פסקי דין על ד"ר אבן טוב בוריס (דוב) | פסקי דין על ד"ר אבן טוב בתיה אלה | פסקי דין על ועדת התיאום לרישום שיכונים ציבוריים | פסקי דין על משרד הבינוי והשיכון היחידה לתוכניות לרישום שיכונים ציבוריים | פסקי דין על מנהל מקרקעי ישראל ואח' |

833-01/11 עתמ     18/08/2011




עתמ 833-01/11 ד"ר אבן טוב בוריס (דוב), ד"ר אבן טוב בתיה אלה נ' ועדת התיאום לרישום שיכונים ציבוריים, משרד הבינוי והשיכון היחידה לתוכניות לרישום שיכונים ציבוריים, מנהל מקרקעי ישראל ואח'








בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים



עת"מ 833-01-11 אבן טוב ואח'
נ' ועדת התיאום לרישום שיכונים ציבורים ואח'






בפני

כב' השופט
זיאד הווארי

העותרים:
1
. ד"ר אבן טוב בוריס (דוב)

2
. ד"ר אבן טוב בתיה אלה


נגד

המשיבים:
1.ועדת התיאום לרישום שיכונים ציבוריים
2. משרד הבינוי והשיכון – היחידה לתוכניות לרישום שיכונים ציבוריים
3. מנהל מקרקעי ישראל
4.כהן שלמה
5.כהן רות



פסק דין


1.
בפני
י עתירה מינהלית בה עתרו העותרים למספר סעדים:
א.
להורות על ביטול תוכנית רישום שיכון ציבורי החדשה מס' 1/67/2 בכפר תבור (להלן: "תרש"צ 1/67/2" ו/או "התוכנית המתקנת").

ב.
למנוע מהמשיבים 3 – 1 ו/או מי מהם, להכין ו/או לאשר ו/או להעביר לרישום בלשכת רישום המקרקעין, כל תוכנית לצורכי רישום שמבוססת על תרש"צ1/67/2.

ג.
להורות למשיבים 3 – 1 ו/או מי מהם להשלים את רישום המקרקעין בלשכת המקרקעין עפ"י התכנית לצורכי הרישום שהוכנה ו/או אושרה מכוחה של תוכנית התרש"צהראשונה מס' 1/67/1 (להלן: "התוכנית הראשונה"), וממילא לרשום על פיה את זכויות העותרים בחלקה 401 כפי שסומנה בתוכנית כאמור.

ד.
לחילופין ליתן כל סעד אחר, אשר ייראה נכון וצודק בעיני בית המשפט, כדי למנוע פגיעה בזכויותיהם הקנייניות והתכנוניות של העותרים בחלקה 401 כפי שנרשמה על ידם ביום 15/08/08.

2.
בסיכומיהם של העותרים, צמצמו העותרים את הסעדים להם עתרו, והסתפקו בשני סעדים, האחד לבטל את התוכנית המתקנת ולהותיר על כנה את התוכנית הראשונה,
לחילופין עתרו להחזיר את הדיון בשתי התוכניות הן המתקנת והן הראשונה למשיבים 3 – 1 על מנת שמצב הגבולות ושטחי החלקות 401 – 400 ייבחן מחדש, תוך שקילת כל השיקולים והנתונים הרלבנטיים, ותוך מתן הזדמנות לעותרים לטעון את מלוא טענותיהם.

3.
רקע עובדתי וטענות הצדדים בתמצית:

א.
העתירה שלפנינו עוסקת בגבול שבין חלקות 400 ו- 401 בגוש 17037 בכפר תבור. העותרים, אשר הינם בעלי הזכויות בחלקה 401, טוענים כנגד התרש"צ המתוקנת, אשר הקטינה את שטח חלקה 401 מ- 711 מ"ר לגודל של 570 מ"ר, והגדילה את שטח חלקה 400, אשר בבעלות המשיבים 4-5 (להלן: "משפחת כהן"), מ- 461 מ"ר ל- 600 מ"ר.

ב.
הרקע לסכסוך התחיל בשנת 1978, אז הוכנה ע"י מנהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל), מפת הקצאת שטח למגרשים אשר הסתמכה על גוש רשום מס' 17037, וכן על תב"ע 3258, לפיה סומן כי מגרשם העתידי של העותרים (יקרא להלן: מגרש 3), הינו בגודל של 570 מ"ר ואילו מגרשם העתידי של משפחת כהן (יקרא להלן: מגרש 2), הינו בגודל 600 מ"ר. מפה זו נחתמה ע"י המינהל וכן ע"י משפחת כהן (ראה נספח מס' 1 לתשובת משפחת כהן).

ג.

בשנת 1979, נרכשו שני המגרשים מהמינהל. באשר למגרש 2, נחתם הסכם פיתוח בין המינהל לבין משפחת כהן, על מגרש בגודל 600 מ"ר. בהמשך, במהלך שנת 1983, השתכלל הסכם הפיתוח עם משפחת כהן לכדי חוזה חכירה על מגרש 2. עפ"י חוזה החכירה, גודל השטח של מגרש 2 בתוכנית ג/3258 הינו "600 מ"ר בערך" (ראה נספח 2 לתשובת משפחת כהן).

