פסקי דין על מורדות הארבל | פסקי דין על אביגיל בהט | פסקי דין על הועדה המקומית לתכנון ולבניה גליל מזרחי

13882-05/11 עתמ     18/08/2011




עתמ 13882-05/11 מורדות הארבל בע"מ, אביגיל בהט נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה גליל מזרחי








בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים



עת"מ 13882-05-11 מורדות הארבל בע"מ
ואח' נ' ועדה מקומית לתכנון הגליל המזרחי






בפני

כב' השופט
זיאד הווארי


העותרות:

1
.
מורדות הארבל בע"מ

2
.
אביגיל בהט


נגד

המשיבה:
הועדה המקומית לתכנון ולבניה גליל מזרחי



פסק דין


1.
בפני
י עתירה מנהלית בה מתבקש בית המשפט להורות למשיבה להמציא לעותרות אישור להעברת זכויותיהן בחלקה 22 גוש 15515 במגדל למ.ע.א השקעות בע"מ.

2.
רקע עובדתי בתמצית:

א.
העותרת 2, יחד עם אחיה, הינם הבעלים של חלקות מס' 22, 25, 38 ו- 39 בגוש 15515 במגדל (להלן: "החלקות"). העותרת 1, הינה חברה בשליטתה של העותרת 2, אשר רכשה את חלקו של האח בחלקה 22 בגוש האמור, כך שהעותרות הפכו להיות הבעלים במשותף של חלקה 22.

ב.
בשנת 1981 אושרה תמ"א 13 אשר שינתה את ייעודן של החלקות מחקלאות לנופש, אולם כאשר פנו מספר בעלי חלקות בבקשות להיתרי בנייה בחלקות, הודיעה הועדה המחוזית צפון, כי לא תאשר תוכנית פרטנית לכל חלקה וכי בכוונתה להכין תוכנית מפורטת למקטע מגדל. לאחר דחיות ותהפוכות, אושרה תוכנית מפורטת ג/5966 ביום 9.4.98.

ג.
לאחר אישור התוכנית הוציא שמאי הועדה המקומית לוח שומה, לפיו הוטל על בעלי החלקות לשלם היטל השבחה בסכום של 60,000$ לדונם. העותרות ואחיה של העותרת 2 הגישו "שומה אחרת" לחלקות מטעמם, לאחר מכן התנהלו מגעים רבים בין הצדדים, אשר בעקבותם נערכה שומה מתוקנת ביחס לחלקות, על פיה נקבע היטל השבחה בשנת 2005 בסכום של 11,000$ לדונם. אף באשר לקביעה זו לא הייתה הסכמה בין הצדיים ולאחר מגעים נוספים, הוסכם על מינויו של השמאי מר זרניצקי, כשמאי מכריע בסוגיה.

ד.
במהלך שנת 2005 ו-2006, מכרו העותרת 2 ואחיה את חלקות 25,38,39 למ.ע.א. השקעות בע"מ (להלן: "מ.ע.א."). ביום 19.10.06 מכרו העותרות למ.ע.א גם את חלקה 22.

ה.
כעולה מכתב העתירה, בגין המכירות, חל סכום היטל ההשבחה על המוכרים.
עוד עולה מהעתירה, כי על מנת להעביר את הזכויות בחלקות על שמה, שילמה מ.ע.א. סכומים מתוך כספי נאמנות שהיו בידה, מן התמורה לתשלום המיסים שחל על העותרות ואחיה של העותרת 2. כך לעניין חלקות 25,38,39, שילמה מ.ע.א. למשיבה סכום של 856,661 ₪, ובנוגע לחלקה 22, שילמה מ.ע.א למשיבה, בהסכמת העותרת 2, 500,000 ₪, מתוך כספי הנאמנות של חלקה זו.

ו.
ביום 30.6.09, התקבלה שומת השמאי המכריע באשר לגובה היטל ההשבחה החל באשר לכל חלקה וחלקה.

כך באשר לחלקות 25,38,39, וכן באשר לחלקה 22 קבע השמאי המכריע: "נטען בפני
נו כי בגין השתתפות בתכנון המפורט שולמו ע"י הבעלים תשלומים שונים לאדריכלי התוכנית. תשלומים אלו באם שולמו בעבור תכנון תוכנית 5966/ג כאמור, אמורים להוות חלק ממטרות ההיטל."

