פסקי דין על סרגיי עטרון | פסקי דין על חברת השמירה בע"מ

33749-02/10 סע     21/08/2011




סע 33749-02/10 סרגיי עטרון נ' חברת השמירה בע"מ








st1\:*{behavior: }
בית דין אזורי לעבודה בבאר-שבע - בשבתו באילת



ס"ע 33749-02-10 עטרון נ' חב' השמירה בע"מ






בפני

כב' השופט
אילן סופר
נציג עובדים מר משה אזולאי
נציג מעבידים מר אלי מזרחי


התובע

סרגיי עטרון
ע"י ב"כ עו"ד משה קריספין


נגד


הנתבעת

חברת השמירה בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד שלום בר




פסק דין
1.
לפנינו תביעה לתשלום זכויות סוציאליות בגין תקופת עבודתו של התובע אצל הנתבעת. רכיבי התביעה כוללים הפרשי שכר, פדיון חופשה שנתית, דמי הבראה, הפרשות לקרן פנסיה, זיכוי ממס שנמנע בגין אי ביצוע ההפרשות לקרן הפנסיה והפרשי פיצויי פיטורים.
2.
הנתבעת היא חברה המספקת שרותי שמירה ואבטחה למוסדות שונים ברחבי הארץ, ובכלל זאת בעיר אילת.
3.
התובע הועסק אצל התובעת כשומר ומאבטח באתרים שונים בעיר אילת.
4.
הצדדים מסכימים כי על יחסי העבודה בין הצדדים חלות הוראות ההסכם הקיבוצי בענף השמירה.
5.
התובע עבד אצל הנתבעת החל ביום 7.4.2006 עד 31.5.2009 שאז פוטר.

בין הצדדים קיימת מחלוקת לגבי משך תקופת ההעסקה בעקבות נתק ביחסי העבודה מחודש 8/2006, ועד לחודש 12/2006.

טענות התובע
8.
התובע טוען כי בגין תקופת עבודתו בנתבעת לא שולמו לו על ידי הנתבעת הזכויות הסוציאליות המלאות להן הוא זכאי על פי דין, הן מכוח חוקי המגן והן מכוח ההסכם הקיבוצי בענף השמירה, לרבות הפרשות פנסיוניות, תוספת ותק, פדיון חופשה, דמי הבראה, הפרשי פיצויי פיטורים וכו'.

התובע טען עוד כי הנתבעת הלינה שכרו שעה שערכה גמר חשבון עימו רק ביום 3.8.2009, בעוד שסיום ההעסקה היה ביום 31.5.2009.

טענות הנתבעת
9.
הנתבעת טוענת כי שילמה לתובע את מלוא זכויותיו על פי דין. הנתבעת טוענת כי לתובע שתי תקופות עבודה נפרדות בשורותיה. התובע עזב את עבודתו למשך פרק זמן של ארבעה חודשים בשנת 2006,
ועל כן עסקינן בשתי תקופות עבודה:
האחת מיום 7.4.06 עד ליום 30.7.06.
השנייה מיום 4.1.07 עד ליום 31.5.09.

הנתבעת טוענת כי לתובע שולמו מלוא זכויותיו על פי כל דין. לטענת הנתבעת התובע נטל הפסקות אוכל של שלושת רבעי שעה בכל משמרת, אשר לא קוזזו משכרו, ועל כן יש לקזז מכל סכום המגיע לתובע 14,000 ₪ בגין שתי תקופות העסקתו של התובע.

דיון והכרעה
10.
הילוכו של פסק הדין יהיה כדלקמן: ראשית, נבחן את שאלת רציפות העסקתו של התובע. משנקבע מהי תקופת ההעסקה, נבחן את שאלת היקף משרתו של התובע וגובה שכרו, ולאחר מכן נפנה לבחון את טענותיו של התובע ביחס לזכויות הסוציאליות השונות הנתבעות והנובעות מתקופת עבודתו של התובע על פי חוק ועל פי ההסכם הקיבוצי החל על הצדדים.
11.
רציפות העסקה

בכתב התביעה טען התובע כי הועסק ברצף אצל הנתבעת מיום 7.4.06 עד ליום 31.5.09 (סעיף 4 לכתב התביעה).


בתצהירו ציין התובע כי היה נתק ביחסי העבודה בתקופה שבין 8/06 עד ה- 12/06, אולם זכויותיו נשמרו (סעיף 5 לתצהיר התובע).
12.
הנתבעת טוענת כי התובע הועסק בשתי תקופות נפרדות האחת מיום 7.4.06 עד ליום 30.7.06, השנייה מיום 4.1.07 עד ליום 31.5.09.
13.
מהראיות שהוצגו בפני
נו עולה כי הנתבעת התייחסה להעסקתו של התובע כמקשה אחת. כך, תלושי השכר של התובע מכל תקופת העסקתו מציינים כי מועד תחילת ההעסקה הוא 7.4.06 (נספח ח' לכתב התביעה).

