פסקי דין על פרחה ספדיה | פסקי דין על פנינה פרי | פסקי דין על לילך גולדנברג | פסקי דין על ש.י. - א.ד. תקשורת | פסקי דין על יעקב שלזינגר | פסקי דין על שמעון וייס |

5762-05/08 א     14/08/2011




א 5762-05/08 פרחה ספדיה, פנינה פרי, לילך גולדנברג נ' ש.י. - א.ד. תקשורת בע"מ, יעקב שלזינגר, שמעון וייס








בית משפט השלום בעפולה



ת"א 5762-05-08 ספדיה ואח' נ' ש.י. - א.ד. תקשורת בע"מ
ואח'






בפני

כב' השופטת
שאדן נאשף-אבו אחמד


תובעות

1
.
פרחה ספדיה

2
.
פנינה פרי

3
.
לילך גולדנברג


נגד


נתבעים

1.ש.י. - א.ד. תקשורת בע"מ
2.יעקב שלזינגר
3.שמעון וייס




פסק דין


התביעה

1.
לפני מונחת תביעה כספית לתשלום פיצויים ע"ס 100,000 ₪ בגין פרסום נטען של לשון הרע ביחס לתובעות, לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה- 1965 (להלן: "החוק"), זאת בעקבות פרסום כתבה במקומון "עובדה" (להלן: "הפרסום") המופץ באזור הגליל בתאריך 02.05.2008, אשר מייחסת על-פי הנטען לתובעות, פעולות בניגוד לכללי המינהל התקין של העמותה שהן מפעילות, מעשי שחיתות וניהול כספי בניגוד לחוק, חשש לניגוד עניינים וחלוקת רווחים אסורה.

2.
הכתבה האמורה מתייחסת למכתב שכתב רו"ח אלי גוף (להלן: "רו"ח גוף"), ממחלקת תלונות וחקירות ברשות התאגידים - רשם העמותות, אל עמותת "מוסדות מעונות גיל" מבית שאן (להלן: "העמותה"), זאת ביום 15.04.2008 (להלן: "המכתב הראשון").

הנפשות הפועלות בתיק

3.
פרחה ספאדי, פנינה פרי
ולילך גולדנברג
(להלן: ביחד יקראו "התובעות") מילאו תפקידים שונים במכללת הצפון- מרכז לחינוך והכשרה מקצועית (ע"ר) (להלן: "המכללה"). התובעת 1, גב' פרחה ספאדי (להלן: "פרחה"), הייתה אחת ממקימי המכללה ומייסדיה, היא שמשה כיו"ר ועד העמותה משנת 1992 (תאריך רישום העמותה) ומורשית חתימה וכיהנה כנשיאת המכללה. התובעת 2, גב' פנינה פרי
(להלן: "פנינה"), שימשה כחברת ועד במכללה ומורשית חתימה בה וכן כרכזת קורסים להסבת אקדמאים. התובעת 3, גב' לילך גולדנברג
(להלן: "לילך"), הועסקה במכללה ובשנים מסוימות (כפי שעולה מבקשה מיום 12.03.08 במסגרת תיק פש"ר 113/08) היא נמנתה על עובדי המכללה וקיבלה שכר שנתי, זאת בנוסף להיותה בתם של פרחה ובעלה, מר יעקב ספאדי, מנכ"ל העמותה.

4.
הנתבעת 1, חברת ש.י.-א.ד תקשורת בע"מ (להלן: "המקומון"), הינה חברה המפעילה מקומון בשם "עובדה" המופץ באזור הגליל. הנתבע 2, מר יעקב שלזינגר
(להלן: "יעקב"
או "הנתבע 2"), הינו העורך הראשי של המקומון והנתבע 3, מר שמעון וייס
(להלן: "שמעון" או "הנתבע מס 3"), הינו עורך של המקומון.

5.
עמותת "מוסדות מעונות גיל" (ע"ר) (להלן: "העמותה"), הינה עמותה רשומה שנוסדה בשנת 1992, שמטרותיה פתיחת מעונות יום לילדי עובדים בגילאי 0-3, בפיקוח משרד העבודה והרווחה, ונתנה שירותים כפי שנטען לכ-700 תינוקות ופעוטות. העמותה אינה צד להליך זה, אך המכתב נשוא הפרסום מתייחס לתלונה שהוגשה בעניינה.

6.
התובעות שימשו בזמנים רלוונטיים לתביעה, כחברות הועד בעמותת מעונות גיל ומורשות חתימה, זאת במקביל ובנפרד לתפקידים שנשאו במכללת הצפון, כמפורט מעלה. מכאן, עמד על הפרק החשד (שהתבסס כאמור על תלונה) אודות הקשר בין שתי העמותות הללו, וזאת לאור הזהות בנפשות הפועלות בשתיהן.

7.
עוד יצוין, כי מקורו של הסכסוך נשוא התובענה דנן, הוא בהליכים מנהליים ומשפטיים שננקטו נגד מכללת הצפון בגין ניהול לא תקין, שהביא לפירוקה על ידי בית המשפט בהתאם לבקשה של רשם העמותות. תהליך זה החל, בין היתר, בעקבות תלונה שהוגשה ע"י אחיה של פרחה, מר אבי משה (להלן: "אבי") לרשם העמותות בעקבות אי זימונו לישיבות האסיפה הכללית של מכללת הצפון, בניגוד לחוק העמותות. תלונה זו הובילה לפתיחתה של חקירת עומק למכללה, החל בהוצאת כ-3 דוחות על ידי רואי חשבון שונים (דו"ח רו"ח איל הנדלר מיום 21.03.05; דו"ח רו"ח מיכאל צור מיום 17.01.08; דו"ח סיכום של רו"ח אלי גור מיום 27.02.08 וקביעת תכנית הבראה למכללה מיום 29.03.05) וכלה בתלונות נוספות שהוגשו לרשות המסים. אף מקורו של מכתב רו"ח גוף נשוא הפרסום דנן, בתלונה שהגיש אבי לרשם העמותות אודות מעורבות בלתי תקינה של התובעות בעמותת מוסדות גיל וקשר בלתי תקין עם עמותת מכללת הצפון, כפי שיפורט להלן.

הפרסום נשוא התביעה

8.
בתאריך 02.05.2008, פרסם המקומון כתבה אשר הופיעה בעמוד הראשי של המקומון, וכותרתה כלהלן:
"חשד: 'מכללת הצפון' מימנה שיפוצים בעמותה אחרת שפרחה ספאדי חברה בה
העמותה בבית שאן שוכרת את המבנה מספאדי, ובתה מקבלת בה שכר * רשם העמותות מבקש הבהרות ומעלה חשד לחלוקת רווחים לא חוקית * בית המשפט החליט השבוע שיש למצוא קונה למכללה * השופט הרחיק מבית המשפט את בני משפחת ספאדי ואת אחיה של פרחה
עמ' 3
"

9.
בעמוד 3 למקומון, נמצאה הכתבה המלאה, ללא שנרשם שם המחבר שלה, ובה פורסמו הדברים הבאים, אשר בשל חשיבותם לצורך ההכרעה בתיק, ראוי להביאם כלשונם ובמלואם:

"רשם העמותות ביקש השבוע מפרחה ספאדי, לשעבר נשיאת ומקימת 'מכללת הצפון' וחברת ועד בעמותת 'מוסדות מעונות גיל' בבית שאן, הסברים מדוע 'מכללת הצפון' מימנה ושיפצה על חשבונה את המבנה של העמותה בבית שאן.

רו"ח אלי גוף כתב ל'מוסדות מעונות גיל' מכתב, ובו דרישה להסברים בתוך 21 יום מקבלת המכתב. גוף שטיפל באופן עקבי בעמותת 'מכללת הצפון' ועקש-נותו היא שהביאה למינוי מפרק וכונס נכסים למכללה, כותב במכתבו כי המבנה של העמותה בבית שאן הוא בבעלותה של פרחה ספאדי, חברת עמותה, והוא מושכר על ידה לעמותה לשימוש כמעון.

פרחה ספאדי, כותב הרשם, גובה דמי שכירות גבוהים, למרות שהמבנה ישן ולא מתאים לשימוש כמעון. גב' ספאדי, מציין רו"ח גוף, גם נמנית עם שלושת מורשי החתימה בעמותה. לדבריו, יש בכך משום חשש לניגוד עניינים וחלוקת רווחים אסורה.

רו"ח אלי גוף מוסיף כי עינת בוזגלו, בתה של חברת הוועד פנינה פרי
, נמנית עם מקבלי השכר בעמותה, בניגוד להנחיות רשם העמותות לפיהן לא יועסקו בעמותה בשכר יותר מ 10 אחוזים מהעובדים שהם קרובי משפחה של חברי ועד, ולא ישולם למעלה מ 10 אחוזים מהשכר המשולם על ידי העמותה לקרובי משפחה. לדבריו, עינת בוזגלו לא שילמה למעון בגין השהות של ילדיה במעון העמותה, למרות שכל ההורים האחרים משלמים עבור ילדיהם השוהים במעון. יצוין כי פנינה פרי
הייתה בעבר חברה בעמותת 'מכללת הצפון' ובעלת זכות חתימה.

לדברי גוף, העמותה ביצעה מדי שנה שיפוצים במבנה על חשבון עמותת 'מכללת הצפון', שכאמור נמצאת היום בהליכי פירוק. לדברי הרשם, פרחה ספאדי היא חברת ועד במכללה זו, משמשת נשיאה, בעלה משמש כמנכ"ל, חתנה יו"ר הוועד ובני משפחתה מועסקים בה.
'יש בכך משום חשש לניצול משאבי 'מכללת הצפון' לטובת עמותה אחרת ללא תשלום, וכן יש בכך משום חשש חלוקת רווחים לפרחה ספאדי, בעלת המבנה המושכר בבית שאן', כתב הרו"ח.

לדברי רו"ח גוף, מעיון בפרוטוקול האסיפה הכללית של העמותה מחודש יולי 2006 עולה, כי שלוש חברות הוועד ומורשות החתימה בעמותה הינן פרחה ספאדי, פנינה פרי
ולילך גולדנברג
, בתה של פרחה. כהונת שתיהן כחברות ועד ומורשות חתימה הינה בניגוד להנחיות רשם העמותות, לפיהן רוב חברי הוועד ומו-רשי החתימה לא יהיו קרובי משפחה.
בסיום מכתבו כותב גוף שעל העמותה להגיב בתוך 21 יום למכתבו ולהמציא לו מסמכים רלוונטיים".

בנוסף, מתייחסת הכתבה להליך משפטי נוסף המתנהל לגבי מכללת הצפון, אשר לא ראיתי לנכון להתייחס אליו במסגרת

פסק דין
זה, הואיל ואין הוא עומד ביסוד התביעה דנן.

בתום הכתבה נרשם:
"את תגובתה של פרחה ספאדי לא ניתן היה לקבל"
.

10.
התובעות ראו בפרסום זה משום הוצאת דיבתן רעה, שנועד לבזותן ולהשפילן בפני
הבריות, לעשותן מטרה לשנאה, לבוז וללעג, בצורה שיש בה כדי לפגוע במשרתן ובמשלח ידן. מדובר, על-פי הנטען, בפרסום אשר נעשה בכוונה לפגוע בהן. לשיטתן, בניגוד למכתב עליו מבוססת הכתבה, אשר עולה ממנו כי אצל רו"ח גוף התקבלה "תלונה" וכי העמותה מתבקשת להגיב על הטענות העולות ממנה, נוסחה הכתבה בצורה שבה הדברים האמורים במכתב רו"ח גוף הם למעשה קביעות עובדתיות של רו"ח גוף, והקורא הסביר יבין כי רו"ח גוף כבר הכריע, כביכול, ומצא יש בתלונות אלו ממש. ברם, תלונות אלו התבררו כחסרות כל שחר או יסוד, במכתבו המאוחר של רו"ח גוף מתאריך 18.05.08 (להלן: "המכתב השני"), שם הוא דחה את מרבית החשדות שעלו במכתב הראשון ואשר יוחסו לתובעות, בנימוק כי הסבריה של העמותה מניחים את דעתו וכי אין בתלונה כל ממש.

11.
עוד נטען בתביעה, כי בעקבות הפרסום הנ"ל פנו אל התובעות הורים של ילדים המתחנכים במעון ביחס לאמור כלפיהן בכתבה דנן, ואף חולקה הכתבה להורים שבאו לאסוף את ילדיהם מהמעון, על ידי פלוני. בכך נגרמה פגיעה למוניטין ולתדמית של התובעות, כמחנכות העוסקות במתן השכלה וחינוך לתלמידים.
משכך, אחריותם של הנתבעים 2 ו-3 נובעת מהיותם הכותבים של הכתבה או כעורכים או עורכים אחראים או כמי שהביאו את הכתבה לדפוס.


12.
התובעות מלינות על 4 סוגיות שלטענתן מוציאות את דיבתן רעה ואשר אוזכרו בכתבה:
הסוגיה הראשונה הינה השכרת המבנה לעמותה לגביה טענו התובעות, כי אכן המבנה הינו בבעלותה של פרחה אך הוא ניתן לשימושה של העמותה חינם וללא קבלת תמורה כלשהי. מבנה זה מאושר ע"י משרד התמ"ת מאז שנת 1992, והוא שופץ ע"י הרשות המקומית במסגרת מפעל הפיס. לפיכך, בהעדר תשלום דמי שכירות אין חשד לניגוד עניינים. התובעות הפנו למכתבו השני של רו"ח גוף ובו נכתב, כי "תשובת העמותה כי מבנה המעון שבניהולה אושר על ידי משרד התמ"ת משנת 1992 וכי הוא שופץ על ידי הרשות המקומית במסגרת מפעל הפיס, סבירה בנסיבות העניין".

