פסקי דין על סמיון וסרמן | פסקי דין על שמעון גפסו | פסקי דין על גבריאל בלגר | פסקי דין על יהושע רובין |

5276/07 א     18/08/2011




א 5276/07 סמיון וסרמן נ' שמעון גפסו, גבריאל בלגר, יהושע רובין








בית משפט השלום בנצרת



ת"א 5276-07 סמיון וסרמן
נ' שמעון גפסו
ואח'






בפני

כב' השופט
יוסף סוהיל


תובע

סמיון וסרמן


נגד


נתבעים
1.שמעון גפסו
2. גבריאל בלגר
(ניתן

פסק דין
)
3.יהושע רובין




פסק דין


רקע:
1.
ענייננו בתביעה לתשלום פיצוי בסך 120,000 ₪ על-פי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק").
נושא לשון הרע הוא מכתב ששיגר הנתבע מס' 3, עורך דין במקצועו, ב-03/01/07 (נספח א' לתצהיר התובע), בשם הנתבעים 1 ו-2, אל ראש העיר נצרת עלית דאז – מר מנחם אריאב. במקביל שוגר אותו מכתב למכותבים נוספים ששמותיהם צוינו בתחתיתו; וכן היו פרסומים שונים באמצעי תקשורת שבאו בעקבות משלוח אותו מכתב.
אותה עת היה התובע חבר מועצת העיר נצרת עלית, מטעם סיעת נ. עלית אחת, עליה נמנה ראש העיר דאז, מר מנחם אריאב; הנתבע 1 היה חבר מועצה מטעם סיעת הליכוד, הנתבע 2 היה חבר מועצה מטעם סיעת שינוי, ואילו הנתבע 3, מלבד היותו עורך דין במקצועו, היה אף הוא בעבר, אם-כי לא בעת הרלוונטית, חבר מועצה, וייצג את הנתבעים 1 ו-2 במועדים הרלוונטיים לתביעה, לצורך משלוח המכתב הנ"ל.

2.
לטענת התובע, המכתב מייחס למר אריאב מתן שוחד לחברי המועצה, ובכללם התובע.
ובאשר לחלקו של הנתבע 3, טוען התובע, כי הדברים חרגו באופן משמעותי ממה שמצופה מעורך דין שאמור לציין את הדברים בשם מרשיו, ובאופן מסויג. הדברים נכתבו בנימה אישית, תוך הצגת הדברים שנכתבו בשם לקוחותיו כדברים מוכחים.

הפרסומים נשוא התביעה, וטענות הצדדים:
המכתב:
3.
למען שלמות התמונה אביא להלן ציטוט מהמכתב, ככל שהוא מתייחס לתובע, לרבות ציטוטים נרחבים מהחלקים הכלליים המתייחסים לכלל חברי המועצה, אליהם מתייחס המכתב:

"לכבוד מר מנחם אריאב – ראש העיר
03 ינואר 2007

מועצת העיר

נצרת – עילית


אדוני ראש העיר,

בשם מרשי מר גבי בלגר חבר מועצת העיר ומר שמעון גפסו
אף הוא חבר מועצת העיר, מטעם סיעת הליכוד, הנני לפנות כדלקמן:

1.
לפי חומר שהועבר אלי על-ידי מרשי הנ"ל, מתברר כי 6 חברי מועצת העיר מר זאק לארדו וגב' רעיה פרסמן מטעם סיעת הליכוד, מר משה סאלם, מר חרוש יחיאל ומר סמיון וסרמן
מטעם סיעת נצרת – עילית אחת וכן מר אברהם ממן מטעם סיעת ביחד, קיים חשש רציני כי חברי המועצה הנ"ל, נהנים מטובות הנאה משפחתיות, לפיכך הם מנועים מלהשתתף בדיון במועצת העיר על הצעת התקציב לשנת 2007 הקבוע ל-07.01.07 בשעה 18.00.

2.
בכל הנוגע להשתתפותם בדיון על אישור התקציב, היות והדבר עלול לגרום לששת חברי המועצה הנ"ל, להמצא במישרין או בעקיפין, במצב של ניגוד ענינים אישי, לפיכך מן הראוי שחברי המועצה הר"מ לא ישתתפו בדיון על הצעת התקציב.

3.
להלן פירוט העובדות גבי כל אחד ואחד מחברי המועצה הנ"ל:

א) ...

ב) ...

ג) ...

ד)...
ה)
מר סמיון וסרמן
המשתייך לסיעת ראש העיר וחבר הקואליציה העירונית, חתנו עובד במחלקה הטכנית, שודרג לקראת הבחירות המוניצפליות האחרונות. גם הבת עבדה בעיריה.
ו)...


4. ...

5.
התופעה המתוארת לעיל, הינה חמורה ומדאיגה. המשטרה עצמה, ציינה זה לא מכבר, כי השחיתות הצבורית, הנה סיכון אסטרטגי לחברה. מדובר בפגיעה חמורה במשטר הדמוקרטי ובתודעה הדמוקרטית. מה ערך יש להליך הדמוקרטי במועצת העיר, כאשר 7
(ולא "6" כפי שצוין בסעיף 1 למכתב – ס.י) חברי מועצת העיר מתוך 17 (ולא "6" כפי שצוין בסעיף 1 למכתב – ס.י), מצויים בניגוד ענינים אישי, ועליהם להחליט בהצעת התקציב לשנת 2007.

6.
הדבר כאמור הינו חמור ומדאיג ומהווה פגיעה חמורה בשלטון החוק. אם יורשה לי נימה אישית. אני נזכר לטובה לימים עברו, עת כיהנתי כחבר מועצת העיר, ואז ההתיחסות שלי לחברות במועצה, היתה כאל שליחות ציבורית. חבר המועצה נתפס בעיני כנאמן הציבור. עד כמה הזמנים השתנו. היום מתברר לפי הפירוט לעיל כי חלק מחברי המועצה, רואים בחברות במועצה, תפקיד להפקת טובות הנאה משפחתיות. השליחות הפכה לנורמה פסולה של הפקת טובות הנאה מהתפקיד. בנסיבות אילו, מן הראוי ששבעת חברי המועצה המנויים לעיל, לא ישתתפו בישיבת מועצת העיר, שלא מן המנין, בענין הצעת התקציב לשנת 2007.

