פסקי דין על אשר ביטון | פסקי דין על רחל ביטון | פסקי דין על עו"ד אליעזר פודורובסקי | פסקי דין על בנק מזרחי־טפחות | פסקי דין על מימון בן־שמואל ואח' |

10349-04/10 רעא     02/08/2011




רעא 10349-04/10 אשר ביטון, רחל ביטון נ' עו"ד אליעזר פודורובסקי, בנק מזרחי־טפחות בע"מ, מימון בן־שמואל ואח'




לפני כבוד השופטת יהודית שטופמן
המבקשים
1. אשר ביטון

2. רחל ביטון
ע"י ב"כ עו"ד דניאל דן־גור
ועו"ד רענן צפניה

נ ג ד
המשיבים
1. אליעזר פודורובסקי, עו"ד
2. בנק מזרחי־טפחות בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד אליעזר פודורובסקי
3. מימון בן־שמואל
4. דבורה בן־שמואל

ע"י ב"כ עו"ד חזי ברוכי
ה ח ל ט ה

א. לפניי בר"ע על החלטת בית משפט השלום בהרצליה מיום 2.3.2010 (כבוד השופטת אירית מני-גור) שניתנה במסגרת רע"צ 32252-01-10. בהחלטתו דחה בית משפט השלום בר"ע שהוגשה על ידי המבקשים על החלטת רשם ההוצל"פ (כבוד הרשם צחי אלמוג) מיום 30.12.2009, במסגרת תיק הוצל"פ 26-02202-06-2 (להלן: "תיק ההוצל"פ").

ב. העובדות העיקריות הצריכות לענייננו הן כדלהלן:

בשנת 1994 חתמו המבקשים על הסכם מכר לרכישת נכס מקרקעין הידועים כחלקה 353/2 בגוש 10570 בסכום כולל של 320,544 ₪ (להלן: "הנכס"). לאחר חתימת הסכם המכר לוו המבקשים מהמשיב 2, "טפחות" – בנק משכנתאות לישראל בע"מ (להלן: "הבנק") שלוש הלוואות בסכום כולל של כ-475,000 ₪ (להלן: "ההלוואות"). להבטחת החזר ההלוואות שעבדו המבקשים לבנק את הנכס.

בשנת 2000 פתח הבנק בהליכי הוצל"פ כנגד המבקשים למימוש המשכון שנרשם לטובתו. בין השנים 2000 ו-2004 עוכבו הליכי מימוש המשכון. בשנת 2004 חודשו ההליכים, והמשיב 1, שמונה בינתיים לכונס נכסים של הנכס (להלן: "כונס הנכסים"), תפס חזקה בו.

בין לבין, התברר לבנק כי על חצר מקרקעי המבקשים מתגוררים, מאז שנת 1997, המשיבים 3–4 בבית נוסף, שככל הנראה נמכר למשיבים 3–4 על ידי המבקשים (להלן: "הבית הנוסף") (ראה חוו"ד מטעם המבקשים מיום 1.2.2010, נספח ג לתגובת המשיבים).

הבית הנוסף הוקם על המקרקעין ללא היתר בנייה ובניגוד לתב"ע החלה באזור, ולא נרשם בספרי רישום המקרקעין.

המשיבים 3–4 הגישו לבית המשפט המחוזי בחיפה תביעה (ת"א 316/05) בה עתרו למתן צו המונע את מימוש המשכון לטובת הבנק, ולבקשתם ניתן צו מניעה זמני כנגד פינוים מהבית הנוסף.

ביום 29.7.2004, לבקשת כונס הנכסים, הוגשה חוו"ד שמאית, ערוכה על ידי השמאי גדעון גולדשטיין, בגין הנכס. במסגרת חווה"ד השמאית הובאו בחשבון, בין היתר, מצבו התכנוני של הנכס ושווי הזכויות בו "כריק חופשי ופנוי מחוב או שעבוד". הנכס הוערך בסכום השווה בשקלים ל-145,000 דולר. כמו כן ציין השמאי בחווה"ד כי מכירת הזכויות בהליך של מימוש כפוי עלולה להפחית את תמורת הנכס בשיעור של עד 20%.