הסוגיה השנייה היא סוגיית העסקת בתה של פרי (עינת בוזגלו). לשיטת התובעות, האמור ביחס לעינת בוזגלו במסגרת הכתבה אינו כתוב במכתב הראשון של רו"ח גוף וכל שצוין בו הוא, כי הוגשה תלונה ביחס לקבלת שכר שנתי גבוה מן המקובל וכי העמותה מתבקשת להגיב על כך. לגופו של עניין נטען, כי הטענה שעינת הינה בתה של פנינה פרי
ושהיא חברת ועד שאינה מקבלת שכר, נכונה היא. עוד נטען, כי עינת הינה מטפלת מוסמכת, העובדת על בסיס חצי משרה, ולכן שכרה אינו עובר על 10% מכלל השכר המשולם בעמותה. היא משלמת עבור ילדיה במעון, בגובה הפרש ההשתתפות, בכפוף להנחת זכאות ממשרד התמ"ת, זאת בהיותה אם חד הורית. התובעות הפנו שוב למכתבו השני של רו"ח גוף, בו נכתב כי "תשובת העמותה כי גב' עינת בוזגלו, בתה של חברת הועד פנינה פרי
, עובדת במעון שבניהול העמותה כמטפלת מוסמכת וכטבחית וכי היא משלמת למעון עבור בתה השוהה בו, בהתאם לדרגת הזכאות שנקבעה לה על ידי משרד התמ"ת, מניחה את דעתנו", כי "שכרה של הגב' בוזגלו הוא רק 9.5% מן השכר המשולם בעמותה, וכי הדבר עומד בהנחיות הניהול התקין". התובעות מודות, כי רו"ח גוף הוסיף וקבע כי אין זה תקין שגב' בוזגלו נמנית על ארבעת האנשים המועסקים בעמותה.

הסוגיה השלישית, הינה סוגיית ביצוע שיפוצים על חשבון מכללת צפון. בעניין זה, נטען כי הדברים שנכתבו בכתבה הוצאו מהקשרם הנכון. לשיטת התובעות, הטענה שהופיעה במכתבו הראשון של רו"ח גוף, שונה היא, ולפיה עובד מכללת הצפון בשם יעקב משה, ביצע את השיפוצים בשעות העבודה שלו במכללת הצפון. לטענת פרחה הדבר נעשה בהתנדבות. אף במכתבו השני של רו"ח גוף, לא נקבעו ממצאים כלשהם לחובת התובעות, בהקשר זה, אלא נכתב כי אין בידו של רו"ח גוף להכריע בעניין זה.

הסוגיה הרביעית, הינה סוגיית קבלת שכר מן העמותה ע"י לילך גולדנברג
. נטען כי במכתב רו"ח גוף ניתנה התייחסות ומשמעות ליחסי הקרבה המשפחתיים השוררים בין לילך לבין פרחה, מאחר ולילך הייתה חברת וועד ומורשית חתימה, זאת בניגוד להנחיה לפיה לא יהיו רוב מורשי החתימה וחברי הוועד קרובי משפחה. במכתבו הנ"ל, רו"ח גוף אינו מעלה את החשד, כי לילך, הבת של פרחה, מקבלת שכר ואף האמת הינה כי היא לא מקבלת שכר, כלל ועיקר. נטען, כי עם קבלת מכתבו של רו"ח גוף, התפטרה לילך מחברותה בוועד והמדובר למעשה, לשיטת התובעות, באי התאמה טכנית שאין בה ולטענות בדבר קבלת מימון שלא כדין, ולא כלום. נטען, כי הכתבה המייחסת לתובעת 3 קבלת שכר שלא כדין, בעוד שהדבר איננו כך במציאות, ובעוד שעניין קבלת השכר הנטען אין לו כל זכר במכתבו של רו"ח גוף, מהווה, לשיטת התובעות, הוצאת דיבה פסולה.

13.
הנתבעים, יעקב ושמעון, ביקשו לשכנע, כי המקומון נהג באחריות ובתום לב, כאשר הביא ידיעה מפי אומרה, רו"ח גוף, אודות החשדות שעלו כלפי שתי העמותות, בהתאם לחקירה שנפתחה אצל רשם העמותות. הנתבעת 1, הכחישה קיומו של קשר כלשהו בין הכתבה לבין הנתבע מס' 3. עוד נטען, כי בעקבות הודעתו של רשם העמותות באמצעות רו"ח גוף, בתחילת שנת 2008 כי אין הוא מתכוון להעניק אישור ניהול תקין למכללה בעקבות ממצאים קשים שמצא בניהולה, פורסמו על ידי הנתבעים סדרה של כתבות על אופן התנהלותה של המכללה, והובאו פרטים לידיעת הציבור בדבר האזהרות ששלח רשם העמותות למכללה, הפסקת הזרמת כספים למכללה על ידי משרדי הממשלה, הודעת שלטונות המס על הפסקת אישור ניהול ספרים והחלטתו של רשם העמותות לבקש מבית המשפט את פירוקה של העמותה ומינוי כונס נכסים. בעקבות הפרסומים הללו, ובניסיון להלך אימים על הנתבעת, הוגשו על ידי פרחה, בעלה ובנה שאף הם משמשים בעלי תפקידים בעמותה, תביעות בגין הוצאת לשון הרע נגד הנתבעים. תביעה זו, אינה אלא חוליה נוספת בניסיונות הנמשכים של פרחה ובני משפחתה להביא למניעת פרסום כתבות כגון אלו בעניין המכללה שבניהולם.

14.
אשר לכתבה גופה נטען, כי צוין בה מפורשות כי רו"ח גוף דורש הסברים לשאלות שהוא מעלה במכתבו לעמותה, וכי אין בכתבה דנן כל קביעות עובדתיות. עוד נטען, כי על פי מבחן האדם הסביר (הקורא הסביר), בעת שצוינה בכתבה המילה "חשד", הרי מדובר בחשד בלבד, שעשוי להתבדות לאחר בירור או חקירה (השימוש במילה חשד וההפניה למכתב רו"ח גוף צוינו בכתבה אין ספור פעמים). עוד טענו הנתבעים, כי מכתבו השני של רו"ח גוף (מכתב התשובה) לא הגיע לידי הנתבעים ומכל מקום הם לא נתבקשו על ידי התובעות לפרסם את המכתב האמור.

15.
הנתבעים מפנים לקביעתו של רו"ח גוף, לפיה העסקתה של גב' עינת בוזגלו איננה מניחה את דעתו, כחיזוק לאימות האמור בפרסום נשוא התובענה.


16.
לעניין השיפוצים בעמותת מעונות גיל, נטען כי אף רו"ח גוף כתב במכתבו כי בידיו תצהיר שניתן לו על ידי אחיה של פרחה, ובו הצהירה כי במשך שנים הועסק האח על ידי המכללה בשיפוצים בעמותה, כאשר קיבל את שכר עבודתו ממכללת הצפון ומחברת הילה, אשר בניהולו של בנה של פרחה, ושלגביה קבע רשם העמותות כי פעלה בניגוד עניינים עם מכללת הצפון. פעולות אלו העלו חשש לחלוקת רווחים, כפי שעולה מבקשת הפירוק ומהבקשה למינוי מפרק זמני שהוגשו בעניינה של העמותה בחודש מרץ 2008. יעקב משה מכחיש את הטענה, כי עבד בעמותת גיל בהתנדבות, כי עבור עבודתו זו קיבל את מלוא שכרו במכללה וכי עבור השעות שעבד בעמותת גיל לא בוצע כל קיזוז משכרו.

17.
לשיטת הנתבעים, התובעות אינן עובדות ציבור, מעולם לא עבדו כמחנכות ואף לא הוכשרו לכך.

18.
בנוסף נטען, כי חרף האמור במכתבו השני של רו"ח גוף, בו נדרשו מהתובעות מסמכים נוספים, הרי מסמכים אלה מעולם לא הוגשו לרו"ח גוף, כפי שהדבר עולה ממכתבו השלישי של רו"ח גוף לעמותה מיום 26.06.08 (להלן: "המכתב השלישי") ובו צוין והוזהר, כי אי משלוח המסמכים עלול לעורר את החשד שהעמותה אינה מתנהלת בהתאם לחוק העמותות, עד כדי דרישה לפירוקה. למותר לציין, כי התביעה הוגשה בסמוך לקבלת המכתב השני של רו"ח גוף וזאת ביום 25.05.08.

19.
הנתבעים התייחסו בטיעוניהם למצבה של המכללה (סעיפים 34-41 לכתב ההגנה), לרבות הפעולות וההליכים המנהליים והמשפטיים הפתוחים נגדה, שלפיהם לא ניתן לומר כי מצבה של המכללה והמוניטין שלה הינו טוב. נהפוך הוא, לשיטת הנתבעים, וכפי שעולה ממצב הדברים, אופן ניהולה של המכללה על ידי פרחה הביא לסגירתה ופירוקה תוך פגיעה בכלל הציבור. נטען, כי בכתבה דנן, מילאו הנתבעים את חובתם להביא לידיעת הציבור הליכים נוספים שננקטים או מתבררים על ידי הגורמים המוסמכים לכך, כגון רשם העמותות, לעניין ניהולן התקין של המכללה והעמותה, והכול במטרה למנוע הפגיעה באנשים נוספים.

20.
עוד הוסיפו הנתבעים וטענו, כי מאז שהחלו לפרסם כתבות אודות המכללה וההליכים השונים שננקטים כנגדה וביחס אליה, סירבה פרחה להגיב לכל פניותיהם בנדון. הם ניסו ליצור עמה קשר טלפוני, אך כל ניסיונותיהם ירדו לטמיון ולא ניתן היה להשיג את תגובתה. עוד נטען, כי התובעות אף לא פנו בדרישה לנתבעים לפרסום מכתב התשובה וכתבת תיקון/עדכון, בהתאם להתפתחויות, דבר המעיד על חוסר תום לבן. עוד הפנו הנתבעים, לפרסומים וכתבות קודמות שפורסמו בעניינה של המכללה והדגישו את החשיבות שבפרסומים אלה לכלל הציבור.

21.
נטען, כי אחריותה של הנתבעת 1, מתעצמת, בעקבות התנהלותם הבעייתית והמבוקרת של מנהלי המכללה וחברי עמותת גיל, כפי שהיא משתקפת מדוחות רשם העמותות ומכתביו, מהדיונים בבית המשפט ומהתביעות שהוגשו נגד מנהלי העמותה, באופן שמטיל על הנתבעים אחריות מוגברת להביא פרטים אודות המתרחש בעניינה של המכללה או בענייניהם של מנהליה, החברים בעמותה אחרת, כחלק מזכות הציבור לדעת, בעיקר בהתחשב בכך שהציבור מממן חלק מפעילותה של העמותה, כל זאת במיוחד כאשר מכתבו של רו"ח גוף נשלח שבועות ספורים לאחר שהוא בעצמו הגיש בקשה לפירוקה של עמותה אחרת שבניהול התובעות. הנתבעים מילאו את חובתם העיתונאית, כך נטען, להביא לידיעת הציבור פרטים שיש בהם עניין ציבורי רב בצורה מקצועית ובתום לב.

22.
עוד נטען, כי במידה וייקבע כי יש בפרסום כדי להוות לשון הרע, הרי עומדות לנתבעים ההגנות הקבועות בסעיף 14 לחוק שעניינה 'אמת בפרסום' ובסעיפים- 15 (1), (2), (3) ו-(5) לחוק שדנים ב 'חזקת תום הלב'. עוד טענו הנתבעים, כי גם אם לא תוכח אמיתותו של פרט כלשהו בכתבה נשוא התביעה, הרי מדובר בפרט לוואי, שאין בו פגיעה של ממש.

חומר הראיות

23.
בתצהיר עדותה הראשית, מסרה פרחה כי מדובר בפרסום שנעשה בזדון בכוונה לפגוע ללא שמילאו הנתבעים את חובתם לבדוק את אמיתות הפרסום. לטענתה, הנתבעים שיתפו פעולה עם אחיה, מר אבי משה (לפי חומר הראיות עולה כי בינו לבין פרחה
התנהלו הליכים משפטיים שונים, בין היתר, הליכים לפי החוק למניעת הטרדה מאיימת ועוד), תוך הסתמכות על תלונותיו ופרסומן ללא מילוי חובתם העיתונאית לבדוק טרם פרסום הכתבה את אמיתותן, כל זאת במטרה לסכל את המשך פעילותן של העמותה והמכללה, כפי שקרה בפועל (סעיפים 28-29, 32, 36-37 לתצהיר). בנוסף לאמור, מסרה פרחה כי הנתבעים מעולם לא ביקשו את תגובתה לאמור בכתבה (סע' 33 לתצהיר).

24.
בתצהיר עדותה הראשית, מתארת פנינה את הפגיעה שנגרמה לה כתוצאה מהפרסום נשוא התביעה ואף עומדת על שיתוף הפעולה בין אבי משה, אחיה של פרחה, לבין הנתבעים ומציינת כי פעולתה במעון הייתה בהתנדבות.

25.
בתצהיר העדות הראשית של לילך, תוארו תחושותיה בעקבות הפרסום ועוגמת הנפש שנגרמה לה, לטענתה, בעקבות הפרסום והפגיעה בשמה הטוב, שכללה קשיים בתפקוד ההורי וביחסי הזוגיות, ללא שנמצאה בתצהירה גרסה כזו או אחרת לגבי סלע המחלוקת או הפרסום דנן.

26.
בתצהיר עדותו הראשית, מסר שמעון כי הוא משמש כעורך במקומון, אך שלל הלה כל
קשר לכתבה דנן, טען שלא קרא אותה ולא טיפל בחומר כלשהו הקשור אליה. יעקב, הגיש שני תצהירי עדות ראשית, האחד מיום 21.04.09 ותצהיר משלים ביום 23.06.09, זאת בעקבות קבלת ייצוג משפטי לנתבעים בתיק. בתצהיר הראשון, חזר יעקב על האמור בכתב ההגנה. בתצהיר המשלים, מסר כי לאחר הגשת התביעה, בשיחה עם ב"כ התובעים הקודם, עו"ד גל אמיר, הוא הציע כפשרה במטרה לסלק את המחלוקת מחוץ לכותלי ביהמ"ש, לפרסם את המכתב השני של רו"ח גוף שעליו נודע לו רק במסגרת ההלכים דנן, אך הוא לא זכה לכל מענה לא מעו"ד אמיר, ב"כ הקודם של התובעות, ולא מעו"ד יהושע רובין, בא-כוחן הנוכחי.

