פסקי דין על חזקיה ניאזוב

05/10 תד 92-     12/06/2011




תד 92-05/10 מדינת ישראל נ' חזקיה ניאזוב





בפני
כב' השופטת נועה פראג לבוא

מדינת ישראל
ע"י ב" עו"ד חריטון

מאשימה

נגד
חזקיה ניאזוב
– בעצמו ע"י ב"כ עו"ד לויתן

נאשם/ת
<#2#>
<#3#>
הכרעת דין

נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של אי ציות לתמרור ב-37 עבירה לפי תקנה 64(ד) לתקנות התעבורה, ונהיגה בקלות ראש, עבירה לפי תקנה 62(2) לתקנות התעבורה תשכ"א-1961.
לשתי הוראות חיקוק אלו הוספה הוראת סעיף 38(3) לפקודת התעבורה, שעניינה גרם תאונת דרכים, בה נחבל אדם חבלה של ממש וניזוק רכוש.

להלן בתמצית עובדות כתב האישום:

ביום 06.09.09 בשעה 11:40 או בסמוך לכך, נהג הנאשם ברח' ורדיאל בתל אביב מכיוון מזרח למערב , והתקרב לצומת עם רח' עבאס.

ברח' ורדיאל בכיוון נסיעת הנאשם, מימין, מוצב תמרור ב- 37.

אותה שעה רכב משה קליין ( להלן: "המעורב") באופניו ברח' עבאס, משמאל לימין כיוון נסיעת הנאשם.

הנאשם נכנס לצומת, מבלי שנתן דעתו לדרך שלפניו, לא נתן זכות קדימה לרכב המעורב, חסם דרכו והתנגש בו.
כתוצאה מהתאונה נחבל המעורב חבלה של ממש, ורכב הנאשם ניזוק.

בישיבת ההקראה, השיב ב"כ הנאשם לאשמה כדלהלן: "אנו כופרים באחריות בלבד. המעורב רוכב האופניים נסע נגד כיוון התנועה, הוא נסע כך לאורך 4,5 צמתים. אנו טוענים כי מבחינת האחריות אנו לא אחראיים במקרה הזה".

להוכחת האשמות, המיוחסות לנאשם, העידה התביעה את המעורב ואת בוחן התנועה.

אין חולק, כי בכיוון נסיעת הנאשם מוצב תמרור ב-37. אין חולק כי התרחשה תאונה, שהנאשם מודה בתוצאותיה.
השאלה השנויה במחלוקת הינה שאלת האחריות לתאונה.

לאחר ששמעתי הראיות, ובחנתי סיכומי הצדדים, הגעתי למסקנות הבאות:

האחריות לתאונה רובצת לפתחו של הנאשם. התמרור בכיוון נסיעתו מורה על חובתו לעצור, ולתת זכות קדימה לרכב המגיע אל הצומת.

הזכות לדרך למעורב. תקנה 64(א)(ד) שני יסודות לה. החובה לעצור והחובה לתת זכות קדימה. אין די בעצירה.

התרחשות תאונה בצומת, בה מוצב תמרור ב-37, הינה בבחינת "הדבר מדבר בעד עצמו". לו ניתנה זכות הקדימה, לא הייתה מתרחשת תאונה.

עת/1, המעורב מתאר:"נסעתי בשכונת התקווה מדרום לצפון ברחוב עבאס...ראיתי רכב שעומד בעצור, רכב לבן, החלטתי לחצות את המעבר. באמצע המעבר הוא התחיל לנסוע והעיף אותי...אני רכבתי על המדרכה עם האופניים" (עמ' 2 שורות 9-12).

עת/2, בוחן התנועה, מציין בדו"ח הבוחן כי לנאשם שדה ראיה למרחק של 30 מטר. הנזקים מצביעים על כיוון נסיעת האופניים, משמאל לימין רכב המזדה. הבוחן מוסיף בעדותו כי מהנזקים ברכב הנאשם ניתן לראות כי המעורב היה בתנועה בזמן התרחשות התאונה.

הנאשם העיד להגנתו. הוא עצר: "אני עצרתי בעצור...אני כל הזמן מסתכל ימינה ושמאלה ואין רכב, אפילו שאין כניסה אני מסתכל, אני נסעתי לאט, והוא בא עם האופניים. הוא רכב בכביש. אני לא ראיתי אותו...אני הסתכלתי לראות אם יש רכב ולא היה שום דבר, פתאום הוא בא מהאמצע" (עמ' 4 שורות 29-32).

