פסקי דין על מ.י. תביעות לכיש-שלוחת אשדוד | פסקי דין על אבי הנדלר

1072/07 פ     18/08/2011




פ 1072/07 מ.י. תביעות לכיש-שלוחת אשדוד נ' אבי הנדלר






בפני

כב' השופטת רובין לביא
מאשימה

מ.י. תביעות לכיש-שלוחת אשדוד
נגד
נאשם

אבי הנדלר
ע"י עו"ד אשר אשור
הכרעת דין

1. בראשית הכרעה זו אני מודיעה כי זיכיתי הנאשם מחמת הספק מעבירת התקיפה אף שהרשעתיו בעבירת האיום.

2. האשמה המיוחסת לנאשם הנה שביום 11.12.06 בשעה 13:00 או בסמוך לכך, ברחוב מרזוק, ליד בית 1 באשדוד, איים על מאיר בצלאל (להלן: "המתלונן") בפגיעה שלא כדין בגופו בכך שאמר לו שאם הוא לא מפסיק לצלם הוא ירד עם הכלב ובכך שבסמוך לכך, תקף את המתלונן שלא כדין באמצעות כלבו, מסוג זאב מעורב, בכך ששחרר את כלבו מהרצועה בה היה קשור, והכלב קפץ על המתלונן ונשכו בכף יד שמאל ובכך שזרק עליו את הרצועה של הכלב אשר פגעה בפני
ו. למתלונן נגרמו חבלות, סימני מכות יבשות בפני
ם, שריטות בחזה וסימני נשיכה בכף יד שמאל – עבירות בניגוד לסע' 192 ו- 380 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977.

3. א. מטעם התביעה העידו: זאב קרפ (ע"ת 1), שהגיש דו"ח עיכוב (ת/1); ד"ר בורנשטיין (ע"ת 2) שהגיש תעודה רפואית (ת/2); ניסים בן שטרית (ע"ת 3), שהגיש הודעת הנאשם (ת/3); דוד קקון (ע"ת 4); שמחה אלמקייס (ע"ת 5); מאיר אלמקייס (ע"ת 6).
ב. מטעם ההגנה העיד הנאשם וכן הוגש דו"ח עיכוב (נ/1), ועמוד יומן משטרה (נ/2).
4. עדותו של זאב קרפ (ע"ת 1):
משרת כבר 17 שנים כשוטר קהילתי באזורים ד', ה'.
ביום 11/12/06 היה בתפקיד, קיבל אירוע בקשר על אדם שמתלונן כי תקפו אותו וכי האדם עדיין תוקף אותו ברח' מרזוק 3. הגיע למקום, עלה לבית המתלונן, שהיה הנאשם, הנדלר, שטען שהותקף ע"י צלם. הוא הצביע על סימן בלחי ימין וטען כי אותו צלם, מאיר אלמקייס, הוא המתלונן, תקף אותו. ביקש ממנו שירד ויראה לו מי זה. ירדו למטה, והוא הצביע על חנות צילום סמוכה לביתו. ניגש אליו, והוא טען שהמתלונן שיסה בו כלב והשליך עליו רצועה.
הואיל והם טענו כי כל אחד הותקף ע"י האחר, עיכב את שניהם לתחנה, כל אחד בגין תקיפתו של האחר והועבר לטיפול החקירות.
אמר ששיסה בו את הכלב. לא טען שהייתה נשיכה של כלב ולא הציג בפני
ו נשיכה.
האירוע התקבל בשעה 13:06 על פי הדוח. הגיע אחרי כדקה. היה קרוב למקום. בדוח הפעולה לא מצוין זמן הגעה. בדוח עיכוב רשום 13:35, זה פעולת העיכוב לאחר שביצע את הפעולות. הגיע בין 13:05 ל- 13:35.

5. עדותו של ד"ר בורנשטיין (ע"ת 2):

רופא משפחה. ב-11.12.06, עבד בסניף אלמוג קופת חולים לאומית. הוא חתום על התעודה רפואית ( ת/2) מה-11.12.06. בדק את מאיר בצלאל אלמקייס וציין הממצאים. ציין שמדובר בסימני נשיכה. זה נובע מהתלונה של המטופל, שטען שהוא הותקף שעה וחצי לפני כן על ידי כלב, ננשך ונשרט וכן מהסימנים, הוא לא כל כך זוכר, כנראה היו סימנים של שיניים, בכף יד שמאל. לא זוכר היכן. זה היה לפני 4 שנים. אין לו שום תיעוד מעבר לתעודה הזו. הוא הוציא מהמחשב פלט שלדעתו דומה לתעודה. הוא לא ידע שמדובר בכלב, המטופל אמר שזה כלב. הוא מאמין למטופלים שלו. הוא יודע איך נראים סימני נשיכה. הוא לא יודע כמה סימני נשיכה היו .
הוא לא יכול לאבחן בין סימני נשיכה שונים.

