פסקי דין על רפאל מלול | פסקי דין על אסתר מלול | פסקי דין על הרב משה גבאי | פסקי דין על משה לוי | פסקי דין על ירון שריקי ואח' |

699-01/10 א     14/08/2011




א 699-01/10 רפאל מלול, אסתר מלול נ' הרב משה גבאי, משה לוי, ירון שריקי ואח'








st1\:*{behavior: }
בית משפט השלום בראשון לציון



ת"א 699-01-10 מלול ואח'
נ' גבאי ואח'






בפני

כב' השופטת
ד"ר איריס סורוקר


התובעים

1
.
רפאל מלול

2
.
אסתר מלול
ע"י ב"כ עו"ד אמנון גולן


נגד


הנתבעים

1.הרב משה גבאי
– התביעה נדחתה
2.משה לוי
3.ירון שריקי
4.משה אילוז
5.מאיר כבסה – התביעה נדחתה
6.דניאל דואני – התביעה נדחתה
7.רפאל אמסלם
8.אברהם בן זקן – התביעה נדחתה
9.שי ראלי
ע"י ב"כ עו"ד יוסי רייטר




פסק דין


כללי
בפני
תביעה שענינה נזקי גוף. התובע טען כי הותקף ביום 31.11.2008 ע"י קבוצת מתפללים (משה לוי
, משה אילוז, ירון שריקי, שי ראלי, רפאל אמסלם), בכניסה לבית הכנסת "שער ציון" בבת-ים. לדבריו, הנ"ל ניסו למנוע ממנו להיכנס לבית הכנסת בערב שבת, ונקטו באלימות כנגדו וכנגד אשתו; כדבריו: "כולם שוב מנעו ממני להיכנס דחפו אותנו שוב ושוב, ירון שריקי דחף את אשתי, אמרתי לו אל תיגע בה, ואז הוא נתן לי בעיטה ברגל ודחף אותי ונזרקתי כשלוש מטר אחורה, נפלתי על הראש והתעלפתי קצת, אז אמסלם אמר אל תאמינו לו הוא ארטיסט גדול, ואז אחד המתפללים עזר לי לקום, התחלתי לדמם דימום מהראש, ובזמן שהייתי על הרצפה הם המשיכו ובעטו בי בעיקר משה לוי
ושי ראלי ורפאל אמסלם" (ס' 9 לתצהירו).


הנתבעים הכחישו את טענת התקיפה. הם הודו, כי אמנם ביקשו למנוע את כניסת התובע לבית הכנסת, וזאת מחמת שלדבריהם נהג בתוקפנות כלפי מתפללים, ובאלימות כלפי ילדיהם; אך הנתבעים שללו כי היכו או בעטו בתובע (ס' 17 לתצהירו של מר לוי; ס' 14 לתצהירו של מר שריקי; ס' 15 לתצהירו של מר אילוז). מר שריקי הצהיר (בס' 8 לתצהירו): "...אמרתי לו כי לא ניתן להמשיך בצורה כזאת, וכי לא יתכן שימשיך בהתנהגותו זו, אמרתי אינך יכול לבוא לבית הכנסת ולהרביץ לילדים. בתגובה החל התובע לדחוף אותי, לא זזתי, ואכן חסמתי עם האחרים את הכניסה לבית הכנסת". לטענת הנתבעים, באירוע הנ"ל התובע ואשתו היו אלה שתקפו אותם, בין השאר תוך שימוש בחפץ חד בו אחזה גב' מלול (למשל, ס' 12-11 לתצהירו של מר לוי). התובע אמנם נפל על הארץ, אך זאת כתוצאה מכך "שהשתולל ונהדף לאחור" (למשל, ס' 11, 16 לתצהירו של מר אילוז).


המחלוקת בין הצדדים מתייחסת למישור העובדתי והמשפטי. בפן העובדתי, התובע טען כי הותקף באלימות, ואילו הנתבעים השיבו כי התובע ואשתו הם שתקפו אותם, ואילו הם אך התגוננו – וכך נפל ונפגע. בהיבט המשפטי, התובע טען כי בוצעה כנגדו "תקיפה", במובנה לפי פקודת הנזיקין. הנתבעים השיבו כי פעלו מתוך "הגנה עצמית" אזרחית, כקבוע בסעיף 24 לפקודת הנזיקין, וכי התובע "הסתכן מרצון" (ס' 5 לפקודת הנזיקין).


במישור הדיוני
: מטעם התובעים הצהיר כל אחד מהם, והעיד קצין המשטרה מר ניסים ואנונו. מטעם הנתבעים הצהירו הרב משה גבאי
, מר משה לוי
, מר ירון שריקי, מר משה אילוז, מר מאיר כבסה, מר דניאל דואני, מר רפאל אמסלם, מר שי ראלי ואברהם בן זקן.
המצהירים נחקרו בפני
(למעט מאיר כבסה, דניאל דואני, ואברהם בן זקן, אשר ב"כ התובעים ויתר על חקירותיהם – ר' פ' ע' 46 ש' 5-4). ב"כ הצדדים סיכמו בכתב. להלן אנתח את התשתית הראייתית, וממנה תוסקנה המסקנות המשפטיות.


