פסקי דין על גלית סובל | פסקי דין על שלמה סובל | פסקי דין על מעבדות ד"ר מלומד בע"מ

11797-06/10 א     02/08/2011




א 11797-06/10 גלית סובל, שלמה סובל נ' מעבדות ד"ר מלומד בע"מ








בית המשפט המחוזי בבאר שבע



ת"א 11797-06-10 מעבדות ד"ר מלומד בע"מ
נ' סובל ואח'






בפני

כב' השופטת
נחמה נצר


המבקשים
(נתבעים)

1.גלית סובל
2.שלמה סובל


נגד


המשיבה
(התובעת)

מעבדות ד"ר מלומד בע"מ



החלטה

רקע
המשיבה, התובעת 1 בהליך העיקרי, הינה חברה מובילה בתחום מוצרי הקוסמטיקה, אשר מניותיה מוחזקות על ידי דוד וציפורה מלומד (להלן - "בני הזוג מלומד") וזו אף מנוהלת על ידם.
במסגרת זו, מייצאת המשיבה מוצרי קוסמטיקה לשווקים שונים ברחבי אירופה, באמצעות חברת שיווק ומכירה.
המבקשים, בתם וחתנם של בני הזוג מלומד (להלן – "המבקשים"), הועסקו בחברה כאשר דוד מלומד היה אמון על תחומי מחקר, פיתוח וייצור, בעוד שחתנו, שלמה סובל
, היה אמון על ניהול ענייניה הפיננסיים והארגוניים של החברה.

ההליך בבית משפט זה החל עם הגשתה של תביעה מתוקנת, במסגרתה דרשו המשיבה ובני הזוג מלומד (להלן: "המשיבים"), לחייב המבקשים בתשלום סך של-17 מיליון ₪.
בכתב הטענות המתוקן, טענו המשיבים כי המבקשים גרמו, במעשה או במחדל לפגיעה בחברה ולגזילת עסקם של בני הזוג מלומד. המשיבה טענה, כי המבקשים עשו שימוש במכלול הסודות המקצועיים, אשר הובאו לידיעתם במהלך עבודתם בחברה, זאת לשם גזילתם, לשם גניבת הלקוח העיקרי והמרכזי של המשיבה ולשם הקמת עסק מתחרה – הכל מתוך מטרה להמיט אסון כלכלי על המשיבה ועל המשיבים.
לא מיותר לציין, כי להליך כאן, קדם הליך במסגרתו הגישה המשיבה תביעה לבית המשפט לענייני משפחה בירושלים (בשנת 2007), אליו נכרכה בקשה למתן סעדים זמניים, שנתינתם נתבקשה במעמד צד אחד. בעתירה הנזכרת, נתבקש בית המשפט להורות על מינוי כונס נכסים לשם חיפוש ותפיסת נכסים המוחזקים בידי המבקשים, עיכוב יציאתם של המבקשים מן הארץ וכן, עיקול זמני של נכסי המבקשים. בית המשפט לענייני משפחה
(הש' אלכסנדר רון), נעתר לבקשה למתן סעדים זמניים, כנגד הפקדת ערבון בסך של 50,000 ₪ במזומן וחתימת ערבות בלתי מוגבלת להבטחת נזקי המבקשים. עוד נקבע בהחלטה, כי תפיסת הנכסים תתבצע באחריותו האישית של ב"כ המשיבה, אשר יפקיד לצורך כך התחייבות אישית על סך 100,000 ₪.
הסעדים המבוקשים, ניתנו, כאמור, על ידי בית המשפט לענייני משפחה בירושלים ולימים, הועבר ההליך לבית המשפט לענייני משפחה בקרית גת, לאחר שנתקבלה טענת המבקשים, כי בשל מקום מגוריהם, בית המשפט בירושלים נעדר סמכות מקומית לדון בהליך.

אין חולק, כי בית המשפט בירושלים לא דן בבקשה לביטול הסעדים הזמניים ואף בית המשפט בקרית גת, סבר כי אין מקום לקיים הדיון האמור בפני
ו, מחמת היותו חסר סמכות עניינית לדון בהליך.
הנה כי כן, הגם שהסעדים הזמניים ניתנו על פי החלטה מיום 26.07.07, אך בהליך שבפני
י ניתן היה לדון בבקשה לביטול הסעדים הזמניים, כאשר בין לבין, הוצרכו שני בתי משפט לענייני משפחה להידרש להליך ולאחר מכן, בית המשפט המחוזי בבאר-שבע - במסגרת ערעור שהוגש על החלטת השופטת אשקלוני - שקבעה כי בית המשפט לענייני משפחה חסר סמכות שיפוט לדון בתובענה. ערעור שנדחה.