בשומה המתייחסת לחלקה אחרת- חלקה 26, קבע השמאי המכריע: "הוצגו בפני
נו חוזים המאששים כי בעלי הקרקע בחטיבת הקרקע נשאו בהוצאות התכנון. במידה ויוצגו קבלות המעידות על תשלום בפועל בגין התוכנית, יש לקזז סכומים אלו מהיטל ההשבחה".

ז.
ביום 30.8.09, הגישה המשיבה כתבי ערעור על החלטות השמאי המכריע. בית המשפט קמא, במסגרת פסק דינו מיום 10.10.10, דחה את הערעור תוך קבעיה כי: "לסיכום, פועל יוצא מהחלטתי זו, אזי כל הסכומים העודפים ששילמו/הפקידו המשיבים מעבר לשומה המכרעת לרבות הערבויות הבנקאיות שהופקדו יושבו לידי המשיבים בתוך 30 ימים ממועד המצאת החלטה זו". על

פסק דין
זה לא הוגש ערעור.

ח.
לאחר שפסק הדין לא בוצע לטענתם, הגישו העותרות ואחיה של העותרת 2, בקשה לבית המשפט קמא בהתאם לסע' 6 לפקודת ביזיון בית המשפט. בית המשפט קמא דחה את הבקשה והורה לעותרות להגיש תביעה להוכחת תשלומי היתר. בר"ע שהגישו העותרות על החלטה זו נדחה ע"י כב' סגן הנשיא השופט אברהם אברהם בבית משפט זה.

ט.
העותרת 2 ואחיה, פתחו תיק הוצל"פ מס' 02-17805-11-9 בגין אי תשלום התשלומים על פי פסק הדין מיום 10/10/10. המשיבה הגישה בקשה לביטול ההליכים ולסגירת התיק. ביום 08/05/11 ניתנה החלטה על ידי רשמת ההוצאה לפועל, על פיה יבוטלו ויעוכבו כל ההליכים כנגד המשיבה. הרשמת למעשה אימצה את החלטת בית המשפט קמא, תוך קביעה כי יש לפעול בדרך של הגשת תביעה אזרחית לצורך בירור המחלוקת.

3.
טענות הצדדים בתמצית:

א.
לטענת העותרות קביעת השמאי המכריע היא קביעה חלוטה, ומאחר ועפ"י חישוביהן נמצאים העותרות ואחיה של העותרת 2 ביתרת זכות אצל המשיבה בסכום של 1,042,923 ש"ח, הרי שסכום הזכות בנוגע לעותרות לבדן הוא 2/3 מסכום זה ועומד על 695,282 ₪. לטענת העותרות המשיבה לא הציגה כל חישוב הסותר את הסכום האמור. עוד טענו העותרות כי על מנת לקדם את התוכנית ג/5966, אשר אושרה לבסוף במסגרת תמ"א 13, נדרשו העותרות ואחיה של העותרת 2 לשלם לאדריכל פרטי סכום השווה לכ- 30,000$.

לטענת העותרות, בהסתמך על החלטותיו של השמאי המכריע באשר לחלקה 22, ותוך גזירה מהחלטתו באשר לחלקה 26, הרי שלעותרות אין כל חוב בגין היטל השבחה בחלקה 22 ועל כן חובה על המשיבה להמציא לעותרות את האישור ללשכת רישום המקרקעין.

עוד הוסיפו וטענו, כי המשיבה מתנהלת שלא בתום לב וכי מעשיה גורמים להן לנזק רב. בסיכומיהן, שבו העותרות על עיקרי הדברים ודחו את טענות המשיבה. העותרות הסכימו כי ניסוחה של השומה באשר לחלקה 26 שונה מהניסוח בשומות האחרות אך טענו כי משמעותן אחת.

ב.
המשיבה בכתב התשובה ביקשה לדחות את העתירה, משני טעמים עיקריים:

אשר לטעם הראשון, טענה המשיבה לעדר עילה. לטענתה, עד כה לא שולם כל סכום עבור היטל ההשבחה באשר לחלקה 22, ומשכך וודאי שלא ניתן לתת לעותרות אישור לצורך העברת הזכויות בחלקה.