הפן העובדתי
מן התשתית הראייתית עולה תמונה עגומה בכל הקשור להתנהלות התובע בבית הכנסת הנ"ל. למרבה הצער, ניכר כי התובע לא הצליח להשתלב בקהילה – וזאת על אף מאמציו הכנים של הרב גבאי - ופעל כלפי המתפללים מתוך הצקה והטרדה. הרב גבאי תיאר את נסיונותיו, כרב בית הכנסת, להניא את התובע מהתנהלותו התוקפנית (פ' ע' 39 ש' 22-5):


"ניסיתי במשך כל השנים, הגעתי בתור בחור צעיר לבית הכנסת אדון מלול כבר היה, יכול להיות אבא שלי, כל הזמן היו תלונות של המתפללים שביקשו שאעשה שלום בינם לבינו. בתור בחור צעיר ניסיתי פעם, פעמיים, שלוש, היו אנשים שכבר עברו מבת ים, אדון ניסים סויסה, גר במודיעין, היו מריבות גדולות איתו, ערב ראש השנה או כיפור, הגיע וביקש שאבקש מאדון מלול שישלימו ביניהם, דיברתי בחוץ עם התובע, עם הגבאי אליהו אברג'יל היו סכסוכים בינו לבין הגבאי, הגיע הרבה פעמים כמעט לתגרות ידיים. בתור הזמנה היה אומר לו בוא נצא החוצה, לא ראיתי מכות. ניסיתי לדבר על ליבו ולהסביר לו שיש לו הרגשה שרודפים אותו, למשל אם גבאי עומד ואומר שהוחלט לשלם 10 ₪ לבית הכנסת, החליט שזה מכוון נגדו. אך היו כמוהו רבים שלא שילמו, או שהוחלט לא לעמוד ליד ההיכל בגלל ספר התורה, החליט שמכוון אליו. ניסיתי להסביר לו שזה לא מכוון נגדו. לא באופן אישי. במשך השנים קניתי לו מכספי, כדי לנסות לעשות אוירה נעימה בבית הכנסת. זה לא הצליח... ניסיתי כל השנים, עד התקופה אחרונה. באו אליי מתפללים בטענות שהדברים חורגים ממצב נורמלי. הורים התלוננו שהילדים הותקפו. הילד שלי בא אליי אחרי הסיפור ואמר לי, אלעזר מנחם, ילד בן 6 שגם נדחף.
...
אני יכול לומר מה ראיתי ומה שמעתי. אני יושב בפני
ם, אני לא רואה. אני שומע הדברים לאחר שנעשו. אני שומע צעקות של אבא, אוי ואבוי אם תגע עוד פעם בילדיי. שמעתי הדברים, באו אליי בתלונות. דיברתי עם האמא של דה קסטרו, הוא סובב אותו ודקר אותו עם לולב".

העדים תיארו הסלמה בהתנהלות התובע, שביטויה בגילויי תוקפנות כנגד ילדים. מר לוי העיד: "אני מדבר על פגיעה בילדים... נגע בילדים שבת לפני, שם רגל לילד... שבת לפני יש תלונות במשטרה שם רגל לילד וניסה להפיל אותו, מוצאי שבת פגע ביהל שמש. ראיתי אותו. סה"כ הפגיעות שלו בילדים בערך 6-5... הבעיה שאחרי מה שהיה איתו עם הפגיעה בילדים, זה עבר כל גבול, היה נראה לי שאי אפשר להמשיך לתת לו להיכנס לבית הכנסת עד שלא מטפלים בנושא על פי חוק כמו שצריך" (פ' ע' 25 ש' 31 עד ע' 26 ש' 8). מר לוי הרחיב (פ' ע' 28 ש' 28 עד ע' 29 ש' 2):


"אישית ראיתי שני מקרים, לא הגבתי, הערתי לאדון, לאן הגעת, מילא מבוגרים, ילדים. הערתי לו למה הוא מתנהג ככה. מבחינתי זה היה מאוד חמור. זה היה נראה מוזר שאדם כזה ימשיך ויבוא לבית הכנסת להתפלל והכל. יש לציין שאנו סובלים מהתובע, פשוט מאוד סובלים ממש, כל הנתבעים, כל מתפללי בית הכנסת".