6. עדותו של ניסים בן שטרית (ע"ת 3):
הודעת הנאשם (ת/3) נגבתה על ידו מרצון חופשי.
הוא החוקר שחקר את התיק, כל המוזכרים בעדות של המתלונן ועל ידי החשוד נחקרו והם עדים.
לא יודע מי התקשר למשטרה והתלונן. השוטר זאב קרפ הביא לו למשרד שני חשודים ולשניהם נפתח תיק ונחקרו על תקיפה הדדית. לא יודע אם הגישו כתב אישום נגד מאיר אלמקייס. אם בתיק אין דוח עימות- לא עשה עימות.

עדותו של דוד קקון (ע"ת 4):
נגבתה ממנו הודעה בתאריך 11.12.06, הוא חתום על ההודעה הזו. מה שאמר במשטרה זה נכון.
באותו היום, היה בחנות צילום, ושמע את בעל החנות מאיר, אומר "שנייה אני בא", יצא החוצה ואז הוא שמע רעש, וויכוחים, יצא וראה שהוא רב עם מישהו עם כלב. תפס אותו והכניס אותו לחנות, אמר לו "מה אתה עושה שטויות?" ואח"כ יצא שוב , זה הכל. זה כל מה שראה, לא ראה מה קרה איך קרה, היה בחנות.
הוא נהג לבוא לחנות של מאיר המכונה רוני לפתח אצלו תמונות והם היו חברים. הוא אמר לו שהוא יוצא לעשות צילום, ל-10 דקות . יצא, והוא נשאר בחנות. שמע רעש, יצא החוצה וראה את הבחור עם רוני, מקלל ואומר אל תצלם פה. אח"כ הבחור הלך והביא כלב איתו.
כשהבחור אמר למאיר, אל תצלם פה, אביא לך כלב, הוא החזיר את מאיר לחנות, ואז הבחור שוב בא , עם כלב מסוג זאב או משהו, ואז הם יצאו . הוא בא לתקוף אותו והיו ביניהם קללות והם רבו. כשהוא יצא מהחנות ראה את שניהם על הרצפה, הפריד ביניהם, וכשלקח את מאיר, באה משטרה ולקחה את שניהם.
כשהם שניהם שכבו על הרצפה, גם הכלב היה על הרצפה. למעשה, הוא לא ראה שהכלב תקף את מאיר ולא ראה שנשך אותו. הוא הפריד עד כמה שיכול היה , עד שבאו השוטרים.
אשתו של המתלונן הייתה בחנות או שישבה ליד החנות. לא זוכר. לא זוכר אם ראה אותה יוצאת מהחנות.
היה בחנות. לא ראה מי תקף ראשון. לא שמע האיומים או הדברים שנאמרו ביניהם.שמע אותו אומר לא לצלם, אבל הוא בכל זאת רצה לצלם.
המרחק בינו לבין המקום הוא די רחוק, זה מאחור , איפה שבנק דיסקונט.
הבחור עם הכלב, שזיהה אותו , אמר אני אביא לך כלב, ואז בא לחנות והביא כלב עם רצועה.
לא יודע אם שיסה בו הכלב. כשיצא מהחנות ראה את שניהם על הרצפה. רק הבין מהבחור שהתכוון לתקוף אותו עם הכלב כי אמר שהוא יבוא עם הכלב.