ביום 29.6.2009 הוגשה חוו"ד שמאית נוספת בגין הנכס, על ידי מר רענן הלר. בחווה"ד העריך השמאי את שווי הזכויות בנכס, בהתחשב במצבו התכנוני, בסכום של כ-530,000 ₪. זאת – בהתייחס לנכס ריק, פנוי וחופשי מכל מחזיק או שעבוד.

ביום 26.7.2009 הוגשה מטעם המשיבים 3–4 והבנק הודעה מוסכמת, לפיה נכרת ביניהם הסדר פשרה ובקשה למתן תוקף של פסקֿֿדין להסדר (להלן: "הסדר הפשרה"). בהסדר הפשרה הסכימו הצדדים כדלהלן:

"2.1 [...] התובעים [המשיבים 3–4 – י' ש'], ירכשו את כל הזכויות בחלקה 352/2 בגוש 10570 (להלן: 'המקרקעין') – as is, וישלמו לנתבעים 1 ו-2 [המשיבים 1–2 – י' ש'] בגין המקרקעין סך של 400,000 ₪ (להלן – 'התמורה').
2.2 במתן אישור בית משפט זה להסדר ובכפוף לאישור המכר ע"י כב' ראש ההוצל"פ, נתבע 2 בתפקידו ככונס נכסים למקרקעין האמורים, ימכור המקרקעין לתובעים בתנאי סעיף 34א' לחוק המכר.
[...]
3. בקשה זו מהווה לכל דבר וענין הודעה לנתבעים 3–4 [המבקשים – י' ש'], על זכותם לפדות את המקרקעין בסכום דלעיל ו/או על פי היתרה בתיק ההוצל"פ, על פי הנמוך מביניהם תוך 10 ימים ממועד המצאת בקשה זו לב"כ נתבעים 3–4 [...]"

ביום 30.7.2009 הורה בית המשפט המחוזי לצדדים האחרים לתביעה, לרבות המבקשים, להודיע עמדתם בעניין הסדר הפשרה. ביום 12.8.2009 הודיעו המבקשים כי הם מתנגדים להסדר. כפי שמצוין בפסקֿֿדינו של בית המשפט המחוזי (מפי כבוד השופט גדעון גינת, ס"נ), הנימוקים להתנגדות המבקשים להסדר הפשרה הם כדלהלן: "[...] פסקֿֿהדין המבוקש אינו חלק מהסעדים המבוקשים בתביעה, נתבע שלא שילם אגרה נהנה כספית, נוצרת 'תסבוכת משפטית' בעניין זכויות בנכס, פולש לנכס יוצא נשכר, ההסדר עוקף את תיק ההוצאה לפועל, ונגרם נזק לנ' 3–4 [המבקשים – י' ש']" (סעיף 5 לפסקֿֿדינו של בית המשפט המחוזי מיום 25.10.2009).

לאחר שבחן את כתבי הטענות מטעם הצדדים שעניינם התנגדות המבקשים להסדר הפשרה החליט בית המשפט המחוזי לדחות את התנגדות המבקשים, בקובעו כדלקמן:

"ביתֿֿמשפט, בהליכים אזרחיים, המקבל פשרה ופוסק בהתאם לה, אינו מביע דעה לגופו של ההסדר המוסכם ואינו שוקל את כדאיות הצעדים הכלכליים של כל אחד מבעלי-הדין. שיקול הדעת המוקנה לביתֿֿהמשפט המתבקש לאשר פשרה הינו מצומצם, ובודאי, שאין בתשתית העובדתית החסרה שהובאה בפני
י על ידי הנ' 3–4[...] כדי להצדיק סירוב לאישור הפשרה. פסקֿֿדין, שניתן על סמך פשרה, כוחו יפה ביחסים שבין בעלי-הדין שהגיעו לפשרה הנדונה. לא נתבקשתי להחיל את הפשרה הנדונה על הנ' 3–4 וברור שהם אינם צד לה. אם הם טוענים, כי הפשרה, ופסקֿֿדין מכוחה גורמים להם נזק, הרי זכותם היא של מי שטוען שפסקֿֿדין או הסכם, בין אחרים, פוגע בו. אינני מביע דעה בעניין הליכים תלויים ועומדים בלשכת ההוצאה לפועל או בבתי-משפט אחרים" (שם, בסעיף 7).