מר לוי הדגיש את נושא ההתנכלויות לילדים (פ' ע' 30 ש' 1-15):
"יהל שמש מוצ"ש, עוד דבר שאסור לעשות בבית הכנסת זה להסתיר לו, זה פשע גדול. הילד הזה היה אולי בן 13,12, רזה וקטן. הוא "בשיא חוצפתו" עמד לפני הכיסא של התובע, בשדה ראייתו, ישבתי וראיתי את זה מצד שמאל שלי, הוא קם ותפס את הילד בחולצה ופשוט זרק את הילד, מה אתה מסתיר לי. הייתי בשוק והמום, הסתכלתי עליו לראות גם אם עוד אנשים ראו, מצד אחד אם היו עושים זאת לבני, לא ידעתי מה אני אמור לעשות, סיפרתי את המקרה לאשתי כששבתי הביתה. הלכתי ישבתי ליד הילד, הוא התיישב בסוף בית הכנסת, אמרתי לו לא נורא לא קרה כלום. אותו ילד מאז לא בא להתפלל בבית הכנסת. בימים האחרונים הוא החל לבוא אלינו בשבתות. הוגשה במשטרה תלונה על המקרה ע"י אביו. המקרה הזה שבועיים לפני האירוע שלנו בערך, אני לא זוכר. המקרה השני היה בשבת בבוקר שבוע לפני האירוע המדובר. כרגיל פותחים את ההיכל מוציאים ספר תורה, הוא ראשון שאף אחד לא יהיה לפניו, אנו רגילים לזה. מוציאים את ספר התורה הוא הולך אחריו עד לתיבה אסור להיכנס לפניו, רגילים, יודעים מזה. ילד אחד בשיא חוצפתו הלך לפניו, הלכתי מאחורה ואני רואה את התובע פשוט שם לילד רגל ודחיפה. הילד מעד, תפס בידית של הכיסא והצליח לקום, הוא לא נפל, המשיך ללכת ושוב התובע עושה את אותו הדבר שוב. במקרה הזה לא הגבתי אני חושב שעוד מתפלל נוסף ראה את זה. מסרתי עדות במשטרה. אם היה אפשר לצלם את הפנים שלו כשהוא עשה את זה, ממש עם כוונה להפילו, הפרצוף היה מסביר הכל".

מר לוי תיאר את התובע כמי שאינו מאפשר לאיש להימצא בסביבתו: "בשורה שלו אסור לשבת, זה אדם שבארבע אמות שלו אסור לעמוד, אסור להתעטש חס וחלילה, אסור להשתעל. ... קללות הזמנה לבחוץ, בוא בחוץ אני אראה לך מה זה. זה משפט שכיח אצלו... אומר אני אשרוף אני ארצח, הוא היה מנופף, היה לו פותח מכתבים כזה ארוך מחודד טוב, כל מי שהתקרב אליו הוא נופף בזה. הסגנון שלו זה כל הזמן לחפש ריב" (פ' ע' 29 ש' 15-7).


מר
אילוז העיד אף הוא: "לאור המקרים שהיו לאחרונה שהיתה אלימות עם ילדים, כל עוד זו היתה אלימות כלפינו, יכולנו לא להגיב בצורה חריפה אלא להשלים עם זה, אולי זה ישתפר או משהו, אך כשהגיע למצב של אלימות כלפי ילדים, היתה אלימות כלפי ילדי... הוא תקף את בן שלי והלכנו והגשנו תלונה. הלך ותקף עוד ילדים, יהל שמש, יחד עם הבן שלי הגשנו תלונה במשטרה ולא עשו שום דבר... [התקיפה] של דה קסטרו, זה היה מה ששבר את גב הגמל. ... זו היתה תקיפה רצינית, הוא דחף אותו, לא הייתי כך סיפרו לי... כשהוא נתקל בחוץ בילדים הוא מאיים עליהם, הם לא רצו לבוא לבית הכנסת." (פ' ע' 34 ש' 31 עד ע' 35 ש' 15).


גם מר אמסלם תיאר הסלמה בהתנהגות התובע (פ' ע' 44 ש' 31-24):


"ההסלמה התבטאה בקללות וגידופים. בשבתות, חגים, הזדמנויות התכנסות שונות בבית הכנסת, בזמני שמחות בבית הכנסת, עם אנשים שבאים לעשות בר מצווה ושבת חתן בבית הכנסת. התובע היה דואג להתפרץ בכל הזדמנות, סבלנו בשקט ולאורך זמן רב. היתה עליית מדרגה בהתנהגותו. כשאנו ספגנו הוא החליט לפנות לילדינו. אמנם לילד שלי לא הרביץ, מספר ילדים אחרים של מתפללים הוא כן היכה ותקף. בס' 9 הצהרתי שאנו בצורה ממש ספונטנית החלטנו לתפוס אותו מחוץ לבית הכנסת, לדבר איתו, לדבר להיגיון שלו, לפשט של העניין, להסביר לו, אדוני, אתה אדם מבוגר, תתנהג כמו מבוגר ומכובד, אל תרביץ לילדינו, אל תתקוף, אל תזמין אותי בכל הזדמנות לדו קרב בחוץ, אני בא להתפלל".

