פסקי דין על צבי שפיר | פסקי דין על הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז 1957

1411/09 ער     14/08/2011




ער 1411/09 צבי שפיר נ' הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז 1957








בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו
בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

ע"ר 1411-09 שפיר נ' משרד האוצר ואח'
14.8.2011


בפני

: כב' השופט ישעיהו שנלר
, אב"ד

כב' השופט ד"ר קובי ורדי


כב' השופטת רות לבהר-שרון




המערער:
צבי שפיר

מדרך יתיר 35, מיתר
85025


נגד

המשיבה:
הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז – 1957
.
ע"י ב"כ עו"ד ש. שהם


פסק דין


השופט ישיהו שנלר, אב"ד
1.
במקרה דנן נחשפנו לאחד המקרים הקשים שהובאו בפני
נו במסגרת ערעור בהתאם לחוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז-1957
(להלן: החוק). אין חולק כי המערער יליד 1929, עבר עינויים קשים בחקירת הגסטאפו בשנת 1945 וכי הוא סובל מבעיות רפואיות שונות.
לטענת המערער, עוד בתחילת שנות השישים, החל בפעולות על מנת שיקבל את אשר הגיע לו מהמשיבה. כך גם תיאר המערער את ההחלטות השונות שניתנו בעניינו.

2.
ההליך דנן עניינו הכרה בסכרת ממנה סובל המערער.
ביום 20.2.2006, ועדת עררים לפי החוק, בראשותו של כב' השופט לנדמן (תיק וע' 703/05), החליטה לקבל את הערר שהגיש המערער בחלקו, כך ש-20% מאחוזי הנכות שייקבעו בגין פגימת הסכרת, ייזקפו על חשבון הרדיפות.

במסגרת החלטה זו ציינה הוועדה, כי מעיון בתיקו הרפואי של המערער, עולה כי קיים תיעוד
עוד בשנת 1965, שהמערער סובל מסכרת מסוג 2. אומנם רופא המשיבה סבר כי יכול ומתח קיצוני יגרום לפריצת הסכרת, אולם הדבר נכון אם גילוי הסכרת אירע בסמוך לאירוע שגרם למתח ולא כ- 20 שנה לאחר מכן. חרף האמור, קבעה הוועדה לרבות על סמך דברי בנו של המערער, אודות כך שהמערער שב וחווה את אירועי השואה שנים רבות לאחר מכן, כי אין לשלול את האפשרות שאכן קיים קשר סיבתי בין אשר עבר המערער בשואה לבין הסכרת, אולם הוועדה קבעה שיעור חלקי של הכרה.

3.
המערער לא הגיש ערעור על החלטת הוועדה האמורה, אך פנה בשנת 2008 למשיבה, ודרש הכרה מלאה בפגימה.
בתשובה נענה כי החלטת הוועדה האמורה, חלוטה, ועל כן אין בסמכותה של המשיבה לשנות את החלטת הוועדה.
מערער הגיש ערר לוועדת העררים שבראשותו של כב' השופט פרידלנדר (וע 1215.08), אשר דחתה את הערר שהגיש המערער מאותו נימוק, לפיו נדחתה הפניה נשוא הערר ע"י המשיבה.
עם זאת, נתנה הוועדה צו לקופת חולים כללית, להמציא את התיק הרפואי של המערער בתחום הפנימי ללשכה לשיקום נכים, תוך הוספה "ככל שיגיע לידי המשיבה תיעוד רפואי נוסף אשר קושר את מחלת הסוכרת לתקופה הסמוכה לעלייתו של העורר ארצה, תשקול מחדש עמדתה ותודיע לעורר את החלטתה".
יוער, כי המערער טען בפני
הוועדה קמא, כי עוד טרם עלייתו ארצה עשו לו בדיקת סוכרת, כך גם בשנות החמישים לאחר שעלה ארצה, תוך שטען אודות הסימפטומים כאיבוד הכרה, יובש וצימאון מהם סבל מיד עם עלותו ארצה, כך גם כי קיבל כדורים ואף זריקות אינסולין.

4.
על החלטה זו הוגש הערעור דנן.
בערעורו חזר וטען המערער את עוללות פניותיו השונות למשיבה, כולל לעורכי דין אשר טיפלו בעניינו, אשר מסר להם מסמכים מקוריים, אודות הטיפול הרפואי עוד בחו"ל בשנת 1945, אולם לא שמר עותקים ממסמכים אלו. יתר על כן, לטענתו מסמכים אלו "נעלמו" מתיקו. כך גם הלין על התנהגותה של המשיבה והפועלים מטעמה.