27.
בדיון שהתקיים בפני
י, העידו התובעות בעצמן ומר ראובן אפרתי, שעבד במכללת צפון בתפקיד איש אחזקה בזמנים הרלוונטיים לתביעה. מטעם הנתבעים - העיד הנתבע מס' 2 בלבד.

28.
בתום הדיון הגיעו באי-כוח הצדדים לידי הסכמה דיונית, לפיה פרוטוקול הדיון שנערך ביום 6.4.10 בבימ"ש השלום בנצרת בפני
כבוד השופט א' כנעאן בתיקים המאוחדים שמספריהם
751-02-08 ו- 711-02-08 יהווה חלק בלתי נפרד ממסכת הראיות בתיק זה, וזאת על מנת לחסוך בהבאתו של מר אבי משה למתן עדות בבית המשפט במסגרת ההליך דנן. יוער, כי במועד כתיבת

פסק דין
זה, כבר ניתן פס"ד ע"י חברי כבוד השופט א' כנעאן אשר דחה את התביעה בשני התיקים הנ"ל. פסה"ד הנ"ל אינו חלוט, שכן עליו הוגש ערעור שתלוי ועומד בביהמ"ש המחוזי בנצרת. בנוסף וויתר ב"כ התובעים על חקירתו של מר שמעון וייס
, זאת מבלי לוותר על הטענה המשפטית לפיה יש מקום לחייבו מכוח היותו עורך בעיתון (עמ' 34, ש' 27-31 ועמ' 35, ש' 1-2). הצדדים הגישו סיכומים בכתב. בנוסף, הוגש, בהסכמה, תיק הפירוק של מכללת הצפון במלואו.

עיקר הטענות בסיכומי הצדדים

29.
התובעות הפנו בסיכומיהן לתקנון האתיקה המקצועית של העיתונות וטענו, כי הנתבעים הפרו את חובותיהם העיתונאיות בפרסום ידיעה בניגוד לאמור בסעיפים 5 (א), 6-8 ו-16 (ב) לתקנון האמור.

30.
בסיכומיהן, מבקשות התובעות להטיל אחריות גם על כתפי נתבע מס' 3. לשיטתן, אין מחלוקת כי שמעון הוא עורך במקומון. אי-לכך, על פי הוראות סעיף 11 (א) לחוק לשון הרע, העורך נושא באחריות לפרסום, בהיותו עורך עיתון, האחראי להוצאת המקומון בכללותו, ולכן אין כל רבותא לעובדה כי הוא לא היה שותף בכתיבת הכתבה נשוא התביעה.

31.
עוד נטען, כי בפרסום בו עסקינן, נעשה שימוש פסול בהליך הפירוק כנגד מכללת הצפון, על מנת להביא לקריסתה של עמותת מעונות גיל, תוך יצירת קונוטציה שלילית כלפי פרחה ספדיה
, שהינה דמות משותפת לשתי העמותות, ויתר חברות הוועד בעמותת גיל, והכול במטרה להכשיר את הקרקע לרכישתה של מכללת הצפון על ידי אבי משה, אחיה של פרחה, שהגיש את התלונה נשוא הפרסום (ותלונות אחרות) לרשם העמותות. לשיטת התובעות, מדובר בפרסום שכל מטרתו הייתה להביא לביזוי שמן הטוב של התובעות על מנת לרכוש את המכללה. בעניין זה הפנה ב"כ התובעות לעדותו של אבי משה בתיקים שבאיחוד שהתנהלו בפני
כב' השופט כנעאן, ולפיה הכחיש הלה כי ברצונו לרכוש ולהשתלט על מכללת הצפון, הצהרה אשר עומדת בניגוד גמור לאמור בנספח א' לתיק הפירוק.

32.
כן הפנה ב"כ התובעות לעדותו של אבי משה בתיקים שבאיחוד בעניין מקור קבלת המכתב והסתירות שנתגלו, בהקשר זה, בין עדותו של אבי משה לבין העדות שמסר יעקב בפני
י, שכן אבי מסר כי 'לא' דיבר עם יעקב עובר לפרסום הכתבות, בעוד שיעקב העיד שם כי אבי משה 'כן' מסר לו חלק מהעובדות הנוגעות למקרה נשוא התביעה הנוכחית. עוד טען ב"כ התובעות, כי גרסתו של יעקב בדיון שהתקיים בתיק דנן, הייתה עמומה לפיה איננו זוכר אם דיבר עם אבי משה או שקיבל עותק מהמכתב של רו"ח גוף, שנכתב עקב תלונתו של אבי משה. עוד נטען, כי בלחץ החקירה הנגדית הודה יעקב בדיון שבפני
י, כי "יכול להיות שאבי משה הפנה את תשומת ליבי שיש מכתב כזה ואז פניתי לגוף, כיצד קיבלתי אני לא זוכר" (עמ' 33 ש' 2-3). משלא זומן רו"ח גוף לעדות ע"י הנתבעים, הרי האמור בשמו אינו אלא עדות מפי השמועה. באשר לחוסר תום הלב שבפרסום, נטען כי הנתבעים לא מצאו לנכון לציין בכתבה כי בשנת 2007 היה לעמותה אישור ניהול תקין. כן חזר ב"כ התובעות על הטענה, כי הפרסום והפצת הכתבה במעון בוצעה על ידי אבי משה בכוונה ובתיאום עם הנתבעים (סעיף 11 לסיכומים). בנוסף חזר ב"כ התובעות בסיכומיו על יתר הטענות לעניין אופן ניסוח הכתבה, העדר קבלת תגובה ואי פרסום חוזר ומתקן והתפטרותה של תובעת 3 מהוועד המנהל של העמותה.

33.
יש להוסיף ולציין, כי לסיכומי התובעות צורפו שורה של מסמכים, לרבות העתק מפרוטוקולי ישיבות המכללה, בקשה שהוגשה ע"י אבי משה לבית המשפט בתיק פש"ר 113/08 מיום 12.05.08, מכתב ליעקב משה מיום 04.06.07 והעתק מכללי האתיקה של העיתונאים. הנתבעים התנגדו להגשת מסמכים אלה בשלב הסיכומים משאלה לא צורפו קודם לכן במסגרת שמיעת הראיות בתיק. יצוין כבר עתה, כי ב

פסק דין
זה אתעלם מכל המסמכים שצורפו ע"י ב"כ התובעות לסיכומיו (בכפוף לאמור בעניין כללי האתיקה) בניגוד לסדר הדין המקובל, ללא קבלת רשות מביהמ"ש וללא הסכמת הצד שכנגד, זאת לאחר שתם שלב שמיעת הראיות ומסמכים אלה לא יכללו בגדר מערך הראיות המונחות לפני.
בית המשפט העליון כבר קבע לעניין צירופן של ראיות לסיכומים ללא קבלת רשות את הדברים הבאים:

"לא אחת ציינו, כי הגשת ראיות חדשות במישרין לתיק בית המשפט ללא בקשת רשות, היינו תוך עקיפת סדרי הדין המקובלים בכגון דא, היא פסולה וראויה לגינוי (ע"א 226/87 זועבי נ' ניקולא, בעמ' 719, והאסמכתאות המופיעות שם. מובן שלא ניתן דעתנו לתצהיר הנ"ל אשר צורף לסיכומים" (ע"א 3771/90 עומר נ' פ"ש נצרת, פורסם במאגרים, 30.3.1993".

34.
האמור לעיל אינו חל באשר לכללי האתיקה של העיתונות, ואבהיר. הואיל ומדובר במסמך שהוא בגדר ידיעה שיפוטית, אשר נמצא בידיעת ושליטת הנתבעים באותה מידה (ואף יותר מאשר התובעות). כללים אלה הינם מסמך רלוונטי, גם אם אין להם תוקף משפטי של חוק או תקנה, והם עשויים לבוא בגדר השיקולים הרלוונטיים לעיצוב כללי ההתנהגות של עיתונאים בכל הקשור לתביעות העוסקות בלשון הרע.

35.
הנתבעים חזרו בסיכומיהם על עיקר טענותיהם לעניין אופן ניסוח הכתבה שהתבססה על מכתבו של
רו"ח גוף, וסוגיית קבלת התגובה מטעם פרחה (סעיפים 5-8, 9-15 לסיכומים). בנוסף ביקשו להראות בסיכומיהם את חוסר המהימנות שעולה מעדותה של פרחה בבית המשפט (סעיפים 16-17 לסיכומים). בנוסף לאמור, חזרו הנתבעים על טענתם לגבי העדר קיומה של עילת תביעה כנגד נתבע מס 3 (סעיפים 1-2 לסיכומים). עוד נטען, כי פנינה הודתה, בפה מלא, כי אין בכתבה קונוטציה שלילית כלפיה, אלא רק כלפי בתה שהיא אינה צד להליך זה. הנתבעים הוסיפו וטענו, בסיכומיהם, כי מעדותה של פנינה עולה שהיא אכן קיבלה שכר מעמותת מעונות גיל, באופן המשמיט את הבסיס מתחת לתביעתה בגין עוולת לשון הרע (סעיפים 1-11 לסיכומים).

36.
באשר לתובעת מס' 3, נטען בסיכומי הנתבעים כי לילך הינה אחת משלושת בנותיה של פרחה, כאשר שתי אחיותיה של לילך אכן עבדו בעמותת מוסדות מעונות גיל. הנתבעים מודים, כי בכתבה לא פורט שמה של לילך, בתה של פרחה, בהקשר של מי שמקבלת שכר בעמותה. אי-לכך, מתבקשת הקביעה, לשיטת הנתבעים, כי מאחר ולפחות שתיים מבנותיה של פרחה עובדות בעמותה הנ"ל, דבר שאין עליו מחלוקת, הרי שאין באמור בכתבה, לפיה בתה של פרחה מקבלת שכר, כדי להוות לשון הרע. עוד נטען, כי בהתחשב בטעות שאירעה בניסוח הכותרת של הכתבה בעניין זה, הרי קורא סביר הקורא את הכתבה בשלמותה, מבין כי הכוונה לבתה של פנינה ולא ללילך, בתה של פרחה (סעיפים יא עד כד בעמודים 4-5 לסיכומים). לשיטתם, קריאת הכתבה בשלמותה, מתחילתה ועד סופה, מביאה את הקורא הסביר למסקנה שהכוונה לבתה של פנינה, גב' עינת בוזגלו, ואילו מקריאת הכותרת של הכתבה לבדה, הקורא הסביר אינו מבין כי הכוונה היא דווקא ללילך גולדנברג
, הבת של פרחה, מאחר ושתי אחיותיה הנוספות עובדות אף הן בעמותה, בתמורה לקבלת שכר.

37.
באשר לכללי האתיקה שצורפו לסיכומי התובעות, נטען כי מדובר בכללים שאינם מחייבים, הם הוגשו שלא כדין וכי לא הוכחה הפרתם. עוד נטען, כי אבי משה אינו צד להליך ואין כל רלוונטיות לפעולותיו הנטענות לחלוקת הכתבה ולבקשות שהגיש לצורך רכישת המכללה. אשר לטענה, כי עדותו של רו"ח גוף הינה עדות מפי השמועה, הרי שדינה להידחות, שכן מכתבי הרשם ומסמכים מתיקו מהווים רשומה מוסדית שניתן להגישה אף ללא הבאת רשם העמותות בעצמו כעד בביהמ"ש.

דיון ומסקנות

38.
לאחר שבחנתי ושקלתי את מכלול טענות הצדדים ושלל הראיות שהוצגו בפני
י, אני בדעה כי דין התביעה נגד הנתבעים להתקבל, בחלקה בלבד וככל שהיא נוגעת לתובעת מס' 3.
באשר לתובעות 1 ו- 2, הרי שדין תביעתן להידחות, כפי שיפורט להלן.

האם עסקינן בפרסום והאם המיוחס לתובעות עולה כדי לשון הרע?

39.
אין מחלוקת באשר להתקיימות יסוד הפרסום המהווה אחד מיסודות עוולת לשון הרע בנסיבות המקרה שלפנינו, שכן הפרסום נעשה במקומון והופץ לקוראיו. ככל שייקבע, כי האמור בכתבה דנן מהווה לשון הרע, הרי שפרסומה מהווה עוולת לשון הרע בהתאם להוראות החוק, שכן עסקינן בפרסום שהוא בכתב (בעיתונות הכתובה), ודי בכך שלפי הנסיבות הוא עשוי היה להגיע לאדם אחר מלבד הנפגע.

40.
סבורתני, כי לא יכולה להיות מחלוקת גם על כך, שהפרסום דנן מהווה הוצאת "לשון הרע", שכן מדובר בפרסום שמייחס לתובעות ניהול בלתי תקין של העמותות בהן הן נושאות תפקידים שונים, שימוש לרעה בכספי ציבור והעדפת האינטרס האישי שלהן על פני האינטרס הציבורי. לדידי, פרסום המייחס לבעלי תפקידים בעמותות ציבוריות ניהול בלתי תקין, מעורבות חשודה בשתי העמותות וכן קבלת שכר שלא כדין בשל קרבה משפחתית, מהווה פרסום לשון הרע.

41.
לעניין זה כבר נפסק בע"א 3199/93 יוסף קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט (2) 843, 855 כי:

"דומה, כי לא יכול להתעורר ספק כי פרסום על אודות חקירה משטרתית המתנהלת נגד פלוני פוגע בשמו הטוב. אף כי מבחינה משפטית עומדת לו חזקת החפות כל עוד לא הוכחה אשמתו במסגרת הליך שיפוטי, יש בפרסום כזה כדי לבקוע בקיעים בחזקה האמורה בעיניו של קורא סביר. בקיעים אלה אינם מביאים, אמנם, לקריסתה של חזקת החפות, אולם די בכך כי קיומם יעיב ויאפיל בעיני הקורא על טוהר מידותיו של אותו פרט כדי שהפרסום יהווה לשון הרע".