המתפללים לא מיהרו לדרוש את התרחקות התובע מבית הכנסת. כפי שציין מר לוי: "אין עניין לקחת יהודי ולהגיד לו לחפש מקום אחר. אם הוא יכול להישאר ולא לתקוף אחרים זה תמיד עדיף. הרב היה קונה לו עליות ומצוות ופתיחת ההיכל כדי לסדר את העניין שאולי הוא יחשוב עלינו אחרת, ויבין שלא באמת כמו שהוא חושב שהכל נגדו ושעושים לו דווקא" (פ' ע' 30 ש' 28-25). ואולם, דומה כי מים הגיעו עד נפש. מר לוי הסביר: "אדם כזה שיושב ולמגיע רק להזיק, אני חושב שזה בא בבוקר בלי תפילין וטלית, מובן שבא להזיק ולהציק לא בא להתפלל, בא סתם לשבת בבית הכנסת. זה עושה אווירה לא טובה, בא בשביל לתקוף, תככים ומריבות בבית הכנסת, לא צריך לבוא לבית הכנסת לבוא לעשות זאת... הוא לא בא לשם המטרה שלשמה נועד בית הכנסת אלא למטרות אחרות" (פ' ע' 32 ש' 16-11).


כנגד התובע הוגשו תלונות במשטרה. מר לוי העיד על תלונה שהוגשה בענין תקיפת הילד יהל שמש (פ' ע' 25 ש' 32 עד ע' 26 ש' 1).
מר אילוז העיד על התלונה שהגיש בגין תקיפת בנו (פ' ע' 35 ש' 1). הוא העיד על מקרה נוסף שבגינו התלונן: "היה פה ארוע מקרה באמצע שבוע שהוא בא ותקף אותי ונתן לי בוקס חזק בגב, הייתי בוולפסון, יש לי אישורים. הוא תקף אם את משה לוי
. הזמנו שוטר והגשנו תלונה. גם פה כרגיל כמו כל התלונות שהגשנו לא נעשה שום דבר. צריך לבדוק מה קורה במשטרה..." (פ' ע' 38 ש' 32-29).


התובע הודה כי נהג לחרוט את שמו שוב ושוב על כסא בית הכנסת, לדבריו "כדי שלא ישבו לי במקום" (פ' ע' 11 ש' 8-7; כי גם תמונות נ/1א, נ/1ב, נ/1ג). מעדותו עולה כי חש רדוף. לדבריו: "הם כותבים כל מיני סמרטוטים שחורים על הכסא שלי, שמים מלח, קמעים. לא ראיתי את זה אני לא יכול לצלם, לא צילמתי, הם מציתים ומדליקים אותי ומצלמים אותי בכוונה. תראה איזו קבוצה, אני נגדם לבד" (פ' ע' 12 ש' 5-3). וכן: "הם עושים לי דווקא דברים שאני לא אתפלל, שאני אצא מבית הכנסת, אני 30 שנה בבית הכנסת" (פ' ע' 12 ש' 19-18). במהלך חקירתו הוקרן סרטון מתוכנית טלויזיה שתיעדה התנהגות מצד התובעים בבית המשותף בו עם מתגוררים ("שומר מסך" של אמנון לוי, פ' ע' 14 ש' 20-6). בסרט נראה התובע מפרק מזוזות; התובעת נראית זורקת שקית אשפה ממעלה המדרגות ותולשת פרוספקט עם תמונת רב (פ' ע' 14 ש' 18-15). התובע הודה כי זיהה עצמו בסרט, ואישר שעקר מזוזה (פ' ע' 14 ש' 29-27 וכן ע' 15 ש' 2-1). התובעת מצידה הכחישה שזרקה זבל או תלשה תמונות (פ' ע' 20 ש' 31-27). לאחר מכן אישרה שזרקה קליפות ביצים על מכוניות השכנים (פ' ע' 21 ש' 3-1). יוער כי עדותה היתה מבולבלת ביותר, והיא התקשתה להשיב לשאלות.

כאן המקום לציין כי התובע הורשע בעבר, מכח הודייתו, בעבירות של תקיפה ואיומים במספר מעשים שונים (ר' הכרעת דין בת"פ 24745-04-10, בימ"ש שלום ראשל"צ, מיום 11.10.2010, נ/2).