מנגד, חזרה וטענה המשיבה, כי בצדק דחתה הוועדה קמא את הערר, לאחר שבזמנו הוחלט ע"י הוועדה שבראשותו של כב' השופט לנדמן, אשר הוחלט, החלטה שהפכה לחלוטה.
עוד טענה המשיבה, כי בשל נכותו של המערער נקבעה לו נכות משוכללת בשיעור של 77.66% בגין פגיעות שונות.
במסגרת הדיון בפני
נו, עלה על הפרק ההחלטות של ועדת שני, אשר דנה וקבעה את הקריטריונים להכרה במחלת הסכרת כנובעת מאירועי השואה. ב"כ המשיבה טענה כי היה על המערער, לפנות למשיבה על מנת שתיבחן זכאותו בהתאם לאשר נקבע בועדת שני. עם זאת ציינה, כי בהתאם למסמכים שבידה, המערער יוכל לקבל הכרה בשיעור של 75%, וזאת בהתאם לקריטריונים הברורים והחד-משמעיים שנקבעו בועדת שני.
עוד הוסיפה, כי בהתייחס לתיק הרפואי, הרי יכול והדבר יעזור לשאלת מועד גילוי המחלה, אולם אין בידה תיק זה.
במסגרת הטיעון בעל פה, חזר המערער על הטענה כי נעלמו מסמכים רלוונטיים, וכי מאז שנות השבעים כתב למשיבה, תוך שתיאר את הטיפול הרפואי עוד בחו"ל, לרבות כי בגלל הסכרת לא טופל טיפול זה או אחר. בנוסף, טען כי לא הובן כראוי וכי לא טען כי רק בשנת 1965 סובל הוא מסכרת, אלא טען כי מזה 65 שנה סובל הוא מכך.
בהחלטתנו קבענו כי יש מקום שהמשיבה תעשה כל מה שאפשר, על מנת לקדם את עניינו של המערער, הן לאור מצבו הרפואי והן בהתחשב בגילו. כך הוספנו כי מצופה היה מהמשיבה כי לאחר מתן הצו שניתן ע"י הועדה קמא עוד ביום 25.2.2009, תעקוב המשיבה אחר המצאת הנדרש ותפעל בהתאם להחלטת הועדה, וכי לא מקובל עלינו שבחלוף תקופה כה ארוכה, התיק טרם הומצא.
עם זאת, ציינו לשבח את המשיבה, אשר היתה נכונה לבחון ישירות את ההשלכות של מסקנות ועדת שני, וכשצויין כי מצופה שהמשיבה תפעל באופן מיידי ליישום האמור. מנגד, התבקש המערער להמציא כל חומר רפואי שבידו.

5.
ואכן, המשיבה לאחר שבחנה את הנדרש, הודיעה לבית המשפט כי עניינו של המערער טופל ונקבעה לו הכרה בפגימה בנושא הסכרת, בשיעור של 75% על חשבון הרדיפות לעומת אותם 20% שנקבעו טרם לכן. יתר על כן, תיקו של המערער נמצא בהוראת תשלום, בהתאם לאחוזים החדשים, ועל כן נתבקש בית המשפט למחוק את הערעור.

המערער בתגובתו ציין, כי למיטב ידיעתו והבנתו, זכאי הוא לנכות בשיעור של 100%, בהתאם לדו"ח ועדת שני. הנימוק לכך, כי הוא סובל ממחלת הסכרת עוד משנת 1945, ועל כן ביקש להמשיך בערעור.
גם לפי בקשתו של המערער, איפשרנו לו להיוועץ עם משפטן או לנסות ולמצוא מי שייצגו, לרבות במסגרת פרו בונו או כל מסגרת אחרת, אולם הדבר לא צלח מסיבה זו או אחרת, ומכל מקום, ובהתאם לפנייתו של המערער, יש להכריע בערעור לגופו.

6.
למעשה נוכח ההתפתחות מאז הדיון בפני
נו ועד היום, כל שנצרך להכרעה עניינו, יישום החלטת ועדת שני במקרה הספציפי של המערער.

