתו. על כל אחת מהן, זכאי היה התובע לדמי הבראה בגין 6 ימים, כך שהתובע זכאי לפדיון של 12 ימי הבראה. ערך יום הבראה נכון לעת סיום עבודתו של התובע, היה 282 ₪. לפיכך, על הנתבע לשלם לתובע פדיון דמי הבראה בסך 3,384 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1/4/00 ועד התשלום בפועל.


27. פדיון חופשה

במהלך 3 שנות עבודתו באותו מקום עבודה, היה התובע זכאי ל-42 ימי חופשה כולל ימי המנוחה השבועית. בכל שבוע היו לתובע 2 ימי מנוחה שבועית, כך שהחופשה שהתובע היה זכאי לה היתה אמורה להתפרש על 30 ימי עבודה.

כאמור בסעיף 16 לעיל, התובע ניצל חופשה שנתית בימים שונים. מדובר ב-11 ימים נפרדים, וכן בתקופה רצופה של כחודש וחצי, למעט 3 ימי עבודה (מיום 16/4/98 ועד ליום 31/5/98). התקופה הרצופה האמורה כללה גם היא ימי מנוחה שבועית, ואם אפחית את ימי המנוחה השבועית אגיע לכך שבאותה עת ניצל התובע 31 ימי חופשה. מכאן - שהתובע ניצל במהלך עבודתו 42 ימי חופשה שנתית (נטו).

התוצאה היא שהתובע ניצל 12 ימי חופשה שנתית (נטו) מעבר למה שהגיע לו, כך שהוא אינו זכאי לפדיון חופשה.


לסיכום

28. על הנתבע לשלם לתובע את האמור להלן:

א. פיצויי פיטורים בסך 13,677 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 16/11/00 ועד התשלום בפועל.

ב. פדיון דמי הבראה בסך 3,384 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1/4/00 ועד התשלום בפועל.


29. על הנתבע לשלם לתובע גם את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד (בסכום כולל) בסך 2,500 ₪ בתוספת מע"מ, שיישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 16/7/04 אם לא ישולמו קודם לכן.

30. על הנתבע לשלם לקופת בית הדין את האגרה הדחויה. בענין זה, מתבקשת מזכירות בית הדין לפעול על פי חוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, התשנ"ה-1995, להבטחת גביית סכום האגרה הדחויה, אם יהיה צורך בכך.

31. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פס דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מיום שפסק הדין יומצא לו.



ניתן היום, כ' בסיון תשס"ד, 9 ביוני 2004, בהעדר הצדדים.


______________
חיים ארמון
, שופט

ענבל









עב בית דין אזורי לעבודה 1819/00 טאלב סמועי נ' סאלם עזאיזה (פורסם ב-ֽ 09/06/2004)