7. עדותה של שמחה אלמקייס (ע"ת 5):
גרושה ממאיר, אולם באותו מועד היו נשואים והייתה להם חנות צילום. היא ישבה בתוך חנות הצילום, שמעה צעקות בחוץ, יצאה וראתה שאחד השכנים , עם רצועה של כלב, מסובב אותה באוויר כמו לאסו, ומאיים שמה שעשה הכלב הוא יעשה יותר גרוע. הוא הניף את הרצועה לעבר בעלה, שהיה לידו . נכנסה מהר לחנות להתקשר למשטרה, וכשיצאה בשנית, הם שניהם היו שוכבים על הרצפה, ודוד קקון, חבר של בעלה, שבמקרה היה שם, הפריד ביניהם.
לאחר שהוצג בפני
ה יומן המשטרה, מאותו יום, אמרה שהיא לא מזהה את מספר הטלפון של החנות. היא התקשרה למשטרה ובאו לשם. הם הגיעו ביחד עם הנאשם למסור הודעה במשטרה, גם אימו ז"ל הייתה.
היא הייתה בתוך החנות, האירוע היה מחוץ לחנות. ראתה שמנופף רצועת כלב משרשרת מתכת כלפיי בעלה ושמעה את האיום. לא ראתה שמרביץ לבעלה ולא ראתה שפגע בו עם השרשרת, כי נכנסה לחנות. לא יודעת אם המשיך לנפנף כי הייתה עם הגב אליהם. הנפנוף היה לתקיפה ולא להגנה. בעלה נשען לאחור. כשיצאה החוצה שניהם היו על הרצפה. חזרה לחנות לקרוא למשטרה. לא יכולה לומר כמה אנשים היו בחוץ.
האירוע היה ברחבה של הבניין היא יוצאת מהחנות והיא יכולה לראות קדימה, הרחבה , של הבניינים.
ישבו ביחד. יכול להיות שדיברו על הארוע.
8. עדות (ע"ת )6, מאיר אלמקייס :
השם שלו גם רוני .הוא עדיין בעל חנות צילום, אך במקום אחר. ביום האירוע, 11.12.10 הייתה לו חנות צילום ברח' מרזוק 1. דוד קקון היה באותו מועד חבר. היום הוא כבר לא חבר. גם סימה כבר לא אשתו .
באותו יום, בשעות אחה"צ, לבחורה בשם חדד הייתה בעיה עם העירייה ועם הנאשם, לכן אמרה לו לבוא לצלם תוספת בנייה שבנה על הגג, כדי להוכיח לעירייה. בא לצלם, לא נכנס לחצר,עמד וצילם והנאשם אמר לו לעוף משם, ולא לצלם וכי אם יצלם- יירד אליו. אמר שעושה את הג'וב שלו, ושבחורה ביקשה שיצלם ומשלמת לו 120 ₪ עבור הצילום. הוא אמר שהוא ירד עם הכלב, יש לו כלב מפחיד, זאב מעורב עם עוד משהו. המשיך לצלם ופתאום ראה שהוא באמת ירד עם הכלב ואמר לו שאם הוא לא עף משם ישחרר את הכלב. הוא שחרר את הכלב, שקפץ עליו, והתחיל לתקוף אותו, לנשוך אותו ביד, וגם נתן לו מכה בצוואר .הוא העיף מעליו את הכלב, הגן על עצמו, הכלב לא ידע לאן ללכת, התבלבל. מישהו התקשר למשטרה, אישתו או דודו קקון.
הוא שחרר את הכלב, והייתה לו רצועה של הכלב מברזל, וניסה כל הזמן להתגונן, והוא סובב את הרצועה וחטף מזה מכה.
היה אצל הרופא, והוא שלח אותו לבדיקת כלבת. הרגו את הכלב. אמרו שחייבים. ביקש שלא יהרגו את הכלב, כי הוא לא אשם.
לא היה לו מה לרדוף אחרי הנאשם כפי שאומר, כי היה עם ציוד, והמצלמה נפלה ונשברה, 3,000 ₪, אפילו לא רצה לעשות מזה עניין. גברת חדד התעלפה. גם האימא שלו הייתה שם.
התכוון לצלם את הגג, לא להגיע אליו. אי אפשר להיכנס לשם.
לא ידע שיש סכסוך שכנים. אחר כך שמע כי הסכסוך בין שכנים שנמצאים באותה קומה. מדובר בבניין דו קומתי, 4 משפחות. היא גרה בקומה הראשונה והנאשם בשנייה.
ביקשה לצלם את הכניסה לבית שלה, את הבית ואת האזור של הגג, מלמטה בעדשה טלסקופית. והיה גם משהו עם הגז.
לא יודע אם עשה זאת בכוונה. יכול להיות שלא התכוון לפגוע בו. הכלב בא ואמר לו אתה לא מתבייש לשלוח לי את הכלב, כעס עליו, ואז סובב לו את הרצועה. קיבל מכת חשמל מהרצועה. היו אחד ליד השני. הוא לא רצה לתקוף את הנאשם, שבא אליו עם הכלב, ושלח את הכלב לתקוף אותו, לכן הרים את היד כדי להתגונן וקיבל נשיכה ביד. עד היום יש לו סימן של צלקת מעל זרוע יד ימין.
לשאלת ביהמ"ש מדוע בתעודה רפואית יש התייחסות לכף יד שמאל, בעוד הוא מציג את זרוע ימין השיב שעברו הרבה שנים, ויש לו הרבה צלקות, גם ביד שמאל, לכן מתקן ומציג את זרוע שמאל.
