פסקי דין על קלמן קרני | פסקי דין על עזבון המנוח עובדיה יצחק ז"ל | פסקי דין על ג'ולייט עובדיה | פסקי דין על שלום עובדיה ואח' |

1168/08 עא     11/08/2011




עא 1168/08 קלמן קרני נ' עזבון המנוח עובדיה יצחק ז"ל, ג'ולייט עובדיה, שלום עובדיה ואח'








בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים



11.8.11

ע"א 1168-08 קרני נ' עזבון המנוח עובדיה יצחק ז"ל
ואח'







בפני

כב' השופט
ישעיהו שנלר


המערער

קלמן קרני
, עו"ד
ע"י ב"כ עו"ד גלעד חריש


נגד


המשיבים

1.עזבון המנוח עובדיה יצחק ז"ל
2.ג'ולייט עובדיה
3.שלום עובדיה
4.שושנה עובדיה
5.מרים זוהר
ע"י ב"כ עו"ד דוד ונטורה

6.היכלי בידור בע"מ
7. מיכאל ציביון
ע"י ב"כ עו"ד משה שפירא




פסק דין


1.
ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת חנה ינון) מיום 16.12.07 (ת.א. 65932/01), אשר קיבל באופן חלקי בלבד את תביעת המערער כנגד המשיבים.

רקע עובדתי וההליכים המשפטיים
2.
המערער, עו"ד במקצועו, ייצג את המנוח, עובדיה יצחק ז"ל (להלן: המנוח) ואת אלמנתו היא המשיבה 2 (להלן: האלמנה) בסכסוך בינם לבין המשיבה 6 (להלן: החברה), אשר פעלה באמצעות מנהלה, המשיב 7 (להלן: המנהל).
המשיבים 3 עד 5 יחד עם האלמנה, הינם יורשי המנוח.
נשוא הסכסוך, ניסיונה של החברה, שהיא הבעלים הרשום של דירה, לפנות את המנוח והאלמנה (להלן: בני הזוג) מהדירה. במסגרת זו, פעל המערער הן מול משטרת ישראל והן בפני
בית המשפט השלום במסגרת הליכים משפטיים שהגישה החברה כנגד בני הזוג.

3.
ביום 29.10.95 חתם המנוח בנוכחות המשיב 3 על התחייבות לתשלום שכ"ט, הכולל שני רכיבים. הרכיב האחד, שכ"ט קבוע ומוסכם בסך השווה ל-3,500 דולר בתוספת מע"מ "בעבור תביעה לצו מניעה נגד היכלי בידור" וכן שכ"ט קבוע נוסף "לסך השווה ל-6% אחוזים מערך הפיצויים/הסכום שיתקבל בתוספת מע"מ מתוך סכום ראשון של פיצויים שאקבל או מיד לאחר קבלת דירה או דירות או פיצוי אחר, דהינו מיד עם חתימת הסכם לקבלתם" (להלן: הסכם שכה"ט).
לאחר הליכים משפטיים, אשר עיקרם סעדים זמניים, הושגה ביום 1.11.95 הסכמה בין החברה לבין בני הזוג, בכל הקשור לשימוש וחזקה בדירה, והתביעה שהגישה החברה כנגד בני הזוג נקבעה להוכחות.

4.
לטענת המערער, סיכם עם בני הזוג אודות הנצרך להכנת הגנתם מחד גיסא, והגשת תביעה על נזקיהם מאידך גיסא, וכשבמקביל ניסה לנהל מו"מ עם ב"כ החברה להסדר פשרה זה או אחר.
אולם, בעת שהתקשר המערער למשיב 3, נודע לו מפיו כי בני הזוג פינו את הדירה ואף קיבלו דמי פינוי, כל זאת ללא ידיעתו ולאחר גבו.
ואכן, אין חולק כי ביום 28.11.95 ניתן תוקף של

פסק דין
להסכם פשרה בין החברה לבין בני הזוג, לפיו יפנו בני הזוג את הדירה וימסרו את החזקה בה לחברה, ומנגד יקבלו מהחברה סך השווה ל-150,000 דולר.
עוד נקבע בהסכם הפשרה "התובעת תישא בשכר טרחת עורך דין ק. קרני או תמציא אישור מעו"ד ק. קרני כי אין לו טענות ו/או תביעות כלשהן כלפי הנתבעים" (סעיף 3). בהמשך בסעיף 7 נקבע "התובעת בלבד תישא בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין שלה ושכר טרחת עורך דין ק. קרני כאמור לעיל. למעט מה שכבר שולם לעו"ד קרני עבור ההליך של צו המניעה" (להלן: הסכם הפשרה).
יוער, כי הסכם הפשרה חתום על ידי המנהל בשם החברה, היא התובעת, ועל ידי בני הזוג, וללא חתימות של באי כוח, מי מהם.

5.
עוד טרם כריתת הסכם הפשרה, פנה המנוח ביום 25.11.95 במכתב תלונה ללשכת עורכי הדין כנגד המערער, אשר כותרתו "גביית שכר טירחה מוגזם ומופרז ע"י עו"ד קלמן קרני
תוך כדי ניצול מצוקתם של זקנים בני 80".
במכתב זה, מלין המנוח על שכה"ט שנגבה בגין הרכיב הראשון, וכשלטענתם גביית סכום של כ-12,000 ₪ עבור הופעה אחת, וזאת בעניין צו המניעה הזמני, מהווה פגיעה חמורה בהם וכשבני הזוג ראו עצמם פגועים, עשוקים וגזולים.
כך גם עתרו כי הלשכה תעזור להם לגבות את החזר הסכום האמור, ובנוסף עתרו כי הלשכה תורה למערער לשחרר אותם מייצוגו "... ושיחדל מלתבוע שכר שלא מגיע לו כלל... דהיינו, המו"מ לפשרה שניהלו הנתבעים ישירות עם התובעת, וללא כל התערבות של עורכי דין, ושנחתם כשבוע ימים לאחר הדיון בצו המניעה הזמני" (להלן: מכתב התלונה).
יוער כבר עתה, כי שולח המכתב מצויין כ"יצחק עובדיה אצל מר מיכאל צביון", דהיינו, אותו מנהל שפורט לעיל.
לא למותר להוסיף, כי במכתב הלשכה מיום 11.1.96 נדחו טענות המתלוננים.

