פסקי דין על איתן שריקי | פסקי דין על חנה בורשטיין | פסקי דין על שרה קוזניץ | פסקי דין על נוח בורשטיין ואח' |

35498-03/10 עא     11/08/2011




עא 35498-03/10 איתן שריקי נ' חנה בורשטיין, שרה קוזניץ, נוח בורשטיין ואח'








בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים



11.8.11

ע"א 35498-03-10 שריקי נ' בורשטיין ואח'




בפני

כב' השופט
ישעיהו שנלר

המערער
איתן שריקי
ע"י ב"כ עו"ד שפרן


נגד

המשיבים
1. חנה בורשטיין
2. שרה קוזניץ
3. נוח בורשטיין
ע"י ב"כ עו"ד מושקוביץ

4. דוד קמפוס
5. ממן אשר

6. איתן אלטבאואר
ע"י ב"כ עו"ד רחמני



פסק דין


1.
בפני
ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט צבי כספי) מיום 14.12.09, אשר חייב את המערער דנן (להלן: המערער) ואת המשיבים 4-6 (להלן: הערבים) לשלם למשיבים 1-3 (להלן: התובעים) פיצוי בסכום של 100 דולר ליום, החל מיום 28.2.07 ועד ליום 24.1.08 לפי השער היציג ביום 24.1.08 ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, לרבות הסכום הקבוע בהסכם, בסך של 15,000 ₪.

ההליכים בפני
בית משפט קמא
2.
ביום 24.2.04 נכרת הסכם שכירות בין התובעים כבעלים לבין המערער כשוכר, ולפיו שכר המערער מהתובעים חנות ומחסן ברח' שבזי 59 ת"א (להלן: המושכר) למטרת פיצוציה (להלן: הסכם השכירות).
בהתאם להסכם השכירות, נקבעה תקופת השכירות ל-12 חודשים, החל מיום 1.3.04 ועד יום 28.2.05, תוך שניתנה למערער אופציה להאריך את תקופת השכירות לשתי תקופות אופציה נוספות של שנה אחת, ובאופן שהשכירות אמורה להסתיים, בכל מקרה, לא יאוחר מיום 28.2.07 (להלן: תום תקופת השכירות המוארכת).
דמי השכירות נקבעו לסכום של 740 דולר לחודש, וכשהחל משנת האופציה השניה יוגדלו דמי השכירות הגדלה ריאלית, דולרית, של 5% לשנה.
בהתאם לסעיף 25 להסכם השכירות, עם סיום השכירות על השוכר לפנות את המושכר ולמוסרו למשכיר, כשהוא פנוי וחופשי מכל אדם וחפץ. כך גם נקבע, כי אם השוכר לא יקיים אחר התחייבויותיו האמורות, יהיה עליו לשלם למשכיר סך השווה ל-100 דולר עבור כל יום של איחור בפינוי המושכר, וכפיצויים מוסכמים ומוערכים מראש, וזאת בגין כל יום איחור "... בהחזרת השימוש והחזקה הבלעדית במושכר ו/או בחפצים לידי המשכיר וזאת עד למסירת החזקה למשכיר בפועל".
עוד נקבע בסעיף 26 להסכם השכירות, כי במקרה של הפרת ההסכם על ידי השוכר, השוכר ישלם בנוסף לאמור לעיל את ההוצאות המשפטיות שיהיו למשכיר בצירוף שכ"ט עו"ד בסך של 2,000 דולר בתוספת מע"מ.
הערבים חתמו כערבים לכל התחייבויותיו של השוכר, הוא המערער.