הכיצד יתכן, שמרשי יצליחו לשכנע את שבעת חברי המועצה בנושא התקציב, כאשר הם שרויים בניגוד ענינים אישי, משפחתי כה חמור. השתתפותם של חברי המועצה הנ"ל בישיבה, הנה פסולה ושלא כדין תוך הפרת אמונים.

7.
אדוני ראש העיר, לאחר היכרות ממושכת והערכה על הדברים הטובים שעשית עבור העיר, אני פונה אליך בבקשה בשם מרשי הנ"ל, על – מנת שלא יהיה צורך לפנות לערכאות ולבקש לבטל את החלטות הישיבה, כאשר 7 חברי מועצה נגועים כאמור, בניגוד ענינים אישי ובחשד חמור לקבלת טובות הנאה משפחתיות פסולות, שלא ישתתפו בישיבת המועצה, הדנה בהצעת התקציב.

8.
אבקש כי תשובה תנתן עד מחר על – מנת שמרשיי יכלכלו את צעדיהם.



____________


בכבוד
–
רב,


יהושע רובין
, עו"ד


העתק:
1.
היועץ המשפטי לממשלה – ירושלים

2.
שר הפנים - ירושלים

3.
מבקר המדינה – ירושלים

4.
סיעת נצרת – עילית אחת

ע"י ב"כ הסיעה מנחם אריאב ראש העיר.

5.
סיעת ביחד למען היהדות והמסורת

ע"י ב"כ הסיעה אברהם ממן, חבר המועצה.

6.
סיעת האיחוד הלאומי ישראל ביתנו.


מולדת תקומה ע"י ב"כ הסיעה, חבר המועצה יעקב אסנוב.

7.
סיעת הליכוד ע"י ב"כ הסיעה מר אלכס גופמן סגן ראש העיר.

8.
סיעת לעיר שלי באהבה ע"י ב"כ הסיעה ניסים אקוקה,
חבר המועצה.

9.
מר ג'אק לארדו נצרת עלית.

10.
מר משה סאלם נצרת עילית

11.
רעיה פרסמן מנצרת עילית

12.
מר חרוש יחיאל מנצרת עילית.

13.
מר אברהם ממן מנצרת עילית

14.
מר סמיון וסרמן
.- נצרת עילית.
".

(ההדגשות, למעט הדגשת המכותבים, שלי – ס.י).

שאר הפרסומים בכלי התקשורת:
4. א.
הפרסום באתר האינטרנט של
ynet
– של העיתון "ידיעות אחרונות" מתאריך
07/01/07, תחת הכותרת: "חברי מועצה בנצרת עילית: 'ראש העיר מושחת'" (נספח ב' לתצהיר התובע).
בפתיח צוין, בין היתר, כי ראש העיר דאג "לג'ובים" למקורבים תמורת תמיכה קואליציונית.
וכך פורסם באותה כתבה, בין היתר:
"בתלונה נמסר עוד, כי חתנו של חבר מועצת העיר מטעם סיעת הליכוד, שהועסק בעבר כאחראי על מחלקת הגינון, קודם בתפקידו לכאורה לתפקיד מנהל אגף הגינון של העיריה. זאת לאחר חתימת הסכם קואליציוני בין סיעתו של ראש העיר לסיעת הליכוד".



בפרסום לא צוין שמו של התובע, וספק אם הפרטים שנמסרו דיים לזהותו.
מה גם, מעיון בתצהיר התובע עולה, כי אף התובע לא טען כי יש בפרסום פרטים הקושרים אותו ומביאים לזיהויו. התובע, כך לפחות עולה מהתביעה ומתצהירו, אינו נמנה על סיעת הליכוד אלא על סיעת "נצרת עלית אחת".


ב.
הפרסום במגזין האינטרנט "פוליטיק", אף הוא מתאריך 07/01/07, אף הוא תחת הכותרת: "חברי מועצה בנצרת עלית: 'ראש העיר מושחת'" (נספח ג' לתצהיר התובע).
תוכן פרסום זה אינו אלא העתקה "מילה במילה" של הפרסום באתר האינטרנט של
ynet
הנ"ל, ואף הוא ללא ציו שם התובע, או פרטים אחרים מזהים.
מאותם טעמים, אינני רואה בפרסום זה משום הוצאת דיבתו של התובע, באשר אין בו כדי להביא לזיהוי התובע כמי שהפרסום מכוון אליו.

ג.
הפרסום בעיתון "כל העמק והגליל" מתאריך 12/01/07 (בגיליון מס' 1219) (נספח ד' לתצהיר התובע).
בפרסום יש ביקורת מצד הנתבע 1 באשר להתנהלות התקציבית של העיריה, ובכלל זה, וככל שהדבר קשור לתובע פורסם בכתבה זו כדלקמן:
"במכתבם
(במכתב נשוא התביעה – ס.י) טענו כי שישה מחברי המועצה מנועים להשתתף בדיון על התקציב.
השישה, על פי גפסו ובלגר, הם..., סמיון וסרמן
ו-... קיים חשש רציני כי חברי המועצה הנ"ל נהנים מטובות הנאה משפחתיות, כתבו באמצעות עו"ד יהושע רובין
".

בהמשך הכתבה נרשם (הדברים מובאים באופן חלקי משום שהעותק שצורף קריא בחלקו):
"...במכתב לראש העיריה ציינו הטוענים כי חתנו של סמיון וסרמן
מועסק...".

הנה אם כן, יש בפרסום זה כדי לזהות את התובע, כמי שקשור להאשמות החמורות שהעלו הנתבעים באשר לשחיתות הציבורית הנטענת, ואשר פורטו במכתב נשוא התביעה.