6.
עוד יש להוסיף, כי החברה הפקידה בידי עו"ד ציון קאפח (כתוארו אז) סך השווה ל-11,000 דולר ובהתאם לכתב נאמנות מיום 27.11.95, אם תוך 40 יום ממועד מתן תוקף של

פסק דין
להסכם הפשרה בין החברה לבני הזוג, לא יתקבל מכתב מהמערער כי קיבל שכרו או לא ייחתם הסכם בוררות בלשכת עורכי הדין, לפיו על הנאמן להעביר הסכום ללשכת עורכי הדין או לא יתקבל מכתב שחרור מהמערער, אזי "תהיה רשאי להעביר סכום זה במלואו לעו"ד ק. קרני במידה ואכן יתבע שכ"ט מה"ה עובדיה..." (להלן: הפקדת שכה"ט).
ביום 17.3.96 פנה הנאמן לחברה וביקש לדעת מה עליו לעשות בעניין הנאמנות. ואכן, הכספים הועברו לעו"ד פני-גיל כנאמן חליפי, וכשהמפקידים הינם החברה באמצעות המנהל והאלמנה.

7.
המערער הגיש תביעה כנגד המשיבים וטען כי המשיבים חברו יחד על מנת לעשוק אותו ולמנוע ממנו את שכר טרחתו, ולכן הגיעו להסדר פינוי מאחורי גבו.
יתר על כן, אומנם בכתובים תועד רק סך של 150,000 דולר כדמי פינוי, אולם בפועל הפיצוי שניתן לבני הזוג היה 500,000 דולר, ועל כן טען המערער כי בהתאם להסכם שכה"ט זכאי הוא ל-30,000 דולר בתוספת מע"מ ובתוספת ריבית בנקאית וכנגזרת מהסכום האמור.
עוד תבע המערער, סכום נוסף של 10,000 דולר בתוספת מע"מ בגין עבודה נוספת.
לבסוף, תבע המערער, סכום של 20,000 דולר בתביעה בגין הוצאת שם רע, וזאת בהתייחס למכתב התלונה ללשכת עורכי הדין.
המשיבים טענו כי הסכום בו פוצה המנוח, היה אותו סכום נקוב ולא מעבר לו. עוד טענו, כי המערער החתים את המנוח, איש מבוגר, על הסכם שכ"ט "בלנקו" וכי על מנת למנוע התדיינות ולסיום הסכסוך כולו, הציעו למערער לקבל את אותם 6% כנגזרת מהסכום של 150,000 דולר, אולם המערער סירב.

8.
המערער עתר למתן

פסק דין
חלקי, בטענה כי המשיבים הודו וכהודאת בעל דין כי גם לשיטתם, זכאי הוא לפחות לאותם 6% בתוספת מע"מ מהסכום של 150,000 דולר. בית משפט השלום (כב' השופטת י.שבח, ס.נ. כתוארה אז) קיבל את בקשתו של המערער. במסגרת זו, דחה בית המשפט את הטענה כאילו הסכם שכה"ט נחתם באופן שטענו המשיבים, ובמיוחד נוכח האמור בהסכם הפשרה והתחייבות החברה לשאת בתשלום שכה"ט של המערער, כך גם בהעדר כל איזכור לטענה חמורה זו במכתב התלונה ללשכת עוה"ד ומעל הכל, אותה הפקדת הכספים בנאמנות אצל הנאמן.
משכך, ניתן

פסק דין
חלקי על סך של 9,000 דולר בתוספת מע"מ כנגד המשיבים 1 עד 6, אך לא כנגד המנהל, הואיל ויש להרים את המסך בינו לבין החברה, הליך שאינו מתאים לשלב המקדמי.
עוד הורה בית המשפט לנאמן החלופי, לשלם למערער את הכספים נשוא פסק הדין החלקי.

פסק דינו של בית משפט קמא
9.
בית משפט קמא קבע כי הסכם שכה"ט נחתם כמפורט וכדבעי ועל יסודו שולם שכר המערער, וכי כל שנותר לדיון אם מגיעים כספים למערער מעבר לאותם אלו שנפסקו בפסק הדין החלקי, דהיינו, ביחס להפרש הנטען בין 150,000 דולר לבין אותם 500,000 דולר.
בית המשפט קבע כי למעשה מדובר בטענה של תרמית, הדורשת פירוט ברמה גבוהה וכי לא די בהשערת המערער כי שולם הסך של 500,000 דולר, אלא יש להביא תימוכין וראיות בהיקף רב ובמשקל מכריע.
המערער לא נכח בעת ההסכמה בין המשיבים לבין המנהל, אלא ניזון מאשר נודע לו ממר אברהם עבודי, אשר ניהל מו"מ לפינוי נכס של משפחתו באותו מתחם מול החברה.
ממנו נודע, כי החברה הסכימה לשלם 350,000 דולר דמי פינוי בגין דירה קטנה יותר וטענות המחזיקים הקלושות יותר, וכשבפועל בהסכם נרשם כי דמי הפינוי הינם 100,000 דולר ואותו הסכם קיבל תוקף של

פסק דין
, אך בפועל כאמור סכום הפינוי היה 350,000 דולר.
כך גם, הפנה המערער לתצהיר שניתן על ידי המנהל, המאשר את הרישום הכפול. בנוסף, נודע למערער מעבודי כי המשיבה 4 התייעצה עימו בהקשר לגובה דמי הפינוי, וכי עבודי ציין בפני
ה כי הסכום הראוי הוא 500,000 דולר, והמשיבה 4 אישרה באוזניו שזה הסכום שיידרש על ידם.
בית המשפט אכן קובע כי מראיות אלו, עולה שאכן הייתה "שיטה" על פיה שילם המנהל בהסדרים החתומים סכום מסוים למפונים, ובאין רואה היה מפקיד בידי נאמן סכום כסף נוסף, בהתאם להיקף העסקה – הכל על מנת שמפונים פוטנציאליים אחרים לא ידעו על גובה הפיצוי.
אולם, כך בית משפט קמא, עדיין אין באיתורה של שיטה להצביע על הסכום האמיתי והמדויק שבני הזוג קיבלו לידיהם מהחברה והמנהל.