באישור ההעסקה שנמסר לתובע, מיום 7.6.09, צוין על ידי מנהל סניף אילת כך:
"הריני לאשר כי הועסקת
בחברת השמירה סניף אילת מתאריך 7.4.06 ועד לתאריך 31.5.09." (נספח א'(2) לכתב התביעה).
14.
הנתבעת טוענת כי מדובר בטעות משרדית, ואין לראות בראיות אלו עדות להסכמתה לשמירת זכויותיו של התובע בגין תקופת עבודה אחת מתמשכת.
15.
אין חולק כי התובע לא עבד בפועל אצל הנתבעת בחודשים 8/06 - 12/06. התובע הודה בכך בתצהירו, והנתבעת אישרה האמור בכתבי הטענות. יחד עם זאת, הראיות שהוצגו בפני
נו מלמדות כי הנתבעת התייחסה לתקופת עבודתו של התובע כרצף אחד, והאבחנה לה היא טוענת כעת בין תקופות ההעסקה היא תולדה של ההליך המשפטי. תלושי השכר שהציג התובע, מכל תקופת העסקתו, מלמדים כי מועד תחילת ההעסקה שצוין בהם הוא 4.7.06, זאת למעט התלוש של גמר החשבון מחודש 7/09 שם תוקן מועד תחילת ההעסקה ליום 4.1.07. דא עקא, תלוש זה הונפק לאחר פניית התובע לנתבעת באמצעות הסתדרות העובדים החדשה (ראה מכתב מיום 30.7.09, נספח ב' לכתב התביעה), ועל כן לא ניתן לייחס לו משקל משמעותי יותר מזה שניתן ליתר הראיות שהוצגו בפני
נו בעניין זה.
כאמור, האישור שניתן לתובע עם סיום ההעסקה על ידי מנהל סניף אילת אינו מלמד על הנתק ביחסי העבודה.
נוסף על כך, תלושי השכר של התובע מתחילת שנת 2007 אינם מלמדים על עריכת גמר חשבון לתובע כנהוג עם סיום תקופת עבודה, וגם בכך יש ללמד על תפיסת הצדדים לפיה יחסי העבודה נמשכו באופן רציף.
זאת ועוד, טופס ההודעה לעובד בדבר תנאי עבודה (נספח ד' לתצהירו של מר עמית תור מטעם הנתבעת), מציין כתאריך תחילת העסקה את המועד
7.4.06. לא הוצג בפני
נו טופס הודעה נוסף בגין תקופת עבודה אחרת.
16.
אשר על כן מסקנתנו היא כי לעניין רציפות ההעסקה, תקופת עבודתו של התובע אצל הנתבעת היא מיום 7.4.06 ועד ליום 31.5.09.
כפי שיבואר להלן אין מדובר בוותק לצורך צבירת זכויות, ועל כן החודשים בהם לא עבד התובע לא יובאו במניין לצורך חישוב זכויותיו הסוציאליות.
17.
היקף המשרה וגובה השכר

התובע ערך חישוביו על פי שכר שעתי אחיד בגובה 24 ₪ , ועל יסוד משרה מלאה.

לטענת הנתבעת נתונים אלו אינם תואמים את נסיבות ההעסקה של התובע. ראשית, טוענת הנתבעת כי התובע הועסק ב- 76% משרה בממוצע בלבד.
שנית, הנתבעת טוענת כי שכרו של התובע היה שכר שעתי משתנה. שכר הבסיס של התובע היה שכר מינימום של
19.95₪ לשעה במרבית המקומות, ואילו רק באתרים מסוימים קיבל שכר גבוה יותר: בבית ראש העיר קיבל התובע 23.5 ₪ לשעה, ובאגד 24 ₪ לשעה.
על כן טוענת הנתבעת כי חישוביו של התובע מבוססים על נתונים שגויים.