ד.
הפרסום האחרון (שלא ברורה זהות המפרסם), בא בעקבות הגשת התביעה דנן, ועניינו, כביכול, ידיעה אודות הגשת התביעה דנן (נספח ה' לתצהיר התובע), אלא שבגוף הכתבה תמצא חזרה על עיקר תוכן המכתב:
"...במכתב זה ייחסו הנתבעים לראש העירייה מתן שוחד לחברי מועצה ולתובע, חבר מועצת העיר.
במכתב טוענים בלגר וגפסו כי ששת חברי המועצה וביניהם התובע וסרמן, נהנים מטובות הנאה משחיתות
(כך במקור – ס.י), לפיכך הם מנועים מלהשתתף בדיון במועצת העיר על הצעת התקציב לשנת 2007,... על וסרמן נאמר במכתב כי חתנו עובד במחלקה הטכנית (בעירייה) והוא שודרג לקראת הבחירות המוניציפאליות האחרונות. גם הבת עבדה בעיריה".



בסוף הכתבה פורסמו דברים שנאמרו ע"י הנתבע 3:
"עו"ד רובין בתגובה: התביעה ממומנת מהקופה הציבורית, הדבר חמור ביותר ולא לצורך זה ציבור הבוחרים בחר בהם. על שר הפנים ומבקר המדינה לבדוק את נושא המימון המשפטי".

טענות הצדדים:
5.
לטענת התובע משלוח המכתב בצורה של "תלונה עניינית" לא היה אלא כסות לפרסום מכפיש, שקרי וזדוני, אשר הגיע לעיתונות יותר מהר משהגיע למענו, לרבות משלוחו לרשימה נכבדה וארוכה של מכותבים, כגון שר הפנים, מבקר המדינה והיועץ המשפטי לממשלה.

נטען עוד, כי בחלוף 4 ימים ממשלוח המכתב פורסמה כתבה באתר האינטרנט של "ידיעות אחרונות" (ר' סעיף 4.א לעיל); וכן היו פרסומים נוספים באתרי אינטרנט שונים אודות אותו מכתב. המכתב אף פורסם ברובו בעיתון "כל העמק והגליל", שיצא לאור בתאריך 12/01/07, כשלצד הכתבה תמונה צבעונית של התובע (ר' סעיף 4.ג לעיל).

6.
לטענת התובע, הנתבעים עשו את הפרסום בכוונה לפגוע בתובע (ובאחרים), להכפיש אותו ולבזותו בעיני הבריות, כאשר מניעיהם זרים ומונָעים ע"י שאיפות פוליטיות. מה גם, מדובר בפרסום כוזב, חתנו של התובע היה ונשאר פועל דחק, אשר עובד על משאית לאיסוף אשפה באגף התברואה של עירית נצרת עלית, ואילו בתו של התובע עבדה כעובדת לא קבועה בתור סייעת מחליפה בגני ילדים, ועבודתה הסתיימה עוד בתחילת שנת 2005 (המכתב כזכור מתאריך 03/01/07).

התובע הוסיף וטען, כי עו"ד רובין (הנתבע מס' 3), לא בדק אמיתות הדברים בטרם פורסמו, ולכל הפחות היה אדיש לשאלת אמיתותם.

7.
התובע טוען, כי כתוצאה מהפרסום נגרמו לו נזקים רבים, אותם הוא מעמיד "לצרכי אגרה" על – 120,000 ₪; ולחילופין עותר התובע לפיצוי כדי מלוא הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בסעיף 7א לחוק, עד לגובה – 120,000 ₪.

8.
הנתבעים 1 ו-3 (להלן: "הנתבעים") טענו בהגנתם, שהוגשה כאחת, כי הם זכאים "לכל ההגנות" בהתאם לחוק, וכן להגנת "אמת בפרסום" ותום לב, כי אין בפרסום משום הוצאת דיבתו של התובע, כי המכותבים הינם רלוונטיים לאמור במכתב; וכי הפרסומים, בנסיבות המקרה, אינם אלא "ביקורת מוגנת", ולא "השמצה פרועה".

עוד טענו הנתבעים, כי אין הם אחראיים לפרסום, ולתוכן הפרסום, כפי שנעשה באתרי אינטרנט שונים ובמקומון "כל העמק והגליל".

9.
הנתבע 1 טען, כי בהיותו חבר מועצת העיר נצרת עלית, הנמנה על האופוזיציה ובמסגרת פעילותו כחבר מועצה הגיעו אליו "עובדות" רבות על פעולות של העיריה ובכלל זה מסמכים שונים, המעלים חשד "לעבירות פליליות חמורות" (סעיף 3 להגנה).

10.
עו"ד רובין טען כי אין בסיס לתביעה נגדו, וכי האינפורמציה שצוינה במכתב נמסרה לו ע"י הנתבעים 1 ו-2, בתור בא-כוחם, והוא מילא תפקידו כעו"ד המייצג את הנתבעים 1 ו-2.

הסדר דיוני:
11.
בשלב מסוים, ובעקבות הבנות אליהם הגיעו התובע והנתבע מס' 2, נמחקה התביעה כנגד הנתבע מס' 2, ונותרה נגד הנתבעים 1 ו-3 בלבד.

הצדדים הנותרים הגיעו להסדר דיוני כדלקמן:

"מטעם התובע יוגשו תצהירו על צירופיו ותצהיר בתו, פינטו ביאנה (ללא צירופים).
מטעם הנתבעים יוגשו תצהיר הנתבע 1 ותצהיר הנתבע 3 (שניהם ללא צירופים).
מוסכם כי חלק הפרוטוקול המתייחס לעדותו של התובע בהליך אחר שהתנהל בתיק מס' 1801/07 בבימ"ש שלום נצרת, בפני
כב' השופט טאהא ערפאת, יוגש כאן יחד עם תצהיר עדות ראשית שהוגש שם (נשוא אותה חקירה נגדית).
אין בהגשת התצהירים משום הודאה בתוכן התצהירים או הסכמה לשינוי חזית או הרחבת חזית או עדות שמיעה, סברה, הסקת מסקנות או ענין שבמומחיות.
הצדדים מוותרים על חקירת המצהירים.
יוגשו סיכומים בכתב ויינתן

פסק דין
מנומק".


(ר' עמ' 5 לפרוטוקול).

דיון והכרעה:
12.
אקדים ואומר, כי דין התביעה בגין הפרסומים המפורטים בסעיף 4.א.ב. לעיל להידחות, משום, שכאמור, שם התובע לא צויין בהם, וכן לא מצאתי בהם פרטים שיכולים להביא לזיהויו של התובע כמי שהפרסום מכוון אליו.