10.
עם זאת קבע בית המשפט "... אין ספק כי הנתבעים בחרו לעקוף את התובע ולהימנע מתשלום סכום נוסף בשיעור של 6% על סכום מעבר ל-150,000 דולר...", וזאת בהסתמך על לוחות הזמנים בין ההסדר בבית המשפט וקביעת התיק להוכחות, כאשר בסמוך לכך אושר הסכם הפשרה. כך גם, כי הסדר הפשרה הושג ללא מעורבות עורכי דין, וכשבאופן מעשי תוך 27 ימים בלבד, התייתרה עבודת המערער והתייתר ייצוגו והמשיבים בשיתוף המנהל גרמו שלא יהיה רלוונטיות לייצוג על ידי המערער בהסכם מכריע זה "... במטרה, כפי הנראה, לחסוך מן הנתבעים וממר צביון תשלום בשיעור 6% נוספים על הפרש הפיצוי שנותר עלום".
כך גם הפנה בית המשפט למכתב התלונה ללשכת עורכי הדין מיום 25.11.95, דהיינו, שלושה ימים טרם אישור בית המשפט את הסכם הפשרה "בהעלותם טענות שלטעמי אין להן שחר שכן התובע טיפל במניעת פינוי הנתבעים מן הדירה במהירות, ביעילות ובמסירות".

11.
משכך, נפנה בית המשפט לבחינת שאלת השכר הראוי בהתאם להוראותיו של סעיף 46 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים), שעניינו קיום בסכום ראוי.
בהתאם, קבע בית המשפט "על פי הראיות דנן שנפרשו בפני
הרי שבהערכה זהירה ביותר קיבלו הנתבעים לפחות 100,000 דולר נוספים על הסך של 150,000 דולר – אם לא יותר, כפי הערכת התובע, שאין לה, כאמור, תימוכין חיצוני" (ההדגשה במקור).
על יסוד האמור, פסק בית המשפט, כי התובע זכאי לסכום נוסף מעבר לפסק הדין החלקי בסכום של 6,000 דולר.
לא למותר להוסיף, את דברי בית משפט קמא "כן יש לציין כי המדובר בדירה שממוקמת היתה בשכונת
סומייל, בלב תל אביב, ברחוב ארלוזורוב, עובדה התומכת בכך שניתן פיצוי למעלה מן הסכום המופיע בהסדר הפשרה" (ההדגשות שלי, י.ש).

12.
בית המשפט דחה את עתירת המערער לתשלום שכ"ט נוסף בגין אותן פעולות נוספות, אשר ביצע, לטענתו, הואיל ופעולות אלו נכללו ברכיב הראשון שנקבע כשכ"ט.

13.
בהתייחס לתביעה בגין לשון הרע, קבע בית המשפט כי הגם שלא ברורה כדבעי מידת תום ליבם של המתלוננים, הרי עומדת להם ההגנה שבסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1975 (להלן: חוק איסור לשון הרע).

14.
משכך, חייב בית המשפט את המשיבים כולם, יחד ולחוד, לשלם למערער סכום של 6,000 דולר, כערכו בשקלים על פי השער היציג ליום התשלום בתוספת מע"מ.
כך חייב בית המשפט את המשיבים בהוצאות המערער בסך של 8,000 ₪ בתוספת מע"מ.


טענות הצדדים בערעור
15.
המערער טען כי היה על בית משפט קמא לחייב את המשיבים לשלם לו 6% מהסכום של 500,000 דולר ולא פחות מהסכום של 450,000 דולר, ולאחר שאכן קבע כי הוכחה אותה "שיטה" לנוהגו של המנהל לציין בהסכמי הפינוי רק חלק מהסכומים ששילמו.
בקביעת בית משפט קמא אודות תוספת של 100,000 דולר בלבד, ישנה התעלמות מעדותה של המשיבה 4 בהתייחס לאותה התייעצות שלה עם העד אברהם עבודי, כאשר הבהירה בפני
ו כי תדרוש סכום של 500,000 דולר כדמי פינוי. כך גם, יש התעלמות מהפיצוי שניתן למשפחת עבודי בסכום של 350,000 דולר, הגם שמדובר בדירה קטנה יותר, וכשלחברה היו טענות משפטיות כנגד החזקה של משפחת עבודי. במיוחד יפים הדברים, מעת שהמשיבה 4 ניסתה תחילה להכחיש את ההתייעצות עם עבודי ולאחר מכן ניסתה להכחיש את אשר דובר עימו. יתר על כן, המשיבה 4 אף ניסתה להכחיש את היכרותה עם אברהם עבודי עד שנאלצה להודות בנכונות עדותו של עבודי.
כך גם, הפנה המערער לחוסר מהימנותו של המשיב 3, שסתר עצמו בנושאים רבים. כך, בכל הקשור לאופן החתימה על הסכם שכה"ט, כך בכל הקשור לידיעותיו אודות ההסכם עם משפחת עבודי, ובהתייחס לחילופי הכספים, טען כי אין לו פרטים.
עוד נטען אודות חוסר המהימנות של המנהל.

16.
עוד הפנה המערער לתימוכין שאכן קיימים שני הסכמים, אחד גלוי ואחד חסוי, וכשלטענתו, בהתאם לראיות האמורות, היה על בית משפט לקבוע כי יש לגזור את אותם 6% מהסכומים להם טען המערער, ובמיוחד בהעדר כל ראיות מטעם המשיבים בנושא, כך גם בחוסר מהימנותם.
בנוסף, טען המערער לנזק ראייתי, וכי בני הזוג, למרות שהתחייבו בהסכם שכה"ט, לשתף פעולה, הרי הפרו התחייבותם זו, תוך שהם מסתירים את המידע מהמערער, ובנסיבות שכאלו היה על בית המשפט לפסוק בהתאם לדרישתו.
עוד נטען, כי מעת שקבע בית המשפט שאכן שולמו כספים נוספים, עבר נטל הראיה למשיבים.