3.
אין חולק, כי בתום תקופת השכירות המוארכת, דהיינו, 28.2.07, המערער לא פינה את המושכר ועל כן כבר ביום 19.4.07 הגישו התובעים תביעה כנגד המשיבים כולם לפינוי, וכן לסעד כספי בסך של 26,800 ₪, הכוללים את הפיצוי המוסכם בשיעור השווה ל-100 דולר עבור כל יום איחור, כך גם ה-2,000 דולר כשכ"ט עו"ד, ובחישוב מתום תקופת השכירות המוארכת ועד למועד הגשת התביעה.
בהמשך, ביום 23.1.08 הגישו התובעים בקשה להגדלת סכום התביעה, דהיינו, תיקון כתב התביעה, וכשבבקשתם נטען כי קבוע מועד לדיון ליום 28.1.08, מועד נדחה לאור שהות המערער בחו"ל וכי על כן "הסכום שנתבע בתביעה היה נכון לאי פינוי המושכר והחזרת החזקה בו לידי התובעים עד ליום 16.04.07, כאמור בסעיף 10 לכתב התביעה, ומאז ועד המועד הקבוע לדיון יש להוסיף עוד 282 ימים, שהם עפ"י שער $ יציג של 3.8$, הסך של 80,400 ₪", לכן התבקש בית המשפט להורות על הגדלת סכום התביעה בסך נוסף של 80,400 ₪, דהיינו, סך כולל של 107,280 ₪.

4.
בדיון שהתקיים ביום 23.6.08, הסכים ב"כ התובעים למתן רשות להתגונן בכפוף למתן

פסק דין
חלקי לתקופה בה הוחזק הנכס שלא כדין, דהיינו, מיום 1.3.07 עד ליום 24.1.08, היום שבו נמסרו מפתחות הנכס. ב"כ התובעים טען כי הנתבע-המערער מודה בחוב מינימלי של 800 דולר עבור 11 חודשי שכירות, ועל כן ביקש

פסק דין
חלקי.
מנגד, ב"כ הנתבעים לא הסכימו למאומה.
בית משפט קמא בהחלטה מיום 4.1.09 דחה את טענתו של המערער, לפיה נכרת הסכם בעל-פה כי מלכתחילה תהיה השכירות ארוכה יותר מהקבוע בהסכם, ולא איפשר מתן רשות להתגונן בשאלה זו. עם זאת, נתן בית המשפט למשיבים רשות להתגונן בשאלה אם יש מקום להפחית את שיעור הפיצויים המוסכמים מראש, כך גם בטענה שהיה על התובעים להקטין את הנזק, חרף אי קבלת המפתחות.
בנוסף, נתן בית המשפט

פסק דין
חלקי כדרישת התובעים בגובה דמי השכירות על פי ההסכם עד הפינוי בפועל, דהיינו, סך של 12,825 ₪ בפסיקתא מיום 19.10.08.

5.
בפסק הדין נשוא הערעור דנן, קבע בית המשפט כי מועד החזרת המפתחות לידי התובעים הינו 24.1.08, וכפי שמעיד מכתבו של ב"כ דאז, עו"ד אילן, אשר ציין מפורשות כי יש לראות במסירת המפתחות כהחזרת המושכר.
יתר על כן, בית המשפט קיבל את עמדת התובעים כי לא חפצו לעשות דין לעצמם ולהיכנס למושכר טרם שקיבלו את החזקה הפורמלית בו, ועל כן היו מנועים מלהשכיר את הנכס לאחרים טרם מועד קבלת המפתחות בחזרה, ועל כן נדחתה הטענה בעניין הקטנת הנזק.
בכל הקשור לשאלה אם יש מקום להפחית את שיעור הפיצוי המוסכם, הדגיש בית משפט קמא את הוראותיו של סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן: חוק החוזים תרופות), לפיו יש מקום להפחית את שיעור הפיצויים המוסכמים מראש אם אלו נקבעו ללא כל יחס סביר. במקרה דנן, קיבל אומנם בית משפט קמא את גרסת הנתבעים כי הצדדים לא נתנו דעתם כלל לסעיף הפיצוי המוסכם, אולם אין בכך להועיל להם. בית המשפט קבע כי לא הובאה בפני
ו כל עדות או ראיה שאכן יש מקום להפעיל את הסיפא של סעיף 15(א) לחוק החוזים תרופות, ועל כן קיבל את התביעה במלואה וכמפורט לעיל.