כן, ולמען הבהר, לא אדון בפרסום שצוין בסעיף 4.ד., כחלק מהפרסומים נשוא התביעה, מן הטעם שעיון בכתב התביעה מלמד שפרסום זה לא צוין כחלק מעילת התביעה.

הנה אם כן, הדיון סב, בעיקר, סביב הפרסום שבמכתב, והפרסום שבא בעקבותיו, במקומון "כל העמק והגליל" (סעיף 4.ג. לעיל).


האם מדובר בפרסום?
13.
סעיף 2 לחוק קובע "פרסום מהו"?
"(א)
פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.

(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות –

(1)
אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת
הנפגע ;

(2)
אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע".

14.

לא צריכה להיות מחלוקת כי הפרסום ב-"כל העמק והגליל" מהווה פרסום כהגדרת החוק.
יודגש, כי אף שהמכתב מצא דרכו אל אמצעי תקשורת שונים, בחר התובע, מטעמיו, שלא לצרף אמצעי התקשורת או עורכיהם, כנתבעים נוספים.

למיותר לציין, כי אין כל מניעה לתבוע את מביא דבר לשון הרע לפרסום, אף ללא צירוף אמצעי התקשורת, או עורכו, כנתבעים נוספים.

הדברים מעוגנים בהוראת סעיף 11 (א) לחוק.

מכאן, שזכותו של התובע לתבוע את הנתבעים גם בגין הפרסום במקומון "כל העמק והגליל".

15.
לטענת הנתבעים, אין הם אחראיים לפרסום בכלי התקשורת, או לתוכן הפרסום, ולא הם אלה שהביאו את תוכן המכתב לתקשורת לשם פרסומו.

אין לי אלא לדחות טענה זו. לפי סעיף 2 (ב) (2) לחוק (ר' לעיל), רואים כפרסום גם פרסום בכתב ש-"עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע". במקרה שלפנינו, המכתב אכן נשלח וכוון ל-14 אישים וגורמים, זולת הנפגע; אך די בכך כדי לבסס צפיה סבירה של הנתבעים, כי המכתב עשוי היה, לפי נסיבות העניין, להגיע גם לאמצעי תקשורת שונים כפי שאכן קרה.

לאור זאת, הנני קובע כי יש גם במכתב משום פרסום כהגדרת המונח בסעיף 2 לחוק.

האם יש בפרסום הוצאת דיבה?
16.
לשון הרע, מהי?

סעיף 1 לחוק מגדיר "לשון הרע מהי":
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול -
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלות;
...".


משאין חולק בדבר עצם הפרסום, נשאלת השאלה באם יש בפרסום משום הוצאת דיבתו של
התובע.
שאלה זו יש לבחון בעיניים אובייקטיביות, בעיניו של האדם הסביר, ולא בעיניו של התובע (ר' בעניין זה: ע"א 334/89 מיכאלי נגד אלמוג; וכן ע"א 4534/02, רשת שוקן בע"מ נ' הרציבוקיץ).


17.
ארבעה שלבים לבחינת וניתוח ביטוי לשם קביעה אם עוולת לשון הרע מתקיימת, זאת כפי שנקבע ב-ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ ואח' נג' הרציבוקיץ [4.3.04], פ"ד נח(3), 558 , 566-567 (2004), ע"י כב' הנשיא (בדימוס) א' ברק (להלן: "עניין שוקן"):
"9. ניתוח ביטוי במסגרת עוולת לשון הרע נעשה בארבעה שלבים. בשלב הראשון, יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו, לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר. כלומר, יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת (שנהר, בעמ' 109). בשלב השני, יש לברר, בהתאם לתכלית החוק לאיזונים חוקתיים, האם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו, בהתאם לסעיפים 1 ו 2 לחוק (השוו
david price defamation - law,

procedure and practice (2nd ed., 2001), p. 3-4
להלן
price
). בשלב שלישי, בהנחה שעברנו את המשוכה השנייה, יש לברר האם עומדת למפרסם אחת ההגנות המנויות בסעיפים 13-15 לחוק. השלב האחרון הוא שלב הפיצויים. ודוק: 'האיזון החוקתי בין הזכות לשם הטוב ולפרטיות לבין הזכות לחופש הביטוי משתרע הן על קביעת האחריות (בנזיקין ובפלילים) בגין לשון הרע, והן על קביעת הסעדים הננקטים כאשר מתגבשת האחריות'(פרשת אמר). כך, האיזון שולט על קביעת הגדרת הביטויים המהווים לשון הרע, על היקפן של ההגנות המנויות בחוק ועל סוגיית הפיצויים".

(שם, סעיף 9 לפסק-הדין).


על ההלכה הנ"ל חזר בית-המשפט העליון ב-ע"א 7380/06, דרור חוטר ישי נ' מרדכי גילת, מפי כב' השופטת מ' נאור, סעיפים 36 – 37 לפסק-דינה.

18.
לאחר שבחנתי תוכן המכתב, והפרסום בעקבותיו, הגעתי לכלל מסקנה, כי אכן יש בפרסום משום הוצאת לשון הרע כלפי התובע (מכאן ואילך ייקרא המכתב: "מכתב הדיבה").

מכתב הדיבה מונה בסעיף 1 שלו רשימה של 6 חברי מועצת העיר נצרת עלית, ומוסיף:
"...קיים חשש רציני כי חברי המועצה הנ"ל, נהנים מטובות הנאה משפחתיות...".


הנתבע 3 פותח את מכתבו במילים:

"לפי חומר שהועבר אלי על-ידי מרשי הנ"ל...".


במילים אלו נוסך הכותב אמון בלב הקורא הסביר, כי הדברים אינם נאמרים בעלמא, אינם דברי ניגוח פוליטי שדרכם של הבריות שלא לייחס להם משקל ומהימנות, אלא בחשדות מבוססים על ראיות ומסמכים המדובר.