18.
היקף המשרה
התובע הציג בפני
נו דוחו"ת נוכחות מפורטים מתקופת עבודתו, בצירוף תלושי השכר הרלבנטיים.
מעיון בדוחו"ת הנוכחות עולה כי התובע עבד דרך קבע בשבת, אך ימים אלו היו מעבר למכסת הימים החודשים המחויבת על פי חוק. דהיינו, במרבית המקרים עבד התובע ביום השביעי בכל שבוע, יום המנוחה.
בנסיבות אלו "שעות השבת" שבתלושי השכר של התובע מעידות על שעות נוספות ולא על חלק ממשרתו האורגנית של התובע. משכך, חישוביו של התובע המושתתים על 100% משרה שגויים.
הנתבעת ערכה ממוצע של שעות העסקתו של התובע ב- 12 החודשים שקדמו לסיום עבודתו וטענה כי היקף המשרה של התובע צריך לעמוד על 76%.
19.
עיון במסמכים הרלבנטיים מלמד כי החישוב שערכה הנתבעת אינו מביא בחשבון את ימי המחלה והחופשה בתשלום שנטל התובע במהלך התקופה האמורה.
מתלושי השכר עולה כי בחודש ינואר 2009 שהה התובע בעשרה ימי מחלה, בחודש פברואר 2009 23 ימי מחלה, ובחודש מרץ 2009 11 ימי מחלה. בגין ימים אלו שולמה לתובע תמורה בתלוש השכר, אולם שעות אלו לא נכללו בשעות ההעסקה לצורך לחישוב היקף המשרה של התובע.
כך גם ימי חופשה שנטל התובע בחודשים יוני 2008, ספטמבר 2008, דצמבר 2008, ינואר 2009, פברואר 2009, מרץ 2009 ואפריל 2009.
20.
חישוב ממוצע שעות ההעסקה של התובע בשנה שקדמה לסיום ההעסקה, תוך התחשבות שעות החופשה והמחלה כשעות עבודה, עד למקסימום חודשי של 186 שעות, מביא לתוצאה לפיה התובע הועסק בשיעור משרה ממוצע של 93%.


21.
גובה השכר
בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי מיום 7.4.06 עד ליום 30.7.06 השתכר התובע 19.28 ₪ לשעה. מיום 4.1.07 עד ליום 31.5.09 השתכר התובע 24 ₪ לשעה (סעיף 7 לכתב ההגנה).
מתצהירו של מר עמית תור, עולה גרסה שונה לפיה שכר הבסיס של התובע הוא שכר מינימום. לטענת הנתבעת בכל האתרים המשיך התובע להשתכר שכר מינימום, זאת למעט בית ראש העיר שם עמד שכרו על 23.5 ₪, ובאגד שם עמד השכר על 24 ₪ (סעיפים 15 – 16 לתצהיר).
22.
הראיות שהוצגו בפני
נו תומכות בגרסת הנתבעת, לפיה שכרו של התובע נקבע על יסוד האתר בו בוצעה עבודת השמירה. בראש דוחות הנוכחות שצרף התובע מתנוסס תעריף התואם תאור זה.
כך למשל, בחודש מרץ 2008, דו"ח הנוכחות של התובע מלמד כי עבד כל החודש באתר אחד – בית ראש העיר. בתלוש השכר של חודש זה מצוין בסעיף התעריפים בתלוש כי תעריף שעה הוא 19.95 ₪. יחד עם זאת שכרו של התובע באותו חודש חושב על יסוד תעריף של 23.5 ₪ לשעה.
זאת ועוד, בתלושי השכר מחולק השכר לשעות העסקה ושעות נוספות לכל תעריף בנפרד. כך למשל בחודש בו בוצעה עבודת התובע הן בבית ראש העיר (בתעריף של 23.5 ₪ לשעה), והן באכסניה (בתעריף של 19.95 ₪), כולל תלוש השכר שורה של שעות העסקה בתעריף הנמוך, שעות העסקה בתעריף הגבוה, שעות נוספות של 125% בתעריף נמוך, שעות נוספות של 125% בתעריף הגבוה וכו'.
התובע לא הוכיח טענתו כי דובר בשכר אחיד בגובה 24 ₪, ללא קשר למקום העבודה, וכאמור לעיל גרסה זו אינה מתיישבת עם הראיות שבתיק.
23.
מכאן, כי לצורך חישוב הפרשי השכר שבתביעה יש להתייחס לכל אתר בהתאם לתעריף הרלבנטי.
חישוב שכרו של התובע לצורך הפרשות לקרן פנסיה ופיצויי פיטורים יעשה על יסוד שכר ממוצע בשנת עבודתו האחרונה.
יחד עם זאת, לעניין תביעתו של התובע לפדיון דמי חופשה מצאנו כי יש להתייחס לשכר שעתי בשיעור 24 ₪, ונפרט.
דוחות הנוכחות שצרף התובע מלמדים כי מחודש אוקטובר 2008 ועד לסיום העסקתו בחודש מאי 2009, למשך כשמונה חודשים, עבד התובע באופן קבוע באתר של אגד, בו השתכר 24 ₪ לשעה.
24.
בנסיבות אלו, בהתחשב בעובדה שהתובע השתכר באופן קבוע למשך למעלה מחצי שנה שכר חודשי של 24 ₪, סבורים אנו כי יש לראות בשכרו זה כשכר הקובע לצורך חישוב זכאותו לפדיון חופשה שנתית.
25.
הפרשי שכר בגין שעות נוספות