17.
המערער אף מלין על דחיית התביעה בגין לשון הרע, על אף טענות הכזב בפני
ה ללשכת עורכי הדין, ובמיוחד אותה פניה בסתר שלושה ימים לפני אישור הסכם הפשרה בבית המשפט, כך גם אי הגילוי שגם המשיב 3 חתם על הסכם שכה"ט.
משכך, טען המערער כי הוא זכאי לסכום של 100,000 ₪, על פי חוק איסור לשון הרע, ולחילופין לסכום של 50,000 ₪. כך הוסיף המערער, את חוסר תום ליבם של המשיבים. יתר על כן, המשיבים אף לא העלו בכתב הגנתם טענה של תום לב.
בנוסף, טען המערער, כי המשיבים 3 עד 5 השתתפו בהכנה של מכתב התלונה ושותפו בפרסום התלונה, כך גם החברה והמנהל, אשר כתובתו מופיעה, כאמור, במכתב התלונה.

18.
עוד הלין המערער, מדוע לא קבע בית המשפט כי אותו סכום שנפסק על ידו, ישוערך ממועד ההפרה, קרי מיום 28.11.95.
לבסוף טען לעניין שכה"ט הנוסף.

19.
המשיבים 1 עד 5 טענו כי מדובר בקביעות עובדתיות וממצאי מהימנות, שאין ערכאת הערעור מתערבת בהם.
כך גם טענו, כי המערער לא הביא כל ראיה שתתמוך בהנחתו לסכום הדמיוני שנטען על ידו, למעט העובדה שמי מהמשיבים ציין סכום זה במסגרת משא ומתן, וכי בכל מקרה סכום ראשוני לצורך משא ומתן, אין בו מאומה אלא רק כעמדת פתיחה.
עוד טענו, כי בהתייחס לאותה קביעה על סמך סעיף 46 לחוק החוזים, אין לערכאה הדיונית כל יתרון על פני ערכאת הערעור.
יתר על כן, לא הוכחה כל "שיטה", אלא לכל היותר ניתן לראות באותו מקרה כראיה לאותו מקרה בלבד, וכשכלל לא ניתן להוכיח "שיטה".
לשיטת המשיבים, אין למערער על מה להלין מעת שתביעתו התקבלה, הגם שלא בסכומים שציין.
בכל הקשור להשוואה בין הפיצוי שקיבלו בני הזוג לבין הפיצוי שקיבלו שכניהם, הרי כל מו"מ ועניינו האינדיווידואלי, כולל מצבם הנפשי של המחזיקים ורצון המיקוח שלהם, ועל כן השאלה העובדתית הינה כמה קיבלו המשיבים 1 עד 5 בפועל תמורת פינוי המקרקעין ולא כמה היו צריכים לקבל בהשוואה לשכניהם.
כך גם, היה על המערער לפעול לטובת שולחיו ולא למקסם רווחיו.
לעניין שכה"ט הנוסף, מפנים משיבים אלו לאשר קבע בית המשפט, ובהתייחס ללשון הרע, הרי שפניה לרשות מוסמכת, אינה יכולה להוות לשון הרע.

20.
המשיבים 6 ו-7 טוענים כי לא הוכחו סכומים נוספים. כך גם, נטען כי אין כל זיקה בין סעיף 46 לחוק החוזים לבין המקרה דנן, מעת שלא הוכח על ידי המערער מה סכום הפיצויים ששולם.
עוד טוענים משיבים אלו, כי מדובר על עדות יחידה כנגד עזבון, וכי היה על בית המשפט לנמק הסתמכותו על עדות יחידה זו, ובמיוחד שהמשיבים הביאו עדות מסייעת של מי שנכח בעת עשיית העסקה, וכשהגרסה נתמכה גם בעדותו של השופט קאפח, אשר לא נסתרה.
עוד נטען, כי כנגד המנהל, לא הוכח ואף לא נטען כי יש מקום להרמת מסך, וכפי שאף נקבע בפסק הדין החלקי.
בהתייחס לחברה, הרי כל שהתחייבה כלפי המשיבים 1 עד 5, לסך של 9,000 דולר בלבד, ובוודאי שלא לסכום גבוה יותר.
כך גם לא הובאה כל ראיה כאילו החברה או המנהל פירסמו לשון הרע כנגד המערער.