במקביל במהלך שנת 1979, נחתם הסכם פיתוח באשר למגרש 3 בין המינהל לבין משפחת גנני, על מגרש בגודל 570 מ"ר בערך. בהמשך, במהלך שנת 1984, השתכלל הסכם הפיתוח לכדי חוזה חכירה על מגרש 3. עפ"י חוזה החכירה, גודל השטח של מגרש 3 הינו 570 מ"ר (ראה נספח ז' לתשובת המינהל). יצויין עוד, כי הן בהסכם הפיתוח והן בהסכם החכירה, נרשם סעיף אשר מתייחס לידיעת שני הצדדים, באשר לאפשרות לשינוי אפשרי בגבולות חלקתם, והסכמתם מראש לכך.

תשלום דמי החכירה עבור שני המגרשים תאם לגודל המגרש בהסכם החכירה (כלומר עבור 570 מ"ר במגרש 3 ועבור 600 מ"ר במגרש 2). אציין עוד, כי במהלך השנים לא הועלתה כל טענה באשר לגודל המגרש מצד משפחת גנני.

ביום 19.8.97, מכרו משפחת גנני את מגרש 3 למשפחת האפט.
ביום 15.8.08, מכרו משפחת האפט את מגרש 3 לעותרים. העברת הזכויות בחלקה אושרה ביום 21.6.09 (ראה נספח י' לתשובת המינהל).

ד.
במהלך שנת 2006 אושרה תוכנית לרישום שיכונים ציבוריים מס' 1/67/1 (התרש"צ הראשונה), ובשנת 2008 נרשמה הפרצלציה על סמך התרש"צ הראשונה. בקביעת הגבול בין החלקות, קטן שטח מגרש 2 של משפחת כהן מ- 600 מ"ר ל- 461 מ"ר, ונרשמה חלקה חדשה- חלקה 400. במקביל גדל שטח מגרש 3 של העותרים (אשר באותה תקופה שייך היה למשפחת האפט) מ- 570 מ"ר ל- 711 מ"ר, ונרשמה חלקה חדשה- חלקה 401. בסך הכל גדל שטח מגרש 3 ב- 141 מ"ר ובמקביל קטן שטח מגרש 2 ב-139 מ"ר.

במסגרת התרש"צ הראשונה וכתוצאה מהשינוי בשטחים, סומנו גדר וחנייה השייכים למשפחת כהן כפולשות לחלקת העותרים.

ה.
העותרים פנו למשפחת כהן בדרישה לפנות את השטח בו הם מחזיקים בניגוד לרישום הקיים. נוכח האמור, פנו משפחת כהן למינהל בבקשה להשיב את המצב לקדמותו.

ביום 17.11.08 פנה מהנדס מועצת כפר תבור למינהל והפנה לאי דיוקים בתרש"צ הראשונה. בעקבות הפנייה, יזם המינהל את התרש"צ המתוקנת, מתוך כוונה להשיב את המצב לקדמותו, וזאת בהתבסס על החוזים הקיימים ולהיתרי הבנייה שניתנו לצדדים. התרש"צ המתקנת אושרה ביום 30.3.09 וטרם נרשמה בפנקסי המקרקעין.

ו.
ביום 28.10.09 פנו העותרים למינהל בבקשה לבטל את התרש"צ המתוקנת. הבקשה הועברה לחוות דעת היועמ"ש של המינהל, אשר יחד עם מנהל מחלקת המיפוי במחוז קבעו כי יש לקדם את התרש"צ המתוקנת.

על החלטה זו הוגשה העתירה שבפני
י.

ז.
לטענת העותרים, החלטתו של המינהל אינה סבירה והיא עומדת בניגוד לחובתו לפעול עפ"י כללי הצדק הטבעי והמנהל התקין.

לטענת העותרים, פגע המינהל בצורה אנושה בזכות הטיעון המגיעה להם עת נמנע מלזמן אותם לדיון בו התקבלה התרש"צ המתוקנת. העותרים מודים אומנם כי המינהל עמד בדרישות החוק, עת פרסם ברשומות ובעיתונות הודעות אודות הדיון אולם לטענתם, במישור הקונקרטי ומקום שההחלטה נגעה לעותרים באופן אישי ונקודתית, היה על המינהל לזמנם באופן אישי ועת שנמנעו לעשות כן, הרי שהחלטתם אינה הוגנת וחורגת ממתחם הסבירות. לעניין זה אף הפנו העותרים לכך שבעת אישור התרש"צ המתקנתנקבע כי זה נעשה בהתאם להסכמת הדיירים. העותרים הוסיפו וטענו, כי בעת שנתקבלה ההחלטה בדבר התרש"צ המתוקנת, לא הונחה בפני
הוועדה מלוא התשתית העובדתית ולפיכך דינה להתבטל.

העותרים הוסיפו טענות לעניין קבלת התרש"צ המתקנת וטענו, כי זו התקבלה תוך חריגה מסמכות ושקילת שיקולים זרים. כן טענו כי דינה להתבטל מקום שהמינהל לא שקל כל חלופה אפשרית אחרת לפני שזו התקבלה.