ההסלמה בהתנהלות התובע, ובמיוחד התנכלותו לילדים, הובילה לגיבוש החלטה בקרב הנתבעים, למנוע מן התובע להיכנס לבית הכנסת: "לפה לבית הכנסת הוא לא יוכל יותר להיכנס" -- כדבריו של מר לוי (פ' ע' 31 ש' 2). מר אילוז תיאר: "מה שקרה לדה קסטרו שבוע אחד קודם לכן, זה מה ששבר את גב הגמל. אז החלטנו, כשהוא נכנס לבית הכנסת, למנוע ממנו להיכנס. מה זה למנוע? ביקשנו ממנו שלא יעשה בעיות ויפסיק עם ההתנהגות שלו. אז הוא התפרץ ולא רצה לענות לנו בכלל, בא להיכנס ואמר לא מענין אותי מה אתם רוצים, אני רוצה להתפלל. מנענו ממנו את הכניסה" (פ' ע' 35 ש' 25-22). ובהמשך: "היו מקרים קודמים, ואנו רצינו לדעת שמקרה זה לא יקרה שוב. לכן הסברנו לו שאנו מוכנים שיכנס בתנאי שלא יתעסק עם הילדים. הוא לא קיבל על עצמו את זה, לא רצה לשמוע אותנו, בא להידחף ומנענו ממנו את זה" (פ' ע' 36 ש' 15-13).


ההחלטה למנוע מהתובע את הכניסה לבית הכנסת היתה ספונטנית, והתקבלה בעת שהנתבעים הגיעו לבית הכנסת, בחוזרם מן המקווה (ר' בעדותו של מר לוי, פ' ע' 31 ש' 11-9 וכן בע' 33 ש' 20-16). מר אילוז העיד: "... החלטה, כן. ברגע שראינו אותו נכנס החלטנו. כשאני אומר החלטנו הכוונה אלי לירון שריקי ולמשה לוי
" (פ' ע' 38 ש' 10-9).


הארוע מיום 31.10.2008 התפתח בשני שלבים. בשלב הראשון, מר לוי, מר אילוז ומר שריקי פנו בדברים לתובע בעת שהגיע לרחבת בית הכנסת. התובע סירב לשוחח עמם, ניסה לפלס לו דרך לבית הכנסת, נחסם ע"י חומה אנושית שיצרו לוי-אילוז-שריקי, הסתובב וחזר לביתו. מר לוי תיאר (פ' ע' 31 ש' 16-12):


"ובאמת ברגע שהוא הגיע לבית הכנסת חשבנו שאם נפנה אליו יפה, תשמע הגזמת ועברת כל גבול ואתה תוקף ילדים והכל, לך תתפלל ואל תבוא לפה. שלא יכנס לבית הכנסת, הוא הגיב ישר בתקיפות ודחף את שריקי ואמר מי אתם שאני לא אכנס ואתם לא תיתנו לי ואז התחיל קללות ואיומים... זה היה אירוע ממש קצר, הוא הלך. הייתה תקיפה קלה מצידו וחשבנו שזה נגמר".

גם מר שריקי העיד: "הושטתי לו יד לשלום (מדגים), מה שלומך, לא ללחוץ יד לא כלום, הוא לא נתן יד אלא דחף" (פ' ע' 41 ש' 24). מר אילוז סיפר כי דרשו מהתובע התייחסות לתקיפות הילדים, וביקשו ממנו לחדול: "נכון שהחלטנו לא לתת לו להיכנס אל אם כן יחזור בו. ביקשנו ממנו לחזור בו. ביקשנו: אני, ירון שריקי, משה לוי
. אני בפירוש אמרתי לתובע, עמדתי מולו ואמרתי לו אתה מוכן להפסיק עם האלימות כנגד הילדים, לא התייחס לשאלה, התפרץ בפני
ם לכיוון בית הכנסת. דחף אותנו לכיוון בית הכנסת. אותי הוא דחף. אני עמדתי, ומשה לוי
וירון שריקי לא נתנו לו להיכנס" (פ' ע' 36 ש' 25-22).


חלקו הראשון של הארוע הסתיים בכך שהתובע עזב את המקום, וללא פגיעה גופנית. ואולם, התובע לא הסכין עם הדרישה שלא להיכנס לבית הכנסת. הוא חזר כעבור זמן קצר, נחוש להיכנס, ומלווה באשתו – אשר אחזה בידה בפותחן מעטפות. מר לוי תיאר: "הם חזרו אחרים לגמרי. הוא לא חזר כמו שהוא הלך. הם חזרו כמו שני חיילים שבאו להילחם, היא נופפה עם פותחן המעטפות. זה היה צעקות לא נורמליות, באה בצעקות. שמענו אותה מגיעה מהרחוב. איפה הרב הזה? אני אהרוג אותו, אני אשרוף אותו, אני אשרוף את כל בית הכנסת, את כל המתפללים, אני ארצח אתכם" (פ' ע' 32 ש' 21-18).