21.
במסגרת הדיון בעל-פה, חזר והדגיש ב"כ המערער אודות העברת הנטל למשיבים להראות מה הסכום שאכן שולם, וכשמנגד המערער, כאמור, הראה הכיצד הגיע לסכום של 500,000 דולר, תוך הפניה לעדותו של עבודי ודברי המשיבה 4.
ב"כ המשיבים 1 עד 5, מצא לנכון להדגיש כי בסופו של יום, המערער הינו שלוח וככזה עליו לשמור על האינטרסים של שולחיו.
בנסיבות דנן, המשיבים מטעמי המשפחה, מחלת האב שבינתיים נפטר ושיקולים אחרים, העדיפו לצמצם את מה שהם יכולים לקבל ולהסתפק בסכום שקיבלו באופן מיידי ללא הליכים משפטיים.
עם זאת, לא יכול היה ב"כ המשיבים האמורים לענות לשאלה, אם אכן המשיבים האמורים פנו למערער במטרה לסיים את הסכסוך באותו סכום אם לאו.
עוד הוסיף, כי לא הגישו ערעור, הגם שלשיטתם פסק הדין מוטעה, וזאת הואיל והמשפחה אינה מעוניינת בהליכים משפטיים נוספים.
כך גם, טען כי בית המשפט לא קבע שאכן התקבל סכום מעבר לאותם 150,000 דולר.
בהתייחס לנושא הצמדת הסכום של 6,000 דולר, השאיר ב"כ משיבים אלו, שאלה זו לשיקול דעת בית המשפט. בהתייחס לנושא לשון הרע, לשיטת המשיבים, הרי בעת שפנו ללשכת עורכי הדין, הם אכן חשבו לתומם שמה שנעשה הינו עבירה אתית וכי הוכח תום ליבם הסובייקטיבי.
ב"כ המשיבים 6 ו-7, ציין כי משיבים אלו לא נטלו חלק במכתב ללשכת עורכי הדין. לגופן של הטענות האחרות, נטען כי מצבם של בני הזוג היה שונה מתושבים אחרים, הואיל ובני הזוג כבר לא היו בדירה, אלא נטשו אותה והשכירו אותה. עוד הפנה לאותה עדות של מי שהעיד כי סיכם את הפשרה בין בני הזוג לחברה בסכום הנקוב בהסכם הפשרה, כך גם הובאה אותה ראיה נוספת של עדות השופט קאפח, אשר ציין כי התייעצו איתו לפני שסגרו את העסקה.
עוד ציין, כי אכן לא הוגש ערעור, למרות שלא הוכחה עילה כנגד המנהל.
המערער הסביר מדוע לא הוגשה התביעה בסמוך לאשר גילה, כך גם הפנה לחקירתו של המנהל, אשר הודה כי תיקן את המכתב ללשכת עורכי הדין, הגם שלא יכול היה להשיב מי ניסח את המכתב.
לבסוף נציין, כי ב"כ המשיבים 6 עד 7 ציין כי חבותם המקסימלית הינה רק בהתייחס לסכום של עד 150,000 דולר, הגם שלא הגישו ערעור על פסיקת בית משפט קמא, ומאידך טען ב"כ המשיבים 1 עד 5, כי החבות, ככל שבית המשפט יפסוק סכומים נוספים, הינה יחד ולחוד עם המשיבים 6 עד 7, הואיל ובהתאם להסכם הפשרה, המשיבים 6 עד 7 נטלו על עצמם את חובת תשלום שכה"ט למערער.

דיון והכרעה
22.
לאחר עיון בחומר שהונח לפתחו של בית המשפט ולאחר שנשמעו טענות הצדדים, נראה כי לא רק שצדק בית משפט קמא במסקנתו וקביעתו העובדתית, שאכן שולמו סכומים נוספים מעבר לאותם 150,000 דולר, אלא שבית משפט קמא קמץ ידו בשיעור הפיצוי הנוסף שבו חייב את המשיבים.

23.
ראשית, מדובר בקביעה עובדתית של בית משפט קמא, אשר קבע באופן נחרץ שאכן שולמו סכומים נוספים בגין הפינוי מעבר לאשר ננקב בהסכם הפשרה.
שנית, מעיון בהתנהלות המשיבים, מסקנה זו מחוייבת המציאות היא.

24.
אם נבחן את לוח הזמנים, דומה כי די בו להראות כי אכן המשיבים עשו ככל יכולתם על מנת להימנע מתשלום שכרו של המערער.
ראשית הדברים באותו הסכם שכ"ט מיום 29.10.95. המשכו באותו הסדר זמני בפני
בית משפט השלום מיום 1.11.95, אשר קבע כאמור כי לא יינתן צו מניעה זמני כנגד בני הזוג, וכשהתיק נקבע להוכחות, וכשב"כ החברה שם מציין כי לוח הזמנים שנקבע על ידי בית המשפט שם לשמיעת ההוכחות, הוא השיקול העיקרי להסכמה בדבר ההסדר הזמני.
אומנם, בית משפט קמא התייחס להסכם הפשרה שאושר כאמור ביום 28.11.95, אולם יש להפנות למסמך הערוך בכתב יד והנושא את נייר הפירמה של החברה, ואשר נערך עוד ביום 8.11.95.
במסמך זה, אכן צויין כי מדובר על 150,000 דולר עבור פינוי הדירה, וכשהמנוח היה אמור לפנות את הדירה עד תאריך 23.11.95.
במסמך זה צויין, כי החברה "... לוקחת על עצמה את כל החיובים שמר עובדיה יצחק חייב לעו"ד קלמן קרני
זאת אומרת האחוזים שמר עובדיה התחייב לעו"ד קרני לא כולל את מה שכבר שולם לו בפועל ועו"ד קרני לא יוכל לבוא בכל תביעות וטענות נגד מר עובדיה יצחק וזאת בתנאי שעו"ד קרני לא ייצג את מר עובדיה יצחק בעריכת הסכם זה אלא עו"ד אחר. סעיף זה גם ייכתב בהסכם הפשרה שיוגש לבית המשפט". כך גם נקבע כי יינתן שיק לביטחון של המנהל וכן צויין "הסכם זה יישמר בסוד בין הצדדים עד למועד מסירת החזקה והתשלום".
דהיינו, ימים ספורים לאחר שהמערער הצליח לגרום לכך שבני הזוג לא יפונו מהדירה, ולאחר שפעל את כל שפעל, לרבות מול משטרת ישראל, המשיבים פועלים אחר גבו ותוך שיתוף פעולה מסכמים את האופן בו יוסתרו הדברים מהמערער. אם לא די בכך, הצדדים אף משתפים פעולה בניסוח הסכם פשרה, לפיו יופסק ייצוגו של המערער ובני הזוג ייוצגו על ידי עו"ד אחר.
לא למותר להוסיף, אודות חובת הסודיות שבמסמך זה
.
אם לא די באמור, המשכם של דברים, אותה פניה ללשכת עורכי הדין.
ודוק, פניה זו לא נערכה על ידי בני הזוג או מי מהם לבדם, אלא תוך שיתוף פעולה של המנהל. יתר על כן, תלונה זו אינה עוסקת אך ורק בתשלום ששולם, אלא במכתב זה מבקשים, לכאורה, הפונים לשחרר את המערער מייצוגם, תוך הוספה "ושיחדל מלתבוע שכר שלא מגיע לו בכלל...", תוך שימוש בהיות הנתבעים, כך המכתב, אנשים מבוגרים מאוד בני כ-80 שנה.
אין צורך להכביר מילים בדבר המשמעות של שיתוף הפעולה עם המנהל, כך גם שימוש בכתובתו ככתובת המנוח.
יוער, כי לכאורה על פני הדברים ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, החתימה שבמכתב זה, אינה נחזית להיות חתימתו של המנוח.
השלב הבא בביצוע ויישום המוסכם, הגשת הסכם הפשרה לבית המשפט וללא מעורבות עורכי הדין. בהמשך אומנם ניסו המשיבים, לרבות באמצעות המנהל להסדיר את נושא שכה"ט מול המערער, אולם הסתירו ממנו את הנאמנות בין הראשונה בפני
עו"ד קאפח (כתוארו אז) ובין השניה, הנאמנות בפני
עו"ד פני-גיל. גם בנושא זה, אין צורך להכביר מילים אודות "סוף מעשה במחשבה תחילה", דהיינו, אותה הוראה בנאמנות המתייחסת ללשכת עורכי הדין.