בסיכומים מטעמם, הוסיפו העותרים וטענו, כי אינם טוענים לזכויות קנייניות מכוח התרש"צ הראשונה וכי המקור לזכויות הינו חוזה החכירה, אולם הפנו לסעיף בחוזה זה הקובע, כי הגבולות והשטחים של המגרשים אינו סופי ועלול להשתנות בעתיד. עוד הפנו העותרים, לראשונה בסיכומיהם, לתוכנית מדידה מטעמם משנת 2008, אשר לטענתם מלמדת, כי השטח שהוסף למגרשם של העותרים במסגרת התרש"צ הראשונה, אינו רק חלק משטח של משפחת כהן, אשר נמצא מצד מזרח, אלא גם שטח אחר המצוי מערבית לשטח העותרים, כלומר- השטח שהוסף למגרש 3 לא נגרע במלואו ממשפחת כהן. עוד הפנו העותרים לשינויים שחלו בשטחים האמורים ובשטחים אחרים בכפר תבור במרוצת השנים, דבר אשר תואם לטענם, לפיה שגה המינהל עת קיבל את התרש"צ המתקנת במתכונתה הנוכחית.

ח.
הן משפחת כהן והן המינהל (להלן: "המשיבים") הגישו כתבי תשובה וסיכומים לעתירה בהם ביקשו לדחותה. המשיבים העלו מספר טענות מקדמיות בגינן יש לדחות לטענתם את העתירה על הסף. לטענתם העתירה הוגשה בשיהוי ניכר ובהיעדר ניקיון כפיים מצידם של העותרים, מקום שהסתירו מבית המשפט עובדות ומסמכים מהותיים.

המשיבים הוסיפו וטענו, כי בית המשפט אינו מחליף את שיקול דעתה של הרשות וכל שעליו לבדוק הינו האם ההחלטה המנהלית מצויה במתחם הסבירות.

לגופו של עניין טענו המשיבים, כי ההחלטה בדבר התרש"צ המתקנת התקבלה בהתאם מוחלט לדרישות החוק בנוגע לפרסום הדיון. הם הפנו לראיות ומסמכים רבים מהם עולה לטענתם בצורה ברורה, כי התרש"צ הראשונה נעשתה תוך טעות ואילו התרש"צ המתקנת באה להחזיר או לתקן את הפגם שנפל ולהתאים את הרישום במקרקעין למצב החזקה בשטח, להיתרי הבנייה שהוצאו וחוזי החכירה והסכמי הפיתוח שנעשו בסמכות ובסבירות.

4.
דיון והכרעה:

לאחר שבחנתי את נימוקי העתירה ואת טענות באי כוח הצדדים הגעתי לידי מסקנה כי דינה של העתירה להידחות. להלן נימוקיי;

טענות מקדמיות:
כאמור המשיבים העלו בכתבי תשובתם מספר טענות מקדמיות עליהן מצאתי להתעכב:

א.

שיהוי:
תקנות 3 ו-4 לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), תשס"א- 2000 (להלן: "תקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים"), הדנות בשיהוי בעניינים מנהליים, קובעות כדלקמן:


המועד
"3.
(א)
עתירה תוגש במועד שנקבע לכך בדין.
(ב)
לא נקבע מועד כאמור, תוגש העתירה בלא שיהוי, לפי נסיבות הענין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם.
(ג)
בית המשפט רשאי להאריך מועד שנקבע להגשת עתירה כאמור בתקנות משנה (א) ו-(ב), לאחר שנתן למשיב הזדמנות להגיב לבקשת ההארכה, אם ראה הצדקה לכך.

שיהוי
4.
בית המשפט רשאי לדחות עתירה אם ראה כי בנסיבות הענין היה שיהוי בהגשתה, אף אם הוגשה בתוך המועד של ארבעים וחמישה ימים כאמור בתקנה 3(ב) או הוארך המועד להגשתה לפי תקנה 3(ג)."

בענייננו עולה, כי על אף שהחלטת המינהל בדבר קבלת התרש"צ המתקנת התקבלה כבר ביום 30.3.09, הרי שהעתירה עצמה הוגשה רק ביום 2.1.11 ובחלוף של כשנתיים ממוד מתן ההחלטה. יתרה מכך, עפ"י כתב העתירה עולה כי העותרים עצמם ידעו על התרש"צ המתקנת לכל הפחות ביום 28.10.09, אז פנו למינהל בבקשה לבטל את התרש"צ המתקנת (סעיפים 31, 32 לעתירה). גם אם אקבל את הטענה כי העותרים בחרו לפנות בטענתם לרשויות, קודם לפנייתם לבית המשפט, עדיין מדובר בשיהוי מתמשך של למעלה משנה, אשר לא ניתן לו כל הסבר המניח את הדעת.

העותרים טענו כי השיהוי נבע, לאור ההתכתבויות בין הצדדים בנוגע לתרש"צ המתקנת בגינם השתהו בהגשת עתירתם, אולם בחינה של המסמכים שצורפו לעתירה כנספחים לא מלמדים על התכתבות מאוחרת משנת 2009 בין הצדדים (מכתב אחרון מטעם העותרים למינהל הינו מיום 14.12.09 נספח כו' לעתירה).