טענות הצדדים בערעור
6.
המערער הוא היחיד שהגיש ערעור בעוד שהערבים צורפו לערעור כמשיבים פורמאליים.
בערעור טען המערער טענות שונות בכל הקשור לקביעותיו של בית משפט קמא, אולם בדיון העמיד את הערעור על שתי טענות. האחת, כי בית המשפט פסק מעבר לאמור בכתב התביעה המתוקן, והטענה השניה בעניין הפחתת הפיצוי המוסכם.
בנוסף טען, כי לא היה מקום לפסיקת פיצוי מוסכם במסגרת פסק הדין, בנוסף לדמי השכירות שנפסקו במסגרת פסק הדין החלקי.
לשיטתו, הסכום בו חוייבו הנתבעים לשלם למשיבים עומד על סך של 121,440 ₪, בעוד שבכתב התביעה תבעו התובעים סכום של 99,280 ₪ כפיצויים מוסכמים בצירוף 8,000 ₪ שכ"ט עו"ד מכוח הסכם השכירות, ובסך הכל 107,280 ₪ בלבד.
מעת שנפסק למשיבים סכום של 12,825 ₪, הרי לכל היותר זכאים היו התובעים במסגרת פסק הדין הסופי לסכום של 99,280 ₪, ובהפחתת הסכום שנפסק לטובתם בפסק הדין החלקי, לסכום כולל של 86,455 ₪.
דהיינו, בית המשפט קמא פסק לטובת התובעים סכום של 34,985 ₪ מעבר לסכום המקסימלי שניתן היה לפסוק לטובתם, לאור סכום כתב התביעה.
כך גם טען המערער, כי תובע אינו זכאי לקבל פיצוי גם בגין אובדן דמי שכירות וגם פיצוי מוסכם מראש בגין אותה תקופה.
לבסוף, טען המערער כי סכום הפיצויים המוסכמים גבוה יותר מפי 4 מסך השכירות החודשית, וזאת בניגוד לפסיקה לפיה פיצוי של למעלה מ-100%, אינו סביר, וכי אין צורך בראיות על מנת לקבוע זאת, אלא די להיווכח מהאמור בהסכם השכירות.

7.
התובעים טוענים, כי בית משפט קמא לא פסק מעבר לאשר דרשו התובעים וכי המערער ידע גם ידע עם הגשת התביעה ותוך כדי ניהול ההליך המשפטי, אודות הסכומים שדרשו. למעשה, המערער מבקש לנצל טעות סופר אשר הודפסה בשגגה בכתבי בית דין, וזאת בהדפסת הסכום הנדרש, למרות שברור שמדובר בטעות סופר, נוכח החישובים השונים שפירטו התובעים בבקשתם לתיקון כתב התביעה. בהתאם לחישוב, הרי ברור כי התובעים ביקשו להוסיף 282 ימים, ועל כן מדובר בתוספת של 107,160 ₪ ולא בהגדלה של תוספת של 80,400 ₪ בלבד, כפי שצויין בבקשה, וכשעל פניו ניתן להיווכח שמדובר בטעות סופר.
דהיינו, סכומה של התביעה הגיע ל-133,960 ₪. משכך, הסכומים שנפסקו על ידי בית המשפט נמוכים מהסכום הכולל.
בהתייחס לשיעור הפיצוי המוסכם, טוענים התובעים כי דמי השכירות בגובה של כ-800 דולר, נקבעו כמחיר נמוך, וכמחצית אשר ניתן היה להשכיר את המושכר, כל זאת לאור הבטחתו לשפץ את המושכר, וכי דמי השכירות הראויים בגין המושכר הינם למעלה מ-7,000 ₪ לחודש, ובמיוחד שמדובר בחנות השוכנת במרכז שכונת נווה-צדק, וכראיה לכך השכרת הנכס בסכום זה ובתוספת מע"מ מיד לאחר הפינוי.
לטענת התובעים, דמי השכירות הראויים הינם כאמור לפחות 1,700 דולר לחודש, ועל כן פיצוי יומי בסכום של 100 דולר ליום מול דמי שכירות של 60 דולר ליום, הינו סביר ואין מקום להתערב בכך.
יתר על כן, המערער לא הוכיח העדר סבירות זו או אחרת.
בכל הקשור לכפל פיצוי, הרי שהתובעים לא עתרו לדמי שכירות, אלא למתן