בהמשך המכתב תמצא פירוט נפרד לגבי כל אחד ואחד מחברי המועצה הנ"ל, באשר ל"טובות ההנאה" להן זכה; ובהגיע תורו של התובע, נכתב לגביו, כי הוא משתייך לסיעת ראש העיר וחבר הקואליציה העירונית, וכי טובות ההנאה להן זכה הן: שדרוג מעמדו של חתנו, המועסק במחלקה הטכנית של העיריה, לקראת הבחירות המוניציפאליות האחרונות שהתקיימו; זאת בנוסף לכך שבתו של התובע עבדה בעיריה.

הקורא הסביר יבין מיד מן הדברים הנ"ל כי התובע "זכה" ל"שוחד פוליטי", תקרא לו: "שוחד בחירות", בתמורה לתמיכתו בראש העיר דאז לקראת הבחירות המקומיות שהתקיימו.

זוהי, לכל הדעות, האשמה חמורה לתובע, המייחסת לו, לכל הפחות מעשי שחיתות ציבורית, ויש בה, מן הסתם, כדי לבזותו ולהשפילו בעיני הבריות.

מאידך הפרסום במקומון "כל העמק והגליל" נקט בשפה רפה יותר: "קיים חשש רציני כי חברי המועצה הנ"ל נהנים מטובות הנאה משפחתיות...", נכתב.

בהתחשב בעובדה שמדובר בחבר מועצה, איש ציבור, החשוף לביקורת, סבורני כי השימוש בביטוי "נהנה מטובות הנאה משפחתיות" איננו בבחינת הוצאת דיבתו של התובע.

ההגנות:
19.
מכאן לבחינת ההגנות של הנתבעים, ואתחיל עם הנתבע מס' 1.

כפי שציינתי לעיל, כל שהיה בפי הנתבע 1 להגנתו, שהמדובר ב-"עובדות" שהגיעו אליו בהיותו חבר מועצת העיר נצרת עלית, הנמנה על האופוזיציה, ובכלל זה מסמכים שונים המעלים חשד "עבירות פליליות חמורות".

כן נטען בסעיף 40 לכתב ההגנה, כי לנתבעים עומדות הגנת "אמת דיברתי" ותום לב.

הגנת אמת בפרסום:
20.
סעיף 14 לחוק קובע לאמור:
"14. הגנת אמת הפרסום [תיקון: תשכ"ז]
במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".

טענת "אמת דיברתי" הינה טענה עובדתית מובהקת, אותה יש להוכיח בראיות. מבלי לבחון את מידת ההוכחה הנדרשת, במיוחד נוכח העובדה שמדובר בתובע שהינו עובד ציבור, אומר כי הנתבע 1 לא הביא ולוּ בדל ראיה לתמוך בטענתו, כי אמת בדבריו. בתצהירו אף לא חזר על ההאשמות בדבר העסקת חתנו של הנתבע, ושדרוג החתן בתפקידו לקראת הבחירות המוניצפאליות.
אמנם עובדת העסקת החתן בעיריה לא הוכחשה ע"י התובע, כך גם לגבי בתו, אשר העסקתה הופסקה כשנתיים קודם לשיגור המכתב; אך עדיין על הנתבע 1, המבקש להוכיח אמת בפרסום, לחזור על טענותיו העובדתיות, בדבר שדרוג מעמדו של החתן, לכל הפחות בתצהיר עדותו הראשית, דבר שלא נעשה. ויותר מזאת, חשוב היה להעיד לגבי הקשר, לוׁטוען הנתבע 1, בין העסקת, או שדרוג תפקידו של החתן, דבר שלא הוכח כלל ועיקר, לבין "השוחד הפוליטי", או טובות ההנאה להן הוא טוען, והקשר בין כל אלה לבין הבחירות המקומיות שהתקיימו קודם לכן.

לתצהירו של הנתבע 1 לא צורפו מסמכים כלשהם, אף שנטען, הן במכתב הדיבה והן בכתב הגנתו, כי הגיעו לרשותו "עובדות" ו-"מסמכים" המעלים חשד "לעבירות פליליות חמורות", כלשונו (ר' סעיף 18 לתצהירו).
הנתבע 1 הסתפק בהגנתו בהעלאת טענות כלליות בדבר חובתו למלא תפקידו כשליח הציבור, להילחם בנגע השחיתות הציבורית, ולבקר את פעולות ותפקוד הרשות המקומית. על כך אומר, אין חולק; אלא שבכך אין כדי להכשיר הגנה לנתבע 1.
הנתבע 1 לא עמד בנטל הבאת הראיה, ומן הסתם גם לא עמד בנטל השכנוע, המוטלים עליו להוכיח הגנתו, כי אמת דיבר.

הגנת תום הלב:
21.
טוען ב"כ התובע בסיכומיו, כי הנתבעים לא העלו בהגנתם טענת תום לב, והדברים אינם נכונים. טענה זו הועלתה, כאמור, ע"י הנתבעים בסעיף 40 לכתב הגנתם, הגם שהועלתה באופן כללי, וללא כל פירוט.

סעיף 15 לחוק מונה רשימת נסיבות בהן מוחזק הנתבע כמי שעשה את הפרסום בתום לב (יחד עם סעיף 16 (א) לחוק); אלא שנטל ההוכחה, כמצוות סעיף 16, חל על הנתבע.