התובע פרט בכתב התביעה, את הפרשי השכר בגין עבודה בשעות נוספות להם הוא טוען, לגבי כל אחד מהחודשים הרלבנטיים. התובע צרף תחשיבים מפורטים עבור כל חודש.
26.
ראשית נציין כי, עבור חודש מאי 2007
נתבעו בכתב התביעה הפרשי שכר בסכום של 530 ₪. הסכום הנתבע אינו מבואר, שכן טבלת החישוב שצרף התובע מטעמו מלמדת כי לתובע שולמו ביתר בחודש זה 10 שקלים, משכך אין מקום להתער לתביעה זו.
27.
אשר ליתר החודשים, החל מיוני 2007, טבלאות החישוב של התובע מלמדות כי החישובים נעשו על יסוד
שכר שעתי בגובה 24 ₪. דא עקא, התובע השתכר באותה עת תעריפים משתנים שנעו בין 19.95 ₪ לשעת עבודה באתרים מסוימים, ל- 24 ₪ באתר בודד אחר (אגד). מנעד זה של שכרו של התובע לא בא לידי ביטוי בחישוביו. אפילו בחודשים בהם עבד התובע באתר אחד כל החודש, ומשכך השתכר תעריף קבוע, והתעריף צוין בראש דו"ח הנוכחות של התובע, מצא התובע לערוך חישוב על בסיס 24 ₪ לשעה (ראה לדוגמא דו"ח נוכחות עבור חודש מאי 2008).
משכך, הרי שלא ניתן להעתר לתחשיביו של התובע המבוססים על שכר שגוי ומטעה.
28.
לעומת זאת, בתלושי השכר של התובע ישנו פירוט של תשלום עבור שעות העסקה ושעות נוספות בהתאם לכל אחד מהתעריפים, בכל אחד מהחודשים.
כפי שניתן לראות, תלוש השכר מורכב משעות העסקה ושעות נוספות תוך התייחסות וחישוב של כל תעריף בנפרד, אשר יחדיו מובילים לסך השתכרותו של התובע בכל חודש.

ניתן לראות בנקל כי בחודשים בהם עבד התובע רק באתרים עבורם שולם תעריף של שכר מינימום (לדוגמא אוגוסט, וספטמבר 2008), התביעה להפרשי שכר גבוהה באופן משמעותי, מחודשים בהם עבד התובע בתעריפים שונים. ולהיפך, בגין החודשים בהם עבד התובע הלכה למעשה בתעריף של 24 ₪ במשך כל החודש, לא נתבעו הפרשי שכר. לא בכדי אין תביעות להפרשי שכר בחודשים ינואר – מאי 2009, שכן בחודשים אלו עבד התובע רק באתר של אגד, בשכר של 24 ₪ לשעה, ועל כן בסיס החישוב של הצדדים השתווה.
כל אלו מלמדים כי ההפרשים להם טוען התובע הם תולדה של חישוב שגוי על יסוד שכר שעתי גבוה מזה ששולם לתובע בפועל, ועל כן דין התביעה להפרשי שכר להידחות.
29.
בעניין זה נוסיף כי גם דינה של טענת הנתבעת בדבר קיזוז תשלום עבור הפסקות אוכל שנטל התובע בכל משמרת, להידחות. ככל שמדובר בהפסקה בתוך מקום העבודה, מבלי שיש לתובע
יכולת לעזוב את מקום העבודה, אין מדובר בהפסקה המצדיקה קיזוז של שכר, ובוודאי שלא קיזוז בדיעבד, לאחר שהנתבעת בנוהגה לאורך השנים אישרה כי לא יופחת שכר בגין הפסקות אלו.
30.
סופם של דברים התביעה להפרשי שכר בגין עבודה בשעות נוספות נדחית.
31.
פדיון חופשה שנתית

התובע הועסק אצל הנתבעת ברצף תקופה של
3 שנים ו- 2 חודשים, מתוכם חמישה חודשים בהם לא עבד התובע בפועל.

זכאותו של התובע לימי חופשה היא נגזרת של משך עבודתו בפועל, בשלוש השנים שקדמו להפסקת עבודתו, בנוסף לימי החופשה בשנת עבודתו האחרונה (ראה: ע"ע (ארצי) 547/06
כהן נ' אנויה, מיום 8.10.07).
על פי צו ההסכם הקיבוצי
בענף השמירה התובע זכאי לשנים עשר ימי חופשה עבור השנה הראשונה והשנייה, ושלושה עשר ימי חופשה עבור השנים השלישית והרביעית, באופן יחסי לשיעור המשרה בו הועסק.
דהיינו, בגין שנת 2006 זכאי התובע לתשעה ימי חופשה עבור משרה מלאה. דא עקא כי חמישה מתוך החודשים הללו אינם חודשי עבודה בפועל (8/06 – 12/06), על כן יש להפחית חמישה ימי חופשה ולחלק בשיעור המשרה 93%.
3.72
=
0.93
x

9-5
בגין שנת 2007, שנת עבודתו השניה,
זכאי התובע לחלק יחסי של
12 ימי חופשה ל- 93% משרה: 11.16 =
0.93
x