25.
לכל האמור יש להוסיף את אשר נטען על ידי המערער, בכל הקשור למהימנותם או יותר נכון, אי מהימנותם של המשיבים 3 ו-4, וזאת הן בניסיון לטעון אודות אופן החתמת הסכם שכה"ט, תוך שהמשיב 3 מתעלם מכך כי אף הוא חתום על הסכם שכה"ט, כך גם ניסיונה של המשיבה 4 להרחיק עצמה מכל הנטען ביחס אליה.

26.
יתר על כן, מהתנהלותו של המנהל, אשר לכאורה היה מעוניין להסדיר את נושא תשלום שכה"ט ישירות מול המערער, עולה כי כל חפצם של המשיבים ובמיוחד של המנהל, היה למנוע מהמערער לקבל את האחוזים להם הוא זכאי מהסכום האמיתי ששולם תמורת הפינוי.
ודוק, אם אכן מדובר בסכום הנקוב בהסכם הפשרה בלבד, אין כל סיבה להסתרת כל האמור מהמערער, ובמיוחד שהמנהל ביקש לשלם לו את שכרו, אך בגין הסכום הנקוב בלבד.

27.
הנה כי כן, צדק גם צדק בית משפט קמא בקביעתו העובדתית, אשר לא מצאנו כל דופי בה, לפיה ברור כי הסכום ששולם בגין הפינוי עלה על אותם 150,000 דולר שננקבו בהסכם הפשרה.
ודוק, בניגוד לטענת המשיבים, בית המשפט קבע גם קבע קביעה עובדתית הנסמכת גם על מהימנות בשאלה זו, ובכגון דא – וכפי שהדבר נטען בצדק על ידי מי מטעם המשיבים – ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב.
על אחת כמה וכמה, מקום והמסמכים מדברים בעד עצמם ודי בהם להוכיח את מסקנת בית משפט קמא.

28.
וכאן, נפרדת דרכי מדרכו של בית משפט קמא.
בית משפט קמא סבר כי יש להיעזר בסעיף 46 לחוק החוזים, ובהתאם קבע את אשר קבע. סבורני כי בנושא זה, יש ממש בטענות מי מהמשיבים, הואיל ובמקרה דנן לא מדובר על שכר ראוי, אלא טענת המערער לשכר מוסכם שלא שולם, וכשהמחלוקת בין הצדדים עניינה מה הסכום ששולם.
אכן, המערער לא הביא בפני
בית המשפט אלא את אשר היה בידו לאותה אינדיקציה אותה קיבל בית המשפט, שאכן שולמו סכומים נוספים. בהתייחס לשיעורם, כל שיכול היה המערער להביא את אשר למד מהמו"מ של המשיבים 6 ו-7 מול משפחת עבודי, וכפי שהעיד מר עבודי, כך גם כפי שעולים הדברים מתצהיר שנתן המנהל ואותה הקלטה שהוצגה בפני
בית המשפט, ואשר יש בה להוכיח את אשר ביקש המערער להסיק.
בנסיבות כגון דא, סבורני כי קשה לדרוש ממי שהולך שולל, כי יוכל לספק נתונים נוספים בעת שהצד שכנגד עשה ככל יכולתו להרחיק את המערער מאותם נתונים נוספים.
בסופו של יום, הן האמור באותו מסמך בכתב יד והן לאור הסדר הפשרה, כל הכוונה של המעורבים היתה, שהמערער לא ידע מה הסכום המדויק ששולם בגין הפינוי.
קביעה, שבנסיבות שכאלו לא יזכה המערער במאומה, ולמעשה יצא חוטא נשכר, אינה ראויה.
סבורני, כי אם אכן היה מקבל בית משפט קמא מהפן העובדתי את גרסת המשיבים, לפיה אכן הסכום ששולם היה 150,000 דולר בלבד, בכך נסתתמו טענותיו של המערער.
אולם, מעת שהמשיבים עמדו על גרסתם האמורה ומעת שבית משפט קבע שאין אמת בפיהם, שוב היה עליהם לגלות מה הוא אכן הסכום האמיתי ששולם.
ודוק, כל הנתונים מצויים בידי המשיבים, אשר יודעים ידוע היטב אודות הסכומים ששולמו.
אכן, המשיבים בחרו בגרסה שלא התקבלה על ידי בית משפט, הואיל ואם היו מגלים מה הסכום האמיתי, היו מחוייבים ב-6% ממנו, אולם אין להם להלין אלא על עצמם בעת שהעדיפו להביא גרסה שאינה נכונה בפני
בית המשפט, במקום לגלות את מלוא הנתונים שבידם, נתונים אשר מטבע הדברים אינם מצויים בידי הצד שכנגד.

29.
בנסיבות שכאלו, דומה כי בהעדר כל נתונים נוספים, היה על בית משפט קמא לקבל את אותן אינדיקציות שפרש המערער בפני
ו, ובהתאם לקבוע את הסכום שהינו לכאורה, הסכום ששולם בגין הפינוי.
ראו ע"א 8588/06 דלג'ו נ' אכ"א לפיתוח בע"מ (לא פורסם 11.11.10) וכן ת.א. (ת"א) 1094/07 צ'רלטון בע"מ נ' טלראן-תקשורת (1986) בע"מ (לא פורסם 19.5.11), ולבסוף ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2), 800, וכשבמקרה דנן, ניתן לראות באותן אינדיקציות כאותו חומר גולמי אשר מאפשר הסקת וקביעת אומדנה ראויה בדבר הסכום ששולם בגין הפינוי.