42.
על הקורא הסביר נותר הרושם, כי מתעוררים חשדות כלפי התובעות, שעיקרן חשדות לפגיעה בטוהר המידות, ניגוד עניינים ופעילות בניגוד להוראות חוק העמותות והנהלים של רשם העמותות, בכל הקשור לניהול הכספי של העמותות, העסקת קרובי משפחה, ויחס בלתי תקין בין שתי עמותות. בחינת הפרסום דנן, באמת מידה אובייקטיבית, בהתייחס למובנו הטבעי והרגיל, בשים לב לרקע הכללי שבו הובאו הדברים ולהקשר שבו פורסמו, לא מותירה מקום לספק, כי בדברי לשון הרע עסקינן. פרסומם של הדברים הנ"ל, עלולים היו להשפיל את התובעות בעיני הבריות, לבזותן, לפגוע בהן במשרתן, במשלח ידן או באחד האופנים האחרים מאלה המנויים בסעיפים 1 (1), (2) ו- (3) לחוק.

43.
לאור זאת, נשאלת השאלה, האם חוסים הנתבעים תחת אחת ההגנות הקבועות בחוק? בשאלה זו יתמקד הדיון בענייננו.

האם הנתבעים חוסים תחת אחת ההגנות הקובעות בחוק?

הגנת אמת הפרסום

44.
סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע קובע:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע, תהא זו הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת, והיה בפרסום ענין ציבורי. הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".

45.
שני יסודות מצטברים מגבשים הגנת "אמת הפרסום": האחד, אמיתות הפרסום והשני, קיומו של עניין ציבורי הנלווה לפרסום. היסוד הראשון הוא עובדתי בעיקרו, ועניינו- השוואה בין תוכן הפרסום לבין המציאות העובדתית. אמיתות הפרסום תיבחן על פי מובנו הטבעי והרגיל של הביטוי הפוגעני, או משמעותו המסתברת על פי נסיבות העניין.

השני- עניינו בשאלה האם קיים אינטרס חברתי המצדיק פרסום הביטוי הפוגעני חרף לשון הרע הטמונה בו (שנהר, עמ' 215; פרשת "הארץ" בערעור, עמ' 299). השאלה היא, אם הפרסום טומן בחובו תועלת לציבור, אם הוא תורם לגיבוש דעת קהל בעניין מסוים, אם יש בו כדי לתרום לשיח הדמוקרטי, לשיפור אורחות חיים וכיוצא באלה. תנאי זה מעלה היבט ערכי הנקבע על פי מדיניות שיפוטית בזמן ובמקום נתון. קיומו של אינטרס ציבורי בפרסום הוא עניין נורמטיבי בעל מימד אובייקטיבי, הנגזר במידה רבה מתפיסות מקובלות בחברה (ר' גביזון, איסור פרסום הפוגע בפרטיות הזכות לפרטיות וזכות הציבור לדעת, זכויות אזרחי בישראל- קובץ מאמרים לכבוד חיים ה' כהן, (תשמ"ב) 177, 190-219). ההכרעה ביחס לקיומו של עניין ציבורי נבחנת על רקע נסיבות המקרה (ע"א 439/88 רשם מאגרי מידע נ' ונטורה, פ"ד מח (3) 808); רע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר, פורסם במאגרים, ניתן ביום 23.12.2004).

כך למשל, בע"א 1104/00 אפל נ' חסון נקבע, כי " 'עניין ציבורי' ייחשב עניין שידיעתו ברבים רלוונטית להגשמת מטרה ציבורית או שיש לציבור תועלת בידיעה לגביו- אם לצורך גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים ואם לשם שיפור אורחות חייו".

46.
מדובר בשתי חוליות שלובות בקשר בל יינתק: לא תינתן הגנת הסעיף לפרסום עובדתי שגוי, שכן גם אם נוגע הוא לסוגיה בעלת חשיבות ציבורית, אין עניין בקיום דיון על בסיס עובדות שגויות, ומנגד, לא תינתן הגנה לפרסום שהוא אמת לאמיתה אם אין עניין בקיום שיג ושיח ציבורי לגביו, שאז אין הצדקה "לספוג" את הפגיעה בשמו הטוב של אדם (עניין אריה נ' עמינדב הנ"ל).

47.
יסוד אמיתות הפרסום עיקרו בבחינה האם תואם תוכנו של הפרסום את האמת, את המציאות "האובייקטיבית" (ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(2) 843, 857 (1995)). דרישה זו באה להבטיח, כי במסגרת ההגנה על שמו הטוב של אדם, לא תינתן הגנה לפרסום שאין בו אמת. משמעותו של הפרסום תיקבע על פי המובן שייחס לתוכנו קורא או מאזין סביר, על פי ה"מובן הטבעי והרגיל של המילים" (ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 281, 300 (1977)). יחד עם זאת, אין נדרשת זהות מוחלטת בין מצב הדברים בפועל לבין תוכן הפרסום, אלא נדרש כי המשמעות הכללית העולה מן הפרסום והתוכן העולה ממנו יתאמו (שנהר, בע' 221). גם כאשר נוכח בית המשפט, כי קיים פער בין המציאות לבין התיאור בפרסום, עדיין יכול הוא לקבוע כי עומדת לנתבע הגנת הסעיף, אם מצא כי מדובר ב"פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש", היינו פרט לוואי שמשקלו קל במידה כזו שאין פרסומו גורם פגיעה ממשית.

48.
כדי לזכות בהגנת "אמת הפרסום", מטיל החוק הישראלי את נטל הוכחתה של ההגנה על הנתבע. אכן, "הנטל רובץ על המפרסם, הנתבע בתביעת לשון הרע, להוכיח את אמיתות הפרסום, אינו עניין של מה בכך" (דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות נ' יוסף קראוס, פ"ד נב (3) 1 (1998)). מידת ההוכחה הנדרשת לצורך הוכחת טענת אמת הפרסום, עומדת ביחס מתאים לרצינותו וחריפותו של תוכן הפרסום (ע"א 670/79 הוצאת עיתון הארץ נ' מזרחי, פ"ד מא (2) 169 (1987)). ובכן, על המתגונן בטענה של אמת הפרסום לפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, להוכיח על-פי מידת ההוכחה הדרושה במשפט האזרחי, נטיית מאזן ההסתברות לטובת גרסתו- כי הדברים שפרסם הם נכונים (דברי השופטת ד' דורנר בדנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' קראוס, תק-על 98(2) 1352). למשל, כאשר מייחסת הכתבה לתובע מעשה העולה כדי עבירה פלילית, בכגון דא נשמעה הדעה כי על המפרסם מוטל נטל מוגבר להוכיח את אמיתות הפרסום. "בגדר זה, הכלל הוא, כי נטל הראיה רובץ על המפרסם כבד יותר, ככל שחומרת המעשים המיוחסים על ידי המפרסם כבדה יותר" (דברי השופט ת' אור בעניין קראוס, הנ"ל; ראו גם דברי השופט בך בע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ (1) 589, 598-599). כבוד השופט א' ריבלין הדגיש, בעניין בן ציון הנ"ל, כי "לשיטתי, לא ברף הוכחה שונה עסקינן- מידת ההוכחה הנדרשת במשפט האזרחי היא אחת: מאזן ההסתברויות. כמובן, יש תמיד לבדוק האם הראיות המונחות בפני
בית המשפט, מבחינת משקלן ו'איכותן', מקיימות את מידת ההוכחה הזו (ראו: ע"א 373/89 מסרי (שאהין) נ' ח' ח' ח'לף, פ"ד מה (1) 729; ע"א 2976/00 הפניקס הישראלי חברה לביטוח נ' לידאווי, תק-על 2002 (3) 2877).

49.
נפסק, כי בית המשפט, בבוחנו האם עומדת למפרסם הגנה זו, יעיין בפרסום כמכלול בכדי לקבוע מהו "הרושם הכללי שיוצר מירקם הפרסום בעיני "הקורא הסביר" או "האדם הרגיל" (ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט (2) 857, 843 (1993)). זאת יעשה תוך בחינת המילים בהן בחר המפרסם, סדר הצגת העניינים, הסגנון, הניסוח ומבנה הפרסום בכללותו (שם, בעמ' 853-854).

50.


החוק תר אחר נקודות איזון ראויות בין שתי זכויות יסוד חוקתיות- חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת והזכות לשם טוב, שלא תמיד יכולות להתקיים זו לצד זו מבלי שהאחת תכרסם באחרת (וראו למשל: רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה (5) 510, 518 (2001); ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ, פ"ד נח (3) 558, 565-566 (2004); ע"א 9462/04 מורדוב נ' ידיעות אחרונות בע"מ (פורסם במאגרים, ניתן ביום 28.12.2005)). "זו גם זו טבועות ב'קוד הגנטי' של המשטר הדמוקרטי, והוא מחויב להגנה עליהן ולקיומן גם באותם מקרים בהם פוגעת זכות אחת במרחב המחיה של רעותה ומכאן הצורך במלאכת מחשבת של איזונים בכל מקרה ומקרה" (

פסק דין
גביר, פסקה 3). נקודת האיזון הראויה, נפסק כבר, היא זו המגשימה באופן המיטבי את ערך כבוד האדם, ממנו נובעות שתי הזכויות גם יחד (ע"א 6871/99 רינת נ' רום, פ"ד נו (4) 72, 91 (2002)). להרחבה אודות חופש הביטוי ראו עניין בן ציון הנ"ל, פסקה 8. בלא חופש ביטוי לא ניתן לקיים הלכה למעשה את זכות הציבור לדעת, ובלא הכרה בזכות הציבור לדעת, בזכותו לקבל מידע מלא ככל הניתן אודות רשויות השלטון ופעולותיו, לא ניתן לסבור כי הציבור אכן יכול לגבש לו דעות על בסיס שיח ציבורי פתוח ומפרה ולא ניתן לסבור כי הציבור יכול להפעיל פיקוח וביקורת אפקטיביים על רשויות השלטון. ובלא כל אלה, לא ייכון משטר דמוקרטי של ממש (ע"א 10281/03 אריה (אריק) קורן נ' עמינדב, (12.12.06), והאזכורים שם). עקרון דומה חל כאשר עסקינן בדמויות ציבוריות.

51.
חרף חשיבותו הרבה של חופש הביטוי בחייו של הפרט ובחייה של החברה, היקפו של חופש זה אינו בלתי מוגבל. גבולותיו נקבעים כפרי איזון בינו לבין זכויות אדם מוכרות אחרות של הפרט, ובינו לבין אינטרסים ציבוריים חשובים אחרים, העשויים לעמוד מנגד. נוכח התמודדות אפשרית זו, תחום התפרשותו של חופש הביטוי אינו אחיד, והיקפו עשוי להשתנות מעניין לעניין בהתאם לטיב ולמשקל הזכות או הערך שכנגדו הוא מתמודד. (רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר, (פורסם במאגרים, ניתן ביום 12.11.2006, פסקה 1).

52.
עוד נפסק, והדברים מדברים בעד עצמם, כי "חופש הביטוי אינו חופש הביזוי, והזכות להשמיע אינה הזכות להשפיל. הזרוע המילולית המשתלחת כואבת, לעיתים, לא פחות מן הזרוע הפיזית, וכשם שהחירות להניף את האחרונה מוגבלת על ידי קצה אפו של הזולת, כך גם החופש לשגר את הראשונה מתוחם על-ידי כבודו של האחר. עם זאת, מרחב התיחום אינו זהה. קצה האף הוא גבול נוקשה, ולעומתו, כבוד האשם הוא גבול גמיש, הכורך בחובו איזונים עדינים. על כן, המניף ידו- לא יינקה, אך האומר את אשר על ליבו, אפילו ליבו גס- לא במהרה ייענש. במיוחד יישמר בית המשפט מפני הגבלת חופש הביטוי- והטלת אחריות בגין לשון הרע היא סוג של הגבלה- מקום בו מדובר בהשמעת ביקורת ציבורית-פוליטית על איש ציבור. "מבין סוגי הביטויים השונים, ההגנה הניתנת לחופש הביטוי הפוליטי- שהוא תנאי הכרחי לקיומו של הליך דמוקרטי – היא רחבה במיוחד" (עניין בן ציון, פסקה 9 והאזכורים שם). הויכוח הציבורי ראוי לו שיהא חופשי, איתן, חסר מעצורים ואף בוטה (שם). ככל שמדובר בעיתונאים המבקשים לחשוף ולהוקיע תופעות של שחיתות, התנהגות בלתי-תקינה, מינויים פסולים וכיוצא באלה- גובר משקלה של חירות הביטוי (ההדגשה שלי- ש.נ.).

53.
אשר ליסוד העניין הציבורי בפרסום. יסוד זה מחייב את בית המשפט לבחון האם מתקיים אינטרס ציבורי בפרסום. זה יתקיים אם ניתן לומר, כי הבאת המידע בפני
הציבור תתרום ליכולתו של הציבור לגבש דעתו בעניינים ציבוריים או להביא לשיפור באורחות חייו (עניין אריה קורן, פסקה 13 והאזכורים שם; שנהר, עמ' 225; ע"א 439/88 מדינת ישראל נ' ונטורה, פ"ד מח (3) 808, 826 (1994)). בחינה זאת נעשית על דרך של איזון בין האינטרס של הפרט הנפגע שלא יפורסמו עליו פרטים נכונים אך פוגעים, לבין חופש הביטוי והאינטרס של הציבור בידיעת הפרטים. ברי, כי ככל שהפרסום נוגע לעניינים הקשורים במישרין לציבור הרחב, קטן באיזון הכולל משקל האינטרס של הנפגע וגובר משקלה של זכות הציבור לדעת (ראו: שנהר, עמ' 227, 233).