לשאלת ביהמ"ש אם הכלב נשך אותו, השיב שיצא עם דם וכי שילם ביוקר על 120 ₪. אך עשה איתו סולחה. לפני שאימא שלו נפטרה ניגש אליו ועשה סולחה.
קיבל מרצועת הכלב מכה בצוואר והיה לו סימן לחודש.
מאשר כי התקוטט עם הכלב, מדובר בכלב גדול, בגובה של השולחן. גם בגוף היה כולו שרוט, לא יודע למה לא כתוב בתעודה. הלך ישר למשטרה, הם ראו אותו ואמרו לו ללכת למגן דוד ולבדוק כלבת.
הנאשם בא כדי לפגוע בו.
בזמן שתפס את הכלב והשכיב אותו, קיבל המכה מהרצועה. זה כלב פראי. הוא יודע מה האופי שלו. הוא בא אליו והכלב לא ידע לאן לרוץ. הוא דפק לו את השרשרת בצוואר.לא זוכר אפילו איפה. הייתה לו צלקת להרבה זמן.
הראה לרופא שבדק -ביד ימין זה סתם מציפורניים, ביד שמאל אמר יש באמת חורים והפנה אותו לעשות בדיקת כלבת. לקחו את הכלב, קיבל זריקה, לא הלך עוד ואז אמרו אין לך מה לדאוג, היה בהסגר 10 ימים ואין לו כלבת. קיבל רק זריקה אחת.
9. גרסת הנאשם:
א. בהודעה (ת/3 ):
עמד בחלון ביתו בקומה השנייה וראה את מאיר עומד בכניסה לבנין . אמר משהו לאימו ומאיר איים עליו , עשה סימן עם היד ואמר שישחט אותו, וישבור לו את כל השיניים . התקשר למשטרה והסביר להם מה אמר וביקש שישלחו ניידת כי צריך ללכת לעבודה . ראה כי לא מגיעים ולכן ירד למטה . מאיר ועוד ארבעה גברים לא מוכרים לו עמדו שם . אחרי שעבר את חנות הצילום - נמאיר רץ לעברו, אמר שיהרוג אותו, תפס אותו מאחור, והפיל אותו ארצה ונתן לו אגרוף . רץ לביתו והתקשר שוב למשטרה והשוטר קרפ הגיע ואמר לו שירד למטה . מאיר המשיך לאיים עליו בשחיטה גם בנוכחות השוטר, וגם בתחנה, אך השוטר הפנה פניו כדי לא לראות ולא להעיד, ולאחר שהתלונן בגין חוסר המעש של השוטר- איימו עליו כי יכבלו אותו.
מודה שיש לו כלב זאב מעורב וטוען כי הוא מחוסן ועם שבב. מכחיש כי ירד עם הכלב או כי שחרר אותו ומוסר כי הכלב היה כל הזמן בבית וכי אם היה יורד עימו הכלב היה מונע ממאיר לתקוף אותו. מכחיש כי זרק על מאיר רצועה.
ב. בעדותו בבית משפט:
היה בדירה ויצא לכיוון החלון של הסלון כדי לעשן כי אמו ז"ל לא אהבה שמעשן בבית. ליד הבית של גב' חדד עמדו רותי חדד ומאיר אלמקייס, ואיך שהוא ראה אותו הוא עשה לו סימן כאילו ישחט אותו ויהרוג אותו.
לא הייתה לו היכרות כלשהי מוקדמת איתו.
הייתה לו הפסקה בעבודה כלומר פיצלו לו את שעות העבודה. עבד כנהג אוטובוס בשדרות . בעקבות הסימן שעשה לו התקשר למשטרה. טען שכלוא בבית ושמר אלמקייס מאיים עליו. אמרו שימתין וששולחים ניידת. המתין כחצי שעה. היה חייב לצאת ולא הייתה לו ברירה, יצא, ומר אלמקייס ראה אותו עולה במדרגות החיצוניות של הבית כדי להגיע לרחוב. ידע שלמר אלמקייס יש חנות צילום מתחת לבית ושהוא מחכה לו שם, לכן לקח רצועה של הכלב לצורך הגנה עצמית כי המשטרה לא סיפקה לו הגנה. איך שמר אלמקייס ראה אותו עולה במדרגות הוא רץ אליו ואמר :אני אהרוג אותך אני אשחט אותך. סובב את השרשרת באוויר להגנה עצמית כדי להרתיע אותו אבל זה לא הרתיע אותו. כזכור לו הוא נתן לו מכה בעין שמאל.
הוא מתאר לעצמו שהוא קיבל מכה מהשרשרת.
עוברי אורח רצו להפריד, שוב התקשר למשטרה מהבית, אבל לא היה שוטר זמין.
הכלב בכלל לא היה בחוץ. אם הכלב היה למטה הוא לא היה מצליח לתקוף אותו. על פי החוק כל אחד במדינת ישראל יכול להגיד שכלב נשך אותו עם צלקת ולא צריך להוכיח כלום.
התקשר שוב למשטרה, ורק בפעם השלישית הגיע השוטר זאב קארפ שניסה לשכנע אותו בביתו לא להגיש תלונה. הוא אמר לו: "עזוב, תסגרו את זה ביניכם".
ביומן התחנה (נ/2) רואים כי התקשר מטלפון מס': 08-8521756.
