פסקי דין על יהודה קלר | פסקי דין על בלה קלר | פסקי דין על נועה בר-חן | פסקי דין על תובל כץ | פסקי דין על ורה יעל בר חן כץ |

3575-01/09 תק     21/07/2009




תק 3575-01/09 יהודה קלר, בלה קלר נ' נועה בר-חן, תובל כץ, ורה יעל בר חן כץ








בית משפט לתביעות קטנות בתל אביב - יפו



21 יולי 2009

ת"ק 3575-01-09 קלר ואח' נ' בר-חן ואח'






בפני

כב' השופטת
מיכל ברק נבו


תובעים

1
.
יהודה קלר

2
.
בלה קלר


נגד


נתבעים

1. נועה בר-חן
2. תובל כץ
3. ורה יעל בר חן כץ






פסק דין



לפני תביעה ותביעה שכנגד, המתייחסות ליחסי השכירות שהיו בין התובעים, בעלי דירה, לבין הנתבעת 1, שוכרת, על פי הסכם שכירות. הנתבעים 2 ו-3 הם הוריה של הנתבעת 1, והם ערבים להסכם.

טענות התובעים

הנתבעת 1 חתמה על הסכם שכירות עם התובעים (יחד עם שני שותפים נוספים, שאינם צדדים לתביעה). בין השאר נקבע בהסכם השכירות (סעיף 8), כי השוכר אינו רשאי להעביר חזקה במושכר, או להרשות בכל צורה אחרת את השימוש בו, מבלי לקבל על כך את הסכמת המשכירים, בכתב ומראש. למרות זאת, כאשר באו התובעים לדירה, לקראת תום תקופת השכירות של הנתבעת, נדהמו לגלות דיירת אחרת, בשם ענת, במקום הנתבעת. התובעים הנפעמים שאלו את ענת מי היא, והיא - ברוב חוצפתה - שאלה אותם מי הם. הם ביקשו ממנה לעזוב את הדירה, ואז התברר להם שהנתבעת 1 "השכירה" לאותה ענת את חלקה בדירה, ולטענת התובעים - אף גבתה מענת שכר דירה, הגבוה מהסכום שהנתבעת 1 שילמה לתובעים. הם פנו למשטרה, אך המשטרה סירבה להתערב. לטענתם, נגרמה להם עגמת נפש עצומה כתוצאה מהפרת החוזה על ידי הנתבעת 1, בכך שהגיעו לדירתם, שהינה הנכס היחיד שלהם, דירה אותה רכשו בכסף רב ובעמל רב, ופגשו שם זרה, ששאלה אותם מי הם, והתגוררה במקום בניגוד לדעתם.

עוד טענו התובעים, כי הנתבעת 1 נותרה חייבת סכום של 400 ₪ בתום תקופת השכירות, בגין תשלומי חשמל. התביעה הוגשה על סך של 7,000 ₪, מהם 400 ₪ בגין תשלומי החשמל ו-6,600 ₪ בגין עגמת הנפש שנגרמה לתובעים עקב הפרת החוזה.

טענות הנתבעים והתביעה שכנגד

רק הנתבעת 1 הגישה כתב הגנה, אך הוריה, הנתבעים 2-3, הצטרפו לאמור בו, בדיון. הנתבעת הודתה ששיכנה בדירה את חברתה, מאחר שנסעה לחו"ל ולא רצתה לשלם כספים לחינם עבור שכירות בלתי מנוצלת, אך הכחישה שגבתה מהחברה סכום הגבוה משכר הדירה שהעבירה לתובעים, והכחישה כי נוצר לה רווח כלשהו מהדבר. עוד ציינה, כי לתובעים לא נגרם כל הפסד עקב חילופי הדיירים.

הנתבעת גם הגישה תביעה שכנגד, בגין הפרשי שער שהתובעים, המשכירים, נותרו חייבים לה בהתאם לסעיף 5 (ג) לחוזה השכירות (סך של 1,154 ₪) וכן בגין תשלומי ארנונה ששילמה ביתר, שכן היא שילמה גם את החלקים של שותפיה לדירה (סך של 408 ₪).

טענות הנתבעים שכנגד

הנתבעים שכנגד (הם התובעים) מודים כי נותרה התחשבנות בגין הפרשי השער, אלא שלטענתם - לאור הצורה שבה הסתיימו היחסים עם התובעת שכנגד, השוכרת, לא עלה בידם לערוך את ההתחשבנות הסופית, ולאור השתלשלות הענינים, הם סבורים כי חובהּ של הנתבעת 1 כלפיהם גדול בהרבה מהסכום האמור.