לעניין הרציונל העומד בבסיס השיהוי, יפים דברי כב' השופט ברק (בתוארו אז) בבגץ 410/78 מילס ישראל בע"מ נ' שר האוצר, פ"ד לג(1), 271:

"אמת הדבר, בטרם יפנה אדם לבית משפט זה, עליו לפנות לשלטונות כדי לשכנעם בצדקתו. אך בעשותו כך, אל לו להשהות את פנייתו לבית משפט זה יתר על המידה. מתוך החומר שלפנינו עולה כי היה צריך להיות ברור לעותרת עוד בספטמבר 1976 כי נסיונותיה לשנות את עמדת המשיבים לא יעלו יפה. היה עדיף לפנות, אם רצתה בכך, סמוך אחר תאריך זה לבית משפט זה. עותר אינו יכול להתגבר על טענת שיהוי בכך שהוא מתעקש, אינו מוכן לראות בסירוב שהוא מקבל סוף פסוק, וממשיך להתכתב עם הרשויות. דבר זה נכון הוא במקום שהפנייות הן חד צדדיות. אך דבר זה נכון גם במקום שהרשויות באדיבותן משיבות לפונה שוב ושוב, כי אין בידן לשנות החלטתן. במשא ומתן שכזה מגיע רקע מסים, אשר ממנו ואיך מחד גיסא, פניות נוספות הן מיותרות ואינן מועילות מבחינת החובה הראשונית לפנות לראשות לפני פנייה לבית משפט זה."

לעניין המועד הנדרש להגשת עתירה מנהלית לאור הוראותיה של תקנה 3 לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים, נקבע בעע"מ 1981/02 קיסר – הנדסה ופיתוח בע"מ נ. מדינת ישראל – משרד הבטחון, תק-על 2002 (1) 610 (2002) כי:

"לנושא המועדים נודעת חשיבות ממעלה ראשונה לעניין הגשתן של עתירות מינהליות, ימינו אלה אינם עוד כימים שבעבר, בעבר היו נושאי משפט מינהלי באים לדיון ולהכרעה לפני הבג"ץ, ובכפיפות להוראות חוק ספציפיות לא שלטה במועדי עתירות לבג"ץ אלא מלכת השיהוי בלבד, הגשת עתירה לאחר עבור חודשים מיום היווצר העילה – לעיתים חודשים לא מעטים לא עצרה בעד עותרים אלא אם שינו משיבים את מצבם לרעה, וגם כך לא תמיד צלחה טענת שיהוי, עידן זה חלף עבר ככל שהמדובר הוא בנושאי משפט מינהלי המצויים בסמכותו של בית המשפט המחוזי בשיבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, משהותקנו תקנות סידרי הדין, ומשנקבע מועד ספציפי ומיוחד להגשתה של עתירה לבית משפט, זו הדרך בה שומה עלינו ללכת ואלה מועדים הוטל עלינו לכבדם, אכן, רשאי הוא בית משפט להאריך את התקופה להגשתה של עתירה, ואולם כלשונה של תקנה 3 (ג) לתקנות סידרי הדין כך יעשה בית משפט "אם ראה הצדקה לכך". (הדגשה שלי ש.מ)

בענייננו, המדובר באיחור ניכר של למעלה משנה מהמועד בו ידעו העותרים על ההחלטה, כאשר המועד המקסימלי הקבוע בתקנות הינו כאמור 45 ימים. זאת ועוד, העותרים לא טרחו לבקש בעתירתם הארכת מועד, ואף לא נתנו כל צידוק או הסבר המניח את הדעת לאיחור הניכר בהגשת העתירה. בשל השיהוי הניכר בהגשת העתירה חל שינוי לרעה במצבם של משפחת כהן, שכן כעולה מכתב התשובה לעתירה, הרי ביום 25.8.10, חתם המינהל על בקשת משפחת כהן להיתר בנייה, בהסתמך על התרש"צ
המתקנת.

סוף דבר לעניין זה, מצאתי כי העתירה הוגשה תוך שיהוי ניכר, העותרים לא נתנו לו כל הסבר מספק ומניח את הדעת לשיהוי זה. בהינתן האמור, ומנימוק זה בלבד, דינה של העתירה להידחות.

ב.
ניקיון כפיים:

לטענת המשיבות, דין העתירה להידחות עקב חוסר תום לב וניקיון כפיים של העותרים. לטענתן, העותרים לא הציגו בפני
בית המשפט עובדות מהותיות הנוגעות לאופן השתלשלות העניינים, כפי שהם מחוייבים לעשות בהתאם לחובת הגילוי החלה עליהם.

כך טענו למשל כי העותרים נמנעו מלצרף לכתב העתירה את המדידה שבוצעה לבקשתם בשנת 2008, אשר ממנה עולה, לטענת המשיבים, כי התרש"צ הראשונה איננה תואמת כלל את היתר הבנייה של מגרש 3. עוד הוסיפו כי העותרים נמנעו מלצרף לכתב העתירה את הסכם החכירה המקורי באשר למגרש 3, לפיו שטח המגרש של העותרים היה מלכתחילה 570 מ"ר. בנוסף טענו, כי העותרים נמנעו מלצרף את היתר הבנייה שהגישו משפחת גנני בשנת 1980 וכן את בקשתם להיתר בנייה משנת 1997, מהם עולה מפורשות, כי שטח מגרש 3 הינו 570 מ"ר, דבר אשר אינו תואם לתרש"צ הראשונה.