השוטר לקח אותו יחד עם אלמקייס ברכב המשטרה. זאב קרפ נהג. גם בנסיעה אלמקייס קילל אותו ואיים עליו.
הגיעו לתחנה, יצא שוטר ושאל מי המתלונן. אמר שהוא המתלונן. למרות זאת הכניסו רק את אלמקייס וחקרו אותו כחשוד בתקיפה ולא כמתלונן למרות שציין כי גם אני הותקפתי.
אין לו שום היכרות איתו ולא הייתה לו. ידע שיש לו חנות צילום, למרות זאת, אין לו היכרות עמו.
ראה שהוא עומד בשער של גב' חדד , לא אמר שהוא בא עם גב' חדד.
לא ראה שהוא מחזיק משהו ביד. הוא טען שהייתה לו מצלמה אבל מהבית שלה לא ניתן לצלם את הגג.
הוא לא בא לצלם . הוא הוזמן על ידה לתקוף. כך גב' חדד ניסתה לפתור סכסוך שכנים.
יש לו עבר מסוים, מוניטין מסוים. סיפרו לו את זה. יש לו הרבה הרשעות.
התקשר למשטרה 3 פעמים.
לאחר שמציגה בפני
ו את הודעתו, ש' 3 ו-7, אומר שלא מסר שהתקשר רק פעמיים אלא התייחס רק לשתי הפעמים. לא התייחס לפעם השלישית.
אם מנ/ 2 עולה כי התקשר רק פעם אחת ,אומר יופי, זה מה שהיא רשמה. מפלט של בזק עולה שהתקשר למשטרה שלוש פעמים.
לא אמר שהמתלונן בא אליו. הוא עמד למטה עם אתי חדד. הוא קילל והוא איים.
אם התקשר למשטרה, מן הסתם פחד.
לשאלה למה ירד למטה אם פחד משיב שהיה צריך לרדת לעבודה . לא תיאר לעצמו שיתפתח דבר כזה. אם היה יודע לא היה יוצא מהבית. לא ירד כדי שיתקפו אותו.
היה לו כלב באותו מועד, מעורב מסוג רועה גרמני, הכלב לא בגודל הדלפק . הוא הגיע לו עד הברך בערך.
לגבי ההאשמות, מעולם לא שמע כל כך הרבה שטויות במשפט אחד. למה התקשר שלוש פעמים למשטרה? למה התעקש שהמשטרה תגיע?
בהודעה לא סיפר שירד עם השרשרת כי לא שאלו אותו. בש' 20 בהודעה, טענו שזרק עליו רצועה של הכלב שפגעה לו בפני
ם וענה שלא זרק עליו ולא פירט .
אם בתעודה הרפואית יש עובדות התואמות גרסת המתלונן: שריטות בבית החזה מקפיצת כלב גדול וסימני נשיכה ביד - מפנה לעדות של זאב קרפ שלא ראה סימני נשיכה אלא רק סימן בוקס בעין שלו. אם היה כלב גדול אין סיכוי שהיה חוטף מכת אגרוף בעין.
אם היו במקום עוד שני אנשים שראו את הכלב משיב ששמע את העדות שלהם אחד כמעט הוכרז עד עוין והשני- עדותו לא תאמה ממצאים בשטח. רק אשתו והחבר שלו העידו שראו והם לא אובייקטיבים.
העד כמעט הוכרז עוין ורק לאחר שהציגו לו את העדות הוא "נזכר".
הכלב הורדם כי הוא לא היה מחוסן.
בהודעה מסר אחרת כי בעבר הוא היה מחוסן ופספס החידוש בחודש חודשיים.
המתלונן המשיך לאיים גם בנוכחות השוטר, בניידת.
במשטרה מסר שאיים עליו בעוד בעדות בביהמ"ש העיד רק על איום בסימן - זה אותו דבר.
הוא אמר שישחט אותו.
המניע שלו לתנועת האיום -רותי חדד.
הסכסוך היה על תלונות של בנייה ללא רישיון בהוספת חדרים.
לא הייתה היכרות קודמת ביניהם, היא הביאה אותו כדי לאיים עליו. סביר להניח שנתנה לו את התיאור שלו. בבית גרים הוריו הקשישים ולכן הבין שהכוונה אליו.
במשטרה מסר כי איים לשבור לו את כל השיניים והיום לא העיד על כך כי עברו חמש שנים.אם מסר את זה במשטרה- זו האמת.
אמר להם שכלוא בבית. לא הייתה לו ברירה, היה חייב ללכת לעבודה ולכן ירד.
במשטרה סיפר שהיו עוד ארבעה גברים ליד מאיר ולא העיד על כך היום כי זה נכון אבל הם לא היו מעורבים באירוע. במשטרה החקירה ארכה חצי שעה לאחר האירוע והזיכרון שלו היה יותר טוב..
כל מה שכתוב בהודעה- מבחינתו זו האמת.
היה חייב לעבור דרך חנות הצילום כדי להגיע לרכב העבודה.
ילא הייתה לו היכרות איתו אבל ידע על המוניטין שלו. הוא פתח חנות צילום ליד הבית של אמא שלו ויצא לו לדבר איתו. לא איתו במישרין אלא עם חברים. אמרו לו שיש לו עבר פלילי.
הבן אדם אמר שישחט אותו למה שלא יפחד?