12
בגין שנת 2008, שנת עבודתו השלישית,
זכאי התובע לחלק יחסי של
13 ימי חופשה ל- 93% משרה:
12.09
=
0.93

x

13
בגין שנת 2009, שנת עבודתו הרביעית, בה
עבד בפועל חמישה חודשים, זכאי התובע לחלק יחסי של
5.4
ימי חופשה ל- 93% משרה:
5 = 0.93

x

5.4
מכאן, כי בגין כל תקופת עבודתו זכאי התובע ל- 31.97
ימי חופשה בתשלום.
32.
מתלושי השכר של התובע עולה כי הוא נטל ימי חופשה בתשלום כמפורט להלן:


מועד
מס' ימי חופשה בתשלום

פברואר 2008
2

מרץ 2008
2

יוני 2008
3

אוקטובר 2008
3

דצמבר 2008
3

ינואר 2009
3

פברואר 2009
3

מרץ 2009
2

אפריל 2009
1

סך הכל
22

במסגרת גמר החשבון שנערך לתובע בחודש יולי 2009
קיבל התובע פדיון חופשה
עבור 8.3 ימים נוספים, ובסך הכל קיבל התובע פדיון עבור 30.3 ימי חופשה בתשלום.
מכאן, כי יתרת הנתבעת נותרה חייבת לתובע תשלום פדיון בגין 1.67 יום חופשה, בשווי 24 ₪ לשעה
x
8 שעות ליום
=
192 ₪ ליום
x
1.67 = 320 ש"ח.
לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מיום סיום העסקתו של התובע, 31.5.09 ועד לתשלום בפועל.

33.
דמי הבראה

על פי הוראות צו ההרחבה בדבר תשלום דמי הבראה, עובד זכאי לקצובת דמי הבראה אף לאחר סיומם של יחסי עבודה עבור תקופה של השנתיים שקדמו לסיום ההעסקה. היקף הזכאות מבחינת מספר הימים תיקבע על יסוד משך ההעסקה, ושיעור המשרה.
34.
בהתאם לצו ההרחבה זכאי התובע לחמישה ימי הבראה עבור שנת העבודה הראשונה, ושישה ימי הבראה עבור שנות העבודה השנייה והשלישית. עבור השנה הרביעית זכאי התובע לשבעה ימי הבראה, כל זאת באופן יחסי לשיעור המשרה בה הועסק.
35.
מכאן כי על כל תקופת עבודתו זכאי היה התובע לדמי הבראה כדלקמן:
בגין שנת העבודה הראשונה 4/06 – 3/07 – 0.4 ימי הבראה לחודש
x
7 חודשים = 2.9 ימים, בערך של 318 ש"ח ליום.
בגין שנת העבודה השנייה 4/07 – 3/08
- 6 ימים בערך של 318 ₪ ליום.
בגין שנת העבודה השלישית – 4/08 – 3/09
- 6 ימים בערך של 331 ₪ ליום.
בגין שנת העבודה הרביעית 0.58 ימי הבראה לחודש
x
2 חודשים = 1.16 ימים, בערך של 331 ₪ ליום.
ובסך הכל:
2,632 ₪ = 318 ש"ח


x
0.93 אחוזי משרה


x
8.9 ימים
2,204 ₪
=
331 ₪

x

0.93 אחוזי משרה
x

7.16 ימים
מכאן כי התובע
היה זכאי לאורך כל תקופת עבודתו לדמי הבראה בשיעור של 4,836 ₪.
36.
לתובע שולמו דמי הבראה כדלקמן:
במשכורת חודש אוגוסט 2007 – 1,004 ₪.
במשכורת חודש יולי 2008 – 1,856 ₪.
במסגרת גמר החשבון בחודש יולי 2009
- 657 ₪
סך הכל שולמו לתובע 3,517 ₪.
משכך נותרה יתרה לתשלום בסך 1,319 ₪.
37.
חישובי התובע בכתב התביעה בנוגע לזכאותו לדמי הבראה שגויים, שכן גם במקרה זה מתבססים החישובים על היקף משרה שגוי, ובחלקם גם על תעריף יומי שגוי.
38.
אמנם זכאותו של התובע לתבוע דמי הבראה מוגבלת לשנתיים לפני מועד סיום העסקתו, אולם במקרה שבפני
נו הנתבעת שילמה לתובע את עיקר הסכומים עבור שנות עבודתו הראשונות, ואילו בגמר החשבון שנערך עם סיום העסקתו לא שולמו ההפרשים המלאים. בנסיבות אלו מצאנו כי יש לזקוף את יתרת החוב בגין דמי הבראה לתקופת העסקתו האחרונה של התובע, ולחייב את הנתבעת בתשלום ההפרש המלא בסך 1,319 ₪. לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מיום סיום העסקתו של התובע, 31.5.09, ועד לתשלום בפועל.
39.
הפרשות לקרן פנסיה

התובע טוען כי לאורך כל תקופת העסקתו לא הופרשו עבורו כספים לקרן פנסיה, כמתחייב על פי הוראות צו ההרחבה וההסכם הקיבוצי בענף השמירה. התובע מציין כי הופרשו עבורו כספים על ידי המעסיק לביטוח מנהלים, ובכך הפרה הנתבעת את חובתה כלפיו. התובע טוען כי מדובר בזכות אשר מעולם לא ויתר עליה, ומכוח אופייה הקוגנטי גם לא היה בכוחו לוותר עליה. בגין רכיב זה תבע התובע 8,332 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית.