מכל מקום, ביום 07.06.10, הובא ההליך לפתחו של בית משפט זה, כאשר הסעדים הזמניים, כפי שניתנו ע"י בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, עודם בתוקף.
בדיון שהתקיים בפני
י ביום 07.11.10, בבקשה לביטול הסעדים הזמניים
ומנגד, בבקשה "המתוקנת" לעניין הסעדים הזמניים, מצאתי לנכון להורות על ביטול הסעדים הזמניים שניתנו, בשעתו, ע"י בית המשפט לענייני משפחה בירושלים ובמקביל, הוריתי על עיקול זמני ביחס לשני נכסים של המבקשים, תוך שקבעתי כי בקשת המבקשים לביטולם של העיקולים הללו, תידון בפני
י במועד מאוחר, זאת על רקע רצונם של המבקשים לחקור את רואה החשבון שטיינברג, אשר חוות דעתו שימשה כראיה לכאורה לביסוס בקשת המשיבה למתן סעדים זמניים.

לימים, טרם הדיון בבקשה לביטול עיקולים, עתרה המשיבה להתיר לה להגיש חוות דעת משלימה מטעם רואה החשבון שטיינברג, כאשר ע"פ הבקשה, ניתן היה להניח, כי חוות דעת משלימה זו, תשמש את המשיבה אף לצורך הצדקת זכאותה לסעדים זמניים.
לאחר עיון בבקשה האמורה ובתגובת המבקשים, סברתי כי ההשלמה המבוקשת עשויה להיחשב כ"תיקון" שהלכה למעשה משמעותו הינה, כי חוות הדעת המקורית, אין בה עוד משום הוכחה לכאורה לביסוס זכותה של המשיבה לסעדים זמניים.
מטעם זה לא ראיתי הצדקה להותיר הסעדים הזמניים, ולו במתכונת הצרה עליה הוריתי בהחלטתי מיום 07.11.10. משכך, ראיתי לנכון להורות כי העיקולים הזמניים מושא החלטתי הנזכרת – בטלים (החלטה מיום 21.12.10).
בעקבות ביטול העיקולים הזמניים ובשעה, שאין סעדים זמניים תקפים, עתרו המבקשים לחילוט העירבון שהפקידה המשיבה, במסגרת עתירתה המקורית למתן סעדים זמניים (על פי החלטת בית המשפט לענייני משפחה מיום 26.07.07).

טענות המבקשים

המבקשים סבורים, כי הואיל ובהחלטתי מיום 07.11.10, קבעתי בטלותם של הסעדים הזמניים, מחמת הינתנם על ידי בית משפט חסר סמכות עניינית ובשעה שבית המשפט לענייני משפחה בירושלים אף קיבל טענתם כי הינו חסר סמכות שיפוט מקומית לדון בהליך, כי אז הגשת בקשה לסעדים זמניים לבית המשפט לענייני משפחה בירושלים, עולה כדי בקשה אשר איננה סבירה, על פי האמור בתקנה 371 לתקנות סדר הדין האזרחי.

בנוסף טוענים המבקשים, כי הסעדים הזמניים הסבו להם נזקים עצומים והוצאות רבות ובתוך כך, השחרת פניהם בציבור ובמקום מגוריהם, זאת לצד שלילת יכולתם לצאת את הארץ למשך חודשים ארוכים בנוסף, כי עד עצם היום הזה הם לא זכו לקבל חזרה לידיהם את מלוא התפוסים שהוצאו מחזקתם. לשיטת המבקשים, מחדלי המשיבה - כפי שבאו לידי ביטוי בכשלים המשפטיים ואף באופן ביצוע התפיסה – גררו אותם להוצאות משפטיות כבדות, אשר בוודאי עולות על 50,000 ₪.