הוא נתן לו מכת אגרוף בעין שמאל. מכה עם היד. לאחר שנתן לו מכה בעין, נפלו שניהם לרצפה, ואנשים שהיו שם הפרידו ביניהם.
לא איים על מאיר שלא יצלם כי אחרת יביא את הכלב .
הוא לא אחראי על הרישום של השיחות ביומן המשטרה ולא יכול להסביר מדוע יש תרשומת של שיחה אחת בלבד ולא של שלש שיחות כפי שהעיד. השיחה הראשונה שהתקשר למשטרה הייתה בשעה 11:27, השנייה- 12:58 , השלישית- 13:05. בעוד בנ/2 ציינו רק את השיחה האחרונה- 13:05.
סה"כ 19 שיחות למשטרה כי לאחר האירוע הוא המשיך לאיים ולקלל וזה נגמר רק אחרי שהחנות שלו נסגרה והוא עבר מקום. וכל פעם שבא להתלונן נחקר כחשוד. שתי השיחות האחרות קשורות רק שבמשטרה- התעלמו מהן. כל פעם שחזר מהעבודה הוא קילל ואיים.
10. המצב המשפטי:
א. על עבירת האיום:

סעיף 192 לחוק העונשין,תשל"ז-1977 קובע כי :

"המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו, דינו מאסר שלוש שנים".