מאידך, סעיף 16 (ב) לחוק מונה שלושה מצבים בהם יוחזק הנתבע כמי שעשה את הפרסום בחוסר תום לב, ואלה הם:
"(1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;
(2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;
(3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15".
22.
על המתח שבין הגנת תום הלב לבין החזקות השונות: חזקת תום הלב, וחזקת חוסר תום הלב, עמד בית-המשפט העליון ב-ע"א 89/04, ד"ר יורי נודלמן נ' נתן שירנסקי ואח' [4.8.08], פסק-דינה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה (להלן: "עניין שירנסקי"), והדברים צוטטו בהרחבה בסיכומיו של ב"כ התובע, ומובאים להלן:
"27. הפן החיובי של החזקה
(חזקת תום הלב – ס.י) בוחן האם הפרסום לא חרג מתחום הסביר בנסיבות הרלבנטיות לענין, שאז חזקה כי נתקיים במפרסם תום לב, אלא אם הוכח אחרת; הפן השלילי של החזקה בוחן האם הדבר שפורסם לא היה אמת, והמפרסם לא האמין באמיתותו או לא נקט אמצעים סבירים לברר את אמיתותו, שאז חזקה כי לא מתקיים תום לב לגביו. חלופה נוספת לשלילה, לכאורה, של תום לב היא מקום שהמפרסם התכוון לפגוע בנפגע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על ידי הגנת תום הלב. הפן החיובי של חזקת תום הלב, עניינו יסוד אובייקטיבי של סבירות הפרסום, בהינתן נסיבותיו של הענין. הפן השלילי של החזקה עניינו יסודות אובייקטיביים וסובייקטיביים משולבים אלה באלה, הבנויים מנתון אובייקטיבי שעניינו בכך שדברי הפרסום אינם אמת, וקיום אמונה סובייקטיבית של המפרסם שהם אינם אמת, או אי נקיטת אמצעים סבירים על ידיו לברר את אמיתותם; לחלופין, בין אם הדברים הם אמת, ובין אם לאו, קיומה של כוונה סובייקטיבית במפרסם לפגוע בנפגע בדרך החורגת מהמידה הסבירה האובייקטיבית, הנדרשת להגנת הערכים המוגנים מכוח הגנת תום הלב (ענין מזרחי, 201; פנינה להב, "על חופש הביטוי בפסיקת בית המשפט העליון", משפטים ז (תשל"ו) 374, 385). די בהפרכת חזקת תום הלב בפן החיובי שלה, כאמור בסעיף 16(א) לחוק, או כי נתקיימה החלופה השלישית לחזקת חוסר תום לב בפן השלילי על פי סעיף 16(ב)(3) לחוק, כדי להניח תשתית מספקת למסקנה כי מדובר בפרסום שאינו נהנה מהגנת תום הלב.
...........

יסוד הסבירות בחזקת תום הלב
28. יסוד הסבירות בפן החיובי והשלילי של חזקת תום הלב הוא מושג נורמטיבי-ערכי. הוא בנוי על איזון בין הערכים המתנגשים בתחום האיסור על לשון הרע. תנאי הסבירות לצורך חזקת תום הלב מאזן בין חופש הביטוי להגנה על כבוד האדם. יסוד הסבירות מחייב בחינת מידתה ואיכותה של הפגיעה על פי נסיבותיה והערכה נורמטיבית אם היא ראויה להגנה (ענין פלוס, 900). להתנהגות המפרסם טרם הפרסום, בעת הפרסום, ולאחריו, ישנה השלכה בבחינת סבירות הפרסום. טיב הפרסום ותוכנו משפיעים על מידת סבירותו (שנהר, 264-5; ע"א 4607/92 קליין נ' רונן (לא פורסם, 13.6.94) (להלן: ענין קליין)). מיתחם הסבירות הנורמטיבי, שבגדרו נעשה הפרסום, עשוי להצביע על תום לבו של מפרסם לשון הרע. חריגה ממתחם הסבירות יוצר חזקה של חוסר תום לב, שאם לא תופרך, תכשיל הקמת הגנה למפרסם על התבטאותו הפוגענית".

(ההדגשות שלי – ס.י).

23.
ולענייננו, האם עומדת לנתבע 1 הגנת תום לב? תשובתי לכך שלילית. לחובתו של הנתבע עומדת חזקת חוסר תום הלב, באשר דבר הפרסום לא היה אמת, ספק באם הנתבע 1 האמין באמיתותו, ומכל מקום הוברר כי הנתבע 1 לא עשה דבר, שלא לדבר על אמצעים סבירים, כדי לברר אמיתות הפרסום.
על-כן, הנני דוחה טענת הנתבע מס' 1 כי הפרסום נעשה בתום לב.

הגנת הנתבע מס' 3:
24.
הנתבע 3, עורך דין במקצועו, טען בהגנתו, כי כל שעשה, עשה במסגרת מילוי תפקידו כעורך דין אשר ייצג את הנתבעים 1 ו-2.

בנוסף, טען בסעיף 40 לכתב ההגנה לאמת בפרסום ותום לב. יצוין שהגנתם של הנתבעים 1 ו-3 נכרכה בכתב הגנה אחד.

מבלי לחזור על הדברים שנאמרו לעיל לגבי הנתבע 1, הדברים יפים בכל הקשור לטענת אמת בפרסום וטענת תום הלב, גם לנתבע 3.

חוסר תום הלב של הנתבע מס' 3 בלט ביתר שאת עת הגיב לאחד העיתונים, במסגרת כתבה שפורסמה לאחר הגשת התביעה דנן (סעיף 4.ד לעיל), והדברים מובאים להלן בשנית:
"עו"ד רובין בתגובה: חבל מאוד שנבחרי ציבור מבזבזים זמן וכסף. אין כל ממש בתביעה זו. התביעה ממומנת מהקופה הציבורית, הדבר חמור ביותר ולא לצורך זה ציבור הבוחרים בחר בהם. על שר המשפטים ומבקר המדינה לבדוק את נושא המימון המשפטי".

(ההדגשה שלי – ס.י.).

למדנו מפסק-הדין בעניין שירנסקי לעיל, כי על תום לבו של הנתבע ניתן ללמוד, בין היתר, מהתנהגותו ומעשיו לאחר מעשה הפרסום. והנה הדברים לעיל מדברים בעד עצמם. הנתבע 3 מגלה, אם היה לנו ספק בכך, "מעורבות אישית" בהאשמות המופנות כלפי התובע, ולא רק כמי שמייצג את הנתבעים 1 ו-2 בעניין זה. הנתבע 3 אף אינו מעלה חשדות או הרהורים לגבי מקורות המימון של התובע בניהול תביעתו דכאן; הוא מצהיר נחרצות ובאופן חד-משמעי: "התביעה ממומנת מהקופה הציבורית"; ואף קורא בסוף דבריו למבקר המדינה ולשר המשפטים לבדוק את נושא מימון ההליך המשפטי דכאן.
מדובר, לכל הדעות, בהאשמה חמורה, אשר נקלטת אצל הקורא הסביר, כהמשך למעשי השחיתות בהם מעורב התובע, כפי שעלו בפרסום תוכן מכתב הדיבה.