7.
מעיון בדו"ח ועדת שני (ניסוח מעודכן ל- 2.5.2010), עולה כי הועדה קבעה שתי קבוצות של ניצולי שואה. הקבוצה הראשונה, היא המעגל הראשון אשר ביחס אליו התקיימו אחד מהאירועים שקבעה הועדה, כגון: שהות במחנה או בגטו או חיי סתר, וכשאין חולק כי המערער נמנה, אכן, על אותו מעגל ראשון.
בהתייחס לניצולים ממעגל זה קבעה הוועדה, תלות בין גיל הניצול בתום השואה, לבין מועד הופעת המחלה מתום השואה.
בהתאם לקביעה זו, מי שהיה עד גיל 10 בשואה, אם הגילוי היה עד ל- 30 שנה לאחר השואה,
אזי ההכרה תהיה מלאה.
אולם, מי שהיה בתום השואה בין הגילאים 11-20, אזי אם הגילוי עד 10 שנים מתום השואה, רק אז ההכרה תהיה מלאה, ומעת שהגילוי יחול בין 11-20 שנים מתום השואה, אזי ההכרה תהא רק בשיעור של 75%.
הנה כי כן, הואיל והמערער היה כבן 16 במועד הרלוונטי, הרי על מנת שההכרה בפגימה תהא מלאה, יש להראות שהסכרת הופיעה עד שנת 1955 לערך (להלן: המועד הקובע) .

8.
מהמסמכים שעמדו הן בפני
המשיבה והן בפני
נו, עולה כי תופעת הסכרת נזכרת בתחילת שנות השישים ולא טרם לכן.

כפי שנטען על ידי המשיבה, וכך גם מהמסמכים שהוצגו בפני
נו, אין כל איזכור או אינדיקציה שיש בהם להצביע, כי הופעת הסכרת אירעה עוד טרם המועד הקובע.
אכן, המערער חוזר וטוען, כי הוא סבל מתופעות הסכרת עוד בסמוך לתום השואה. יתר על כן, לדבריו אף היו קיימים מסמכים שתיעדו זאת, אולם מסמכים אלו נעלמו.
בלשון אחרת, טענת המערער כי יש ליתן אימון בדבריו, גם אם מדובר בדברים שברפואה,
וכשלמעשה עותר הוא, כי נקבע עובדתית, שאכן הופעת הסכרת נתגלתה עוד טרם המועד הקובע.
עם כל הצער שבדבר, לא נראה כי בסמכותנו ואף ביכולתנו, לקבוע קביעה כאמור.
ככל שמדובר על קביעה עובדתית אשר שונה היא מתיעוד זה או אחר, אין ערכאת הערעור
ובמיוחד לפי החוק, הפורום המוסמך לקביעה שכזו.
יוער, כי למעשה מהפן הפורמאלי, היה עלינו להחזיר את עניינו של המערער למשיבה, אולם, כאמור, בנסיבות המיוחדות של המקרה דנן, מצאנו לנכון לקדם את עניינו של המערער, וכאמור גם המשיבה פעלה בהתאם.
עם זאת נציין, כי במסמך שצורף על ידי המערער, כתביעה לתגמול לאחר המועד הקובע, לא מצויינת הסכרת. כך גם במסמך תביעה לתגמול, ככל הנראה מתחילת שנות ה- 60', הנושא חותמת של אותו עו"ד אשר המערער טען כי מסר את המסמכים לידיו, מתוארות תופעות שונות וכן מחלות שונות, אולם, זכרה של הסכרת לא בא ביניהם.

9.
הנה כי כן, המשיבה הכירה בפגימה בגין הסכרת, בהתאם לקריטריונים כפי שנקבעו ע"י ועדת שני, ולצערנו לא מצאנו כל תיעוד שיהיה בו להצביע על גילוי תופעת הסכרת במועד מוקדם מהמועד הקובע.
כאמור, עם כל ההבנה, אין אנו יכולים לקבוע כי עובדתית אכן הופעת הסכרת חלה טרם
המועד הקובע.

10.
רשמנו בפני
נו את אשר ציינה המשיבה, בכל הקשור לנושא השיניים.

11.
לאור כל האמור, דומה כי בפועל אכן ההכרה בפגימה של הסכרת הוגדלה מאותם 20% ל- 75%, ובכך למעשה תם הדיון בערעור.

12.
בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

13.
המזכירות תמציא העתק מפסק הדין למערער בהתאם לכתובתו דלעיל, כך גם לב"כ
המשיבה.

ניתן היום,
יד' אב תשע"א, 14 אוגוסט 2011.



ישעיהו שנלר
, שופט
אב"ד

ד"ר קובי ורדי
, שופט

רות לבהר-שרון
, שופטת










ער בית משפט מחוזי 1411/09 צבי שפיר נ' הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז 1957 (פורסם ב-ֽ 14/08/2011)