הדיון

בדיון שלפני העידו כל הצדדים. התובעים הם זוג מבוגר, שדירה זו היא הנכס היחיד שלהם, ומקור הכנסתם. הם הגיעו לדיון ביחד עם בנם, אשר סייע להם, שכן התובע כבר אינו מיטיב לשמוע, ושני התובעים התרגשו מאד מהמעמד, ומעצם האירוע נושא התביעה. התרשמתי, כי הם אכן, ולא בדרך המליצה, הזדעזעו עד מאד מהתנהגות הנתבעת 1, אשר הרשתה לאחרת לגור בדירה שהם בעליה, מבלי לשאול אותם, בניגוד לחוזה, תוך לקיחת כסף מאותה דיירת חלופית.

הנתבעת טענה כי היא יודעת שעשתה מעשה אסור, על פי החוזה, אך עמדה על כך שלא גבתה כספים מאותה חברה מעבר לשכר הדירה שהיא עצמה העבירה לתובעים וכי לא נגרם לתובעים כל נזק. היא טענה שאותה דיירת המשיכה לשכור את הדירה ישירות מהתובעים אחרי שהיא עצמה עזבה את הדירה. התובעים הכחישו טענה זו מכל וכל, וטענו שההפך הוא הנכון - אותה חברה, ענת, גם לא התפנתה בסוף תקופת השכירות, והם נתקלו בקשיים עמה גם בענין זה.

הכרעה

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, הן בתביעה והן בתביעה שכנגד, אני מגיעה למסקנות הבאות:

הנתבעת הפרה את ההסכם עם התובעים, ומדובר בהפרה מהותית. שאלת זהות המשכיר בנכס של אדם היא שאלה חשובה ומהותית, ודרכם של בעלי נכסים, על פי רוב, היא לבחון את המשכירים הפוטנציאליים בקפידה, שכן בדרך כלל, אינם מוכנים להשכיר לכל אחד. אינני ממעיטה כלל ועיקר מעצמת הרגשות הקשים שחשו התובעים, כאשר הגיעו לדירתם, אותו נכס יחיד שבבעלותם, ופגשו שם גברת עלומה, אותה לא הכירו ואשר על קיומה לא ידעו, שטענה שיש לה זכות לגור במקום ואף שאלה אותם מי הם.

החוב בגין תשלומי חשמל לו טענו התובעים, בסך 400 ₪, הוא חוב של כל שלושת הדיירים שגרו בדירה באותה תקופה. הנתבעת טוענת כי שילמה את מלוא החוב, ואף מעבר לכך, והתובעים לא הוכיחו אחרת.

התובעים הודו כי אכן נותרו חייבים הפרשי שער מסוימים, בסביבות 1,000 ₪, והנתבעת הוכיחה בעמ' 10 לנספחי כתב התביעה שכנגד, כי מדובר בסך של 1,154 ₪.

לאחר ששקלתי את כל האמור לעיל, אני מגיעה למסקנה כי הנתבעת צריכה לפצות את התובעים בגין הפרת החוזה, כפי שתואר, בסך של 2,500 ₪ (לקחתי בחשבון כי בהתאם לחוזה ההשכרה חלקה של הנתבעת בגין חודש אחד של שכירות הוא כ- 300$, וסברתי כי פיצוי בסדר גודל של חודשיים שכירות, הוא פיצוי מתאים בגין ההפרה האמורה). התובעים (הנתבעים שכנגד) צריכים לפצות את הנתבעת בגין הפרשי השער, בסכום של 1,154 ₪.

סיכום

הפועל היוצא הוא, כי על הנתבעים בתביעה העיקרית, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים בתביעה העיקרית סך של 1,346 ₪, לאחר שקיזזתי את הסכום שפסקתי בגין התביעה שכנגד. הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

נוסף על כך, ישלמו הנתבעים בתביעה העיקרית, ביחד ולחוד, לתובעים בתביעה העיקרית, הוצאות משפט בסך 400 ₪, וזאת לאחר שהתחשבתי בכך שהתביעה שכנגד התקבלה אף היא.

בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום.

המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לצדדים, בדואר רשום.

ניתן היום,
כ"ט תמוז תשס"ט, 21 יולי 2009, בהעדר הצדדים.














תק בית משפט לתביעות קטנות 3575-01/09 יהודה קלר, בלה קלר נ' נועה בר-חן, תובל כץ, ורה יעל בר חן כץ (פורסם ב-ֽ 21/07/2009)