54.
נפסק לא אחת, כי הביקורת הרחבה על אנשי ציבור בפועלם הציבורי היא תנאי-בלעדיו אין לקיום משטר דמוקרטי חופשי. שמו הטוב של איש הציבור איננו הפקר (ע"א 30/72 פרידמן נ' סגל, פ"ד כז (2) 225, 244). הוא זכאי להגנה על שמו הטוב ועל המוניטין שצבר לעצמו. בהיכנסו לפעילות ציבורית אין איש הציבור משיל מעליו את כבודו ואין הוא חושף עצמו לכל דבר-דיבה. אדרבא, שמו הטוב חשוב לו, לעיתים, באופן מיוחד, שהרי בלעדיו יתקשה לפלס את דרכו ללב הציבור (ראו ע"א 802/87 נוף נ' אבנרי, פ"ד מה (2) 489, 494). עם זאת, ככלל, חשיבותו של חופש הביטוי אכן גוברת, מקום בו מדובר בהבעת דעה בעניינים ציבוריים ובנוגע לאישים הנושאים תפקידים ציבוריים (שם). ברם, באיזון הראוי בין חופש הביטוי בכלל, וחופש הביטוי בענייני ציבור בפרט מזה, לבין השם הטוב בכלל, ושמו הטוב של איש ציבור בפרט, יש ליתן משקל רב לאינטרס הציבורי בהחלפה חופשית של מידע בענייני ציבור הנוגעים לאיש ציבור (דברי הנשיא ברק (כתוארו אז) בפרשת אבנרי הנ"ל, בעמ' 863).

55.
הנה כי כן, חוק איסור לשון הרע אינו שולל את ההגנה על השם הטוב מאישי ציבור. החוק מגן על כל 'אדם' מפני פגיעה בשמו הטוב (סעיף 1 לחוק). עם זאת, ביישום הוראות החוק לא ניתן להתעלם ממושא הביטוי ומנושאו. הדברים משתקפים בחוק עצמו, המקנה הגנה לפרסומי-אמת שיש בהם עניין ציבורי (סעיף 14) ולפרסומים שהם בבחינת 'הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות" (סעיף 15 לחוק, עניין בן ציון, פסקה 10 והאזכורים שם).

56.
לסיכום, הלכה היא, כי קיימת תועלת ציבורית מובהקת בפרסומו של מידע אודות פעילותו הציבורית של מי שנושא בעמדה שיש בה כדי להשפיע על הציבור הרחב. זאת, בין היתר, מתוך ראיית הציבור כזכאי למידע מלא שיאפשר לו לגבש דעה על אנשים המשפיעים על חייו (שנהר, 234-235). ואכן, בפסיקה ניכרת נטייה ליתן עדיפות לחופש הביטוי על פני ההגנה על שמם הטוב של אישי ציבור, באופן שבבירור תביעות לשון הרע של אישי ציבור יינתן לחופש הביטוי משקל מוגבר במסגרת השיקולים שיש להביא בחשבון בפרשנות ההגנות שבחוק איסור לשון הרע (עניין אריה קורן, פסקה 18 והאזכורים שם).

57.
במסגרת פרשנות ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע ויישומן בכל מקרה לגופו עשויה מלאכת האיזון השיפוטית להיות מושפעת, בין היתר, מן השאלות האלה: עד כמה עוסק הפרסום בנושא המעורר עניין ציבורי (או דמות ציבורית, לפי העניין), מהי התועלת הציבורית שבפרסום, עד כמה הפרסום ברבים תוך פגיעה בשמו הטוב של הנפגע היה רלוונטי ונחוץ להשגת התועלת הציבורית, האם התועלת שבפרסום גוברת על הנזק הצפוי לשמו הטוב של הנפגע. עוד נקבע, כי בדרך כלל ההתחשבות בזהות הנפגע, בנושא הפרסום ובתועלתו הציבורית אינה באה לידי ביטוי בהגדרת לשון הרע בסעיף 1 לחוק, כי אם בהוראות החוק האחרות ובכללן ההגנות הקבועות בחוק (ראו: עניין אפל שלעיל).

58.
כלל מושרש הוא, אותו עליי להביא בחשבון בבחינת הפרסום בו עוסקת תביעה זו, הוא זה המתווה כי "בית המשפט נוהג זהירות יתירה מפני הכתבת סטנדרטים של טעם טוב לאמצעי התקשורת, המביעים דעה על הא ועל דא, לעיתים אף בדרך של לעג וסטירה" (פרשת רשת שוקן הנ"ל). "אין בית המשפט יכול לכפות טעמו והגיונו הוא על המפרסם, אלא עליו להותיר מקום להבעות דעה תקיפות" (ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל בע"מ, פ"ד לא (2) 281; ע"א 7/79 הוצאת ספרים 'החיים' נ' רשות השידור, פ"ד לה (2) 365; בג"צ 606/93 קידום יזמות ומו"לות (1981) נ' רשות השידור, פ"ד מח (2) 1).

59.
כאמור, הואיל ומדובר בפרסום המעלה חשדות אודות מנהל תקין (ואף חשד לעבירות פליליות), יש להביא את ההלכה הפסוקה בסוגיה כגון דא. כאמור, הנטייה למתן עדיפות לחופש הביטוי, נעוצה, בין היתר, בכך שאיש הציבור נתפס כנגיש לכלי התקשורת ויכול להגיב על הטענות נגדו; וכי כניסתו לחיים הציבוריים כוללת ויתור משתמע לחשיפה לביקורת הציבורית (עניין אריה קורן). יחד עם זאת, אין משמעם של דברים כי שמו של איש הציבור חשוף לכל דבר בלע והשמצה (ע"א 30/72 פרידמן נ' סגל, פ"ד כז (2) 225, 243-244 (1973)) פרסום פרטים בדבר ביצוע עבירות פליליות או חשד לביצוען עשוי לפגוע קשות במי שלו מיוחס ביצוע העבירות ולא כל הפרת חוק מצדיקה פגיעה שכזו, במיוחד מקום שבו אין הדברים מובילים לניהול הליך או להרשעה (שנהר, עמ' 244). ביתר שאת נכונים הדברים כאשר בפרסום הנוגע לדמות ציבורית מדובר, שכן שמו הטוב של איש הציבור הוא הנכס העיקרי שלו. עיסוקו ופרנסתו תלויים במידה רבה בתדמיתו הציבורית ופגיעה באלה יכולה להביא אל קיצה את דרכו המקצועית והציבורית. בנוסף הובעה הדעה, כי הקלת הראש בנזק הנגרם לאיש ציבור כתוצאה מלשון הרע סופה שתניא אנשים ראויים מכניסה אל החיים הציבוריים (עניין אפל, בעמ' 621-622).
בעניין אריה קורן, הביעה כבוד השופטת ע' ארבל את הדעה, לפיה לא כל פרסום הנוגע לדמות ציבורית הוא כזה שיש בו עניין ציבורי, אך מקום שהפרסום עניינו פעילותה הציבורית של אותה דמות, הכף תיטה על פי רוב להכרה בעניין הציבורי שבפרסום. מכל מקום, כך נפסק, כי פועל יוצא של קביעה בדבר קיומו של עניין ציבורי בפרסום פרטים הנוגעים לפעילותו הציבורית של אדם הינו כי באופן עקרוני ניתן לומר שקיים עניין ציבורי בדיווח על עבירות או על חשד לביצוע עבירות על ידי דמויות ציבוריות (ראו גם: שנהר, עמ' 237). ממילא ניתן לומר גם, כי קיים עניין ציבורי שכזה גם בהתייחס לדיווח אודות מינהל בלתי תקין או חשדות לליקויים בהתנהלות הרשות הציבורית או מי מעובדיה (עיין אריה קורן הנ"ל).

60.
לאחר שעמדתי על עיקרים אשר ידריכוני בבחינת טענות הצדדים בנוגע לשאלה האם נופל המקרה שלפנינו תחת האיסור בדבר הוצאת לשון הרע כלפי התובעות אי מי מהן, או האם חלה אחת ההגנות המוכרות בחוק, אעבור לדון בנסיבות המקרה המונח בפני
י.

אמת הפרסום

61.
בענייננו, מדובר בפרסום חוזר של דברי לשון הרע שאינו מאמת את הדברים ואינו מציג אותם בעמדת המפרסם, ומסתפק בציון העובדה שהדברים נאמרו על ידי אדם אחר - היינו רו"ח גוף. במקרה כזה, יכול הדבר להעמיד הגנה של "אמת הפרסום", בתנאי שהמפרסם הגביל את הפרסום לעצם העובדה שהדברים נאמרו על ידי אותו אדם בלי להוסיף עליהם (ראו: ע"א 36/63 עוזרי נ' גלעד, פ"ד טז 1553, 1558). כך למשל בת"א (ב"ש) 503/85 מדינה נ' יבין, פס"מ תשמ"ו (ב) 427, 431, נאמר:

"עתים, יש בעצם החזרה על דברי הדירה כדי להחמיר את הפגיעה, למשל, מקום שהמפרסם מעניק את כובד משקלו לדברים שהוא מביא. בענין זה יש להבחין בין חזרה על שמועה לבין פרסום על דבר קיומו של חשד. חזרה על שמועה גרידא יש בה לעתים כדי להוסיף לשמועה רובד של אמינות הנובע מסמכותו של המפרסם. שונה הדבר לחלוטין כאשר המדובר בחשד וכאשר אין בפרסום כדי להצביע על האשמה"
(כן ראו: ת"א 7129/99 אורי שמש נ' משה שמעון (10.10.2004).

62.
עיון בכתבה נשוא התובענה, וקריאת האמור בה על רקע העקרונות עליהם עמדתי בהרחבה לעיל, מביא למסקנה כי מדובר בדיווח אינפורמטיבי אודות מכתב ששיגר רו"ח גוף מטעם רשם העמותות אל עמותת מוסדות מעונות גיל בעקבות חשדות לפעילות בלתי תקינה של העמותה ומעורבות פסולה של המכללה בענייני העמותה בהקשר הכספי והעסקת קרובי משפחה. אופן ניסוח הכתבה, מעלה, ללא כל ספק, כי מדובר בהבאת מידע אינפורמטיבי באשר לאמור במכתבו של רו"ח גוף, ובתוך כך מתבקשת העמותה להגיב על האמור במכתב רו"ח גוף אשר צוטט בכתבה עצמה. לא מצאתי, בניגוד לטענת התובעות, כי מדובר בקביעות עובדתיות של המקומון או העורך. נהפוך הוא, מדובר בציטוט אובייקטיבי של האמור במכתבו של רו"ח גוף עם הדגשה חוזרת הן בכותרת הראשית, הן בכותרת המשנה והן בגוף הכתבה עצמה, כי מדובר בחשד בלבד, כאשר המילה "חשד" שצוינה
בכתבה הודגשה בפונט וצבע שונים מגוף הטקסט עצמו, תוך דרישה מהעמותה להגיב על החשדות שהועלו במכתב.

63.
הנה כי כן, הכתבה האמורה מכילה
פרסום המביא לידיעת הציבור את האמור במכתבו של רו"ח גוף מטעם רשם העמותות, המעלה "חשד" לצורך בדיקה ולשם קבלת החלטה שקולה על ידי הגורמים המוסמכים, כל זאת לאחר קבלת תגובה מאת העמותה ונושאי התפקיד בה. עניין זה הודגש אין ספור פעמים בכתבה (7 במספר) וכמעט לפני או אחרי
כל פסקה, צוין כי האמור בכתבה הינו ציטוט ממכתבו של רו"ח גוף, כי מדובר בחשד בלבד וכי העמותה מתבקשת להגיב על הדברים שהועלו במכתב ולתת הסבריה בנדון.

64.
במקרה כזה, מדובר בפרסום חוזר שאינו מאמת את הדברים ואינו מוסיף להם נופך של אמינות אלא מציגם כפי שהם, כטענה גרידא של אדם מסוים, ובכך ניתן להסתפק במקרה כזה בהוכחת העובדה כי הדברים אכן נאמרו ללא צורך בהוכחת אמיתות תוכן הפרסום (ראו: ת"א 503/85 מדינה נ' יבין, פ"מ תשמ"ו (ב) 427, 431). לא נעלם מעיני, כי בכתבה לא צוין כי מדובר במכתב שהוצא על סמך תלונה שהוגשה לרשם העמותות, אך לא מצאתי בהעדרה של עובדה זו כדי לשנות ממסקנתי האמורה. כאמור לעיל, על בית משפט לנהוג בזהירות מפני הכתבת סטנדרטים של טעם טוב לאמצעי התקשורת, בעיקר כאשר הודגש לא אחת בכתבה, כי מדובר ב"חשד" בלבד, כי הדברים מצוטטים ממכתבו של רו"ח גוף וכי העמותה מתבקשת לתת תגובתה בנדון.

65.
מכאן נעבור ליסוד העניין הציבורי. סבורתני, כי קיים גם עניין ציבורי בפרסומם של חשדות או טענות בדבר ליקויים נטענים ביחס לאופן תפקודה של בעלת תפקיד ציבורי המנהלת מכללה (המאוגדת כעמותה) והחברה בעמותה אחרת, על הקשר בין שתי העמותות, לרבות זהות הנפשות הפועלות בשתי העמותות הנ"ל והקרבה ביניהן, קיומו של חשש לניהול לא תקין בנושא העברת הכספים בין העמותות, במישרין או בעקיפין, (על ידי שימוש בציוד או מימון פעולות של עמותה אחת על חשבון השנייה וכיוצא באלה) וכן בנושא החשש לניגוד עניינים של הנפשות הפועלות בשתי העמותות, תקינות הנשיאה בתפקידים בעמותה (כגון חבר ועד) וקבלת שכר מהעמותה, כאשר קיימת חפיפה בתפקיד עצמו או במקרה שבו קיימת קרבה משפחתית בין נושאי התפקיד בעמותה (כחברי ועד או שכירים).