המבקשים מציינים, כי נוכח חוסר הבהירות ששרר, עד לפני זמן מה, בשאלת הסמכות העניינית, הם נמנעו מלהגיש תביעה כנגד המשיבה ובא כוחה וכנגד מבצעי התפיסה ו/או כנגד משטרת ישראל,
אשר ע"פ הנטען, פעלו באופן בלתי חוקי, שלא לדבר על גוון פלילי וכל שכן, בניגוד מוחלט לתקנות ולהוראות בדבר אופן ביצוע תפיסה ואולם עתה, משהובררה שאלת הסמכות, בכוונתם, כבר בזמן הקרוב, להגיש תביעה לפיצוי בגין כל נזקיהם המתוארים.

המבקשים מוסיפים וטוענים, כי אי סבירותן של הבקשות למתן סעדים זמניים, באה לידי ביטוי בעובדה, כי ב"כ המשיבה הוא זה שמונה כתופס נכסים, זאת בניגוד גמור לתקנה 387(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, שלא לדבר על כך, כי הבקשות למתן סעדים זמניים הוגשו לבית משפט נעדר סמכות מקומית ועניינית ולא בהזדמנות אחת, כי אם ב-2 הזדמנויות שונות, וכי גם ב"גלגולה האחרון" של התביעה, הרי שזו כללה סעדים המצויים בסמכותו הייחודית של בית הדין לענייני עבודה.
עוד נטען, כי הבקשות לסעדים זמניים התבססו על הצהרות שקריות והצהרות שווא של המשיבה.

טענות המשיבה

המשיבה, בתגובתה, טוענת כי המבקשים לא הציגו, ולו ראשית ראיה, בדבר הנזק שנגרם להם בשל הסעדים הזמניים שניתנו כנגדם. הן זה הנובע, לטענתם, מביצוע תפיסה באופן בלתי חוקי, כמו גם זה הנובע משלילת יכולתם לצאת את הארץ ואף זה, שמקורו באי החזרת התפוסים במלואם ובשלמותם, המוכחש כשלעצמו.
המשיבה סבורה, כי טענת המבקשים בדבר ביצוע צו התפיסה באופן בלתי חוקי, הינה מופרכת, על פניה, שגויה ואין בה שמץ של אמת. לשיטת המשיבה, אף אם תתקבל טענת המבקשים, כי אז נכון יהיה לומר שהנזקים נגרמו, אם בכלל, שלא "עקב מתן הצו", אלא דווקא עקב ביצועו וכי אופן ביצועו של הצו אינו משליך, כלל ועיקר, על מתן הצו, כשלעצמו.

המשיבה מוסיפה וטוענת, כי יושם אל לב שצו עיכוב יציאתם מן הארץ של המבקשים עמד בתוקפו בין 26.07.07 ועד 25.07.08 בלבד. שלא לדבר על כך, כי על פני תקופה זו, ניסו המבקשים, בכל מאודם, לדחות מועדי הדיון וכי רק ביום 23.09.07 הגישו, לראשונה, בקשה לביטול צו עיכוב היציאה מן הארץ.

באופן דומה, טוענת המשיבה גם ביחס לטענה בדבר אי השבת מלוא התפוסים, שכן רק ביום 05.03.09, פעלו המבקשים לראשונה, לעורר בקשה להעתקת קבצי המחשב שנתפסו וזאת, על אף שעוד בדיון הראשון, מיום 31.7.07, ניתנה בידיהם זכות זו. יתרה מכך, המשיבה טוענת כי התפוסים טרם הוחזרו למבקשים, הואיל ואלה מצויים, מזה זמן רב, בידי משטרת ישראל וממילא הם אינם מצויים בשליטתה או בחזקתה של המשיבה.

לשיטת המשיבה, בנסיבות בהן לא הציגו המבקשים, ולו בדל ראיה, להוכחת נזקיהם הנטענים, לא קמה להם הזכות האמורה בתקנה 371 לתקנות סדר הדין האזרחי. המשיבה מוסיפה וטוענת בעניין "העדר הסבירות", כפי הנקוב בתקנה 371, כי אף יסוד זה לא הוכח ע"י המבקשים, שכן העובדה שהסעדים הזמניים בוטלו, היא כשלעצמה, לא די בה כדי להצביע על חוסר סבירות. כמו כן, טוענת המשיבה, כי המבקשים מערבים בין הבקשות למתן סעדים זמניים, לבין טענות אשר נדונו בפני
ערכאות מוסמכות והוכרעו. לשיטת המשיבה, המבקשים הם שגרמו לשיהוי הרב בקיום דיון באשר לסעדים הזמניים.