אשר לטעם השני, טענה המשיבה כי בין הצדדים מחלוקת בדבר יתרת הכספים, אשר יש להשיב, אם בכלל, לעותרות. על כן המדובר לטענתה בסכסוך אזרחי, אשר אותו יש להפנות לערכאה המתאימה, ולא ניתן לבררו בבית משפט זה במסגרת של עתירה מנהלית, שכן הוא נטול סמכות עניינית. לשם תמיכה בטענה זו הפנתה המשיבה להחלטת בית המשפט קמא מיום 16.3.11 וכן להחלטת רשמת ההוצל"פ מיום 8.5.11, התומכות במסקנה זו.

עוד הוסיפה המשיבה וטענה, כי הקיזוז אליו התייחס השמאי המכריע בהחלטתו, כוחו יפה אך ורק לחלקה 26 ואינו קשור לחלקה 22 שהינה במוקד העתירה דנן. הוסיפה כי קביעותיו של השמאי באשר לחלקה 22 אינן ברורות, באשר לסכום הכסף אותו יש להשיב לעותרות, אם בכלל.

המשיבה ציינה כי השיבה את כל הכספים אשר לא היו במחלוקת, אולם באשר לחלקה 22 כאמור, ומאחר וקיימת מחלוקת באשר להוצאות התכנון, הרי שאין כל מקום ליתן אישור לרשם המקרקעין, מקום שקיים חוב היטל השבחה על החלקה, אשר טרם שולם.

המשיבה הפנתה לסעיף 256א לחוק התכנון והבנייה והבהירה כי בהיקש לסע' זה, פתוחה בפני
העותרות הדרך לשלם את הפרש היטל ההשבחה העומד לחובתן ולאחר מכן לפנות לערכאות המוסמכות לשם בירור המחלוקת.

המשיבה הגישה סיכומים מטעמה, בהם שבה על עיקרי עמדתה.

ג.
העותרות, אף שלא קיבלו רשות לכך מבית המשפט, הגישו תשובה לסיכומי המשיבה. אציין כי לא מצאתי חשיבות ממשית בתגובה זו ונראה כי יותר ממסירת מידע רלוונטי לבית המשפט, היה בראש מעייניהן של העותרות "ניגוח" המשיבה וב"כ.

4.
דיון והכרעה:

לאחר שבחנתי את נימוקי העתירה ואת טענות הצדדים הגעתי לידי מסקנה

כי דינה של העתירה להידחות. להלן נימוקיי:

כאמור, במסגרת כתב העתירה, טענו העותרות הלכה למעשה, כי יש להמציא להן אישור בדבר העברת זכויותיהן בחלקה 22 למע.א., על אף שלא שולם בפועל סכום היטל ההשבחה עבור המקרקעין, וזאת מאחר ולטענתן חייבת המשיבה לעותרות סכומי כסף גבוהים אשר שולמו על ידן ביתר.

אלא שבחינה של טענות העותרות מעלה, כי אף אם לכאורה אכן שולמו סכומים ביתר ע"י העותרות, הרי שהדיון בשאלת גובה הסכומים, אשר יש להשיב לעותרות, מהווה למעשה מחלוקת כספית, אשר אותה ראוי לברר במסגרת של תביעה אזרחית ולא במסגרת של עתירה מנהלית, כפי שבחרו העותרות להגיש.

כאמור, קביעת השמאי המכריע, באשר לחלקה הנדונה בעתירה, הייתה כי: "נטען בפני
נו כי בגין השתתפות בתכנון המפורט שולמו ע"י הבעלים תשלומים שונים לאדריכלי התוכנית. תשלומים אלו באם שולמו בעבור תכנון תוכנית 5966/ג כאמור, אמורים להוות חלק ממטרות ההיטל."

קביעה זו הפכה להחלטה חלוטה, כאשר ערעור שהוגש על החלטת השמאי המכריע נדחה ע"י בית המשפט קמא ביום 10.10.10, ולעניין סכומי היתר קבע כי: "כל הסכומים העודפים ששילמו/הפקידו המשיבים מעבר לשומה המכרעת לרבות הערבויות הבנקאיות שהופקדו יושבו לידי המשיבים בתוך 30 ימים ממועד המצאת החלטה זו."