בהודעתו במשטרה (ת/1) אומר הנאשם: "אני עצרתי בתמרור "עצור", הסתכלתי ימינה ושמאלה, ונסעתי, ובצומת רוכב אופניים פגע בי. אופניים הגיע משמאל לימין שלי, רוכב אופניים נסע ברחוב עבאס נגד כיוון התנועה באין כניסה...רוכב האופניים נסע באמצע הכביש באין כניסה".
הנאשם אינו יכול לומר, כיצד לא הבחין ברוכב האופניים. הנאשם מודה שהבחין לראשונה במעורב רק בעת ההתנגשות.

אשם תורם.
המעורב העיד, כי רכב על אופניו על המדרכה. הרכיבה על המדרכה אסורה.
תקנה 129 (א) לתקנות התעבורה התשכ"א – 1961 קובע:
"לא ירכב אדם על אופניים על מדרכה או על חלק מהדרך המיועד להולכי רגל בלבד; אולם מותר להולך רגל להסיע אופניים על המדרכה אם אין בכך הפרעה להולכי רגל".

הנאשם העיד, כי המעורב רכב על אופניו באמצע הכביש. אין חולק, כי מדובר בכביש חד סטרי, בו מוצב תמרור ב-2, שמשמעותו "אין כניסה".
במכונית הנאשם נוסעת, אחותו, שלא העידה להגנתו, וההלכה היא, שעדותה לא תוכל לסייע לו.

מבלי שאכריע במחלוקת לעניין הרכיבה על המדרכה או בכביש, הרי שמדובר ברשלנות תורמת. המעורב עבר באופן רכיבתו על החוק.

מבחן הצפיות וניתוק הקשר הסיבתי.

כבוד השופט קדמי בספרו "על הדין בפלילים", חלק שלישי, בעמוד ,1211 קובע תוך כדי ציטוט הפסיקה ע"פ 478/72: "הלכה פסוקה היא של"רשלנות תורמת של הקורבן אין השלכה לעניין אחריות הנאשם במישור הפלילי ואין היא מהווה 'הגנה' מפני הרשעה" עם זאת, מטבע הדברים, שרשלנות תורמת תשמש גורם שיילקח בחשבון במסגרת השיקולים לעניין גזר הדין.
צפיות טכנית-
התאונה אירעה לאחר שהנאשם עצר בתמרור ה"עצור". המעורב מאשר זאת. המעורב המשיך ברכיבה לאחר שהבחין, בנאשם עוצר במצוות התמרור.
האם הנאשם אמור לצפות רוכב אופניים על המדרכה?. האם הנאשם אמור לצפות רוכב אופניים או רכב, הנע בניגוד לאיסור הכניסה?.
התשובה חיובית. הנאשם עצמו מודע לחובתו. הנאשם אומר: " "אני עצרתי בעצור...אני כל הזמן מסתכל ימינה ושמאלה ואין רכב, אפילו שאין כניסה אני מסתכל, אני נסעתי לאט, והוא בא עם האופניים. הוא רכב בכביש. אני לא ראיתי אותו...אני הסתכלתי לראות אם יש רכב ולא היה שום דבר, פתאום הוא בא מהאמצע" (עמ' 4 שורות 29-32).
הנאשם הוא זה, שטוען ועומד על דעתו, שהרוכב, רכב על אופניו בכביש.

הנאשם אמור לצפות לרוכב אופניים על המדרכה. המציאות בימינו מלמדת זאת.

צפיות נורמטיבית-
כעיקרון מקום בו ישנה צפיות טכנית, ישנה צפיות נורמטיבית, אלא אם כן ישנם שיקולים שבמדיניות שלא להטיל אחריות.

המבחן לכך הינו סבירות הסיכון שגרם לו המזיק – רק בגין סיכון בלתי סביר תוטל אחריות בגין הנזק. כדי לאמוד את סבירותו של הסיכון נקבעו בפסיקה קריטריונים של: מידת הסכנה, הקושי למונעה ועלות המניעה והאינטרס הציבורי שבמתן השירות על-אף סכנתו.