66.
לפרסום כגון זה, ישנה חשיבות ציבורית ראשונה במעלה לאור ההליכים שהיו באותה עת, ואשר עסקו בפירוקה של מכללת הצפון, הוכח ניהול בלתי תקין של ענייני המכללה, כאשר פרחה שימשה בכל העת הזו כנשיאת המכללה. פרסום המביא לידיעת הציבור אודות מכתב המפרט את תוכן התלונה שהתקבלה ברשם העמותות, כמפורט מעלה, והדרישה להמצאת פרטים או הסברים בנושא התלונה, הינו בעל חשיבות ציבורית, הן לציבור בכלל והן לחוג האנשים שמקבלים שירותים מהעמותה או מהמכללה ולציבור התומך במיטב כספו באחת מהן, בפרט. לדידי, לא ניתן לחלוק על כך שראוי כי הציבור יהיה מודע לכך כי קיים חשד לניהול לא תקין בעמותות הללו ולקיומו של חשד לניגוד עניינים, במיוחד כאשר המכללה נמצאת בהליכי פירוק, על רקע זהות הנפשות הפועלות בשתי העמותות והחפיפה שביניהן.

67.

התובעות היו חברות בהנהלת העמותה המפעילה את הגן וחלק מהן אף נשאו בתפקידים בכירים במכללה. לשתי העמותות היה קהל הנהנה משירותיהן. הנושא בתפקיד בעמותה, בין אם מדובר בחבר ועד ובין אם מדובר בנשיא מכללה, הוא למעשה דמות ציבורית, אשר פעילותו ופעולותיו נתונות לביקורת של רשם העמותות לפי חוק העמותות, תש"מ-1980 (סעיף 19). אין חולק, כי ניהול ענייני ציבור, כאמור לעיל, במסגרת שתי העמותות הללו הוא עניין ציבורי מובהק. עניין כזה אמור להתנהל על פי הדין החל במדינה, בתקינות ובשקיפות וכל אלו הם עניין לציבור לעיין בו. אין ספק, כי אם היו חשדות למעשים בלתי תקינים, בהקשר זה, היה מקום לפרסמם.

68.
הכתבה, אמנם, אינה עוסקת בביקורת על נבחר ציבורי או על נושא משרה ציבורית, ואולם ניתן לומר כי היא עוסקת בביקורת על "דמויות ציבוריות" בתפקידן הציבורי (רע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר, בעמ' 1423 (12.11.2006); ת"א (י-ם) 2412/00 עמותת במות מרכז ללימודי תרבות וחברה נ' מרדכי גילת (07.06.2007)), וככאלה לפרסום על אודות חשדות לתפקוד לא תקין מצדן של דמויות ציבוריות אלו יש חשיבות מירבית.

69.
הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח התפקיד המרכזי של התובעות, פרחה ופנינה, בעמותות, שכן הראשונה מילאה תפקיד של נשיאת המכללה והיא ביחד עם פנינה היו חברות ועד בשתי העמותות. לילך, גם היא שימשה חברת ועד במכללה ובעמותה (בשנת 2006 במכללה ובסמוך למועד הפרסום בעמותה). לפיכך, ניתן לקבוע כי בעת בחינת השאלה אם הביטויים שפורסמו בכתבה כוללים לשון הרע, יש לתת משקל רב לכך שהכתבה עוסקת בדמויות ציבוריות ובהקשר לעניין ציבורי מובהק.

70.

אוסיף ואציין, בבחינת למעלה מהנדרש, כי מחומר הראיות עולה שהחשדות כלפי התובעות עלו לא רק במכתבו של רו"ח גוף מיום 15.04.08, אלא אף הופיעו בדוחות קודמים אשר בהם נתבקשו רואי חשבון נוספים לבחון את סוגית הניהול התקין של העמותות. כך למשל, עולה מחומר הראיות שהונח לפניי, כי עפ"י דו"ח ביקורת שהוגש ע"י רו"ח, בריט מן אלמגור, ביום 21.03.05, יצאה תחת ידו של רו"ח בריט המלצה לרשם העמותות "לשקול לערוך בדיקת עומק בעמותת 'מוסדות מעונות גיל'- [...] בשל החשש שהעמותה שבנדון העבירה לה כספים, כמפורט בסעיף 15 ט' לממצאינו". עיון בדו"ח הביקורת מעלה, כי הבדיקה נערכה על סמך תלונה שהגיש אדם אחר שעבד במכללה ללא קשר לתלונה שהגיש אבי משה, אחיה של פרחה, אשר שמו מאוזכר בגוף הדו"ח הנ"ל המצורף לתיק הפש"ר שהוצג לעיוני.
71.
לאור כל האמור לעיל, אני בדעה כי עומדת לנתבעים הגנת 'אמת הפרסום' והגנת 'תום הלב'. עם זאת, שונה היא מסקנתי באשר לפרסום שמתייחס ללילך, עליו אעמוד להלן.

סוגיית החשדות כלפי לילך גולדנברג

72.
לא אחת נקבע, כי המבחן שעל פיו ייקבע האם ייחס הפרסום מעשים פסולים למי שטוען כי הוא הנפגע, הוא המבחן האובייקטיבי. לעתים האדם הסביר עשוי להבין שהפרסום מתייחס למי שטוען כי הוא הנפגע, גם אם אותו אדם אינו מוזכר בפרסום בשמו המפורש וגם אם שמו של אותו אדם מופיע בפרסום בצורה משובשת או חלקית (שנהר, עמ' 124; ת"א (חי) 664/81 בן עמי נ' כלבו-עיתון חיפה, פ"מ תשמ"ד (א) 326, 332; ת"א (ת"א) 2430/58 שיכון עובדים בע"מ נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ, פ"מ כג 151, 170 ). עוד נאמר, כי הצלחת התביעה אינה מותנית בכך שהאדם הסביר יהיה בטוח, כי הפרסום מתייחס לתובע, שכן מסעיף 1 לחוק ניתן ללמוד, כי לצורך קיום החבות על פי החוק די בכך שהפרסום עלול להתפרש כמתייחס אל התובע (שם; וכן בת"א (י-ם) 636/71 שרף נ' שרותי יעוץ כלכלי בע"מ, פ"מ תשל"ז (ב) 271, 287). בנוסף נפסק, לא אחת, כי סעיף 3 לחוק מעלה שכאשר שמו של האדם אינו מוזכר מפורשות בפרסום או שהוא אינו מוזכר מפורשות כמי שלשון הרע מתייחסת אליו, התייחסותה של לשון הרע לאדם הטוען שנפגע ממנה יכולה להשתמע מהפרסום, מנסיבות חיצוניות או משילובם של השניים (ראו: ת"א (ב"ש) 45/87 קליין נ' רונן, פ"מ תשנ"ב (ב) 515, 521 בו התעוררה הסוגיה שלפיה היה ניתן ללמוד מגוף הכתבה כי כותרת המשנה המציינת שהכתבה עוסקת באנשים לא הגונים מתייחסת אל התובע).

73.
לצידו של עיקרון זה, קובעת ההלכה הפסוקה כי אין להגביל את הנתבע למילים המסוימות בהן ראה התובע את לשון הרע ועליהן הסתמך בכתבו וכי הנתבע רשאי להסתמך על כל נוסח הפרסום, לרבות אותם חלקים אליהם התביעה איננה מתייחסת, כדי לפרוס את הגנתו (עניין עיתן הארץ הנ"ל, עמ' 302). לענייננו חשוב לציין, כי חרף כל האמור לעיל, לכותרת קיים משקל יתר בפרסום. למעשה, היא דבר הדפוס הבולט בפרסום, והיא מכילה כוח ועוצמה ואת שליטתו של המפרסם בגודלה, בצורת האותיות, בצבעה וכו', כך שלפעמים יש לה מעמד משל עצמה, מכיוון שלעתים הקוראים יעדיפו לקרוא את הכותרת בלבד וידלגו על גוף הכתבה (ע"א 5653/98 פלוס נ' חלוץ, פ"ד נה (5) 865, 876 (2001)) וכלשון כבוד השופט חשין שם: "יתר על כן, אם כותרת לרשימה מוציאה לשון הרע, גוף הכתבה- גם אם באורח אובייקטיבי יש בה סם-שכנגד לארס שבכותרת- לעתים לא יהא בה כדי לעקור מלבו של הקורא את הרושם שהכותרת הותירה בו" (שם, עמ' 879).


74.
קריאת הכתבה הנדונה לפי מבחן הקורא הסביר, מעלה כי יש לאבחן בין המיוחס בה לתובעות 1 ו-2 לבין האמור בכתבה ביחס לתובעת 3, גב' לילך גולדנברג
. בכותרת הראשית של הכתבה (בעמוד הראשון של העיתון) נכתב, כי "העמותה בבית שאן שוכרת את המבנה מספאדי, ובתה מקבלת בה שכר" (ההדגשה שלי- ש.נ). בגוף הכתבה לא נרשם כי לילך מקבלת שכר ומתברר כי הדברים שם נאמרו ביחס לבתה של פנינה, כמי שמקבלת שכר מהעמותה. בנוסף עניין קבלת שכר ע"י לילך, בתה של פרחה, כלל לא אוזכר במכתבו של רו"ח גוף, וההתייחסות ללילך הייתה בהקשרים אחרים, כפי שעמדתי עליהן לעיל.

75.
בעדותו בפני
י, מסר יעקב במענה לשאלת ביהמ"ש, האם יש סיבה לכך שבכיתוב "בתה מקבלת שכר" אשר צוין בכותרת של הכתבה נשוא התביעה, לא צוין מפורשות שמה של הבת ומדוע לא צוין כי הכוונה לבתה של פנינה ולא ללילך, בתה של פרחה , השיב יעקב כי "אני לא זוכר. יכול להיות שבמכתב של גוף לא היה השם. הכתבה הזאת מצטטת את מכתבו של גוף כמעט כלשונו וככתבו" (עמ' 30, ש' 1-4). ברם, בחקירה הנגדית, הודה יעקב בפה מלא כי האמור בכותרת הראשית של הכתבה, ואף בכותרת המשנה, אינו מדויק, וכלשונו : "בתצהיר שלי כתבתי בסעיף יז כאשר כותרת המשנה שבתה קיבלה שכר, ציינתי שהכיתוב אינו מדויק והכוונה הייתה לביתה של גב' פרי" (עמ' 30, ש' 6-27, ועמ' 31, ש' 7-10). יעקב הודה בחקירתו הנגדית, כי אם יתבקש לערוך את הכתבה מחדש, הוא יעשה תיקון יזום לגבי האמור בכותרת המשנה ביחס לבתה של פרחה, לילך גולדנברג
(עמ' 33, ש' 25-28) ואף יבהיר כי בתה של גב' פנינה פרי
היא זו אשר קבלה שכר מהעמותה ולא בתה של פרחה, כפי שניתן היה להבין בטעות מן האמור בכותרת של הכתבה נשוא התביעה.

76.
לאור דבריו אלו של יעקב, המהוות מעין הודאת בעל דין, אני סבורה כי ניסוח הכתבה באופן שבו יוחסה קבלת שכר שלא כדין לבתה של פרחה מהווה, בנסיבות העניין, הוצאת לשון הרע, משנוכחתי כי בניגוד לדברים שיוחסו לתובעות 1 ו-2 בגדר הכתבה, הרי שסוגית קבלת שכר ע"י לילך לא היה לה כל ביטוי במכתבו של רו"ח גוף. אולם, יש לראות את עניין
אי-ההבנה ואי-הדיוק אשר נפלו בכותרות הראשית והמשנית של הכתבה נשוא התביעה ביחד עם מכלול הדברים וכחלק מהכתבה בשלמותה, באופן שישליך על גובה הפיצוי לו תהיה זכאית לילך לקבל מן הנתבעים.

77.
לילך, העידה בפני
י, כי אמנם יש לה שתי אחיות נוספות העובדות במכללה ומקבלות שכר, אך היא זו אשר שימשה כחברת ועד בעמותת מעונות גיל. אי-לכך, ככל שנכתבו הדברים בצורה שמצאו את ביטוים בכותרת הראשית ובכותרת המשנה של הכתבה בה עסקינן, הרי קורא סביר אשר מכיר את העמותה ואת לילך, יכול להבין כי סוגיית קבלת השכר שלא כדין מתייחסת אליה- קרי: ללילך (עמ' 23, ש' 13-32 ועמ' 24, ש' 1-5 וש' 9-11).

78.
באשר לנזק: מצאתי כי טענותיה של לילך בדבר הפגיעה הנטענת שנגרמה לה בעקבות הפרסום עד כדי קושי בתפקוד ההורי, הזוגיות וקבלת טיפולים פסיכולוגיים, לא רק שלא הוכחו, אלא אף נטענו באופן מופרז ומנופח, זאת בהתחשב בעובדה ששמה של לילך לא אוזכר מפורשות בכתבה, וכי הדברים שנכתבו בהקשר אליה היו חלק מהכתבה כמכלול, שכן קריאת הכתבה בשלמותה הייתה מעמידה את הקורא הסביר על קיומה של טעות בכותרת הראשית ובכותרת המשנה ביחס אליה.

79.
סבורתני, כי אין מדובר בפרסום אשר הייתה לו, בנסיבות העניין, פגיעה חמורה בשמה הטוב של לילך. האמירה המקימה אחריות מהווה בנסיבות משפט קצר המופיע בטור רחב יריעה. משקלה של האמירה הנ"ל על רקע מכלול הפרסום אינו רב. מכאן, ראוי להזכיר את העיקרון שלפיו יש "... להקפיד על הלימה נאותה בין חומרת הפגיעה שבהפרת חוק איסור לשון הרע, לבין גובה הפיצוי הנפסק" (רע"א 3614/97 אבי יצחק נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ (1998)).

80.
חוק איסור לשון הרע קובע סעד סטאטוטורי, אשר אינו מחייב הוכחת נזק, המעוגן בסעיף 7(א) (ב) לחוק, הקובע כי: "במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק".