בחינה של החלטת השמאי המכריע ביחס לחלקה 22 העומדת בבסיס העתירה מלמדת, כי למעשה כלל לא ברור מהו סכום היתר ששולם בגין חלקה זו, אותו נדרשת המשיבה להשיב לעותרות. השמאי המכריע לא קבע כל קביעה אופרטיבית הדורשת החזר של סכום מסוים או כל דרך לחישוב ההחזר. למעשה בהחלטתו של
השמאי המכריע אין אפילו קביעה לעצם קיומו של סכום עודף, וכל שהוא מציין הוא כי נטען כי שולמו תשלומים שונים, ובאם שולמו, אמורים, הם להיות חלק ממטרות ההיטל. העותרות טענו בכתב העתירה, כי עפ"י חישוב שערכו הרי שסכום יתרת הזכות שלהן יחד עם אחיה של העותרת 2 עומד על סכום של 1,042,923, ₪, אולם המשיבה הצהירה בכתב תשובתה, כי היא חולקת לחלוטין על סכום זה ואופן חישובו. בתשובתה לעתירה אף הבהירה המשיבה, כי על אף שהשיבה לעותרות את הערבויות ששילמו בגין חלקה 22, קיימת לשיטתה מחלוקת לפירוש החלטת השמאי, באם הביא בחשבון בהחלטתו הוצאות תכנון ובאם לאו.

נוכח כל האמור, הרי שהמחלוקת בין הצדדים הינה באשר לגובה הסכומים אשר על המשיבה להשיב לעותרות ולפיכך המדובר בסכסוך כספי, אשר ראוי שיתברר במסגרת הפרוצדוראלית המתאימה, שהינה כידוע מסגרת של תביעה אזרחית רגילה.

כאן המקום להפנות להחלטת כב' השופטת הוד, בהחלטתה מיום 16/03/11 בבקשת העותרות שהגישו לבית המשפט קמא לבזיון בית משפט. באותה החלטה התייחסה כב' השופטת הוד לפסק דינה מיום 10.10.10 בכל הנוגע לתשלומים העודפים וקבעה כדלקמן:

"שאלת זכאותם של המבקשים, כי יושבו להם הכספים אשר שולמו ביתר לא הייתה בבסיס המחלוקת במסגרת התובענה בה ניתן פסק הדין נשוא בקשה זו. ההחלטה לפיה על המשיבות להשיב למבקשים את הכספים אשר שולמו ביתר הייתה פועל יוצא של ההחלטה באשר לשומה המכרעת ומטרתה הייתה למנוע מהצדדים התדיינות נוספת, ככל שהדבר יתאפשר. ברם, במסגרת התובענה האמורה, לא נשמעו טענות הצדדים בגין חובותיהם האחד כלפי השני ואף לא הוכח האם אכן שולמו כספים ביתר על ידי מי מהמשיבים בערעורים המאוחדים ובאיזה שיעור.

החלטתי באשר להשבת הכספים אשר שולמו ביתר אינה מפורטת דיה, שכן כאמור הסוגיה האמורה לא הייתה גרעין המחלוקת ולא הובאו בפני
כל נתונים בסוגיה. השאלה באשר לגובה הסכומים אשר שולמו ביתר אם בכלל לא נדונה ולא הוכרעה. בנסיבות אלו, הרי שעסקינן בצו אשר אינו ניתן לאכיפה על פי סעיף 6 לפקודה. בשל כלליות הצו לא ניתן לאכוף אותו תוך שימוש בפקודת בזיון בית המשפט...


הנה כי כן, בין הצדדים קיימת מחלוקת באשר לשאלה האם המבקשים חייבים כספים למשיבות ומה גובה חובם. ברי, כי השאלה האמורה משליכה על זכאותם של המבקשים לקבל את הכספים אשר שולמו על ידם ביתר ולפיכך גם על הסעד המבוקש היום על פי פקודת ביזיון בית משפט. אין מחלוקת, כי בטרם תוכרע סוגיה זו לא ניתן יהיה לקבוע מהו הסכום אשר על המשיבות להשיב למבקשים, אם בכלל ולפיכך, גם לא ניתן לקבוע שהמשיבות הפרו צו בית משפט אם לאו ביחס למבקשים כאן. המחלוקת אשר נתגלעה בין הצדדים, באשר לחובם של המבקשים, לא נדונה במסגרת התובענה אשר הוגשה על ידי המשיבות ולא ניתנה לצדדים ההזדמנות לשטוח את טענותיהם בנדון.