פסק דין
חלקי בהתייחס לסכום שאינו שנוי במחלוקת.
מכל מקום, גם התובעים מסכימים כי מסכום פסק הדין, יש להפחית את אשר נפסק בפסק הדין החלקי.

8.
במסגרת הדיון בעל-פה הסביר ב"כ המערער כי המערער לא קיבל כל הנחה בגובה דמי השכירות, אלא רק "גרייס" של חודש אחד בתשלום דמי השכירות בגין התחייבותו לשפץ את המקום. מדובר בחדר קטן ודמי השכירות שנקבעו היו מעל ומעבר לאשר היה מקובל באותו אזור. אכן, הייתה קפיצה של עשרות אחוזים בדמי שכירות בין שנת 2004 לשנת 2008, וכי למעשה נגרם עוול גדול למערער, תוך שהמערער מתאר את אשר עבר, כולל צו סגירה והעמדה לדין בגין ניהול עסקו שלא כדין.

9.
מטעם המשיב 6 התייצב לדיון עו"ד רחמני
, אשר טען כי אכן הערבים לא הגישו ערעור וכי הם אף לא מתכוונים לטעון, אך קיבלו הזמנה לדיון, וכי "אנחנו ערבים ותומכים בערעור, אך לא הגשנו ערעור מטעמנו".
בעקבות הערת בית המשפט שהערבים לא הגישו ערעור, הוגשה בקשה מטעם המערער וחלק מהערבים לצירוף חלק מהערבים כמערערים נוספים על דרך תיקון כותרת כתב הערעור, אולם בקשתם נדחתה בהחלטה מיום 7.12.10.
עם זאת, ניתנה אפשרות לצדדים להתייחס לשאלה, למקרה ובו בית המשפט ימצא לנכון להתערב בחיובו של המערער, האם יש מקום כי בית המשפט יפעיל את סמכותו מכוח תקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: התקנות), וזאת בהתייחס לערבים, גם אם לא הוגש ערעור מטעמם וגם אם בקשת חלק מהם, נדחתה כדלעיל.

דיון והכרעה
10.
אין לקבל את טענות המערער כאילו פסק בית המשפט גם דמי שכירות וגם פיצויים מוסכמים ומעורכים מראש.
התובעים, בעתירתם למתן

פסק דין
חלקי, לא חזרו בהם מטענתם כי זכאים הם לפיצויי המוסכם בגין כל יום איחור בפינוי המושכר. אולם, מעת שהמערער טען אודות הסכמה זאת או אחרת לתשלום דמי שכירות, זכאים היו התובעים לעתור ל

פסק דין
חלקי ביחס ­לסכומים בהם הודה, לכאורה, המערער כי הוא חב בהם, להבדיל מקור החיוב לאותם סכומים.

11.
מכאן לשאלה המרכזית נשוא הערעור ועניינה האם היה מקום להפחית את שיעור הפיצויים המוסכמים.
סעיף 15 (א) לחוק החוזים תרופות קובע:
"
הסכימו הצדדים מראש על שיעור פיצויים (להלן - פיצויים מוסכמים), יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא הוכחת נזק; אולם רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה

".