81.

נפסק, כי מטרת הפיצוי בדיני לשון הרע נועדה "להשיג שלושה יעדים: לעודד את רוחו [...] של הניזוק שנפגעה בגין לשון הרע; לתקן [...] את הנזק לשמו הטוב; למרק [...] את זכותו לשם הטוב שנפגעה בגין לשון הרע [...]." כמו כן, נקבע, כי "כאשר עיתון מוציא לשון הרע עליו לשלם פיצוי מלא בגין הנזק (הרכושי והלא רכושי) שהוא גורם" (רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, נה(5) 510, 525 (2001)). בע"א 5845/05 דרור חוטר ישי נ' מרדכי גילת (20.09.2007), נפסק כי: "אין מקום לקבוע דינים מיוחדים להערכת הפיצויים כשהמזיק הוא עיתון. [...] הדין הכללי יחול גם במקרה זה. הערך החינוכי והמרתיע- מחוץ לגדרי הפיצוי העונשי- מוצא את ביטויו בעצם הטלת האחריות על העיתון ובחיובו בתשלום פיצוי תרופתי מלא תוך הגברת הפיצוי כאשר התנהגותו הבלתי ראויה של העיתון מגבירה את הנזק" (פרשת אמר הנ"ל, בעמ' 526-527).

82.

הלכה פסוקה היא, כי הענקת סעדים בגין פגיעה בשם הטוב נגזרים מהאיזון החוקתי שברקע הערכים המתנגשים בתחום זה- הזכות לשם טוב ולפרטיות אל מול חופש הביטוי. כך נפסק לא אחת, כי בקביעת הסעדים, נלקח בחשבון אופייה של הפגיעה ונסיבותיה, ומעמדם של הפוגע והנפגע (ע"א 802/87 נוף נ' אבנרי, פז"י מה (2) 489 (1991), 493). חומרת הפגיעה משפיע על שיעור הפיצויים שיש לפסוק (ע"א 552/73 רוזנבלום נ' כץ, פ"ד ל (1) 589 (1975), 595; ע"א 30/72 פרידמן נ' סגל, פ"ד כז (2) 225 (1973), 244). תפוצת הפרסום, התנהגות הפוגע, התנהגות הניזוק ומעמדו קודם לפרסום ישפיעו על גובה הפיצוי... כן יינתן משקל לעובדת התנצלותו, או סירובו להתנצל, ודבקותו באמירות הפוגעניות בלא לחזור בו מהן (רע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר (23.12.2004)). כן יש להעניק משקל לחומרת הפגיעה בשמו הטוב של אדם ובעקבות כך להחמיר ולקבוע פיצויים בגין הוצאת לשון הרע גם ללא הוכחת נזק. בעניין חוטר נ' ישי נפסק, כי "בית משפט זה עמד לא אחת על כך כי בשל תפוצתם הרבה של העיתונים, יש להתייחס ללשון הרע הנאמרת בעקבות פרסומים אלה בחומרה, דבר אשר יבוא לידי ביטוי בשיעור הפיצויים שייפסק".


83.
בנסיבות העניין שלפנינו, באיזון ראוי בין שיקולים שמניתי לעיל, מצאתי לפסוק ללילך, התובעת מס' 3, פיצוי בסך 12,000 ₪ בגין פרסום לשון הרע נגדה על ידי הנתבעים בכתבה מיום 02.05.2008. בפסיקת הסכום האמור לקחתי בחשבון שני אלמנטים נוספים (מעבר לעניין היקף הפרסום של עיתון מקומי, משמעות הדברים שיוחסו ללילך ומידת חומרתם אם בכלל, הקשר הדברים והעדר לשון הרע כלפי לילך בגוף הכתבה עצמה להבדיל מהכותרות הראשית והמשנית) העוסקים באי קבלת תגובה של הנפשות נשוא הפרסום והעדר פרסומו של המכתב השני של רו"ח גוף, אל מול העדר פנייה מטעם התובעות או מי מהן לעיתון בבקשה לעדכון או תיקון והגשת התביעה מיד עם פרסום הכתבה נשוא התביעה.

קבלת תגובת התובעות

84.
סעיף 16 (ב) (2) לחוק קובע, כי "הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא". כלל בסיסי הוא, כי בהעדר נסיבות יוצאות דופן, על המפרסם לפנות לנפגע ולבקש את תגובתו לפרסום לפני הפרסום, ובעניין זה כבר נפסק:

"מפרסם זהיר צריך לפנות בדרך כלל אל מי שעלול להיפגע מהפרסום ולבקש את תגובתו. הימנעות מקבלת תגובת הנפגע עשויה להיחשב כאי נקיטת אמצעים סבירים כדי לברר את אמיתות הפרסום, ולהקים לתובע את חזקת העדר תום הלב" (שנהר, בעמ' 272)".

85.
חזקה זו ניתנת לסתירה ועל הנתבעים מוטל הנטל להוכיח, כי ביצעו את הפרסום בתום לב, אם ברצונם לטעון לאחת ההגנות שבסעיף 15 לחוק. אם מתקיימת החזקה לפי סעיף 16 (ב) לחוק, כי הפרסום בוצע שלא בתום לב, קשה מלאכתם שבעתיים (שנהר, עמ' 259). בעניין זה נפסק בע"א 354/76 עזבון מנדל שרף נ' שרותי ייעוץ כלכלי, פ"ד לה (4) 169, 176 (1981) כי:
"עצם העובדה שהנתבע לא מילא אחר מצוות המחוקק בקיום רמת ההתנהגות הדרושה, המתבטאת בנקיטת אמצעים כאמור שם, היא שמעמידה אותו בחזקת אדם חסר תום לב, אם כי חזקה זו ניתנת לסתירה. אם אין בידו לסתור את החזקה על ידי הוכחת נסיבות, המצדיקות את דרך הפעולה שנקט או את אי נקיטת הצעדים שהתחייבו, הרי תעמוד החזקה על כנה".

86.
לא אחת נקבע, כי האמצעים הסבירים שאותם יש לנקוט לצורך בירור האמת בטרם יפורסם דבר לשון הרע משתנים ממקרה למקרה על פי הנסיבות, והם נגזרים בין היתר מההגנה הספציפית שלתחולתה טוען המפרסם. כאשר מדובר בפרסום עיתונאי, העיתונאי המביא את הסיפור מצוי לרוב בלחץ זמן כבד, אולם נראה שעובדה זו לבדה אינה מצדיקה עשיית פרסום העלול לגרום פגיעה קשה באדם, מבלי לנקוט אמצעים סבירים כדי לוודא את נכונות הידיעה (על מידת הזהירות הנדרשת מעיתונאי ניתן ללמוד גם מכללי האתיקה המקצועית של מועצת העיתונות) (שנהר, עמ' 270 והאזכורים שם). עוד נאמר, והדברים רלוונטיים לענייננו, כי גם כאשר הידיעה הגיעה אל המפרסם ממקור מהימן ביותר, כמו גוף ציבורי, עשוי להתעורר צורך בבדיקות נוספות של אמיתות הפרסום (ע"א 90/49 בנטוב נ' קוטין, פ"ד ה 593, 604-605).

87.
ראוי להוסיף ולהבהיר, כי החובה לפנות אל הנפגע ולבקש את תגובתו ערב הפרסום, כאשר בעבר התקבלה כבר תגובה מן הנפגע, תלויה בתגובתו הקודמת של הנפגע ובמכלול הנסיבות (שנהר, עמ' 273; ע"א 4/85 צור נ' הוכברג וערעור שכנגד, פ"ד מב (3) 251, 258). כאשר המפרסם פונה אל הנפגע ומבקש את תגובתו וזה מסרב להגיב, עשויה עצם הפניה להיחשב כנקיטת אמצעים מספיקים לבירור האמת, שכן "מי שמסרב להגיב אינו יכול להלין, לאחר מעשה, כי המפרסם לא נקט בדרכים חלופיות כדי לעקוף את המחסום אותו יצר במו ידיו מכוח סירובו" (עניין עיתון הארץ הנ"ל).

88.
ולענייננו: פרחה הכחישה בכל תוקף, בחקירה נגדית, כי הנתבעים פנו אליה על מנת לקבל את תגובתה לגבי כל כתבה שביקשו לפרסם בנושאים הקשורים בה ובתפקודה במכללת הצפון או במעון (עמ' 17, ש' 5-13). ברם, כאשר היא נשאלה ע"י ב"כ הנתבעים, האם זה נכון שבנה אישר בביהמ"ש בהליך הנוסף שהתנהל בתיקים שבאיחוד בפני
כב' השופט כנעאן
שהוא ישב ברכב עם יעקב ושלזינגר התקשר על מנת לקבל את תגובתה לכתבה, אך במענה לפנייתו בעלה צעק ולא הסכים ליתן כל תגובה שהיא, השיבה פרחה בצורה מתחמקת, כי "לא זוכרת. אני לא שומעת טוב. הרבה מהדיונים אני לא שומעת. לבעלי גם אין סמכות לענות בשמי. בעלי לא חבר בעמותה. אם הוא היה פונה אליי ברצון הייתי עונה לו ולא היינו מגיעים למצב הזה" (עמ' 18, ש' 2-5 וש' 9-10). אולם, בחקירה נגדית עומתה פרחה עם כתבה אחרת שפורסמה בעניין היקלעותה של מכללת הצפון לקשיים כלכליים בתאריך 21.9.07 (נ/1) ובה נרשם, כי "בתגובה אמרה פרחה ספאדי, מנהלת המכללה: 'אינני מוכנה לדבר איתך, אתה אדם עוין של המכללה ולכן אין לי עניין לדבר איתך. שיהיה לך גמר חתימה טובה". בתגובה לכך השיבה פרחה, בפה מלא, כי הדברים הללו אכן נאמרו על ידה, אולם בהקשר אחר עוד בשנת 2005, כך שלגבי הכתבה בה עסקינן, היא המשיכה לעמוד בכפירתה, כי מי מהנתבעים פנה אליה לצורך קבלת תגובתה (עמ' 18 שורה 11 ואילך).

89.
מנגד, התבקש יעקב, בחקירה הנגדית, להתייחס לטענת ב"כ התובעות, כי לא ביקש את תגובת התובעות 2 ו- 3 והסתפק בניסיון להשיג את תגובת פרחה או את תגובתה
העמותה, בלבד, והלה העיד כי : "אני ביקשתי תגובה מפרחה ספדי כי מבחינתי היא ייצגה את כולם". עוד מסר יעקב בעדותו בפני
י, כי "לא הצלחתי לקבל את תגובתה, היא לא ענתה לטלפונים, אני הסתמכתי על ספדי שהיא תשיב בשם כולם וגם בשם עמותת גיל על המכתב של גוף" (עמ' 31, ש' 14-19).

90.
כאמור, הצדדים הגיעו להסכמה דיונית, לפיה פרוטוקול הדיון בתיקים המאוחדים בפני
כב' השופט כנעאן יהווה חלק בלתי נפרד מחומר הראיות בתיק דנן. בפסק דינו, דחה כבוד השופט א' כנעאן את טענת התובעים שם (משפחת ספאדי) לעניין אי מתן זכות תגובה לפני פרסום הכתבות נשוא אותו הליך וקבע, כי "מקובלת עליי טענות הנתבעים לפיהן הן תקשרו (צ.ל-התקשרו) לקבל תגובה וענה להם התובע יעקב ספדיה. האחרון הגיב בהשמעת שורה של קללות וגידופים ולבסוף ניתק את השיחה [...]". בנוסף נקבע בפסק דינו של כבוד השופט כנעאן שמר ספדיה העיד, כי "לא מצא לנכון להגיב למכתבים אלו מאחר ואין לו אימון בנתבעים ובעיתון שלהם" וכי "מר אבי ספדיה אף העיד כי היה עד לשיחה בין אביו למר שלזינגר וכי אביו סירב להגיב". לאור האמור, הגיע כב' השופט כנעאן למסקנה, לפיה "התובעים פעלו מתוך אינטרס אחד. התובעים ידעו כי הייתה פניה מטעם הנתבעים לקבל תגובה אך ברור כי הם לא היו חפתים (צ.ל- חפצים) להגיב גם מר אבי ספדיה ידע שיש פניה לתגובה בכל הנוגע לכתבה מאחר והיה עד לשיחה בין אביו לבין מר שלזינגר. לכן, משבחרו התובעים להגיב פעם אחת על ידי השמעת גידופים באמצעות מר יעקב ספדיה ופעם נוספת מילאו את פיהם מים ולא הגיבו למכתבים אין להן להלין אלא על עצמם" (פסקאות 36-39 לפסק הדין).

91.
מסקנותיו המצוטטות לעיל של כבוד השופט א' כנעאן התייחסו לכתבה שפורסמה ביום 02.11.07, דהיינו חצי שנה לפני הפרסום נשוא ההליך דנן. מהדברים הללו אני למדה, כי פניותיהם של הנתבעים לפרחה לצורך קבלת תגובתה ביחס לכתבה קודמת לא רק שנדחו, אלא אף לוו בהתבטאויות קשות כלפי הנתבעים והפגנת יחס של חוסר אימון בהם. אין בידי לקבוע, כי במקרה כגון דא לא מוטלת כל חובה על העיתון לפנות שוב אל התובעות על מנת לקבל את תגובתן ביחס לפרסום נוסף שחפץ לפרסם ברבים שיש בו לשון הרע כלפי התובעות בתפקידיהן השונים במכללת הצפון ובעמותה. יחד עם זאת, שוכנעתי כי לעניין אי קבלת תגובת התובעות לכתבה יש לייחס בנסיבות העניין משקל משני, זאת בהתחשב באופן ניסוח הפרסום אשר מצטט כמעט מילה במילה את מכתבו של רו"ח גוף מטעם רשם העמותות. במצב דברים זה, נחלשת החובה להימנע מפרסום הכתבה עד לקבלת תגובה מטעם התובעות. הדברים שונים כאשר מדובר במקרה של לילך, שאז יש ליתן משקל לשיקול של אי-הפנייה לקבלת תגובתה ביחס לאמור בכתבה לצורך קביעת גובה הפיצוי, זאת מאחר והדברים שנכתבו לגביה יצאו מהקשרם הנכון, כפי שכבר עמדנו על כך לעיל.