בנסיבות אלו, הרי שהליך לפי פקודת ביזיון בית המשפט אינו ההליך הראוי בענייננו. עם כל הרצון במסגרת פסק דיני לחסוך הליכים משפטיים נוספים בין הצדדים, כפי שאכן הייתה הצלחה באשר לשניים מהערעורים שנידונו לפני, הרי באשר למבקשים בבקשה כאן משקיימת מחלוקת בין הצדדים באשר לגובה הסכומים ומשלא ניתנה הכרעה בעניין במסגרת פסק דיני, אזי אם לא יעלה בידי הצדדים להסדיר את המחלוקות ביניהם, הדרך שפתוחה בפני
המבקשים היא להגיש תובענה חדשה שעילתה השבת הכספים אשר שולמו על ידם ביתר, בהתבסס על ההכרעה בנוגע לשמאות המכרעת. במסגרת התובענה האמורה, יהיה בידי הצדדים לשטוח טענותיהם באשר לחובותיהם האחד כלפי השני, כך שיהיה בידי בית המשפט ליתן החלטה בהסתמך על מלוא הנתונים הרלוונטיים ולקבוע האם אכן המשיבות חייבות כספים למבקשים.

אין לי אלא להצטרף למסקנות בית המשפט קמא בעניין זה. להדגיש שוב, כי פסק הדין של בית המשפט קמא מיום 10/10/10, ניתן במסגרת ערעור אשר הגישה המשיבה והמועצה המקומית מגדל על השומה המכרעת. מטבע הדברים,

פסק דין
זה דן בעיקר בסוגייה זו. באשר לשאלה של השבת כספים אשר שילמו ביתר. הרי סוגייה זו התעוררה אגב אורחא וכפועל יוצא מהחלטת בית המשפט קמא בסוגיית השומה המכרעת. אף בעניינה של סוגייה זו, לא הובאו ראיות כלשהן, על כן בית המשפט לא נדרש להכריע בה, ואף בפועל לא ניתן בגינה כל החלטה קונקרטית, אשר ניתנת ליישום בפועל.

אף במסגרת בקשת המשיבה לביטול הליכי הוצל"פ אשר פתחו העותרת 2 ואחיה בגין אי תשלום לפי פסק הדין מיום 10.10.10, קיבלה רשמת ההוצאה לפועל את בקשת המשיבה והפנתה לעובדה, כי יש להגיש תביעה חדשה ומתאימה לצורך בירור המחלוקת.

בהינתן כל האמור, אינני יורד לסוף דעתן של העותרות עת בחרו לפנות לבית משפט זה בדרך של עתירה מנהלית, על אף שהובהר להן לא אחת, כי הדרך הנאותה והראויה בעניין זה הינה הגשת תביעה אזרחית, אשר תכריע במחלוקת הכספית אשר קיימת בין הצדדים ולא הוכרעה, נכון לרגע זה, ע"י ערכאה מוסמכת כלשהי.

העותרות שבות ודורשות בפני
י כי בית המשפט יכריע, במסגרת הליך של עתירה מנהלית, בסוגיות הנוגעות לסכסוך הכספי הקיים בין הצדדים. כך בסיכומיהן מבקשות העותרות: "בבואו להכריע בעתירה, מתבקש כב' בית המשפט ליתן דעתו לשתי קביעות חלוטות: האחת קביעת בית משפט השלום בסעיף 41 לפסק הדין... ...לפיה כל הסכומים העודפים ששילמו/ הפקידו המשיבים מעבר לשומה המכרעת לרבות הערבויות הבנקאיות שהופקדו יושבו לידי המשיבים בתוך 30 ימים ממועד החלטה זו."

כאמור, דרישה זו הינה להכרעה במחלוקת הכספית אשר התעוררה בין הצדדים ואין עניינה במסגרת של עתירה מנהלית. יתרה מכך, בית המשפט קמא בעצמו פירש את קביעתו זו במסגרת החלטתו מיום 16.3.11 וקבע כי על העותרות להגיש תביעה חדשה בעניין. בר"ע על החלטה זו נדחתה. ברור הוא כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על בית המשפט קמא במסגרת של עתירה מנהלית.