על החלטה זו הגישו המבקשים בר"ע לבית המשפט העליון (רע"א 9996/09), אשר נכון למועד כתיבת החלטה זו עודנה תלויה ועומדת.

לאחר קבלת פסקֿֿדינו של בית המשפט המחוזי כאמור, הגישו המבקשים לרשם ההוצל"פ בקשה לבטל את מינויו של כונס הנכסים ולהורות על המצאת שמאות חדשה ועדכנית לגבי הנכס. כן עתרו המבקשים להורות על פרסום הזמנה להציע הצעות לרכישת הנכס. נוסף על כך עתרו המבקשים לאפשר להם לפדות את הנכס בעצמם או באמצעות צד ג ולעכב את ההליכים בתיק ההוצל"פ, לרבות אישור המכר למשיבים 3–4.

בבקשתם טענו המבקשים כי הסדר הפשרה, שקיבל תוקף של פסקֿֿדין, פוגע בזכויותיהם, ובכלל זה בזכותם לפדות את הנכס. עוד טענו כי שמאי מטעמם העריך את שווי הנכס בסך של 240,000 דולר לפחות, ולכן לא ייתכן שהנכס יימכר למשיבים 3–4 בסכום של 400,000 ₪. המבקשים טענו כי כונס הנכסים מעל בתפקידו ועתרו לביטול מינויו.

ביום 30.12.2009 החליט רשם ההוצל"פ כדלקמן:

"לא מצאתי כל פגם המצדיק את העברת כונס הנכסים מתפקידו. הליכי מכירה בהוצאה לפועל ממילא מפוקחים על ידי רשם ההוצאה לפועל אשר נותן הוראות מתאימות לכונס הנכסים, ומתקן את פעולותיו במידת הצורך. מטעם זה לא על נקלה יועבר כונס נכסים מתפקידו ונדירים הם המקרים שכך קורה. וזה לא המקרה.

החייבים לא צירפו כל חוות דעת מעודכנת מטעמם והם נשענים על הערכות, השערות וכתבות בעיתון, והדבר אינו רציני. חוות הדעת של השמאי הלר מיום 29.6.09 עדיפה, כמובן, על הערכות החייבים ויש בה כדי להשתיק את טענותיהם ביחס לשווי מכירת הנכס. החייבים עצמם יצרו תקלה בכך שלא התגוננו בהליך בבית המשפט המחוזי בחיפה ואין הם יכולים עתה לבוא בטרוניה[...]. נוכח הנסיבות המיוחדות של הנכס, אשר חסר היתר בניה כדין, ישיבתם של צדדי ג', נראה כי המכירה הינה במחיר סביר ותואמת את הערכות השווי. אילו היה ממש בטענות החייבים יכולים היו במשך כל השנים להביא מציעים מטעמם ולא לשבת בחיבוק ידיים. מאחר ונוכחתי כי לחייבים ניתנה זכות פדיון ואלו לא מימשו אותה, הרי שיש לאשר את המכר כפי שנקבע בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה".

על החלטה זו הגישו המבקשים בר"ע לבית משפט השלום בהרצליה בדֿֿבבד עם בקשה לעיכוב ביצוע המכר. ביום 1.3.2010 קבע בית המשפט קמא כדלהלן:

"אין מדובר בהליך של כינוס נכסים 'רגיל' בהוצל"פ, אלא מדובר בנכס ממושכן אשר מונה לו כונס נכסים עוד בתחילת שנת 2001. משהתבקש כונס הנכסים לתפוס חזקה בנכס בשנת 2004, התברר כי ניתן לתפוס חזקה רק בחלק מהנכס מאחר והתברר כי משיבים 3 ו-4 (משפחת מימון), מתגוררים בחלק מהנכס. עובדה זו לא הובאה לידיעת ר' ההוצל"פ או לידיעת הכונס קודם לכן. מדובר בבית מגורים נוסף שנבנה על המקרקעין הממושכנים ובחצרם של המערערים (החייבים בתיק ההוצל"פ). לימים, התברר כי המערערים מכרו למשפחת מימון את מחצית הנכס. יש להצטער על כך, שעובדה זו לא הובאה בפני
ביהמ"ש המחוזי שדן בעתירת משפחת מימון כנגד כונס הנכסים ובין היתר אף כנגד המערערים. יתרה מכך, המערערים בחרו שלא להתגונן בפני
התובענה שהגישה משפחת מימון לביהמ"ש המחוזי בחיפה. [...]