12.
כפי שציין בית משפט קמא, המבחן הינו אם הפיצויים נקבעו ללא כל
יחס סביר לנזק שניתן היה לצפותו, נכון למועד כריתת החוזה, אך בהתחשב במועד ההפרה.
כך גם הפנה בית משפט קמא לע"א 4630/04 קניונים נכסים בע"מ נ. בני יעקב נדל"ן בע"מ (לא פורסם 13.12.06) (להלן: קניונים) אודות המבחנים השונים להפחתה. ודוק, באותו מקרה אכן מצא לנכון בית המשפט להפחית את שיעור הפיצויים המוסכמים מראש, לאחר בחינת צפיות הצדדים לנזק בהתאם לנסיבות שם.
לאמור יש להוסיף את אשר ציין בית המשפט במסגרת ההחלטה בעניין מתן הרשות להגן ובהתייחס לטענה בנושא זה "... הגם שלא הונח לה בסיס עובדתי כלשהו, עיקרה הוא טיעון משפטי, ויש לאפשר לנתבעים להתגונן בטענה זו". משכך, קשה קצת לקבל את נימוקו בפסק הדין, להיעדר עדות או ראיה, כמונעים מבית המשפט להפעיל את שיקול הדעת.

13.
התשתית העובדתית הראשונית, מצוייה בהסכם השכירות. דמי השכירות נקבעו לסכום של 740 דולר לחודש ואף אם נעדכנם בשעור של 5% מדי שנת אופציה, מצויים אנו בסדר גודל של דמי שכירות בשעור, של כ- 800 דולר לחודש. מאידך סכום הפיצויי המוסכם בשעור של 100 דולר בגין כל יום, תוצאתו החודשית, הינה כ- 3,000 דולר לחודש.
הנה כי כן, היה על בית המשפט לבחון האם בעת כריתת ההסכם, ניתן היה לצפות כי ככל שהמערער לא יפנה את המושכר ייגרם לתובעים נזק בשעור שכזה. בלשון אחרת, נזק בשעור של למעלה מפי שלוש מדמי השכירות, כפי שנקבעו בעת כריתת ההסכם.
ודוק, מדובר על הפרה של פינוי, דהיינו הנזק הצפוי הינו מניעת השכרת המושכר באותה תקופה.
בכגון דא, יש להפנות לאשר נקבע ברע"א 817/96 אהרוני נ. דוד (לא פורסם 4.12.96)
שם אוזכרה פסיקת בית המשפט המחוזי, לפיה "... פיצוי בשיעור של למעלה מ- 100% מדמי השכירות שנקבעו נראה על פניו כפיצוי שנקבע ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לצפותו כתוצאה מסתברת מההפרה...".
דומה כי אם נתחשב במועד כריתת הסכם השכירות, תקופת השכירות המוגבלת לשלוש שנים בלבד ואף אם נתייחס לעדכון דמי השכירות, הרי על פני הדברים נראה כי הפיצוי נקבע ללא כל יחס סביר.

14.
אכן, התערבות בית המשפט בהפחתת הפיצויי המוסכם תהא במשורה ורק באותם מקרים בהם לא ניתן למצוא אחיזה כלשהי לנזק צפוי, בשעור הפיצויי המוסכם, וראו בפרשת קניונים.
כך גם על מבקש ההפחתה לשכנע את בית המשפט כי אכן יש מקום להתערבותו באותו חופש חוזים.
אולם, בנסיבות בהן על פני הדברים, נראה כי אכן יש מקום להתערבות בית המשפט, על התובע להידרש לסוגייה זאת לרבות בפן העובדתי.
לכן ולא בכדי, טענו התובעים כי מלכתחילה נקבעו דמי השכירות על הצד הנמוך, לאור השיפוצים שנצרכו וכשמנגד טען המערער כי לא כן הדברים וכי הויתור על תשלום דמי שכירות בגין החודש הראשון בא לענות על נושא השיפוצים.
אמנם בית המשפט קמא לא נזקק כלל ועיקר למחלוקת זאת, אולם לאור עדות המערער שלא נסתרה אודות המו"מ בין הצדדים לקראת תום תקופת השכירות המוארכת, ומעת שדובר שם בסכומים של כ- 900 דולר, קשה לקבל את גירסת התובעים אודות הסכום המופחת בגין השיפוצים.
עוד יש להוסיף, כי לא נסתרה הטענה שאכן חל שינוי דרסטי בדמי השכירות הן באופן כללי והן בהתייחס לאזור מיקום המושכר.
ודוק, גם לשיטת התובעים, דמי השכירות הראויים הינם כ- 1,700 דולר לחודש. דהיינו, גם אם אכן כך הדברים, הרי פיצויי בשעור של כ- 3,000 דולר לחודש, עדיין הינו ללא כל יחס סביר.
לכך יש להוסיף, כי כפי שמהותם של הפיצויים המוסכמים שאינם נדרשים להוכחת נזק, כך גם היפוכם של דברים, אין לבחון את הנסיבות באספקלריה של נזק אשר לכאורה נגרם בפועל, אלא במבחן של עת כריתת ההסכם והצפיות לאותו מועד.