תשובת המבקשים לתגובת המשיבה

המבקשים סבורים כי המשיבה מתחמקת, ובאופן עקבי, מליתן מענה לטענות מוצדקות המושמעות כלפיה, ובכלל זה: ההוצאות הרבות שנגרמו למבקשים כתוצאה מהסעדים הזמניים; החלטות שניתנו בערכאות משפטיות שונות, אשר קבעו כי הסעדים הזמניים ניתנו על ידי בית משפט חסר סמכות שיפוט מקומית ועניינית; קביעתו של בית משפט זה, כי הסעדים הזמניים - בטלים; העובדה כי בא כוחה של המשיבה הודה שפרץ שלא כדין, למחשבים שנטל מביתם של המבקשים; העובדה כי התביעה בגינה ניתנו הסעדים הזמניים "עברה מהעולם", נוכח עירוב עילות וסעדים הנתונים לסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה, לצד סירובה העיקש של המשיבה להמציא מסמכים, המבססים את חוות דעתו של רוה"ח שטיינברג.
המבקשים סבורים, כי העדר התייחסות מצד המשיבה לטענות אלו מלמד כי המשיבה יודעת היטב כי הצדק עם המבקשים.

דיון

המקור הנורמטיבי לסמכותו של בית המשפט להורות על חילוט עירבון, מצוי
בהוראת תקנה 371 לתקנות סדר הדין האזרחי, כדלקמן:

"פקע הצו הזמני, יהיה בית המשפט הדן בתובענה רשאי, לאחר שנתן לצדדים הנוגעים בדבר הזדמנות להשמיע את טענותיהם, להורות על חילוט העירבון, כולו או מקצתו, בין לפני מתן פסק הדין ובין לאחריו, לטובת מי שאיליו מופנה הצו, אם ראה כי נגרמו לו נזק או הוצאות עקב מתן הצו, וכי הבקשה לא הייתה סבירה בנסיבות העניין, חילוט העירבון אינו מותנה בהוכחת גובה הנזק שנגרם."

אין ספק כי תנאי סף לחילוט עירבון, הינם תנאים מצטברים, המחייבים הוכחה כי אכן נגרמו הוצאות לזה שהצו ניתן נגדו וכן, כי הבקשה למתן צו זמני היתה בלתי סבירה בנסיבות העניין.

בסיפא קובעת התקנה, כי חילוט עירבון איננו מותנה בהוכחת גובה הנזק שנגרם, להבדיל מעצם קיומו.

בית המשפט העליון שב והדגיש הצורך בהוכחת קיומו של נזק, ואין לי אלא להפנות לפסקי הדין
שאוזכרו מטעם המשיבה ובעיקר, רע"א 6448/01 חיר נ' לידאי [ פורסם במאגר נבו] (ניתן ביום 09.02.03) וכן רע"א 98/03 מפעלי גדנסקי בע"מ נ' ברום תעשיות טקסטיל (1993) בע"מ, פ"ד נז(3) 727 (להלן: "עניין מפעלי גדנסקי")).
יצויין, כי בפסקי דין אלה, הגדיל בית המשפט העליון וקבע, כי לא זו בלבד שהמבקש נדרש להוכיח קיומו של נזק, אלא הוא אף נדרש להביא מידה מינימאלית של ראיות, גם בנוגע לגובה הנזק הנטען.

על דרישת הוכחתו, ולו באופן לכאורי, של נזק, ניתן ללמוד אף מדברי ההסבר לתקנות סדר הדין האזרחי (תיקון מס' 6) בקובעם כי:

"התקנות אינן מאפשרות לחלט עירבון מבלי שנגרם כל נזק, שהרי משמעות הדבר הינה ענישת התובע במסווה של פיצויים. יחד עם זאת, על מנת למנוע התארכות וסרבול ההליך ולהבטיח את יעילות ההרתעה והגביה המהירה, נקבע כי חילוט העירבון לא יהיה מותנה בהוכחת גובה הנזק".

הנה כי כן, על המבקש לחלט עירבון לפי תקנה 371, להציג ראיות והוכחות, המבססות קיומו של נזק, להבדיל משיעורו, אם כי גם לעניין שיעורו, נראה כי שומה על מבקש החילוט, להציג ולו מעט מראיותיו בעניין זה.