בחנתי את טענות המשיבים בעניין, תוך עיון בכתב העתירה ושוכנעתי כי אכן יש אמת בטענת המשיבים. המסמכים האמורים מהותיים ורלוונטיים בנסיבות המקרה וראוי היה שיוצגו בפני
י בית המשפט כבר בכתב העתירה. משנמנעו העותרים מלהציגם, הייתה בפני
י בית המשפט תמונה חלקית בלבד של עובדות המקרה, בלשון המעטה. אסביר את דבריי, העותרים צירפו לעתירתם כתב העברת זכות חכירה חתום בידי המינהל, המאשר את העברת הזכויות של המעבירים משפחת האפט לעותרים, כאשר באותו כתב העברת זכות חכירה נרשם במפורש, העברת זכויותיהם וחובותיהם של המעבירים: "מחוזה החכירה מיום 20/09/1979 ומצוי בתיק המינהל מס' 20422803 א" (ראה נספח יט2 לעתירה). חוזה החכירה אליו התייחס כתב העברת הזכויות, הינו חוזה החכירה המקורי שלפיו חכרו משפחת גנני - בעלי הזכויות המקוריים במגרש העותרים - מגרש בשטח של 570 מ"ר בערך בלבד (ראה נספח ג/1 לתשובת המינהל). המדובר בחוזה החכירה היחיד החתום על ידי המינהל שהינו כאמור הבעלים המקוריים של המגרש, כך שצירופו של חוזה החכירה המקורי מהותי ביותר, בשל השלכתו על זכויות החכירה של העותרים באותו מגרש. להדגיש, כי מהראיות עולה, כי משפחת גנני - בעלי הזכויות המקוריים במגרש - רכשו מאת המינהל זכויות בשטח של 570 מ"ר, מאז ועד היום לא חל שום שינוי בהסכמי החכירה או בהתנהגות הצדדים בפועל ביחס לגבולות המגרשים, מלבד השינוי היחיד אשר הינו אותו שינוי שגוי בתרש"צ הראשונה, אשר תוקן כאמור על ידי המינהל בתרש"צ המתקנת. אוסיף, כי העותרים בסעיף 9 (ד) לעתירה, פירטו את פנייתם לוועדה המקומית לתכנון ובניה הגליל המזרחי, וכן את העובדה כי הם קיבלו מפה של התרש"צ הראשונה. העותרים הסבירו פנייתם זו: "לא רק כדי לבדוק את שטחה וגבולותיה המאושרים, אלא גם כדי לוודא שאין כל מניעה תכנונית, מבחינת גודל המגרש, קווי הבניין, תכסית וכו"ב, מלהכשיר שינויים שביצעו בני הזוג האפט בבית, ואף מלבקש תוספות ושינויים נוספים בעתיד". העותרים העלימו מבית המשפט את העובדה כי בתיק המגרש אשר מצוי בוועדה המקומית, הייתה מצויה מפה מצבית אשר הצביעה בבירור כי גבולות החלקות כפי שקיימות בפועל, מבוססות על מפות מדידה תקיפות הקיימות מזה שנים. ניתן להניח בסבירות גבוהה, כי קיומה של מפה זו הובאה לידיעת העותרים עת שפנו לוועדה לקבל העתק מהתרש"צ הראשונה. מעיון במפה זו (נספח ו' לתשובת משפחת כהן) אנו למדים, כי השטחים והגבולות של המגרשים 400 + 401 שונים לחלוטין ממפת התרש"צ הראשונה.

לסיכום, חובתם של העותרים להציג בפני
בית המשפט את התמונה המלאה, על פיה ניתן להכריע בעתירה, גם זו אינה פועלת לטובתם. התנהלות מסוג זה, מהווה חוסר נקיון כפיים ודי בה לעיתים אף לבדה, כדי להביא לדחיית העתירה כפי שקובעת ההלכה בעניין:

"אי גילוי נאות של העובדות החשובות לענין בגוף העתירה מהווה אי נקיון כפיים המצדיק לכשלעצמו דחיית עתירה ללא התייחסות לגופא, שכן היא אינה ממלאת כראוי אחר החובה להציג בפני
בית המשפט תמונה מלאה ואמינה על בסיסה עליו להכריע (ראה בג"צ 1156/03 נאדיה אלסעדי ואח'
נ' שר הפנים (טרם פורסם); בג"צ 1228/93 הר שמש נ' ועדת הערער שהוקמה על פי חוק מקרקעי ישראל התש"ך-1960 (לא פורסם); בג"צ 421/86 יוסף אשכנזי נ' שר התחבורה, פ"ד מא(1) 409)"
(ראו בג"צ 9775/06 ראיסה דמישב ואח'
נ' משרד הפנים, תק-על 2007(1), 688, 689).

נראה אם כן, כי העותרים לא נהגו בניקיון כפיים בעתירתה, כאשר השמיטו עובדות ומסמכים מהותיים מפניו של בית המשפט, ניסו לזכות בסעד תוך הצגת תמונה חלקית ובלתי שלמה של הדברים. בהינתן האמור, גם מנימוק זה סבור אני, כי יש לדחות את העתירה על הסף.

העתירה לגופה:

א.
אציין תחילה, כי חלק מטענות הצדדים בעתירה ובכתבי התשובה, עסק למעשה בשאלות הקנייניות של הצדדים, וביתר פירוט לעניין גודל החלקה של העותרים וגבולותיה מול חלקת משפחת כהן וגבולותיה.