למיותר לציין, כי לא הובאה כל ראיה, או מסמך, ע"י הנתבע 3, לתמוך בטענותיו, או כדי לבסס את חשדותיו הנ"ל.
להזכיר, הנתבע 3 פתח מכתב הדיבה במילים: "לפי חומר שהועבר אלי על-ידי מרשי...", אלא, שכאמור, לא הוגשו ע"י מי מהנתבעים מסמכים או ראיות כלשהם בתמיכה לטענותיהם.

האם מדובר בפרסום מותר על-פי סעיף 13 (5) לחוק?
25.
הגם שהדברים לא נטענו ע"י הנתבע 3 מפורשות, טענתו כי הוא שיגר את המכתב במסגרת מילוי תפקידו כעורך דין, הינה למעשה טענה כי עומדת לו הגנת סעיף 13 (5) לחוק; ולא אפטור עצמי מלדון בטענה זו לגופה.

סעיף 13 לחוק מונה רשימה של פרסומים מותרים שלא ישמשו עילה למשפט פלילי או אזרחי:
"13. פרסומים מותרים [תיקון: תשכ"ז,תשנ"ה]
לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי -

...........
(5) פרסום על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין-שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפני
הם, או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור;".

26.
בית המשפט העליון קבע בפסק-דינו שניתן ב-19/08/09, ב-רע"א 1104/07, עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל (להלן: "הלכת חיר"); כי ההגנה המוענקת על-פי סעיף 13 הינה מוחלטת, ואינה מותנית בדרישה של אמיתות הפרסום או תום-לב (ר' פסקה 7 לפסק-דינו של כב' המשנה לנשיאה ריבלין, שם).


נשאלת השאלה, האם הגנת סעיף 13 (5) משתרעת גם אל מחוץ לד' אמותיו של אולם בית-המשפט? האם היא משתרעת גם לכסות מכתב שמשגר עורך דין במסגרת מילוי תפקידו? ובענייננו, אף מבלי שהמכתב יהא קשור להליך משפטי תלוי ועומד?

בהלכת חיר, נאמרו בהקשר זה ע"י כב' השופט דנציגר, (אשר הצטרף לדעת הרוב - דעת המשנה לנשיאה, ריבלין), הדברים הבאים:
"לשון החוק ברורה וחד משמעית והיא מציבה תנאי אחד ויחיד לקיומה של החסינות הנ"ל - אמירת הדברים "תוך כדי דיון". תנאי נוסף שדרש כי הדברים יאמרו גם "לצורך הדיון ובקשר אתו" בוטל בחוק לשון הרע (תיקון), תשכ"ז-1967 (ס"ח 508 מיום 14.8.1967)".


(ההדגשה שלי – ס.י).



המשנה לנשיאה, ריבלין, התייחס אף הוא לשאלה זו:
"8...לאור חשיבותה של ההגנה נקבע כי ההגנה שבסעיף 13(5) תחול לא רק על דברים שנאמרים באולם המשפט אלא היא חלה על 'כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה' (ע"פ 364/73 זיידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 620, 624; עניין אבי יצחק הנ"ל, בעמ' 93-88).


(ההדגשות שלי – ס.י).

ב-ע"א (ת"א – יפו) 1682/06, רסקין נתן, עו"ד נ' אברהם לב [17.09.08], התייחס כב' השופט ד"ר ורדי לפרשנות המונח "תוך כדי דיון":
"15. כך, ניתן לראות שלמרות שניתן היה לטעון ש"תוך כדי דיון" הכוונה הינה לחסינות מוחלטת במהלך דיון בבית המשפט לא משנה מה נאמר בו, קבעה הפסיקה כי "תוך כדי דיון" חל גם על הליכים ומכתבים שנעשים בקשר לדיון. גם אם לא במהלך הדיון המשפטי בביהמ"ש עצמו, ובכך הרחיבה מחד את החסינות אך מאידך החילה אותה גם על הליכים נוספים מעבר לדיון בבימ"ש, תוך יצירת זיקה בין הליכים אלו לדיון המשפטי.
כך, בע"פ 364/73 זיידמן נ' מד"י, פ"ד כח(2) 620, סקר כבוד השופט ברנזון את המקור לסעיף 13(5) לחוק הנובע מהדיבור "במהלך משא ומתן משפטי" שהיה בסעיף 206(1)(ה) לפקודת החוק הפלילי, 1936 והלקוח מהפסיקה באנגליה לגבי מילים שנכתבו או שנאמרו במהלך הרגיל של הליך כלשהו בפני
בימ"ש.
כבוד השופט ברנזון מציין בפסה"ד זיידמן: "לאור המילה 'בפני
הם' בדיבור הנ"ל 'תוך כדי הדיון כאמור' אפשר היה לפרשו על דרך הצמצום שזה חל רק על הנעשה והנאמר במהלך המשפט בפני
בית המשפט בשבתו לדין. ואולם, פירוש זה הוא צר מדי ואינו עונה לצרכים הלגיטימיים של ניהול משפט תקין באורח חפשי ללא מורא ופחד וללא חשש של הסתבכות במשפט פלילי או אזרחי. ואכן, האסמכתאות מראות שהחיסוי משתרע על כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה.

..., למרות שנוסח הסעיף צומצם לחסינות "תוך כדי דיון" פורשה המילה "דיון" במובן רחב מבחינת הזמן והמקום וראתה "בדיון" גם הליכים משפטיים הקשורים לדיון המשפטי, גם אם נעשים בכתב ולא בע"פ וגם אם אינם מתוחמים באולם בית המשפט".

27.
הנה אם כן, נטיית הפסיקה להרחיב את המונח "תוך כדי דיון" לכלול גם תכתובת ששולח עורך דין במסגרת מילוי תפקידו. ראינו אמנם כי השאלה אם תכתובת בטרם תחילת ה"דיון" חוסה תחת אותו "פרסום מותר" לא זכתה למענה נחרץ.

אמת שנטייתי היא לקבל כי תכתובת, אף שקדמה לפתיחת הליך משפטי, חוסה תחת אותה הגנה; כי הרי דרכם של עורכי-דין לפנות תחילה בכתב לבעל הדין שכנגד (הפוטנציאלי) בטרם נקיטת הליך משפטי ופניה לבית-המשפט, וטוב שכך.