התובעת תקפה את מר לוי: "לא ציפינו שיחזרו, ציפינו כשהלך הביתה זה נגמר. היא [התובעת] היתה הרבה יותר פעילה פה, לי אישית משכה בזקן, הרביצה לירון [שריקי]. באה קודם כל, איפה אילוז, איפה לוי, באה עם השמות, איפה אמסלם, איפה שריקי, כך היא באה נסערת. אני ארצח אותם, אני אעשה להם, איומים, ברגע שראתה אותנו התחילה לתקוף, קללות תמיד נמשכו, תמיד רצה להגיע לרב, אני אשרוף את הרב, תנו לי להיכנס" (עדותו בפ' ע' 32 ש' 33-30). מר לוי העיד כי התובעים "באו טעונים, עם מטרה מסוימת", וסבר שרצו "לבצע את כל האיומים שיצאו להם מהפה, אנו נעשה ונעשה. כמובן, בטח לא התכוונו לרצוח" (פ' ע' 34 ש' 9-7).


גם מר אילוז העיד על אלימות התובעת: "אשתו באה, היא והוא ביחד, באו ונכנסו בכוח. כולם התרחקנו ממנה כדי שלא תהיה לה עילה. היא אישה. לא רצינו מגע. היא הכניסה עצמה למחסום ששמנו. נתנה לירון שריקי מכות ובעטה בו" (פ' ע' 37 ש' 14-12). מר אילוז תיאר: "[התובע] בא עם אשתו ועשו כעס כזה, איום ונורא, באה עם צעקות וקללות. לא רק בית הכנסת שמע, גם כל הדיירים בבניינים מסביב, כולם החלו לצאת מהחלונות, קיללה את הרב, אותי, פעם ראשונה שקוראת לי בשם..." (פ' ע' 38 ש' 16-14). מר ראלי תיאר: "[התובעת] ניסתה לתקוף עם משהו חד שהיה לה ביד, מפתח או משהו, פשוט להשתולל עם הדבר הזה" (פ' ע' 43 ש' 24).


מחוץ לבית הכנסת התפתחה "מהומה גדולה" (ר' עדותו של מר אילוז, פ' ע' 37 ש' 17; עדותו של מר אמסלם, פ' ע' 44 ש' 13). "כולם יצאו, שמעו את הצרחות ויצאו מבית הכנסת... מעריך שבין 100 ל- 120 אנשים היו בבית הכנסת, מתוכם יצאו כ- 70 אחוזים, משהו כזה. הרבה אנשים יצאו החוצה מהצעקות שלהם" (עדותו של מר לוי, פ' ע' 32 ש' 28-21). יוער כי הרב גבאי התפלל באותה עת תפילת "שמונה עשרה" עם גבו לקהל, ולא יצא אל מחוץ לבית הכנסת (ר' עדותו בפ' ע' 40 ש' 9-7 וכן ר' עדותו של מר לוי בע' 32 ש' 23
ושל מר
אילוז בע' 38 ש' 7-6).


נפילת התובע התרחשה כך: ה"ה לוי, אילוז ושריקי חסמו בגופם את כניסת התובע לבית הכנסת. התובע דחף את מר שריקי, בנסיון לפלס לעצמו דרך קדימה, אך שריקי דחף אותו חזרה. אז נפל התובע
על הארץ. מר לוי העיד: "הוא נפל כתוצאה מהתקיפה שלו. הוא ניסה לדחוף אדם כמו שריקי, התובע נראה בערך כחצי ממנו. ירון שריקי לא זז ממקומו. היו דחיפות נגדיות להגנה עצמית אם איני טועה ..." (פ' ע' 28 ש' 9-8). גם מר אילוז תיאר (ע' 37 ש' 6-1):


"ת.הוא בא ונכנס בהתפרצות, ירון שריקי עמד ולא נתן לו להיכנס. הוא החל לדחוף את עצמו בריצה
ש. נהדף, זה מישהו שמתרחק ממך
ת. זה אחד שבא במהירות ואז מההיתקלות נהדף אחורה. הוא בא ורצה להיכנס בכוח חזק. הוא מהיר מאוד, אני מכיר אותו הרבה שנים, מר רפאל מלול
. מאוד מאוד מהיר. אני יכול להוכיח. באותו רגע שהוא לא נתן לו להיכנס. הוא רץ, יש 20-25 מדרגות. יושבים הפיקוח בד"כ. יש פקח תורן, רץ לכיוון בריצה איומה. של ילד בן 20. כולם ראו את זה. כל מי שהיה בחוץ".

מר שריקי העיד שראה את הנפילה (פ' ע' 41 ש' 9-5): "ראיתי אותו נופל. איך הוא נפל? כשרפי בא להיכנס לבית הכנסת, כשאני עמדתי... עמדתי ברחבה, אני מדבר על נפילה אחת שהייתה. עמדתי ברחבה, אחרי שרציתי לדבר עם רפי לגבי מה שקרה ומה שקורה בבית הכנסת, אין בעיה תבוא להתפלל, אל תעשה בעיות, אל תקלל אל תרביץ לאנשים, הוא לא היה מוכן לשמוע, תוך כדי הליכה בא ודחף אותי ונהדף אחורה ונפל".