15.
הנה כי כן, לדעתי היה מקום להתערב בשיעור הפיצויים מראש.
עתה עלינו לעבור לשלב השני, שעניינו שיעור ההפחתה.
בנושא זה, סבורני כי הפחתה של 40% משיעור הפיצויים כפי שנקבעו, יעמיד את שיעור הפיצויים המוסכמים בשעור הראוי לרבות בהתחשב בטענות התובעים, כך גם אשר לא נסתר אודות דמי השכירות הראויים.

16.
המקרה דנן מראה עד כמה רצוי שמנסחי חוזים ייזהרו בקביעת הסכום של הפיצויים המוסכמים,
תוך הפעלת שיקול דעת ולא קביעת סכום שרירותי. ודוק, כל עוד והסכום שייקבע יעמוד בפני
התערבות בית המשפט, אזי יזכה הנפגע לקבלו, ואף אם יהיה על הצד הגבוה ואף אם ניתן יהיה לראותו ככולל גם "פרמייה" של סנקציה.
מנגד, אם על פניו נראה כי מדובר בסנקציה, אזי מזמין הדבר את התערבות בית המשפט על כל המשתמע מכך.

17.
למעלה מהנצרך נציין כי מעת שעסקינן בפיצויי מוסכם מראש, הרי הנפגע אינו צריך להוכיח כי אכן נגרם נזק בפועל. משכך,
אין מקום לטענת המפר כלפי הנפגע כי לא הקטין את נזקו.

18.
מכאן לסוגיית הערבים.
תקנה 462 לתקנות קובעת:

"

בית המשפט שלערעור מוסמך ליתן כל החלטה שצריך היה לתיתה, או לאשר או לבטל את ההחלטה שניתנה ולהורות על דיון חדש, או ליתן החלטה נוספת או אחרת ככל שיחייב הענין; בית המשפט רשאי להשתמש בסמכותו זו אף אם הערעור מתייחס רק לחלק מן ההחלטה, ורשאי להשתמש בה לטובת המשיבים או בעלי הדין האחרים, כולם או מקצתם, אף אם לא הגישו ערעור או ערעור שכנגד
".