28.
הגם שנטען ע"י הנתבעים (בסעיף 17 לתצהיר הנתבע 1, ובסעיף 9 לסיכומי הנתבע 2) כי קדמה למכתב עתירה מנהלית באותו נושא, בנוגע לתקציב העיריה, ואשר הוגשה ע"י הנתבעים 1 ו-2 כשהם מיוצגים ע"י הנתבע 3, לא הובאה כל ראיה לעניין זה.

האם על בא-כוח מייצג להראות כי לאחר המכתב (נשוא לשון הרע) אכן נפתחו הליכים משפטיים ע"י פניה לערכאה שיפוטית או מעין שיפוטית, כדי לזכות בהגנה הנ"ל? תשובתי לכך הינה שלילית. משיקולי מדיניות, ראוי, לדעתי, להעניק חיסוי גם לתכתובת כזו, אף שלא בא אחריה הליך משפטי, אחרת תמצא עצמך "מעודד" עורכי דין לנקוט בצעדים משפטיים, כדי לזכותו בהגנה כנגד תביעת דיבה אפשרית, אף שההליך אינו נחוץ יותר.

29.
לאור כל המקובץ, הנני מקבל את התביעה כנגד הנתבע מס' 1, ודוחה אותה כנגד הנתבע מס' 3.


בנסיבות, ונוכח קביעותיי לעיל באשר לנתבע מס' 3, אינני עושה צו להוצאות לטובתו.

הפיצוי:
30.
מכאן הנני עובר לבחינת שאלת הפיצוי שעל הנתבע מס' 1 לשלם לתובע.


התובע עותר לפיצוי כדי מלוא הפיצוי הסטטוטורי בגין עוגמת נפש ונזק לא ממוני.

בכתב התביעה עתר התובע לפיצוי בסכום של 120,000 ₪, בגין הפגיעה בשמו הטוב.
לחילופין, עתר לפיצוי כדי מלוא הפיצוי הקבוע בסעיף 7א. לחוק – פיצוי ללא הוכחת נזק, בסך 120,000 ₪.
ברור אם כן, שאין בפי התובע טענה לנזק כלכלי כלשהו שנגרם לו כתוצאה מהפרסום, והוא אף שב ואישר זאת בסיכומיו (ר' סעיף 45 לסיכומיו).
נותר לבחון זכאותו לפיצויים ללא הוכחת נזק בהתאם לסעיף 7א. לחוק לשון הרע, המורה כדלקמן:
"(א) הורשע אדם בעבירה לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייבו לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק; חיוב בפיצוי לפי סעיף קטן זה, הוא כ

פסק דין
של אותו בית משפט, שניתן בתובענה אזרחית של הזכאי נגד החייב בו.
(ב) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק.
(ג) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק.
(ד) לא יקבל אדם פיצוי ללא הוכחת נזק, לפי סעיף זה, בשל אותה לשון הרע,
יותר מפעם אחת.
(ה) הסכומים האמורים בסעיף זה יעודכנו ב-16 בכל חודש, בהתאם לשיעור עליית המדד החדש לעומת המדד הבסיסי; לענין סעיף קטן זה –...".

31.
ב-רע"א 4740/00
אמר ואח' נ' יוסף ואח', פ"ד נה
(5) 510, סיכם כב' הנשיא א' ברק את ההלכות לענין הפיצויים הנפסקים בגין פרסום לשון הרע. מטרת הפיצוי במקרה זה הינה להסיר את הנזק ולהיטיבו. היא נועדה להעמיד את הניזוק במצב בו היה אלמלא פורסם לשון הרע, הן מבחינת הפגיעה בשיעור ההשתכרות, והן מבחינת הפגיעה בשמו הטוב. הפיצוי נועד להשיג שלושה יעדים: לעודד את רוחו של הניזוק, לתקן את הנזק לשמו הטוב, ולמרק את זכותו לשם הטוב שנפגעה בגין לשון הרע (ראה עמ' 521-524). לכן, מחד - אין להטיל פיצויים העולים על שיעור הנזק שנגרם; מאידך - אין להסתפק בפיצוי סמלי (עמ' 525). אשר לאמדן הפיצוי בגין הפגיעה בשמו הטוב של אדם, פסק כב' הנשיא א' ברק, בעמ' 525, כי "יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים".

32.
בענייננו, אין להתעלם מחד מהעובדה כי התובע איש ציבור, אשר מן הסתם, חשוף יותר לביקורת והאשמות מצד הציבור, או מצד עמיתיו, כפי המקרה שלפנינו; ומאידך אין להתעלם מהעובדה שמכתב הדיבה נשלח לרשימה ארוכה של מכותבים, אשר לגבי חלקם, לפחות, לא הוכח כי צירופים היה מונָע משיקולים ענייניים. בכך, ולאור שהמכתב מצא דרכו, במהרה, לכלי תקשורת שונים, ופורסם כפי שפורסם, "רדיוס הפגיעה" מהפרסום התרחב הרבה יותר. יצוין, כי לא ניתן כל הסבר ע"י הנתבעים לריבוי המכותבים, ולדרך בה הגיע המכתב לכלי התקשורת וזכה לפרסום כה נרחב.
בהתחשב בכל אלה, ראיתי לנכון להעמיד את גובה הפיצוי לתובע, בגין פגיעה בשמו הטוב, וללא הוכחת נזק, על סך 20,000 ₪.

לסיכום:
33.
הנני מקבל את התביעה כנגד הנתבע מס' 1 בגין הפרסום במכתב, ומחייבו לשלם לתובע פיצוי בסך 20,000 ₪.


לסכום הנ"ל יתווסף שכ"ט עו"ד בשיעור 25%, וכן הוצאות משפט בסך 2,000 ₪.

הסכומים הנ"ל ישולמו לתובע, באמצעות בא-כוחו, תוך 30 ימים מיום המצאת פסק-הדין, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.


כאמור, דין התביעה כנגד הנתבע מס' 2 להידחות, ללא צו להוצאות.




ניתן היום,
י"ח אב תשע"א, 18 אוגוסט 2011, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 5276/07 סמיון וסרמן נ' שמעון גפסו, גבריאל בלגר, יהושע רובין (פורסם ב-ֽ 18/08/2011)