קצין המשטרה ניסים ואנונו תיאר ש"היתה המולה, אנשים מדברים בטונים גבוהים... אני זוכר את התובע בוודאות ... שטען שלא נותנים לו להיכנס לבית הכנסת. היה מאוד נסער... היתה המולה. האיש היה מאוד נסער" (פ' ע' 8 ש' 24-16). השוטר לא ראה כיצד התובע נפל, שכן הגיע למקום לאחר הנפילה. יוער כי השוטר לא זיהה פגיעה חיצונית (פ' ע' 9 ש' 33-27).

מן התשתית הראייתית עולה, כי הסיבה המיידית לנפילת התובע היתה הדחיפה שקיבל ממר שריקי. מר שריקי דחף את התובע, משום שהתובע דחף אותו קודם לכן במטרה להתקדם, ולהתגבר על "החומה האנושית" שמולו. בזמן זה, התובעת נופפה בפותחן מעטפות, צעקה וקיללה בקולי קולות. התובע דחף את מר שריקי, נהדף ונדחף חזרה לאחור, ונפל.

ההיבט המשפטי
הדין אוסר על אלימות. חברה מתוקנת סולדת ממופעים של תוקפנות כנגד הגוף, על כל צורותיהם. דומה שאין צורך להרחיב: האלימות פוגעת באוטונומיה של האדם, ובזכותו לשלמות הגוף ולכבוד. אך שלילת האלימות מעוגנת לא רק בחירות של הפרט; היא יונקת גם מן האינטרס הציבורי הכולל, לקיים חברה. האלימות מחבלת באושיות הסדר החברתי ואינה מאפשרת חיים משותפים. לכן, שלילת האלימות מהווה גם צורך חברתי-הישרדותי.


בד בבד - ומתוך אותו רציונאל חברתי ממש -
הדין מצייד את הפרט בכלים להגנה עצמית, הכוללים שימוש בכח מתון להדיפת אלימות נגדית. אחד מביטויי ההגנה העצמית מצוי בסעיף 24 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], המקנה לנתבע הגנה מפני עוולת התקיפה, אם השתמש בכח סביר ומידתי על מנת להגן על עצמו או על זולתו. הוראה זו קובעת כדלקמן:


"בתובענה על תקיפה תהא הגנה לנתבע אם –


(1)
עשה את המעשה בסבירות כדי להגן על עצמו או על זולתו מפני פגיעה בחיים, בגוף, בחירות או ברכוש, והיחס בין הנזק שסביר היה שייגרם מהמעשה לבין הנזק שסביר היה שיימנע על ידיו, היה סביר;
מיום 25.6.2000
תיקון מס' 9
ס"ח תש"ס מס' 1742
מיום 25.6.2000 עמ' 213 (

ה"ח 2832
)
החלפת סעיף 24(1)
הנוסח הקודם:


(1)
עשה את המעשה כדי להגן על עצמו או על אדם אחר מפני שימוש בכוח שלא כדין מצד התובע, ובמעשהו זה לא חרג ממידת הנחיצות הסבירה לאותה מטרה, והיחס בין הנזק שגרם לתובע בתקיפה זו לבין הנזק שרצה למנוע לא היה בלתי סביר;

(2)
השתמש במידה סבירה של כוח כדי למנוע את התובע מהיכנס שלא כדין למקרקעין, או כדי להרחיקו מהם אחרי שנכנס אליהם, או שהה בהם, שלא כדין, והכל כשהנתבע היה תופשם או פעל מכוחו של תופשם; ואולם אם נכנס התובע, או ניסה להיכנס, למקרקעין שלא בכוח, תנאי להגנה הוא שהנתבע ביקש תחילה את התובע שלא להיכנס לשם, או לצאת משם אחרי שנכנס, ונתן לו הזדמנות סבירה למלא בקשתו בדרכי שלום;"


ביטוי סטטוטורי נוסף לשימוש מותר בכח מצוי בסעיפים 18-17 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, הקובעים לאמור:


"17.
המחזיק במקרקעין זכאי לדרוש מכל מי שאין לו זכות לכך שיימנע מכל מעשה שיש בו משום הפרעה לשימוש במקרקעין ושיסלק כל דבר שיש בו משום הפרעה כזאת.


18.
(א)
המחזיק במקרקעין כדין רשאי להשתמש בכוח במידה סבירה כדי למנוע הסגת גבולו או שלילת שליטתו בהם שלא כדין.



(ב)
תפס אדם את המקרקעין שלא כדין רשאי המחזיק בהם כדין, תוך שלושים ימים מיום התפיסה, להשתמש בכוח במידה סבירה כדי להוציאו מהם."

הוראות חוק אלה מקנות לפרט סעד עצמי, המתיר שימוש בכח מידתי, על מנת להגן באופן מיידי על ההחזקה במקרקעין, ולמנוע כניסה אליהם שלא כדין (ר' באופן כללי: מ' דויטש, קניין (כרך א', התשנ"ז-1997), ס' 6.7; ס' 6.40).