עוד תבע התובע בהקשר זה פיצוי עבור אבדן וותק פנסיוני מצטבר בסך 1,000 ₪ , ופיצוי בגין הפסד זיכוי במס הכנסה, בו נדון בהמשך בנפרד. התובע הוסיף ותבע כי בנוסף לכספי קרן הפנסיה תחויב הנתבעת לשחרר לטובתו את כל הכספים שנצברו על שמו בתכנית ביטוח המנהלים.
40.
הנתבעת טענה כי הפקידה עבור התובע את מלוא ההפרשות להן היה זכאי על פי דין לפוליסת ביטוח מנהלים במסלול הוני, אשר נבחרה על ידו, ומשכך אין יסוד לתביעתו בגין רכיב זה. הנתבעת הוסיפה כי טענותיו של התובע בעניין זה נגועות בחוסר תום לב מהותי שכן המעבר מקרן פנסיה לקרן הונית נעשה לבקשתו של התובע.
41.
הנתבעת הציגה מסמכים המלמדים כי התובע נפגש עם סוכן ביטוח של חברת מגדל, כבר ביום 19.6.07, ובחר להמיר את קרן הפנסיה למסלול הוני (נספח ג' לתצהירו של עמית תור מטעם הנתבעת).
42.
המסמכים שהוצגו בפני
נו מלמדים כי בתחילת תקופת ההעסקה, הנתבעת פתחה עבור התובע תכנית פנסיה מקיפה שנבחרה כברירת מחדל מפעלית. במהלך יוני 2007 נפגש התובע כאמור עם סוכן הביטוח של חברת מגדל וגילה דעתו כי ברצונו לעבור למסלול ביטוח הוני, ולא קצבתי. משכך הופקדו כספי המעסיק לתכנית ביטוח מנהלים ללא רכיב פנסיוני. בגין ביטוח זה הופרשו על ידי הנתבעת 5% משכרו של התובע לאורך תקופת העסקתו. לצורך עריכת ביטוח המנהלים המיר התובע
את הפנסיה המקיפה שנבחרה כברירת מחדל מפעלית, והעביר את כל הכספים ממנה אל פוליסת ביטוח
המנהלים ההונית.
43.
בפסיקה נקבע כי אי תשלום לקרן פנסיה מכוח הסכם קיבוצי או צו הרחבה מהווה הפרת הסכם המזכה את העובד בפיצוי בגובה הנזק שנגרם בגין אי ההפרשה (ראה: ע"ע (ארצי) 300360/98 נחום צמח נ' ש.א.ש קרל זינגר צפון, מיום 3.4.02).

ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף השמירה קבעו חובת הפרשה לקרן פנסיה עבור העובד. ההסכם הקיבוצי הכללי מיום 13.12.89 קובע כי שיעור ההפרשה של חלק המעסיק יעמוד על 6%. מכאן, כי קיימת חובה על הנתבעת להפריש לעובדיה 6% משכרם לקרן פנסיונית.
44.
בפסיקה נקבע זה מכבר כי החובה המוטלת בעניין זה על המעסיק היא מוחלטת, ואינה מושפעת מבקשות או ויתורים של העובד. ההוראה לפיה על המעסיק להפריש כספים לקרן פנסיה היא קוגנטית ואין בכוחו של העובד או המעסיק להתנות עליה (ראה: ע"ע (ארצי) ימית א. ביטחון (1988) בע"מ נ' אפרים, מיום 12.11.08).