30.
בנסיבות דנן, לרבות בהתחשב בהבדלים אשר נטענו בכל הקשור לפינוי משפחת עבודי ולפינוי בני הזוג, דומה כי היה יסוד לאותה אינדיקציה של המערער או לפחות ניתן היה לקבוע סכום אשר הינו בקירוב לאשר ציין המערער.
בנסיבות דנן, נראה לי כי סכום של 400,000 דולר הינו סכום סביר אשר ניתן להסיקו מהנתונים, שעמדו, כאמור, לפני בית משפט קמא.
דהיינו, כי מעבר לפסק הדין החלקי, זכאי המערער לחלקו מתוך הסכום של 250,000 דולר, דהיינו, לסכום של 15,000 דולר בתוספת מע"מ, והכל נכון למועד חובת התשלום וכפי שבצדק טען המערער בעירעורו, ביחס לסכום שפסק בית משפט קמא וכשגם המשיבים, בהגינותם, השאירו נושא זה לשיקול דעת בית המשפט.

31.
בהתייחס לחבותו של המנהל, הרי המנהל לא הגיש ערעור על חיובו, אך למעלה מהנצרך נציין כי סעיף 9 להסכם הפשרה, קובע מפורשות "מיכאל צביון יהיה ערב לקיום התחייבויות החברה היכלי בידור לקיום הסכם זה".
כאמור, בהסכם הפשרה, קמה חבותה של החברה בערבותו של המנהל לתשלום שכר טרחתו של המערער מעבר לאשר שולם בגין הרכיב הראשון, אשר פורט לעיל.
יוער, כי מעבר לכל האמור עד כה, אם אכן מדובר היה בסכום של 150,000 דולר בלבד, מדוע לא מצאו לנכון לציין באופן מפורש בהסכם הפשרה אודות הסכום של 9,000 דולר בתוספת מע"מ?!
אין זאת אלא שהצדדים המעורבים חששו גם חששו מדרישת המערער לקבל מעבר לאותו סכום של 9,000 דולר, וכראיה לכך ניתן גם לראות במסמך שבכתב יד בו לקחה על עצמה החברה את כל החיובים כלפי המערער, ושוב מבלי לציין כי מדובר ב-6% על הסכום המדובר בהסכם הפשרה בלבד.
מכאן, שמעבר לאותה אינדיקציה נוספת לאופן בו ניסו המעורבים להוליך שולל את המערער, הרי חבותה של החברה ובצירוף ערבותו של המנהל, מתייחסים לכל חיוב כלפי המערער ועל כן צודק ב"כ המשיבים 1 עד 5, כי ככל שבית משפט ימצא כי עליהם לשלם סכום נוסף בגין שכה"ט, הרי יש להטיל חיוב זה, למצער, בחיוב של יחד ולחוד.

32.
לא מצאתי ממש בטענות המערער אודות סכום נוסף המגיע לו בגין פעולותיו במסגרת ההליכים המשפטיים או הפניות למשטרה ועוד, שלא בהקשר לקביעתו לשכ"ט בגין דמי הפינוי.
דומה כי צדק בית משפט קמא כי הסכום שנקבע ברכיב הראשון, כלל את כל הפעולות הנדרשות בגין כך ואין להוסיף.

33.
כל שנותר להכרעה עניינו התביעה בעניין לשון הרע.
סבורני, כי גם בנושא זה הצדק עם המערער.
אכן, אין חולק כי קיימת אותה הגנה של סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע. אולם, מדובר ב"הגנת תום לב" ולא ב"פרסומים מותרים". דהיינו, על המפרסם לשון הרע להוכיח הגנתו.
במקרה דנן, אין חולק כי תוכנו של המכתב שנשלח ללשכת עורכי הדין מהווה לשון הרע בהתאם לאמור בסעיף 1 בחוק איסור לשון הרע.
כך גם אין חולק כי מדובר בפרסום.
משכך, נטל ההוכחה על המשיבים 1 עד 5 (בהמשך אתייחס למנהל) להוכיח שאכן עומדים הם בהגנה האמורה.
כפי שנקבע בע"א 788/79 ריימר נ' עזבון המנוח ברקו (דב) רייב, פ"ד לו(2), 141, בקביעתה של הגנה זו, ביקש המחוקק לקבוע איזון ראוי בין שמו הטוב של האדם ובין העידוד להבאתם של עבריינים לדין "... מבלי שהמתלוננים יעמדו בפני
הסיכון של תביעה בגין לשון הרע. הצורך להבטיח את האיזון האמור הוא הקובע את הדרך הראויה לפירושו של מושג תום הלב בסעיף 15(8)..." (שם בעמ' 149).
לכן, גם אם מדובר על מניע פסול, עדיין תיבחן שאלת תום הלב ולאו דווקא בבחינת המוטיב שהביא לתלונה, אלא על פי האמונה באמיתותה של התלונה.
הזדמן לנו לאחרונה לדון בשאלת בחינת תום הלב, בהקשר להגנה האמורה [ראו ע"א (ת"א) 2111/08 גיא זוארי נ' אלכס כהן, עו"ד (לא פורסם 29.5.11) על הפסיקה שהובאה שם], והצורך לבחינת שאלת תום הלב, במיוחד בהקשר לאשר האמין מגיש התלונה.