לעניין זה אדגיש כבר עתה כי אין לי כל כוונה להתייחס במסגרת

פסק דין
זה לזכויות הקנייניות של הצדדים במגרשים הנדונים, שכן הוא אינו מתאים כלל לדיון במסגרת של עתירה מנהלית. די לציין כי לא יכולה להיות מחלוקת של ממש, כי אין לא בתרש"צ הראשונה או בתרש"צ המתקנת כדי להצמיח זכויות קנייניות, אשר מקורן הוא בחוזה החכירה.

העותרים למעשה מודעים לעובדה זו ובסיכומיהם טענו: "מנגד, בית המשפט לא התבקש לשמש כטריבונל תכנוני- מקצועי עליון ובהתאם גם לא נדרש לקבוע בעצמו היכן בדיוק יעברו הגבולות ומהם השטחים הסופיים של החלקות 400-401..... מבלי לגרוע מהאמור ולמען הסר כל ספק יובהר כבר עתה- העותרים מסכימים כי אין בכוחה של תרש"צ להצמיח זכויות קנייניות, וכי המקור לאותן זכויות הוא חוזה החכירה" (סעיף 2 לסיכומי העותרים).
מנגד, הפנו העותרים בסעיף 3 לסיכומיהם להסכמה בחוזי החכירה לפיהם הצדדים מסכימים כי הגבולות והשטחים אינם סופיים ויכולים להשתנות, עקב התאמה עתידית במרוצת השנים.

לטעמי, ולאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת המסמכים הרלוונטים בעניין, אין כל ספק כי שינויי הגבולות במסגרת התרש"צ הראשונה, נעשה מחמת טעות בקביעת הגבול בין החלקות ומבלי להסתמך על תשריטי ההקצאות. פועל יוצא מכך הינו כי התרש"צ המתקנת, אשר תואמת את המצב בשטח וכן את היתר הבנייה שהוצא, הינה תיקון הפגם שנעשה בתום לב בתוכנית הראשונה. למסקנה זו הגעתי, בין השאר, בהתבסס על המסמכים והראיות המפורטים להלן:

1.
התשריט להקצאת שטח המגרשים משנת 1978 שצורף להסכם הפיתוח (נספח א1 לסיכומי המינהל), תואם לתרש"צ המתקנת, ולפיו שטח מגרש 3 הינו 570 מ"ר ושטח מגרש 2 הינו 600 מ"ר.
2.
חוזי החכירה והסכמי הפיתוח שנחתמו בין המנהל ובין משפחות כהן וגנני, מציינים מפורשות את שטח החלקות, אשר תואם את תוכנית התרש"צ המתקנת. עוד עולה כי המחיר ששילמו הצדדים עבור המגרשים תאם את הבדלי השטח. עולה עוד,
כי משפחת גנני לא העלתה מעולם כל טענה בדבר גודל השטח (ראה נספחים א'2, ג ו-ה לסיכומי המינהל ונספח 2 לתשובת משפחת כהן).
3.
בשנת 1980 הוצא למשפחת גנני היתר בנייה בהתאם לבקשתם. היתר זה הינו בהתאם לאמור בתרש"צ המתקנת, ובו נקבע כי גודל מגרש 3 הינו 570 מ"ר. (ראו נספח ד לסיכומי המינהל).
4.
בשנת 1997 הוצא למשפחת גנני היתר נוסף, אשר אף הוא תואם את התרש"צ המתקנת, הן באשר לשטח המגרש והן מבחינת הגבול העובר בין שתי החלקות. (ראו נספח ו' לסיכומי המינהל).
5.
מצב ההחזקה בשטח והגבול בין החלקות תואם את התרש"צ המתקנת, כאשר "שטח המריבה" מוחזק לאורך שנים בידי משפחת כהן, לפחות מאז שנת 1997, מאחר והגדר מופיעה במפת המדידה שהוגשה על ידי משפחת גנני, עוד משנת 1997. העותרים לא הביאו כל ראיה המפריכה עובדה זו.

העותרים טענו כאמור כי אין המדובר בתיקון טעות והסתמכו על מדידה שבוצעה מטעמם בשנת 2008. אולם מבחינה של מדידה זו עולה, כי היא כלל אינה תואמת לבקשה להיתר אותה הגישו משפחת גנני בשנת 1997. באותה בקשה עולה מן המפה המצבית שהוגשה כי קו הגבול בין החלקות עובר לאורך קיר הבטון הקיים בין החלקות ומערבית למשטח החנייה. בניגוד לכך, במדידה משנת 2008, מסומן "הגבול לפי היתר הבנייה", מזרחית לקיר הבטון ועובר באמצע משטח החנייה. להבדל האמור לא הציגו העותרים כל הסבר מספק ויש בו בכדי להשמיט את הקרקע מטענותיהם בעניין. עוד יצויין כי העותרים הפנו למדידה משנת 2008 רק בסיכומיהם ונמנעו מלעשות כן בכתב העתירה, ויש לתמוה על עניין זה.