בע"א 3124/90 מאיר סבג נ' דוד אמסלם, פ"ד מט(1) 102, 108, קבעה כב' השופט ד' דורנר:

"סבירות הסיכון נקבעת גם בהתחשב באמצעים הדרושים למניעתו, וסיכון שקל למנוע אותו יטיל על יוצר הסיכון את החובה לנקוט את אמצעי הזהירות המתאימים גם אם הסיכון כשלעצמו אינו חמור".

האשם התורם אינו מנתק את הקשר הסיבתי.

בכיוון נסיעת הנאשם מוצב תמרור ב-37 . המשמעות שעליו לעצור ולתת זכות קדימה לרכב אחר המגיע אל הצומת. הנאשם מודע לחובתו זו. הנאשם מודע לחובתו להתבונן לשני כיווני הנסיעה, חרף היות הדרך חד סיטרית. הנאשם אמור להיות מודע לתופעה הרווחת של רוכבי אופניים על המדרכה.
לנאשם שדה ראייה של 30 מטר. הנאשם אמור היה להבחין ברוכב. הנאשם היה יכול להבחין ברוכב. (ת/3. לוח תצלומים. ת/6. דו"ח הבוחן).
הנאשם הודה בתוצאות התאונה. תוצאות התאונה הוכחו. המעורב תיאר הפגיעה, והוגשה תעודה רפואית. ת/1.

לא נותר לי אלא להרשיע הנאשם בעבירות, המיוחסות לו בכתב האישום.

<#4#>

ניתנה והודעה היום י' סיון תשע"א, 12/06/2011 במעמד הנוכחים.
נועה פראג לבוא
, שופטת
גזר דין

הנאשם הורשע לאחר שמיעת הראיות בעבירות של אי ציות לתמרור ב-37 עבירה לפי תקנה 64(ד) לתקנות התעבורה, ונהיגה בקלות ראש, עבירה לפי תקנה 62(2) לתקנות התעבורה תשכ"א-1961.
לשתי הוראות חיקוק אלו הוספה הוראת סעיף 38(3) לפקודת התעבורה, שעניינה גרם תאונת דרכים, בה נחבל אדם חבלה של ממש וניזוק רכוש.

הנאשם נוהג משנת 91' בעברו 5 הרשעות קודמות מכל הסוגים.
עברו של הנאשם אינו מכביד כלל ועיקר.

התובעת עותרת לעונש של פסילה בפועל, פסילה על תנאי וקנס.

מנגד, מבקש ב"כ הנאשם התחשבות ביהמ"ש בכך שרשלנותו של המעורב רבה.
אכן, רשלנותו של המעורב הינה רשלנות רבתי.
המעורב במידה ורכב בכביש, רכב בניגוד לתמרור ב- 2. במידה ורכב על המדרכה רכב בניגוד לדין. אומנם, הקשר הסיבתי לא נותק, אך דומני, שהמעורב שנחבל חבלה של ממש בא על עונשו. הוא ראוי לעונש זה ועליו להודות לאל שלא שילם מחיר יקר יותר.
חרף החבלות של הממש, ובהתחשב ברשלנות התורמת, לא אגזור על הנאשם עונש של פסילה בפועל.
לאחר ששקלתי השיקולים כולם, אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים:

קנס בסך 1500 ש"ח או 15 ימי מאסר תמורתם.
הקנס ישולם ב- 3 תשלומים חודשים שווים ורצופים החל מיום 1.8.11.
במידה והקנס או שיעור משיעוריו לא ישולמו במועד, תעמוד היתרה לפרעון מיידי.

אני פוסלת את הנאשם מלקבל או מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של 3 חודשים, וזאת על תנאי למשך 3 שנים.

המזכירות תשלח שוברי תשלום לב"כ הנאשם.
זכות ערעור כחוק.

ניתנה והודעה היום י' סיון תשע"א, 12/06/2011 במעמד הנוכחים.
נועה פראג לבוא
, שופטת

הוקלד על ידי: לימור אסף
בית משפט השלום לתעבורה בתל אביב - יפו
ת"ד 92-05-10 מדינת ישראל
נ' ניאזוב
12 יוני 2011
6
6









תד בית משפט לתעבורה 92-05/10 מדינת ישראל נ' חזקיה ניאזוב (פורסם ב-ֽ 12/06/2011)