במקרה דנא, עומדת לנתבעים הגנת סעיף 24 לפקודת הנזיקין. כמובן, בית כנסת הוא מוסד ציבורי הפתוח לקהל הרחב. יחד עם זאת, מטרת השימוש בו היא לכינוס חברתי ולתפילה. התובע, בהתנהלותו המטרידה והאלימה, זלזל באופן עקבי ונמשך בזכותו של הציבור להתכנס ולהתפלל בבית הכנסת באופן שקט וללא מורא. התנהגותו הגיעה לשיא בפגיעות פיסיות בקטינים, אשר באופן מובן הגדישו את הסאה. התנהלות זו הצדיקה את דרישת המתפללים, שיימנע מלהגיע עוד אל המקום. דרישתם במקרה דנא לא היתה קפריזית, ואף לא פזיזה. היא נעשתה לאחר נסיונות רבים מצד הרב לשלב את התובע בקהילה, ונסיונות מצד המתפללים להבליג על מקרי הצקה והטרדה. ציבור הבאים במוסד ציבורי אינו צריך להשלים עם התנהלות תוקפנית נמשכת, כפי שהתובע הפגין.


אין צורך לאמר, כי שימוש בכח צריך לעשות בסבירות ובמידתיות. יש להיזהר לבל יותר הרסן, והשימוש המותר בכח יסלים לכלל אלימות. במקרה הנדון, הנתבעים עמדו בנטל המידתיות. הנתבעים לא תקפו את התובע, אלא הותקפו על ידו ועל ידי אשתו. מלכתחילה היו רשאים לדרוש מהתובע שלא להיכנס לבית הכנסת, שהרי איים על שלום ילדיהם. התובע מאן לשוחח עמם, וחזר למקום
נסער ונחוש, נכון "להלחם". בארוע בו נפל על הארץ, התובע היה זה שתקף ודחף. אשתו אף הגדילה עשות, עת הצטיידה במכשיר חד ונופפה בו, בצעקות ובקללות, ובקוראה לנתבעים בשמותיהם. לא הוכח כי מי מהנתבעים בעט בתובע או היכה בו. הנפילה, כאמור, ארעה מחמת שהתובע דחף את מר שריקי, ומר שריקי דחפו בחזרה. דחיפת התובע - אף שמהווה "תקיפה" במובנו של מושג זה בסעיף 23 לפקודת הנזיקין - נהנית מהגנת התגובה הסבירה, המעוגנת בסעיף 24 הנ"ל. יוזכר כי לענין זה, די באיום בשימוש בכח על מנת לבסס את סעד ההגנה העצמית, ואין צורך בהפעלת כח בפועל (ור' לעניין זה ספרם המונומנטלי של ג' טדסקי, י' אנגלרד, א' ברק, מ' חשין, דיני הנזיקין- תורת הנזיקין הכללית (מהדורה שניה, תשל"ז, ע' 285, ה"ש 9).

אמנם, הנתבעים יכלו לכאורה לפנות לבית המשפט כנגד התובע, בשבוע שבין השבת שבה לפי הנטען הותקף ילד, לבין השבת בה ארע האירוע נשוא התביעה (ור' בענין זה עדותו של מר לוי, בפ' ע' 31 ש' 30 עד ע' 32 ש' 2). ואולם אפשרות זו לא שללה את זכאותם לדרוש מהתובע להפסיק להגיע למקום, בהיותו אלים. עצם האפשרות לעתור בבקשה לצו הרחקה אינה שוללת מהנתבעים את הגנת סעיף 24 הנ"ל. באירוע הנדון, הנתבעים פעלו במצב של "לית ברירה", נוכח התלהמות התובע ואשתו, וכמתואר לעיל. ודוק: השתכנעתי, כי הנתבעים אינם אנשים מחרחרי ריב. הם לא "הזמינו" את הסלמת הארוע. כך למשל, ניכר כי מר לוי חש אי נוחות מעצם הדרישה שהפנו לתובע, שלא להיכנס עוד לבית הכנסת (פ' ע' 26 ש' 6-5; ע' 32 ש' 9-8).
בענין זה אף אמר: "לקחנו את החוק לידיים" (פ' ע' 26 ש' 5-3). ואולם ה"חוק" אינו אטום למצבים של הגנה מפני אלימות הזולת. הנתבעים לא פעלו כאן מתוך אלימות לשמה, אלא התגוננו כלפיה, ולא חרגו מעבר למידה הסבירה.

מטעמים אלה, אני דוחה את התביעה. התובע ישלם לכ"א מהנתבעים סך של 2,000 ₪ בגין הוצאותיו.


ניתן היום,
י"ד אב תשע"א, 14 אוגוסט 2011, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 699-01/10 רפאל מלול, אסתר מלול נ' הרב משה גבאי, משה לוי, ירון שריקי ואח' (פורסם ב-ֽ 14/08/2011)