לטעמי, בהעדר פתרון למחלוקת הכספית, אשר קיימת בין הצדדים, אין בית המשפט יכול לבחון במסגרת עתירה זו האם שולמו די כספים בכדי לקיים את היטל ההשבחה החל על חלקה 22 והאם ניתן כלל לערוך קיזוז בין הסכומים. בהינתן האמור, הרי שקבלת העתירה איננה אפשרית הלכה למעשה ועצם הגשתה, טרם הוכרעה מחלוקת זו, מוקדמת ומיותרת.

כלל ידוע בשיטתנו הינו, כי על המעניין בסעד לפנות לערכאה המתאימה לבקשתו ואין לעקוף פרוצדורה זו, שמא תידחה הבקשה בטענה של חוסר סמכות. בעניינינו, המדובר בסכסוך כספי בין הצדדים, אשר טרם הוכרע ע"י בית המשפט המוסמך. לאור כל האמור, אין מקומו במסגרת של עתירה מנהלית, אלא בתביעה אזרחית.


במסגרת העתירה, התעוררה מחלוקת נוספת בין הצדדים כאמור, ביחס לחלקה 22, העומדת בבסיס העתירה, כמו גם באשר לחלקות 25,38,39, קבע השמאי המכריע בהחלטתו כי: "נטען בפני
נו כי בגין השתתפות בתכנון המפורט שולמו ע"י הבעלים תשלומים שונים לאדריכלי התוכנית. תשלומים אלו באם שולמו בעבור תכנון תוכנית 5966/ג כאמור, אמורים להוות חלק ממטרות ההיטל."

אין חולק כי ניסוח זה של השמאי המכריע הינו מעורפל בלשון המעטה בכל הנוגע לסכומים, אשר יש להשיב לעותרות ולאחרים ולאופן חישובם.

בכתב העתירה ניסו העותרות להסתמך על קביעת השמאי בכל הנוגע להחלטתו באשר לחלקה אחרת- חלקה 26, שם קבע: "הוצגו בפני
נו חוזים המאששים כי בעלי הקרקע בחטיבת הקרקע נשאו בהוצאות התכנון. במידה ויוצגו קבלות המעידות על תשלום בפועל בגין התוכנית, יש לקזז סכומים אלו מהיטל ההשבחה".

בפני
י טענו העותרות כי על אף שהדברים לא נכתבו, באשר לחלקות האחרות, הרי שמשמעות הדברים היא אחת ויש לראות באמור כחל על החלקות כולן. מנגד, טענה המשיבה כי קביעה זו נכתבה באשר לשומה המכרעת לגבי חלקה 26 בלבד וכך יש לראותה.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הגעתי לידי מסקנה כי לא ניתן לקבל את הפרשנות שמציעות העותרות. כאמור, בחן השמאי במסגרת שמאותו המכרעת כל חלקה לגופה, אולם אך ורק במסגרת השומה לחלקה 26 בחר לדון בשאלת הקיזוז בצורה מפורשת ונמנע מלעשות כן ביתר החלקות וביניהן חלקה 22, אשר הינה נשוא העתירה דנן.

העותרות לא הציגו בפני
י כל הסבר המניח את הדעת, מדוע נמנע השמאי מלהציג עמדה דומה אף ביחס ליתר החלקות ומשזה לא ניתן, לא נותר אלא לקבל את הכתוב בהכרעת השמאי המכריע כלשונה ולהניח כי התכוון לדברים אותם כתב.

5.
לאור כל האמור לעיל, אין בידיי להיעתר לסעד שנתבקש בעתירה, והנני מורה על דחייתה. העותרות ישלמו למשיבה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪.
סכום זה ישולם תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא הסכום ריבית והפרשי הצמדה כחוק החל מהיום.

6.
המזכירות תשלח העתק מ

פסק דין
זה לב"כ העותרות והמשיבה.

ניתן היום,
י"ח אב תשע"א, 18 אוגוסט 2011, בהעדר הצדדים.








עתמ בית משפט לעניינים מנהליים 13882-05/11 מורדות הארבל בע"מ, אביגיל בהט נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה גליל מזרחי (פורסם ב-ֽ 18/08/2011)