המערערים הגישו התנגדות לתיק כינוס הנכסים בטענה מרכזית, כי המחיר שננקב בהסדר הפשרה הינו מחיר של 'נזיד עדשים', ולא משקף את ערך הנכס האמיתי שהוערך ע"י שמאי מטעמם בסך של כ-800,000 ₪.

יש להצטער על כך שחווה"ד זו לא הוזמנה אלא לאחר החלטת ר' ההוצל"פ. הביקור בנכס נערך ב-7.1.10 כשבוע לאחר מתן החלטה של ר' ההוצל"פ. [...] המערערים לא הגישו כל חווה"ד שהונחה בפני
ר' ההוצל"פ, וחשוב מכך לא הניחו חווה"ד נגדית בפני
ביהמ"ש המחוזי שאישר את הסדר הפשרה.

[...]

[...] לא מצאתי כי המערערים פנו אל ר' ההוצל"פ לפני אישור המכר וביקשו לנצל את זכות הפדיון השמורה להם. אף לא ברור, מדוע הודעה זו לא הובאה בפני
ר' ההוצל"פ מייד לאחר שאושר הסדר הפשרה ע"י ביהמ"ש המחוזי. [...]

נוכח מאזן הנוחות, אני סבורה שאין מקום להתערב בהחלטת ר' הוצל"פ. חווה"ד של השמאי אלון לין הומצאה מאוחר מדי, ואף אם נקבלה ככתבה וכלשונה הרי שווי הנכס נע בין 800,000 ₪ ל-850,000 ₪ נכון לינואר 2010, ובהפחתה של 15% במימוש מהיר. גם אז פער המחירים נוכח הנסיבות של העדר היתרי בנייה והחזקה של משפחת מימון בנכס וכן הסיכון בקבלת פסק הדין, מצדיק את הפחתת המחיר כפי שנעשה בהסדר הפשרה, וצדק כב' ר' ההוצל"פ שלא ביטל את המכר שאושר בהסדר הפשרה."

החלטת בית המשפט קמא היא מושא הבר"ע שלפניי.

ג. עיקר טענות הצדדים

לטענת המבקשים טעה רשם ההוצל"פ כשאישר את מכירת הנכס למבקשים, שכן לא התנהל הליך הוצל"פ למימוש נכס עלֿֿפי חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז–1967, והתקנות שהותקנו לפיו. המבקשים טוענים כי היה על רשם ההוצל"פ לקיים התמחרות טרם מכירת הנכס למשיבים 3–4, שכן התמורה שהוסכמה בהסדר הפשרה נמוכה, באופן משמעותי, מהמחירים בשוק הנדל"ן. בעניין זה תומכת, לכאורה, בעמדת המבקשים חווה"ד מטעמם מיום 21.1.2010. כמו כן, לטענת המבקשים טעה רשם ההוצל"פ כשהחיל עליהם את הסדר הפשרה.

עוד טענו המבקשים כי, הלכה למעשה, לא ניתנה להם זכות לפדות את הנכס, שכן הפדיון המוצע מצד כונס הנכסים הוא של הנכס התפוס באופן חלקי בידי המשיבים 3–4.

הבנק טוען כי המבקשים מתנהלים בחוסר תום לב, שכן לא זו בלבד שמכרו מחצית מהנכס למשיבים 3–4 ללא ידיעת הבנק, אלא שבחרו שלא להתגונן מפני תביעת המשיבים 3–4, לא פעלו לביטול צו המניעה כנגד מימוש הנכס שניתן לבקשת המשיבים 3–4, ועתה הם תוקפים את תוצאת ההליך בבית המשפט המחוזי.