העותרים העלו טענות נוספות שכללו טענות תכנוניות ואחרות, לפיהן התרש"צ המתקנת שינתה שטחי מגרשים נוספים ולא רק שטחי שני המגרשים הנדונים. בנוסף טענו, כי התרש"צ המתקנת נסמכת על בנייה בלתי חוקית, ועוד טענות דומות. בחנתי טענות אלה, ולא מצאתי בהן כל ממש, במיוחד מקום בו מרבית הטענות נטענו לראשונה רק בסיכומיהם של העותרים. למעלה מן הנדרש אציין, כי טענות אלה אינן רלוונטיות לצורך ההכרעה במחלוקות נשוא עתירה זו.

כאמור, העותרים עצמם מודים כי אין בכוח התרש"צ בכדי להצמיח להם זכויות קנייניות, אשר צמחו במסגרת הסכמי החכירה. אכן, במסגרת הסכמי החכירה קיים סעיף אשר מתייחס לידיעת שני הצדדים באשר לאפשרות לשינוי אפשרי בגבולות חלקתם, והסכמתם מראש לכך, אולם במקרה אשר לפנינו שוכנעתי כי השינוי בגודל המגרשים 3 ו-2 לא נבע בשל התאמה עתידית בין הקצאתם וחלוקתם הראשונית של המקרקעין לבין השינויים שנוצרו בהם במהלך השנים, כי אם בשל טעות פשוטה שנערכה בקבלת התרש"צ הראשונה, אשר תוקנה בתרש"צ המתקנת. מכל מקום, נעלם מעיני העותרים כי במסגרת חתימתם על הסכם המכר עם משפחת האפט לעניין העברת זכויות החכירה בחלקה צוין מפורשות, כי הם מקבלים על עצמם את כל הזכויות והחובות הכלולות בחוזה החכירה עם משפחת גנני, לרבות הסע' אשר קובע כי ידוע גם להם כי גבולות ושטח המגרש אינם סופיים ועלולים לחול בהם שינויים.

סוף דבר שוכנעתי כי לא נפל כל פגם בהחלטת המינהל עת קיבל את התרש"צ המתקנת, אשר הינה תואמת למסמכים הרלוונטיים ולמצב ההחזקה בשטח. כל שנותר לבחון אם כן במסגרת העתירה, אם אכן נפל פגם מנהלי בעת אישור התרש"צ המתקנת, בהקשר זה טענתם העיקרית של העותרים לפיה נפגעה זכותם לטיעון או לשימוע, אשר בעטייה נדרש הסעד השני בסיכומיהם- "להחזיר את הדיון הן בתרש"צ 1/67/1 והן בתרש"צ 1/67/2 למשיבים 1-3, על מנת שמצב הגבולות ושטחי החלקות 400-401, ייבחן מחדש, תוך שקילת כל השיקולים והנתונים הרלוונטים, ותוך מתן הזדמנות לעותרים לטעון את מלוא טענותיהם."


ב.
בכל הנוגע לשאלה זו, עקרון ידוע במשפט המנהלי הוא עקרון אי התערבותו של בית המשפט בשיקול הדעת המנהלי, כל זמן שזה נופל לגדר מתחם הסבירות
.
עמד על כך השופט ברק (כתוארו אז) בבג'צ 389/80 דפי זהב בע'מ נ' רשות השידור (פ"ד לה(1) 421) בקובעו:
"עקרון אי-ההתערבות בשיקול הדעת המנהלי משמעותו כי במסגרת תחום האופציות הסבירות לא יתערב בית המשפט, אך הוא יתערב ויפסול הפעלת שיקול-דעת הבוחר באופציות החורגות מהתחום הסביר ...
העיקרון בדבר אי-התערבות של בית המשפט בשיקול הדעת המנהלי פירושו כי הבחירה בין הפתרונות האפשריים השונים הנופלים למתחם הסבירות, כל כולה נתונה לרשות המינהלית ...
סיכומו של דבר: חופש הבחירה המנהלי פועל במתחם הסבירות. בתחום זה לא יתערב בית המשפט ולא יחליף את שיקול הדעת המנהלי בשיקול-דעתו הוא. בחירה הנעשית
מחוץ למתחם הסבירות תיפסל על-ידי בית המשפט. מתחם הסבירות עצמו נקבע על-ידי בית המשפט, השואל את עצמו, מהו תחום השיקולים של רשות מנהלית סבירה בנסיבות הקונקרטיות של העניין שלפניו".

על מנת לזכות בסעד המבוקש של ביטול החלטה מינהלית, על העותר להוכיח כי שיקול-הדעת לוקה בפגם של שיקולים זרים, או בפגם אחר מן הפגמים שיש בהם כדי לפסול שיקול-דעת מינהלי (ראו, לדוגמה, בג"ץ 2324/91 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, משרד הפנים, פ"ד מה(3) 678).

בעניינו טעונים העותרים כי המינהל יזם וקידם את התרש"צ המתקנת, תוך עדכונה של משפחת כהן בלבד, ומבלי לידע אותם וזאת חרף העובדה שהם צדדים רלוונטיים לתוכנית. עוד טענו כי על המינהל היה להזמין את העותרים באופן אישי לדיון באישור התוכנית, מקום שדיון זה יש בו נגיעה אישית לעותרים וחשיבות עצומה לזכויותיהם.