לצד פרשנות של התקנה, ראוי אף לתת הדעת להשלכותיה של סמכות זו, שהרי המדובר בשלילת קניינו של מבקש הסעד, שלילה שהינה דרסטית ומשמעותית, בשל היותה מפקיעה כספים המוקנים למבקש העיקול והקנייתם לזה שכלפיו ניתן הצו, לעיתים עוד בטרם נשמעו ראיות ואף טרם שניתן

פסק דין
בתובענה.

חילוט העירבון נתון לשיקול דעתו של בית המשפט ואינו מתחייב באופן אוטומטי, במיוחד נוכח קיצוניותו, ויש להקפיד כי לא יינתן כסעד שבשגרה. (ר' עניין מפעלי גדנסקי; רע"א 4344/09 פומוקול בע"מ נ'
warner/chappell music group (uk) ltd
[פורסם במאגר נבו] (ניתן ביום 15.02.10).

בבקשה שבפני
י, טענו אמנם המבקשים לקיומם של נזקים, כעולה מסעיפים 5,6 ו-8 לתצהיר שצורף לבקשה ואף ממכתב שנשלח לב"כ המשיבה, אלא שהמבקשים לא הציגו, ולו בדל של ראיה, לתמוך טענתם באשר לנזק שנגרם להם כתוצאה מהעיקול.
תצהירו של מר שלמה סובול, הינו כללי וכוללני ואינו מבסס קשר סיבתי, כדרישת מתקין התקנה, בין העיקולים ושאר הצווים שניתנו במסגרת הסעדים הזמניים לבין הנזק הנטען. כך למשל, המבקש מפרט בסעיף 5 לתצהירו, אודות הליך התפיסה, כאשר לשיטתו, מי שנטל חלק בתפיסה היה "שוטר שלא בתפקיד, אשר קיבל שוחד בגין השתתפותו בהליך, אשר איים ותקף את המבקשים, פרץ לתפוסים בניגוד לדין ופרסם את תוכנם, תוך הפצת לשון הרע כנגד המבקשים ופגיעה בפרטיותם, עד שנאלצו לעזוב את מקום מגוריהם ועוד כהנא וכהנא". בסעיף 8 לתצהירו, מפרט המבקש כי למעשה עד עצם היום הזה "לא קיבלו המבקשים לידם את מלוא החומרים ו/או ההעתקים שנתפסו בביתם לפני כ-3.5 שנים – עובדה שגרמה וגורמת למבקשים נזקים כבדים ביותר." ועוד, בסעיף 29 לתצהירו מציין המבקש, כי "המשיבה הצהירה בפני
כב' השופט רון, עובר למתן הצווים, כי "ידוע לה על כך שהמבקשים עומדים לצאת את הארץ" ,כאשר הצהרה זו הייתה הצהרת שקר ולא התבססה על דבר".
בכל הכבוד, המדובר בטענות עובדתיות, קשות וחמורות, שנטענו בעלמא ומבלי שניתן למצוא להן כל תימוכין, בדמות מסמכים ואסמכתאות, כמצוות המחוקק.
לא זאת אף זו אלא, שהמבקשים לא עמדו בדרישת הפסיקתיות, להציג כמות מינימאלית של ראיות בדבר גובה הנזק לו הם טוענים ובוודאי, שלא ניתן לראות במכתב ההתראה, אשר נשלח לב"כ המשיבה, משום ראיה מינימאלית לקיומו וכל שכן, גובהו של הנזק הנטען.

משכשלו המבקשים להעמיד תשתית ראייתית ראויה, ולו מינימאלית, לביסוס טענותיהם לקיומו של נזק, כנטען, אין הם רשאים להישמע בטענה כי התקיימו מלוא התנאים המנויים בתקנה 371 והמצדיקים חילוט עירבון.

אוסיף ואציין, כי חילוט עירבון נתון תמיד לשיקול דעתו של בית המשפט, בהתחשב בנסיבות העניין.

אף אם בהחלטתי מיום 07.11.10 קבעתי כי ההחלטה ליתן סעדים זמניים ניתנה בחוסר סמכות, ויש אף להניח כי ניתן היה להסתפק בסעדים פחות פוגעניים, ואף אם דבק רבב בהתנהלות המשיבה עד כדי הצדקת ביטולו של הסעד הזמני – אין בכך כדי להשלים את החסר שנוצר בכך שהמבקשים לא הציגו, לא בתצהיר ולא בבקשה שהגישו, כל ראיה שעשויה היתה לתמוך בטענתם כי בשל הסעדים הזמניים, נגרמו להם נזקים.