צודקים התובעים בטענתם כי בית המשפט יעשה שימוש בתקנה זאת במשורה ולא בדרך שבשגרה.
כך, בעת שיישום התקנה האמורה יביא לחסכון בהליך משפטי וראו ברע"א 1828/09 המגן חברה לביטוח בע"מ נ. גי'נו (לא פורסם 21.10.09).
כך גם מעת שצד בחר שלא להגיש ערעור מטעמו, ובמיוחד שציין במפורש כי בחר לעשות כן, הגם שהוא תומך בערעור, אין מקום דרך כלל שבית המשפט יפעל בדרך של "את פתח לו".
הייחוד במקרה דנן, שמדובר בערבים מול התובעים מחד גיסא ומול המערער מאידך גיסא. לאור המסקנה שהגענו לעיל, הרי ככל שלא אעשה שימוש בתקנה, התוצאה תהא, כי החייב העיקרי יהיה חב בסכום המופחת בעוד הערבים יהיו חבים בסכום המלא. דהיינו, שמצד אחד התובעים יקבלו מהערבים סכומים שלכאורה אינם מגיעים להם, וכעין עשיית עושר ולא במשפט. כך גם יכול והערבים יחזרו למערער אשר יידרש לשפותם בסכומים מעבר לאשר יש מקום לחייבו.
תוצאה שכזאת נראית בלתי ראויה ובלתי צודקת.
מנגד, לכאורה אל להם לערבים להלין אלא על עצמם מעת שבחרו שלא להגיש ערעור, דהיינו, השלימו עם התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא.
בסופו של יום, ולא בלי היסוס, הגעתי למסקנה כי מעת שהערבים אכן היו צד לערעור, יש מקום לעשות שימוש בתקנה.
לא מדובר במקרה דנן בשני חייבים שיכול ואחד מהם הגיש ערעור והשני לא הגישו, שאזי אכן כל חייב ואשר חוייב. במקרה דנן עסקינן בערבים וכשהכלל היסודי הינו כי אין הערב חב מעבר לחיוב החייב. דהיינו, כל חיובו של הערב נגזר מחיובו של החייב. ודוק, בניגוד לנטען על ידי התובעים במקרה דנן לשון הערבות הינה כערבות רגילה ולא כהתחייבות לשיפוי, כעולה מהרישא של הערבות שבכתב הערבות בהמשכו של הסכם השכירות, אם יש בכך לשנות, ואין אני נדרש לכך.
ראו ברע"א 3456/11 ידגר נ. קאולה (לא פורסם 20.7.11).
אכן, יכול ואם היה מדובר בשני הליכים נפרדים שהיו ננקטים כנגד החייב לחוד וכנגד הערבים לחוד ופסק הדין כנגד הערבים הפך לחלוט, הדברים היו שונים. אולם מעת שמדובר באותו הליך, וכאמור כשהערבים צד לערעור, דומני כי הצדק מחייב את השימוש בתקנה.

סיכומם של דברים:

19.
המקרה דנן הינו אחד המקרים החריגים בו יש מקום להתערב בשיעור הפיצויים המוסכמים.
כך גם יש מקום להפחית, כמובן, את אשר נפסק במסגרת פסק הדין החלקי
עוד מצאנו כי יש להחיל את התוצאה במסגרת היחסים שבין המערער לבין התובעים גם ביחסים שבין התובעים לבין הערבים.
כמובן שנוכח התוצאה אין אנו נדרשים לטיעון בדבר פסיקת סכומים מעבר לאשר דרשו התובעים בתביעתם.

20.
אשר על כן אני מורה כדלקמן:

א.
הערעור מתקבל בחלקו ובאופן שהחיוב של המערער וכן של המשיבים 4-6 יועמד על סכום של 60 דולר ליום החל מיום 28.2.07 ועד ליום 24.1.08 לפי שער יציג ביום 24.1.08 בצרוף ריבית והצמדה כדין.

ב.
מסכום זה יש להפחית את אשר פסק בית משפט קמא במסגרת פסק הדין החלקי [תוך שערוך הסכומים].

ג.
ככל שהמערער ו/או המשיבים 4-6 שילמו למשיבים 1-3 סכומים העולים על המפורט לעיל, יחזירו המשיבים 1-3 את הסכומים העודפים, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מעת התשלום העודף ועד החזרתו בפועל.

ד.
אשר פסק בית המשפט בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, בעינו.

ה.
אני מחייב את המשיבים 1-3 לשלם למערער 11,600 ₪ שכ"ט עו"ד.

21.
המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים. כך גם תחזיר למערער את הפקדון שהפקיד באמצעות ב"כ.





ניתן היום,
יא' אב תשע"א, 11 אוגוסט 2011.










עא בית משפט מחוזי 35498-03/10 איתן שריקי נ' חנה בורשטיין, שרה קוזניץ, נוח בורשטיין ואח' (פורסם ב-ֽ 11/08/2011)