העותרים הפנו לדיון שנערך עת אושרה התרש"צ המתקנת, שם נטען כי שינוי הגבולות הינו בהתאם להסכמת הדיירים, דבר אשר אינו נכון לטענתם. לטענת העותרים, אי זימונם פגע אנושות בכללי הצדק הטבעי ובחובת ההגינות של הרשות המנהלית ודי באמור בכדי לבטל את התוכנית המתקנת ולכל הפחות להשיב את הדיון בתרש"צ המתקנת, תוך מתן אפשרות לעותרים לפרוש את מלוא טענותיהם בעניין.

לאחר שבחנתי את טענת העותרים בעניין, נחה דעתי כי דינה להידחות. בכל הנוגע לזימון צדדים המעוניינים בתוכנית, על המינהל לפעול בהתאם להוראות החוק והתקנות, בהקשר זה חוק רישום שיכונים ציבוריים והתקנות שהותקנו מכוחו ובראשן תקנות רישום שיכונים ציבוריים (הוראת שעה) (הודעות ועדת התיאום ודרכי ייצוג מעונינים בפני
ה), תשכ"ד-1964, קובעים כי הפרסום יהיה בעיתונות, בילקוט הפרסומים ובמשרדי הרשות המקומית והדבר יחשב כהזמנת מעוניינים בתוכנית.

בענייננו, הוציאה הועדה הודעה למעוניינים והזמנתם, אשר פורסמה בילקוט הפרסומים 5928 ביום 9.3.09 ובשני עיתונים יומיים- מעריב וגלובס- ביום 5.3.09. כמו כן נתלתה מודעה על לוח המודעות במועצה האזורית כפר תבור.

הוראות החוק והתקנות אינן מחייבות "זימון אישי" או קיום הליך שימוע לכל אדם אשר עלול להיפגע מקבלת תרש"צ חדשה. המינהל נהג אם כן בעניין זה כראוי, בהתאם להוראות הדין ואין לראות בהחלטתו, שלא להזמין את העותרים זימון אישי לישיבה, כהתנהגות "בלתי סבירה" מצידו. מאחר והעותרים לא פנו בעקבות הפרסומים, לא יכולה להיות להם טענה בדבר העדר הסכמתם לתרש"צ המתקנת, עת שזו אושרה בוועדה.

העותרים העלו טענות נוספות לעניין פסילת ההחלטה בדבר אישור התרש"צ המתקנת. לדידם, יש בטענות אלה כדי להצביע על פגמים מנהליים שנפלו בהתנהלות המינהל. בחנתי טענות אלה, והגעתי לכלל מסקנה כי אין בטענות אלה כדי ללמד על פגמים אשר נפלו בהחלטה בדבר אישור התרש"צ המתקנת. מכל מקום, גם אם המדובר בפגמים שנפלו בהחלטה זו, הרי אין המדובר בפגמים אשר יש בהם כדי להביא לביטול ההחלטה בדבר אישור התרש"צ המתקנת מכוח הלכת הבטלות היחסית. לעניין זה כבר נקבע לא פעם כי:

"הלכה מבוססת היא שהפגמים קלים בהליך המנהלי, שבפועל לא היה בהם לגרום לעוול ואף לא היה בהם בכדי לשנות את התוצאה, אין בהם, בדרך כלל, כדי לפסול את ההחלטה המינהלית, במיוחד בהליך מינהלי מורכב שביטולו כרוך בנזק ממשי, כך לגבי פגמים קלים מסוגים שונים ובשלבים שונים של ההליך המינהלי, ובכלל זה לגבי פגמים בהליך ההתייעצות"
(ראו בג"ץ 8404/00 האגודה לזכות הציבור לדעת נ. שר התקשורת, פ"י נה(3) 547).

לסיכום הגעתי לכלל מסקנה כי המינהל פעל כייאות עת יזם וקיבל את התרש"צ המתקנת ומכל מקום ודאי שאי אפשר לומר כי החלטותיו בעניין אינן סבירות או נגועות בפגם של ממש, אשר יש בו בכדי להביא להתערבות בהחלטת הרשות. עוד אציין כי מצאתי כי העתירה הוגשה תוך שיהוי ניכר וכן בחוסר ניקיון כפיים מצד העותרים, אשר די בהם לכשעצמם כדי להביא לדחיית העתירה על הסף.

5.
לאור כל האמור לעיל, אין בידיי להיעתר לסעדים שנתבקשו בעתירה, והנני מורה על דחייתה על כל חלקיה.

6.
העותרים ישלמו למשיבים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד סכום כולל של 10,000 ₪. סכום זה ישולם תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישא הסכום ריבית והפרשי הצמדה כחוק החל מהיום.

7.
המזכירות תשלח העתק מ

פסק דין
זה לב"כ העותרים והמשיבים.

ניתן היום,
י"ח אב תשע"א, 18 אוגוסט 2011, בהעדר הצדדים.











עתמ בית משפט לעניינים מנהליים 833-01/11 ד"ר אבן טוב בוריס (דוב), ד"ר אבן טוב בתיה אלה נ' ועדת התיאום לרישום שיכונים ציבוריים, משרד הבינוי והשיכון היחידה לתוכניות לרישום שיכונים ציבוריים, מנהל מקרקעי ישראל ואח' (פורסם ב-ֽ 18/08/2011)