המבקשים הסתפקו בטיעון כי הצווים השונים גרמו להם נזקים, מבלי שטרחו להניח מסד נתונים, ולו ראשוני, להוכחת טענותיהם. שלא לדבר על כך, כי לא הציגו, ולו ראשית ראיה, לגובה הנזק שנגרם להם, מלבד ציון הטענה כי בגין תפיסת התפוסים, נגרם להם נזק בסכום של 750,000 ₪.

הרבה מעבר לדרוש אציין, כי הואיל והמבקשים טוענים לחילוט עירבון בשל נזקים שנגרמו להם, היה עליהם להתמודד, ולו באופן ראשוני, עם החובה החלה עליהם כניזוקים, להקטין את נזקם, בוודאי, בכל הקשור לנזק הנטען כתוצאה משלילת זכותם לצאת את הארץ.

עסקינן בצו עיכוב יציאה מן הארץ שניתן עוד ביום 26.7.07, בו בזמן שבקשת המבקשים לביטולו הוגשה לראשונה אך ביום 23.9.07, כאשר הדיון בבקשה, נדחה פעמים רבות, בהסכמה ואף, לעיתים, ביוזמת המבקשים. שלא לדבר על הנזק הנטען, שמקורו בתפיסת התפוסים, שהרי המבקשים פעלו, אך ביום 05.03.09, להגיש בקשה למתן צו להעתקת החפצים התפוסים, שעה שאלה נתפסו עוד במהלך חודש 07/2007.

כזכור, טענו המבקשים,
לפגיעה בשמם הטוב והצורך לנהל הליך משפטי, שעלותו יקרה. גם כאן, למעט אמירה כוללנית, לפיה ב"כ המשיבה פרסם את תוכן התפוסים והפיץ לשון הרע כנגד המבקשים ואף פגע בפרטיותם.
לא הראו המבקשים, כיצד לשון הרע, כמו גם הפגיעה בפרטיותם, באו לידי ביטוי ומהם הנזקים שנגרמו להם, אם בכלל, עקב כך. המבקשים גם לא הצביעו על אמצעים להערכת גובה הנזק שנגרם להם בגין פגיעה זו, ככל שנגרמה.

באשר להוצאות הכרוכות בהתמודדות עם הליך משפטי - הואיל ועסקינן בהליך עיקרי תלוי ועומד, אין לומר, כי ההוצאות הנטענות, מייחדות עצמן להליך הביניים בלבד ויתכן, בהחלט, כי ההוצאה המשפטית נוגעת, בעיקרה, להתגוננות בפני
התביעה ואגב כך, התמודדות עם הסעדים הזמניים.

אבקש להדגיש בעניין זה, כי העובדה ששתי ערכאות שונות קבעו כי בית המשפט שנתן הסעדים הזמניים היה נטול סמכות שיפוט עניינית ומקומית, כשלעצמה, אין בה משום בסיס לחילוט העירבון ובוודאי, שניסיונה של המשיבה להדוף טענות המבקשים בשאלת הסמכות, אינה התנהלות בלתי סבירה.

סוף דבר

לאור כל המקובץ, לא ראיתי הצדקה להורות על חילוט העירבון, הואיל ולדעתי, לא עלה בידי המבקשים להוכיח קיומם של תנאי הסף הקבועים בתקנה 371.

העירבון שהופקד בזיקה לסעדים הזמניים, שבוטלו - יוחזר למשיבה 1.

הוראה זו תיכנס לתוקפה בתום 60 יום מהיום. זאת, על מנת לאפשר לנתבעים, כפי טענתם, להגיש תובענה כנגד המשיבה ובמסגרתה, בין היתר, לעתור לעיכוב ו/או עיקול סכום העירבון, לשם הבטחת נזקיהם והוצאותיהם בהליך.

ניתנה היום, ב' אב תשע"א, 02 אוגוסט 2011, בהעדר הצדדים.








א בית משפט מחוזי 11797-06/10 גלית סובל, שלמה סובל נ' מעבדות ד"ר מלומד בע"מ (פורסם ב-ֽ 02/08/2011)