בנסיבות אלו אין משמעות למסמכים המלמדים כי המעבר מקרן פנסיה לביטוח מנהלים נעשה על יסוד בקשה של העובד. משלא הופרשו כספים לקרן פנסיה, קמה חובה לפצות את העובד.
45.
יחד עם זאת, בית הדין הארצי נדרש בעבר לשאלה האם ביטוח מנהלים יכול להוות תחליף לחובת ביטוח פנסיוני מכוח הסכם קיבוצי. בע"ע(ארצי) 1123/02 אופנר נ' המרכז הרפואי "שערי צדק", פד"ע מ 225 (להלן: "פרשת אופנר"), חזר הנשיא דאז, סטיב אדלר, על הלכות קודמות שקבעו כי העובדה שביטוח המנהלים אינו בא במקום הביטוח הפנסיוני אין משמעה כי העובד זכאי לשניהם, והעובד חוייב להשיב את כספי ביטוח המנהלים שעמדו לזכותו.
בעניין זה סבורים אנו כי יש לתת משקל גם לתום הלב של העובד. במקרה כגון דא, ברור כי לא היה בכוונת הצדדים להיטיב את מצבו של העובד באמצעות ביטוח מנהלים הנוסף על זכותו לקרן פנסיה. אלא, לאחר שהנתבעת החלה להפריש עבור התובע כספים לקרן פנסיה, ביקש העובד לשנות את המסלול לביטוח מנהלים, תוך שהוא חתם כי הוא מבין את ההשלכות של שינוי זה ורוצה בהן. במקרה כזה , אין מקום לחייב את המעסיקה בתשלום כפול של ביטוח המנהלים ושל קרן פנסיה והתובע חייב בהשבת הכספים שהופרשו לקרו ההונית..
46.
לעניין סכום התביעה בגין רכיב זה, החישובים שערך התובע לעניין הזכאות לפיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה מתבססים על שכר פנסיוני גבוה מזה שקיבל התובע בפועל, תוך שהם מביאים בחשבון את כל התוספות ששולמו לתובע מלבד שכר היסוד, בהן תשלום עבור שעות נוספות, חגים, שעות שבת וכד'.
47.
מתלושי השכר של התובע בשנים עשר החודשים האחרונים לעבודתו עולה כי שכר היסוד הממוצע שקיבל עמד על 3,720 ₪. סכום זה תואם את השכר המבוטח שמופיע במסמכים של חברת הביטוח שצורפו כאמור כנספח ג' לתצהיר הנתבעת.

משכך, השכר הפנסיוני של התובע עומד על 3,720 ₪.

ערכם של 6% מתוך השכר הפנסיוני של התובע הוא 223 ₪.

התובע עבד אצל הנתבעת 33 חודשים
x
223 ₪ = 7,365 ₪.

עבור התובע הופרשו כספים לביטוח מנהלים בשיעור 5% מהשכר. נספח ו' לכתב התביעה מלמד כי הכספים שנצברו לזכות העובד מהפרשות המעסיק הם 3,507 ₪.
מכאן כי נזקו של התובע בגין אי ההפרשה לקרן פנסיה הינו בגובה ההפרש – 3,858₪.

בנסיבות אלו תעביר הנתבעת את הזכויות בקופת ביטוח המנהלים לידי התובע.
48.
פיצוי בגין הפסד זיכוי
במס הכנסה

לטענת התובע אילו הופקדו הכספים במועד בקרן הפנסיה היה התובע
זכאי לזיכוי ממס בשיעור 35% מסכום ההפקדה השנתי, ולפיכך הוא זכאי לפיצוי בגין נזק זה.

אין בידינו לקבל את טענות התובע בעניין זה. נושאים אלו הם עניין להתדיינות בין התובע לבין רשויות המס. בהתחשב בנתונים הייחודיים של התובע, בהם העובדה כי התובע תושב העיר אילת שם נהנים התושבים ממילא מהטבות והקלות בתחום המיסוי, והעובדה שהכספים הופקדו לביטוח מנהלים אשר גם במסגרתו ישנם הסדרים מיסויים שונים.
משכך תביעת התובע לפיצוי בגין הפסד זיכוי ממס נדחית.
49.
תוספת ותק

התובע טוען כי על פי הוראות צו ההרחבה בענף השמירה קמה לתובע זכאות לתוספת ותק מידי הנתבעת.

התובע מבקש להסתמך על מכתב מראש המחלקה לכלכלה ולחברה בהסתדרות החדשה מיום 18.3.08, אותו צרף לתצהירו, ולערוך את תחשיב זכאותו של התובע בהתאם לאמור שם.
50.
לטענת הנתבעת אין כיום ערך כספי לתוספת ותק אשר שיעורה נקבע בלירות. עוד טוענת הנתבעת כי ההסדר של תוספת ותק "נבלע" בהסכמי הכנסת מינימום וחוק שכר מינימום החלים כיום, ועל כן אין להעתר לתביעה.

לחילופין טוענת הנתבעת כי ככל שתתקבל טענת התובע בדבר זכאות לתוספת ותק יש לחשבה בהתאם לתעריף של 8 אגורות ליום, כפי שנקבע בפסק דינו של הש' ארמון בע"ב(נצ') 2271/07 אלכסנדר קלמיקוב נ' גשש (ז.א.) בע"מ, מיום 30.11.08.
51.
סבורים אנו כי דין טענת התובע בעניין זה להידחות משני טעמים. האחד, לא הוצגו בפני
נו נתונים המאפשרים שיערוך הולם של ההוראה לתוספת ותק בלירות למציאות של ימינו.
דומה כי השערוך יביא לתוצאה זניחה ביותר. החישובים שהציג בפני
נו התובע לא נתמכו בהסברים מתאימים, ועל כן אין בידינו לאמצם.