לטענת הבנק, מכירת הנכס בלשכת ההוצל"פ, בהליך של כינוס נכסים למשיבים 3–4, משרתת את האינטרסים של כל הצדדים, וזו הדרך היעילה ביותר בהתחשב במצבו הנוכחי של הנכס, מבחינה רישומית, תכנונית וקניינית.

עוד טען הבנק כי הערכת שווי הנכס מטעם המבקשים כלל אינה משקפת את שווי הנכס בפועל, ואילו חווה"ד שהוגשו מטעם הבנק משקפות את שוויו הרֵאלי של הנכס.

המשיבים 3–4 בחרו שלא להגיש תגובה במסגרת בר"ע זו, אם כי בדיון שהתקיים לפניי נשמעה עמדתם.

ד. דיון

איני סבורה כי יש לתת למבקשים רשות ערעור. הלכה היא כי הרשות לערעור שני אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). הטענות שהעלו המבקשים כבר הועלו, בעיקרן, לפני שלוש ערכאות: בפעם הראשונה, לפני בית המשפט המחוזי, במסגרת ההתנגדות להסכם הפשרה. התנגדות זו נדחתה, כאמור, על ידי כבוד השופט גינת בהחלטה מנומקת; בפעם השנייה, לפני רשם ההוצל"פ; בפעם השלישית, לפני בית המשפט קמא, בבר"ע שהגישו המבקשים על החלטת הרשם. לא זו אף זו: טענות המבקשים נבחנו גם בבית המשפט העליון, כאמור, במסגרת הבר"ע שהגישו (רע"א 9996/09).

לפיכך, על מנת שערכאה זו, כערכאה רביעית, תידרש לטענותיהם, על המבקשים להצביע על שאלה בעלת חשיבות החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. למקרא כתבי הטענות מטעם המבקשים לא מצאתי כי עמדו בחובתם זו, או כי הסוגיה שלפניי חורגת מעניינם של בעלי-הדין שבהם עסקינן.

דין הבקשה להידחות גם לגופו של עניין. למעשה, למבקשים שתי טענות מרכזיות. האחת היא שהנכס נמכר במחיר נמוך ביותר, ביחס למחיר הרֵאלי בשוק. טענה זו אינה מקובלת עליי. המבקשים בחרו, משיקוליהם, שלא להביע עמדה בתביעה שהוגשה מטעם המשיבים 3–4, גם כנגד המבקשים, בבית המשפט המחוזי בחיפה. זאת ועוד: המבקשים לא צירפו להתנגדות שהגישו, אשר התמקדה בעיקר בשווי הנכס, חוו"ד מטעמם לאשש את טענותיהם. גם בקשתם שנדונה לפני רשם ההוצל"פ לא נתמכה בחוו"ד, וטענותיהם היו מבוססות על השערות ועל הערכות גרֵדא. לעומת זאת, באותם הליכים הגיש הבנק שתי חוו"ד מטעמו, אשר בשתיהן הוערך הנכס בסכומים דומים.

יתרה מכך, המבקשים צירפו לבר"ע זו חוו"ד מטעמם מיום 21.1.2010, אשר נערכה לאחר החלטת רשם ההוצל"פ מיום 30.12.2009. אמנם עלֿֿפי חווה"ד מטעם המבקשים הוערך שווי הנכס בכ-800,000–850,000 ₪, אולם צוין בה כי בעת מכירה בכינוס נכסים יש לצפות להפחתה של עד 15% משווי הנכס. כמו כן, ההערכה התבצעה ביחס לנכס "חופשי מכל חוב, מחזיק או שיעבוד", וכידוע, מחציתו של הנכס תפוסה בידי בני הזוג מימון ובוצעו בו חריגות בנייה שלא ניתן לאשרן בדיעבד. בנסיבות האמורות לעיל, לא נראה כי קיים פער של ממש בין הערכות השווי שבוצעו לבקשת הבנק לבין זו שבוצעה מטעם המבקשים. ודוק: הדעת נותנת, בניגוד לטענת המבקשים, כי האינטרס של הבנק הוא דווקא למקסם את שווי הנכס, ולו נוכח הפער הקיים בין התמורה שיקבל בעבור הנכס לבין גובה החוב בתיק ההוצל"פ.