פרסום המכתב השני

92.
סעיף 17 לחוק שולל את הגנת תום הלב מאמצעי התקשורת אשר פרסם פרסום המהווה לשון הרע, כאשר הוא נדרש על ידי הנפגע לפרסם תיקון או הכחשה ולא עשה כן. הנפגע, אינו חייב לשלוח דרישה על פי סעיף 17, אולם דרישה כזו מהווה "כלי יעיל למען תיקונו המיידי של מה שעוות על ידי פרסום שיש בו לשון הרע" (שנהר, עמ' 278; עניין הוצאת עיתון הארץ הנ"ל), ובית המשפט עשוי לשקול הימנעות מפנייה מוקדמת אל אמצעי התקשורת הפוגע בשלב פסיקת הפיצוי. לגבי אמצעי התקשורת, משמעות הדבר היא, כי אמצעי התקשורת רשאי לסרב לבקשת נפגע לפרסם תיקון, אולם בכך הוא נוטל על עצמו סיכון מסוים, שכן יוכל להתגונן בפני
תביעה פוטנציאלית בגין לשון הרע רק בהגנות סעיפים 13 ו-14 לחוק ולא בהגנת 'תום הלב'.

93.
בענייננו, אין חולק כי הגשת התביעה הייתה מייד לאחר פרסום הכתבה ולפני קבלת מכתבו השני של רו"ח גוף. אזכיר, כי התביעה הוגשה בתאריך 25.05.08, בגין הכתבה מיום 02.05.08, כאשר היא התייחסה למכתב רו"ח גוף מיום 15.04.08, בעוד שהמכתב השני יצא תחת ידו של רו"ח גוף לאחר הגשת התביעה ביום 18.05.08. עוד עולה, כי התובעות מעולם לא פנו את הנתבעים בדרישה לפרסום תיקון או עדכון בהתאם לממצאי הבדיקה של רו"ח גוף, כפי שבאו במכתבו השני, שכן בפני
י לא הוצג מכתב דרישה כאמור וגם לא נטען כי הייתה דרישה כאמור, אף לא בעל-פה.

94.
בדנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' קראוס, נפסק בדעת הרוב של המשנה לנשיא (כתוארו אז) השופט ש. לוין, בנסיבות הדומות לענייננו, כי "די אם אציין שבמישור הקונקרטי נותרה בעינה קביעתו של בית משפט
זה, בגלגול הראשון, שלא באה כל דרישה מצדו של המשיב כלפי העיתון לפרסם את החלטת פרקליט המחוז. לא נראה לי נכון להטיל על העיתון החובה שנועדה להגנתו של נפגע, גם בהנחה שזו קיימת, אם הנפגע עצמו אינו עומד על זכותו, ואפשר שאף אינו מעוניין בפרסום חוזר של הפרשה" זאת לאחר שהובהר, כי "בהימנעותו מלפרסם את החלטת פרקליט המחוז, נהג העיתון שלא כהלכה" (שם, פסקאות 9 ו-10).

95.
בדיון בפני
י, העיד יעקב, ודבריו הותירו עליי רושם מהימן, כי "המרחק בין הפרסום של הכתבה לבין קבלת המכתב החדש של עו"ד גוף (צ.ל- רו"ח) זה בדיוק שבוע ויומיים חארי (צ.ל-אחרי) כן היתה תביעה. לא היתה גם בקשה של עו"ד אמיר לפרסם ולהתנצל אם צריך ולתקן אם צריך אלא מיד הוגשה תביעה" (עמ' 28, ש' 23-26 ועמ' 32, ש' 1-11). עדותו של יעקב, לפיה הוא ידע על קיומו של המכתב השני של רו"ח גוף עם קבלת כתב התביעה וכי לא נעשתה פניה קודמת מטעם התובעות אל העיתון על מנת לפרסם תיקון או הכחשה, כלל לא נסתרה ע"י מי מהתובעות (עמ' 32 ש' 19-20).

96.
בנסיבות אלו, אני קובעת כי בהעדר כל דרישה מצידן של התובעות כלפי העיתון לפרסם את מכתבו השני של רו"ח גוף, שבמסגרתו נדחו חלק מהטענות או החשדות שעלו כלפיהן, אין להטיל חובה שכזו על כתפי העיתון, מקום שהנפגעות עצמן לא עמדו על זכות זו, שנועדה להגנתן, ובחרו בהגשת התביעה ללא פנייה מוקדמת אל העיתון לפרסום תיקון, כאמור. מכאן, יש לדחות את טענותיהן של התובעות בהקשר זה.

התביעה נגד שמעון וייס


97.
סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע יוצר ארבע קטגוריות של אחריות לפרסום לשון הרע באמצעי התקשורת. הסעיף קובע, כי באחריות פלילית ואזרחית לפרסום יישאו "האדם שהביא את דבר לשון הרע לאמצעי התקשורת וגרם בכך לפרסומו"; "עורך אמצעי התקשורת" ו"מי שהחליט בפועל על הפרסום" ו-"האחראי לאמצעי התקשורת". אין חולק, כי הנתבע מס' 2 היה "עורך אמצעי התקשורת" ומי ש"החליט בפועל על הפרסום". אי-לכך, משנקבע כי ביחס ללילך קיימת עילה של הוצאת לשון הרע, הרי שחובת הפיצוי תוטל על כתפי הנתבע מס' 2 מכוח סעיף 11 (א), בהיותו העורך הראשי של העיתון ומי שהחליט בפועל על הפרסום, כאמור.

98.
המחלוקת בין הצדדים נטושה סביב מידת האחריות שניתן לייחס, אם בכלל, לנתבע מס' 3, מר שמעון וייס
, כאשר התובעות טוענות כי די בהיותו "עורך בעיתון" על מנת להטיל עליו חבות, בעוד שהנתבעים מבקשים שלא לייחס לו אחריות לפרסום דנן מאחר שהוא לא היה מעורב בו ולא נטל כל חלק בהחלטה לפרסם את הכתבה דנן.

99.
אכן, סעיף 11 (א) לחוק מטיל אחריות לפרסום לשון הרע על מי שנושא בתואר הפורמאלי של "עורך אמצעי התקשורת". כשאמצעי התקשורת הוא עיתון, אזי "עורך אמצעי התקשורת" הוא מי שהוגדר כ"עורך" בדיווחים שעל פי חוק חייב העיתון להעביר לממונה על המחוז (שנהר, עמ' 102). ברם, סעיף 11 (ב) לחוק מסייג את האחריות בפלילים של עורך אמצעי התקשורת, כאשר "הוא "נקט אמצעים סבירים כדי למנוע פרסום אותה לשון הרע ושלא ידע על קיומה", אולם סעיף זה אינו חל בנוגע לאחריותו האזרחית של עורך לפרסום לשון הרע בעיתונו.

100.
בספרו של אורי שנהר, (עמ' 100) נכתב לגבי זהותו של ה"אדם" הנזכר בסעיף 11 לחוק: "אדם זה הוא בראש וראשונה העיתונאי שהכין את הפרסום. כאשר עיתונאי מכין כתבה ומוסר אותה לאמצעי התקשורת שבו הוא מועסק, יתקשה העיתונאי לשכנע את בית המשפט כי לא היה מודע לכך שהכתבה תפורסם". סעיף 11 (ג) לחוק מגדיר את ה"אחראי לאמצעי התקשורת": "בעתון- המוציא לאור;...". "עורך אמצעי תקשורת, בעתון – לרבות עורך בפועל;...".

101.
לשיטת הנתבעים, אמנם הנתבע מס' 3 הוא עורך בעיתון, אך הלה לא לקח חלק בכתבה נשוא התביעה. עוד אין מחלוקת בין הצדדים, כי הוא אינו המקור לפרסום הכתבה. כאמור, הנתבע 3 הגיש תצהיר עדות ראשית ובו הכחיש כל קשר לכתבה נשוא דיוננו. הצדדים וויתרו, בהסכמה, על חקירת הנתבע 3 אודות האמור בתצהירו, מבלי שהדבר יתפרש כוויתור על הטענה המשפטית בדבר אחריותו לפרסום נשוא התביעה ותוך שמירה על הזכות של ב"כ התובעות לטעון בדבר קיומה של אחריות שכזו על כתפי הנתבע 3. אין מחלוקת, כפי שהדבר אף עולה ממוצג ת/3, כי הנתבע 3 הינו עורך בעיתון בו פורסמה הכתבה. בנסיבות אלו, ומשלא הונחה בפני
ביהמ"ש תשתית ראייתית ועובדתית השוללת מעורבותו בכתבה הנדונה, ולאור ההגדרה הרחבה של הקטגוריות המצוינות בסעיף 11 לחוק ואשר עליהן מוטלת האחריות לעוולת לשון רע, אני קובעת כי הנתבע 3, בהיות עורך העיתון, כאמור, נושא באחריות מקום שנקבע כי חוק איסור לשון הרע, הופר.



102.
לאור האמור לעיל, אני סבורה, כי הנתבעים, כאחד, נכנסים לגדר הקטגוריות המנויות בסעיף 11 לחוק, ולכן במקום שבו נקבע כי מוטלת אחריות בעניין הוצאת לשון הרע, הרי בחובה כאמור יישאו הנתבעים, ביחד ולחוד.

הערות לפני סיום

103.
לפני סיום אתייחס לטענת הנתבעים, לפיה לתובעים לא קיימת עילת תביעה, שכן התביעה דנן אמורה הייתה להיות מוגשת על ידי העמותה עצמה, דהיינו מעונות גיל, כתאגיד. אין בידי לקבל טיעון זה. הלכה היא, שפרסום העוסק בתאגיד עשוי לכלול, במפורש או במשתמע, גם לשון הרע על ממלאי תפקידים באותו תאגיד, כפי שהיה במקרה בו עסקינן. פרסום כזה מקנה לממלאי התפקידים עילת תביעה בשמם הם, בין אם הפרסום מקנה לתאגיד עילת תביעה ובין אם לאו (שנהר, עמ' 127). הרי ברור הוא, כי כאשר נושא המשרה בתאגיד מוזכר בשמו, כפי שהיה בענייננו, הוא רשאי לנקוט הליכים בגין הפגיעה בשמו הטוב (ראו למשל: ת"א (ת"א) 1486/68 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ, פ"מ תשל"ה (א) 67, 81).

104.
עוד אציין, כי לא מצאתי בטענת הנתבעים הצדק כלשהו, לאי הבאת עדים מטעם התובעות על כך, כי הקוראים ראו בפרסום כדברי לשון הרע או לכל הפחות לגבי לילך שרק עם קיומה של עדות כזו, ניתן לומר כי הקוראים אכן ייחסו את האמור בכתבה אליה. הלכה פסוקה היא, כי העוולה האזרחית של פרסום לשון הרע היא פרסום דבר אשר עלול להשפיל אדם או לעשותו מטרה לשנאה, ואין צורך להוכיח כי אכן בפועל גרם הפרסום לכך שאותו אדם הושפל או הפך למטרה או לשנאה (ת"א (י-ם) 378/93 ג'ורג' פארס נ' חדשות עיתון יומי בע"מ (9.5.1994)).

105.
עפ"י חומר הראיות שהונח בפני
י, לרבות תיק הפש"ר, עולה כי מכללת הצפון הייתה בהליכי פירוק בפיקוח בית המשפט ואף מונתה לה מפרקת זמנית. אי-לכך, ניסיון הצדדים לפרוש את היריעה לתחומים ומחלוקות רחבות יותר אשר קיימות ביניהם ונדונו בתביעות אחרות, דינו להיכשל, שכן הדבר לא היה תורם כהוא זה לבירור סלע המחלוקת שמונחת בפני
י, מאחר ועסקינן בפרסום המתייחס לתקינות היחסים בין המכללה לעמותה כאשר להליכי הפירוק של מכללת הצפון לא מצאתי כל רלוונטיות לתביעה דנא.

106.
גם הטענה בדבר קיומה של קנוניה בין הנתבעים לבין אחיה של פרחה, אבי משה, מצאתי לדחות בשל העדר הוכחה. לא מצאתי במסכת הראיות והעדויות שהונחו בפני
י, לרבות פרוטוקול הדיון בתיקים שבאיחוד (הנ"ל), כדי ללמדני על קיומה של קנוניה כאמור ולא הוכח מחומר הראיות שהונח לפתחי, כי הפרסום נעשה בכוונה לפגוע לאור יחסים עכורים בין הצדדים.

סוף דבר

107.
לשיטה אחרונה, אני מחייבת את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובעת מס' 3, גב' לילך גולדנברג
, סך של 12,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד מועד מתן פסק הדין. בנוסף, אני מחייבת את הנתבעים, יחד ולחוד, בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 5,000 ₪.

108.
כמו כן, אני קובעת כי דין תביעתן של התובעות 1 ו-2 להידחות. אי-לכך, אני מחייבת את התובעות 1 ו-2, יחד ולחוד, לשאת בהוצאות הנתבעים, לרבות שכ"ט עו"ד, בסך 15,000 ₪ ובתוספת מע"מ, היינו סך של 5,000 ₪ לכל נתבע.

109.
הסכומים הנקובים לעיל ישולמו בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מהיום ועד מועד התשלום בפועל.


110.
המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום,
י"ד אב תשע"א, 14 אוגוסט 2011, בהעדר הצדדים.











א בית משפט שלום 5762-05/08 פרחה ספדיה, פנינה פרי, לילך גולדנברג נ' ש.י. - א.ד. תקשורת בע"מ, יעקב שלזינגר, שמעון וייס (פורסם ב-ֽ 14/08/2011)