שנית, סבורים אנו כי ההסדרים המאוחרים יותר בדבר שכר מינימום לעובד כוללים בתוכם את התוספות שנהגו בעבר על מנת להביא את שכרם של העובדים למינימום הגיוני. גם במידה ונטען כי תוספת הוותק נועדה להתווסף אל שכר המינימום, הרי שהתובע בענייננו השתכר בחלק ניכר משעות עבודתו שכר גבוה משכר מינימום, וגם מטעם זה הדבר אינו רלבנטי.

לא מצאנו גם במסמך שצורף לסיכומי התובע
כדי לבסס תביעתו .מדובר בנוהל של החשב הכללי במשרד האוצר,המתייחס לחובות המוטלות על חברות ניקיון ושמירה המתקשרות עם המדינה.לפי נוהל זה תוספת הוותק עומדת על 29 אגורות.מעמדו של נוהל זה חל בראש ובראשונה במערכת היחסים שבין המדינה לספקיה. ככל שמדובר בזכויות קוגנטיות ,הן גם נחלת התובע. בכל הקשור לתוספת הוותק, מדובר בפרשנות ההסכם שאין לה תוקף מחייב לענייננו גם בשל כך שלא נטען כי מדובר בהתקשרות של הנתבעת עם המדינה או אורגניה .כמו כן ,יש לזכור כי תוספת הותק מתייחסת למי שמקבל שכר מינימום,כאשר התובע קיבל במרבית שעות עבודתו שכר גבוה מכך.
על כן התביעה בראש זה נדחית.
52.
פיצויי פיטורים
אין מחלוקת בין הצדדים
כי התובע זכאי לפיצויי פיטורים בגין סיום יחסי העבודה.
התובע קיבל במסגרת גמר החשבון שנערך בחודש 7/09 פיצויים
בסך 8,037 ₪.
התובע טוען כי הנתבעת חבה הפרשי פיצויי פיטורים בסך 12,223 ₪. חישוביו של התובע נעשו על יסוד שכר חודשי ממוצע בגובה
4,715 ₪.
בפרק
העוסק באי הפרשת כספים לקרן פנסיה כבר שנינו כי שכרו הממוצע של התובע היה 3,720 ₪. שכר זה מביא בחשבון את רכיבי השכר הקבועים, ללא תוספות אשר בגינן לא משתלמים הן הפרשות לקרן פנסיה והן פיצויי פיטורים.

על כן,
בגין כל תקופת עבודתו, 33 חודשים, זכאי היה התובע לפיצויי פיטורים בשיעור של
10,230 ₪.
התובע קיבל במסגרת גמר חשבון 8,037 ₪.
נוסף על כך התובע אישר כי בקרן הפנסיה שנפתחה לתובע בתחילת עבודתו נצברו לזכותו סכום נוסף בסך 671 ₪
בגין פיצויי פיטורים.
משכך, יתרת חובה של הנתבעת לתובע בגין פיצויי פיטורים הינה 1,522 ₪.

53.
סיכום

סוף דבר, התביעה מתקבלת באופן חלקי. הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים שלהלן:

חופשה שנתית –
320 ₪.

דמי הבראה –
1,319 ₪.

פיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה –
3,858 ₪.

הפרשי
פיצוי פיטורים – 1,522 ₪.

לכל הסכומים הללו יתווספו הפרשי ריבית והצמדה מיום סיום עבודתו של התובע, 31.5.09 עד ליום תשלומם בפועל.
עוד תעביר הנתבעת לתובע את הזכויות בקופת ביטוח המנהלים .
לא מצאנו מקום לחייב הנתבעת בפיצויי הלנה בגין תשלום גמר החשבון באיחור,שעה שמרבית המרכיבים בגמר החשבון אינם נושאים פיצויי הלנה. לגבי פיצויי הפיטורים, משהיתה מחלוקת אמיתית לגבי תקופת העבודה ופועל יוצא שלה גם אופן החישוב – הרי שאין מקום לחייב בפיצויי הלנת פיצויי פיטורים.

54.
משמרבית רכיבי התביעה נדחו, וחלקם האחר התקבל באופן מוגבל וחלקי אין צו להוצאות.
ניתן היום,
כ"א אב תשע"א, 21 אוגוסט
2011, בהעדר הצדדים.






נציג עובדים- משה אזולאי

נציג מעבידים- אלי מזרחי

אילן סופר

, שופט











סע בית דין אזורי לעבודה 33749-02/10 סרגיי עטרון נ' חברת השמירה בע"מ (פורסם ב-ֽ 21/08/2011)