גם את טענת המבקשים כי לא ניתנה להם זכות לפדות את הנכס "בין בעצמם, בין באמצעות צד שלישי מטעמם, ובין באמצעות צד קרוב" אין לקבל. זכות הפדיון היא זכות אישית אשר אינה ניתנת להעברה, ולכן לא ניתן להתיר למבקשים לפדות את הנכס באמצעות צד ג. כמו כן נראה, כפי העולה מהסדר הפשרה ומהמסמכים שצירף הבנק, כי ניתנה למבקשים ההזדמנות לפדות את הנכס בעצמם. המבקשים עצמם מציינים כי ביום 19.11.2009 הודיע להם כונס הנכסים "כי הם יכולים לפדות את הנכס כנגד תשלום הסך של 400,000 ₪" (סעיף 6 לסיכומיהם). אלא שהמבקשים מלינים על הצעה זו וטוענים ש"פדיון הנכס הינו בגדר אחיזת עיניים, ואין המדובר במימוש זכות פדיון, שכן הפדיון המוצע על ידי כונס הנכסים היה של הנכס כשהוא תפוס על ידי המשיבים 3 ו-4[...], ולא כשהוא פנוי" (ההדגשה במקור). אף על פי שעניין זה אינו נדרש להכרעה בבר"ע, אעיר כי טענה זו, בכל הכבוד, תמוהה בעיניי ואף גובלת בחוסר תום לב. לא זו בלבד שבדיעבד התברר כי המבקשים מכרו למשיבים 3–4 את הבית הנוסף בנכס, אלא שהם בחרו שלא להתגונן מפני תביעת המשיבים 3–4 בבית המשפט המחוזי בחיפה. ציפייתם של המבקשים לצאת 'נשכרים' מהליך ההוצל"פ בכך שכונס הנכסים ידאג לפנות את המשיבים 3–4 מהנכס ויימכר להם נכס פנוי – אינה סבירה בעליל.

לפני סיום אציין כי המבקשים העלו טענות שונות כנגד הסדר הפשרה שקיבל תוקף של פסקֿֿדין על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה. דא עקא, סמכותו של רשם ההוצל"פ מוגבלת לאכיפת ביצועו של פסקֿֿהדין, ואין לו סמכות לבחון את היבטיו המשפטיים השונים של פסקֿֿהדין. הערכאה הנכונה לבירור טענות המבקשים כנגד הסדר הפשרה היא בית המשפט העליון, בשבתו כערכאת ערעור על פסקי-דין והחלטות של בתי המשפט המחוזיים, ואכן טענות המבקשים נבחנות כיום במסגרת הבר"ע שהגישו (רע"א 9996/09).

ה. סוף דבר

הבר"ע נדחית.

בשולי הדברים יצוין כי לא נדרשתי לאמור בסעיף 4 בסיכומי המשיבים 1–2 לצורך מתן החלטה בבר"ע, ולכן איני נדרשת לבקשות שהוגשו מטעם הצדדים באשר למחיקת סעיף זה מסיכומי המשיבים 1–2.

המבקשים ישלמו למשיבים 1–2 הוצאות ההליך ושכ"ט עו"ד בסכום של 10,000 ₪, אשר ישולם מתוך העירבון. יתרת העירבון, לרבות פירותיו – אם תישאר – תועבר למבקשים, לידי בא-כוחם, עו"ד דן-גור.

ניתנה היום, ב' אב תשע"א (2 באוגוסט 2011), בהעדר הצדדים.
בית המשפט המחוזי בתל־אביב-יפו
בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

רע"א 10349-04-10 ביטון
ואח'
נ' פודורובסקי ואח'

2 באוגוסט 2011
ב' באב תשע"א
1 מתוך 9









רעא בית משפט מחוזי 10349-04/10 אשר ביטון, רחל ביטון נ' עו"ד אליעזר פודורובסקי, בנק מזרחי־טפחות בע"מ, מימון בן־שמואל ואח' (פורסם ב-ֽ 02/08/2011)