בברע"פ 2038/04 - שמואל לם נ' מדינת ישראל ( תק-על 2006(1), 66) כב' השופטת בייניש התייחסה בהרחבה לרכיבי העבירה באותו עניין .
במקרה שבפני
לא עולה שאלה של אבחנה בין השומע למאויים ולא אתייחס בהחלטתי זו לעניין זה.
נקבע כי לא נדרשת תוצאה של פגיעה בפועל בערכים המוגנים על מנת שתתקיים עבירת האיומים אלא נדרש להוכיח כי האיום אכן השיג את מטרתו של המאיים וכי ההפחדה או ההקנטה התממשה.
די בפעולת האיום עצמה, אם בוצעה מתוך כוונה להפחיד או להקניט, כדי להוות עבירה של איומים. מדובר, אפוא, בעבירה שהיא מסוג העבירות ההתנהגותיות ואין מדובר בעבירה תוצאתית ונדרש יסוד של "מחשבה פלילית מיוחדת".

קביעה אם תוכן הביטוי הוא מאיים נעשית על פי אמת מידה אובייקטיבית. הבחינה נעשית מנקודת מבטו של האדם מן הישוב, המצוי בנסיבותיו של המאוים, ולא על פי אמת מידה סובייקטיבית ומנקודת מבטו של המאוים בלבד.

כלומר, על בית המשפט לבחון "אם יש בדברים כדי להטיל אימה בלבו של אדם רגיל מן היישוב בנסיבותיו של האדם שנגדו הופנה האיום". בחינת תוכנו של הביטוי אינה מתבצעת באופן המנותק מן הנסיבות אלא בתוך ההקשר בו ניתן הביטוי. הנסיבות שאפפו את מסירת הביטוי ואת הנסיבות בהן הוא נקלט. כמו כן יבחן בית המשפט את המסר שהיה גלום בביטוי.

לגבי היסוד הנפשי - הגדרת הכוונה הנדרשת :
בעבירת האיומים המונח "בכוונה" אינו מתייחס לרכיב תוצאתי ונראה כי משמעותו הנכונה, מבין השתיים האפשריות לפי סעיף 90א, היא "במטרה": מתוך שאיפה להשיג את ההפחדה או ההקנטה.
להגדרתה של הכוונה קיימת חשיבות וזאת לנוכח השאלה אם ניתן להחיל על דרישת הכוונה בעבירת האיומים גם מצב נפשי של צפיות.
גם בעבירות שאינן תוצאתיות, דהיינו, עבירות התנהגותיות, ניתן להמיר את דרישה הכוונה בצפיות שמקורה בדוקטרינה פסיקתית, כך שצפיית התממשות היעד המבוקש ברמת הסתברות קרובה לוודאי, כמוה כשאיפה להשגת היעד, והדברים יפים גם לעניין עבירת האיומים ומטעמים דומים.

בחינתה של עבירת האיומים - שהיא עבירה התנהגותית המבוצעת מתוך מטרה - מחייבת את המסקנה כי הלכת הצפיות חלה לגביה.
מוצדק להחיל את הלכת הצפיות על עבירת האיומים שכן בכך מצמצמים את ההגנה שמעניקים לביטויים שהם פסולים על פניהם ואינם מצויים בלב ליבו של הביטוי המוגן.
המסקנה כי יש להחיל את הלכת הצפיות על עבירת האיומים עולה בקנה אחד גם עם דברים שאמר בית המשפט בהלכות ליכטמן וחמדני.
כלומר:בהתקיים מודעות ברמת הסתברות גבוהה, עד כדי קרבה לוודאות, כי הביטוי המאיים עלול להפחיד או להקניט את קולט האיום - הוא המאוים - כי אז מתקיים היסוד הנפשי הנדרש לצורך הרשעה בעבירה לפי סעיף 192 לחוק.

ב. על עבירת התקיפה :

היסוד העובדתי :

הגדרת התקיפה היא רחבה וכוללת נגיעה, דחיפה או הפעלת כוח בדרך אחרת. י.קדמי בספרו על הדין בפלילים, הדין בראי הפסיקה חלק שני, מהדורה מעודכנת, תשנ"ה –1995 , בעמ' 829, כותב כי תקיפה באה לכלל ביטוי ב"הכאת אדם", "נגיעה בו", "דחיפתו" או "הפעלת כוח בדרך אחרת על גופו", במישרין או בעקיפין ; וזאת "בלא הסכמתו" או "בהסכמתו שהושגה בתרמית", ולהבדיל מן החלופה הכוללנית של הפעלת כח בדרך אחרת, לגבי החלופות "המסוימות" כלומר , הכאה, נגיעה , או דחיפה, אין נפקא מינה מהי מידת הכוח הננקטת.