34.
בית משפט קמא הסתפק בקביעה כי לא ברורה לו מידת תום ליבם של המשיבים, אך מנגד לא טרח לבחון שאלה מרכזית זו והאם אכן האמין המנוח או מי שניסח את המכתב בשמו באמיתות נכונות הפרסום.
משכך, נדרשים אנו לכך.
כפי שנקבע בעניין זוארי לעיל, במקרה דנן קשה לקבוע כאילו האמין מי שניסח את המכתב באמיתות תוכנו. כל הטענה כאילו
מדובר בהופעה אחת בבית משפט וכי זה היסוד לדרישת שכה"ט, ברור שאינה נכונה, הואיל ומדובר בפעולות רבות שביצע המערער, כך גם אמור היה לבצע פעולות משפטיות, כולל ניהול התיק במסגרת ההוכחות, וקשה לקבל כאילו מי שניסח את המכתב האמין כאילו מדובר בהופעה אחת.
יתר על כן, לא בכדי מתייחס המכתב לנושא שכה"ט הנוסף. דהיינו, לא מדובר במכתב תלונה אשר אכן מטרתו כי הגוף המוסמך יברר את הנדרש בירור כנגד התנהלות עו"ד, אלא מדובר במכתב שכל כולו נועד להשתחרר מחיוב כספי בהתאם להסכם שכ"ט תקף ומחייב, אשר המשיבים ניסו להתחמק מהתחייבויותיהם ובמסגרת ניסיונות אלו נכלל גם אותו מכתב שהופנה ללשכת עורכי הדין.
ודוק, כאמור לעיל, לא בכדי במכתב הנאמנות צויין אודות לשכת עורכי הדין.
בלשון אחרת, אם אכן היה ניצב המכתב לבדו, יכול וניתן אולי היה להגיע לתוצאה אחרת, אך לא כן הדברים מעת שמדובר במכתב שהינו חלק ממסכת יזומה מראש של ניסיון להתחמק מתשלום שכ"ט.
מכל מקום, די בכך שבית משפט קמא הטיל ספק בתום ליבו של המפרסם על מנת שהמסקנה שהיה עליו להגיע, הייתה שונה.
על אחת כמה וכמה, לאחר כל אשר ביררנו עד כה ואשר בעקבותיו ניתן לקבוע כי אכן המכתב נכתב שלא בתום לב, וכי למעשה חל האמור בסעיף 16(ב)(1) לחוק איסור לשון הרע, שהוא למעשה המבחן החשוב בהקשר להגנה זו.

35.
המשיבים 1 עד 5 לא התכחשו למשלוח המכתב, אשר לכאורה נכתב על ידי המנוח, ועל כן חבים המשיבים 1 עד 5 בפיצוי המערער.
בכל הקשור למנהל, תשובתו כאילו רק תיקן את המכתב, אין די בה. מעת שהמכתב נושא את שמו כמען של המנוח, וכשלא ניתן כל הסבר ראוי מחד גיסא, וכשמאידך גיסא אותו מנהל אינו מסוגל להשיב מי אכן ניסח את המכתב, דומה כי די בכך לקבוע כי המנהל נטל חלק בפרסום, דהיינו, בעריכת או מעורבות בעריכת המסמך וייתכן ואף שליחתו ללשכת עורכי הדין.

36.
בכל הקשור לשאלת שיעור הפיצוי, אכן המערער דורש את הפיצוי המקסימלי, וזאת בהתחשב בכוונה הנטענת לפגיעה בו, אולם סבורני כי מכתב זה נשלח באותה מסגרת של הניסיון להתחמק מתשלום שכה"ט ולאו דווקא בגין אותה כוונה נטענת.
כך גם, אין להתעלם מכך שהמכתב נשלח ללשכת עורכי הדין, אשר תוך זמן קצר דחתה את הנטען בו.
בהתאם, ייקבע שיעור הפיצוי.

סיכומם של דברים
37.
העולה מהמקובץ עד כה, כי יש מקום לקבל את ערעור המערער, הן בכל הקשור לשכה"ט הנוסף המגיע לו והן בעניין התביעה בגין לשון הרע.

38.
בכל הקשור לחיובים האמורים בגין שכה"ט, הרי יש מקום להטיל את החיוב על כלל המשיבים יחד ולחוד, וככל שמדובר בפיצוי בגין התביעה בעניין לשון הרע, יש לחייב את המשיבים אך למעט את החברה.

39.
כאמור, זכאי המערער, מעבר לסכום שנפסק בפסק הדין החלקי, לשכר טרחה נוסף בשיעור של 15,000 דולר, נכון למועד הסכם הפשרה, דהיינו, 28.11.95. סכום זה עומד על 45,000 ₪ (לפי שער של 3 ₪ לדולר), וכשהמערער זכאי להפרשי הצמדה וריבית מאותו מועד.

40.
בכל הקשור לנושא הפיצוי בגין לשון הרע, נראה לי לנכון להעמיד את סכום הפיצוי על סך של 30,000 ₪, נכון למועד הגשת התביעה בפני
בית משפט קמא.

41.
לאור כל האמור, אני מורה כדלקמן:
א.
במקום החיוב שקבע בית המשפט בעניין 6,000 הדולר, אני מחייב את המשיבים 1 עד 5 מצד אחד, ואת המשיבים 6 ו-7 מצד שני, בחיוב יחד ולחוד, לשלם למערער 45,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 28.11.95 ועד התשלום בפועל. בנוסף, יתווסף לסכום המשוערך כאמור, מע"מ כפי שיהיה שיעורו בעת התשלום.
ב.
בנוסף, אני מחייב את המשיבים 1 עד 5 מצד אחד, ואת המשיב 7 מצד שני, בחיוב יחד ולחוד, לשלם למערער 30,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה לבית משפט קמא ועד התשלום בפועל.
ג.
החיוב בהוצאות כפי שנפסקו על ידי בית משפט קמא, בעינו.
ד.
בנוסף, אני מחייב את המשיבים 1 עד 5 מצד אחד, ואת המשיבים 6 ו-7 מצד שני, בחיוב יחד ולחוד, לשלם למערער שכ"ט עו"ד, מעבר לאשר קבע בית משפט קמא, וזאת הן בגין הסכומים הנוספים שנפסקו, והן לאור קבלת הערעור, בסך כולל של 40,600 ₪.

42.
המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים.
בנוסף, המזכירות תחזיר למערער את הפקדון שהפקיד.


ניתן היום, יא' אב תשע"א, 11 אוגוסט 2011.














עא בית משפט מחוזי 1168/08 קלמן קרני נ' עזבון המנוח עובדיה יצחק ז"ל, ג'ולייט עובדיה, שלום עובדיה ואח' (פורסם ב-ֽ 11/08/2011)