היסוד הנפשי :

הגדרת המושג "תקיפה" אינה כוללת דרישה לקיומו של הלך נפשי, ולכן די ב"כוונה סתם", אשר סף הכניסה אליה הינה " הפזיזות" כדי לבסס הרשעה.
נראה כי לאחר תיקון 39 לחוק העונשין נדרשת מחשבה פלילית, שהיא מודעות לטיב המעשה, זאת בהעדר רכיב תוצאתי בעבירה זו.
11. סיכום עובדות ומסקנות:
אין חולק כי לא הייתה היכרות קודמת בין הנאשם למתלונן לפני האירוע , ואין חולק כי המתלונן הגיע לבנין מגורי הנאשם, על פי בקשת שכנתו של הנאשם, גברת חדד ,עימה הוא מסוכסך. גם אין חולק כי בבעלות הנאשם היה כלב לא מחוסן שלאחר האירוע לכן הורדם.
הנאשם כופר בכך שאיים על המתלונן כי אם לא יפסיק לצלם יביא את כלבו, וכי בהמשך ירד עם הכלב ושיסה אותו במתלונן. כמו כן כופר בכך שתקף המתלונן עם הרצועה וטוען כי ההיפך הנכון , המתלונן הוא שאיים עליו כי ישחט אותו, ומתוך פחד ממנו, ולצורך הגנה עצמית, ירד מביתו כשבידו רצועת הכלב, וכי הוא הותקף על ידי המתלונן שנתן לו מכה עם ידו, ליד עינו שמאלית. טענה שלדבריו נתמכת בעדות השוטר, ניסים בן שטרית, ע"ת 3, שגבה הודעתו (ת/3), וציין בה ,בעמוד 1 שורה 7, כי הבחין בשריטות על לחיו השמאלית.
הנאשם אפילו כופר בכך שהמתלונן הגיע לבנין עם המצלמה שלו וכי עסק בצילום הבית, וכי התנגדות הנאשם לכך , היא שגרמה להסלמה. לדבריו, המתלונן הגיע למקום על פי בקשת השכנה כדי לאיים עליו, משום שהוא עבריין .
למול גרסת הנאשם, עדות המתלונן כי הוזמן למקום כדי לצלם תוספת הבניה וכי הנאשם התנגד לכך ואיים לכן להביא את כלבו, נתמכת בעדויות של דוד קקון (ע"ת 4) וגרושת המתלונן, שמחה אלמקייס ( ע"ת 5). בניגוד לטענת הנאשם כאילו מדובר בעדים שאינם אובייקטיביים ולכן עדויותיהם אינן אמינות , מצאתי כפי שהעיד הנאשם עצמו, כי העד דוד קקון, באופן בולט, לא רצה להעיד, ואף היה על סף עויינות. המתלונן הסביר כי הם כבר אינם חברים. וכך לגבי שמחה אלמקייס, שבמועד האירוע הייתה נשואה למתלונן, אך בינתיים התגרשו זה מזו. ניכר היה כי שני עדים אלו נזהרו שלא להעיד אודות דברים שלא ראו במו עיניהם ולא שמעו באוזניהם. הם נזהרו אפילו מהסקת מסקנות או מעדות אודות דברים שמסר המתלונן, וכשכשלו בכך - תיקנו עצמם.
על פי עדויותיהם רוב הזמן היו בחנות ולכן לא ראו את תחילת האירוע אלא רק חלקים ממנו: לעדות קקון, המתלונן אמר לו שהוא יוצא ל-10 דקות לבצע צילום, בעוד הוא נשאר בחנות. הוא שמע רעש, יצא החוצה וראה את הנאשם מקלל ואומר למאיר:" אל תצלם פה- אביא לך כלב", ולכן החזיר את מאיר לחנות, אך אז הבחור שוב הגיע, עם כלב, והם יצאו , היו ביניהם קללות, והם רבו, אך לא ראה זאת שכן כשהוא יצא מהחנות ראה רק את שניהם על הרצפה, הפריד ביניהם, וכשלקח את מאיר, הגיעה המשטרה ולקחה את שניהם.
לעדות שמחה אלמקייס , שמעה צעקות, יצאה וראתה השכן מסובב רצועה של כלב באוויר כמו לאסו, ומאיים שמה שעשה הכלב הוא יעשה יותר גרוע. הוא הניף את הרצועה לעבר בעלה שהיה לידו, לכן נכנסה מהר לחנות להתקשר למשטרה, וכשיצאה בשנית, הם שניהם היו שוכבים על הרצפה, ודוד קקון, הפריד ביניהם. הסבירה שראתה שמנופף רצועת כלב משרשרת מתכת כלפי בעלה וכי שמעה את האיום אך לא ראתה שמרביץ לו ולא ראתה שפגע בו עם השרשרת, כי נכנסה לחנות. מתארת נפנוף ברצועה לצורך תקיפה ולא להגנה שכן ראתה שבעלה נשען לאחור. כשיצאה החוצה שניהם היו על הרצפה.
לטענת התביעה החיזוק לכך שהמתלונן הותקף ונחבל, נמצא בעדות ע"ת 2, ד"ר בורנשטיין, ובתעודה הרפואית שערך (ת/4). בתעודה ציין העד כי מצא סימני מכות יבשות בפני
המתלונן , שריטות בבית החזה שלו משמאל, וסימני נשיכה בכף יד שמאל.
מצאתי כי המתלונן הגזים בעדותו . כך למשל הוא טען כי היה שרוט בכל הגוף אך בתעודה צויינו שריטות רק בבית החזה משמאל. אולם גם מצאתי כי כשנשאל על ידי ביהמ"ש שאלות ספציפיות הקפיד יותר:
כך לגבי המכה שקיבל מהרצועה- אישר המתלונן כי "לא יודע אם הנאשם עשה זאת בכוונה וכי יכול להיות שלא התכוון לפגוע בו". הסביר כי כשהכלב הגיע, כעס ואמר :"אתה לא מתבייש לשלוח לי את הכלב", וכי רק בשלב הזה הנאשם החל לסובב את הרצועה ואז קיבל "מכת חשמל" מהרצועה. הוא גם אישר כי הוא עצמו נאבק בכלב , וכי רק בזמן שתפס את הכלב והשכיב אותו, קיבל המכה מהרצועה. וכדבריו: "הוא דפק לי את השרשרת בצוואר.לא זוכר אפילו איפה".
כלומר גם על פי גרסתו ,קיימת אפשרות כי הנאשם אכן סובב סביב ראשו את הרצועה שהסיר מהכלב, כמו לאסו, כפי שהעידה שמחה,וזאת לא בהכרח מתוך כוונה לפגוע בו עימה , אלא לצורך הגנה עצמית, כלומר כדי להרחיק המתלונן ממנו, וזאת כשראה שהמתלונן הזועם לא חושש להיאבק בכלב ואף מפילו ארצה. המתלונן מתאר כיצד הכלב בא אליו , התבלבל ולא ידע לאן לרוץ. מכאן קיימת גם האפשרות שאלמלא נאבק המתלונן בכלב ,לא היה נפגע מהרצועה, אשר לתוך הטווח שלה נכנס מרצון . המתלונן לא העיד כי הנאשם שיסה בו באקט כלשהו או במילים את הכלב . הוא לא העיד כי נאלץ להיאבק בכלב לצורך הגנה עצמית מפניו אלא רק שעשה כן מתוך כעס, אף שהעיד כי הסיק שהנאשם הביא את כלבו כדי לפגוע בו שכן מדובר בכלב פראי והנאשם לעדותו ידע מה האופי שלו ,ולכן הביאו ,מה עוד שאיים כי יעשה כן אם לא יפסיק לצלם.
לגבי הנשיכה- אמנם העיד כי הרים את היד כדי להתגונן מפני הכלב וקיבל נשיכה ביד אך הוסיף כי יש לו סימן של צלקת מעל זרוע יד ימין וכשביהמ"ש הפנה תשומת ליבו למצוין בתעודה כי סימן הנשיכה נמצא בכף יד שמאל, ולא בזרוע ימין, הודה שיש לו הרבה צלקות, גם ביד שמאל. לשאלה ספציפית של ביהמ"ש אם הכלב אכן נשך אותו, השיב רק ש"יצא עם דם" , והוסיף מיד מיוזמתו כי עשה עם הנאשם סולחה לפני שאימא שלו נפטרה.
על פי גרסת המתלונן קיימת אם כן אפשרות כי נפגע מניב הכלב אך לא משום שהכלב קפץ עליו, תפס בידו בשיניו ונשך אותו, אלא במהלך אותו מאבק שניהל עם הכלב. לכן לא זכר במדוייק היכן הייתה הנשיכה, ולכן העיד שהרופא בדק ומצא ביד ימין "סתם מציפורניים"(שריטות) אך "ביד שמאל אמר יש באמת חורים" ולכן הפנה אותו לעשות בדיקת כלבת.
התביעה טוענת כי די בכך שהנאשם הביא את כלבו ללא זמם והסיר ממנו הרצועה, כדי שיהיה אשם בתקיפת המתלונן ואפילו אם לא הייתה לו כוונה ספציפית אך לא אוכל להסכים עם טענה זו כי אין בכך כדי למלא אחר היסודות הדרושים להוכחת עבירת התקיפה. רשלנות אולי יש- אך לא ייחסו לו זאת, ולא התגונן בפני
עבירה זו.
לאור כל האמור שוכנעתי מעבר לכל ספק סביר כי הנאשם איים על המתלונן כי אם לא יפסיק לצלם יביא את כלבו ,ובהמשך אכן הביא את הכלב ובכך אף מימש האיום , אולם מצאתי כי קיים ספק אם אכן תקף המתלונן ולכן זיכיתי אותו מעבירת התקיפה.
זכות ערעור תוך 45 יום.
צו
ניתן בלשכה בהעדר הצדדים בהסכמתם ויש לשלחה לצדדים.
בית משפט השלום באשדוד
ת"פ 1072-07 מ.י. תביעות לכיש-שלוחת אשדוד
נ' הנדלר
1 מתוך 17








פ בית משפט שלום 1072/07 מ.י. תביעות לכיש-שלוחת אשדוד נ' אבי הנדלר (פורסם ב-ֽ 18/08/2011)