פסקי דין על אלומה ו-גלית שלום | פסקי דין על יהודה שלום

666/70 עא     08/11/1971




עא 666/70 אלומה ו-גלית שלום נ' יהודה שלום




(פד"י כה (2) 701)

(פד"י כה (2) 701)


בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

ערעור אזרחי מס' 666/70

השופטים:
כבוד השופט ח' כהן
,
כבוד השופט מני
,
כבוד השופט קיסטר


המערערות:
אלומה ו-גלית שלום


ע"י ב"כ עו"ד ש' נבוני

נ ג ד

המשיב:
יהודה שלום


ע"י ב"כ עו"ד פ' לוינבוק


ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי, תל-אביב-יפו
(השופט א' שינבוים)
, מיום 27.10.70, ב-תיק מזונות 879/70 (המ' 1574/70), לפיה הועברה תביעת המזונות של המערערת מס' 1 לבית-הדין הרבני מחוסר סמכות.


פסק-דין

השופט מני
:
זהו ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בה הוחלט להעביר את תביעת המזונות של המערערת הראשונה (להלן – המערערת) לבית-הדין הרבני.

העובדות:

ביום 18.3.70, הגיש המשיב לבית-הדין הרבני תביעה בנוסח הבא נגד המערערת:

"כתב תביעה

לכבוד בית-הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו

שם התובע שלום יהודה

הכתובת, ר"ג, רח' בועז 4.

שם הנתבע (הנתבעת) שלום אלומה

הכתובת ת"א רח' הכובשים 31 אצל משפ' סינוני

נושא התביעה וערכו גירושין


ועל דומה לכך אמר בית-המשפט העליון ב-ע"א 120/62
(מאירוביץ נגד מאירוביץ), דוד מאירוביץ נגד רות מאירוביץ, ואח'; פד"י, כרך טז, ע' 2514, 2517:

'כך דרכו של עולם וכך נוהגים בתי-הדין הרבניים כמעט בכל מקרה ומקרה; תחילה הם מנסים לפשר בין בעלי-הדין ורק כאשר נוכחים לדעת כי גבה טורא ביניהם הם פוסקים גירושין אם בדרך של חיוב ואם בדרך של כפיה.'

שם נאמר הדבר בקשר
לתביעה
אלטרנטיבית שהגיש הבעל לשלום בית או לחלופין לגט אך במקרה שלנו התביעה לא היתה אלטרנטיבית כלל ורק כשהשיב הבעל את לבו בפני
בית-הדין גילה כי בסתר לבו רצה בשלום אלא שנאלץ הוא לבקש גירושין."

עם כל הכבוד, נראה לי שהקביעה הנ"ל של בית-המשפט המחוזי היא נכונה ואינני מוכן
להתערב בה. מתוך קריאת תביעתו של המשיב בכללותה והדברים שהוא אמר בבית-הדין הרבני בפתח הדיון שם, עולה בבירור כי תביעתו אינה אלא תביעה לגירושין ורק לגירושין.

טענתה השניה
של המערערת היא כי "בבית-הדין הרבני מעולם לא היתה תלויה ועומדת כל 'תביעת מזונות'..... ומעולם לא 'נכרכה' בפועל תביעת 'המזונות' עם תביעת 'גירושין'". כדי להוות כריכה לא מספיק לציין בעתירה ענין המזונות אלא חייבת להיות בפני
בית-הדין
"תביעה
של אחד הצדדים שרק
בתביעות
שהוגשו ונכרכו, מכריע בית-הדין לגבי המתגרשים".

גם לטענה זו אין אני יכול להסכים. כדי שתביעת מזונות תיחשב ככרוכה בתביעת גירושין מספיק שהצדדים או אחד מהם
יבקש מבית-הדין שיכריע בענין המזונות ונראה לי כי כזאת אכן עשה המשיב בתביעתו (עיין בהקשר זה
ע"א 328/67, שרה שרפסקי נגד אחיעזר שרפסקי; פד"י, כרך כב (1), ע' 277, 279)
.

טענתה השלישית
והאחרונה של המערערת היא כי עתירתו של המשיב לבית-הדין הרבני "לדון בינינו בענין המזונות לאשה ולילדה" הינה בלתי-כנה ולא נעשתה במגמה כי בית-הדין ידון אמנם בשאלת המזונות אלא כדי להפקיע את הברירה הנתונה על-פי חוק בידי האשה והילדה לבחור להם הפורום הרצוי לדיון.

בית-המשפט המחוזי דחה את הטענה הזו מאחר ולא השתכנע שעתירת המשיב לדון בענין המזונות היתה בלתי-כנה – "במלים מפורשות ביקש הבעל לדון בענין המזונות, לא ביקש להיות פטור מהם ואף לא רמז על כך".

גם בהערכה זו אין אני מוכן להתערב ומה גם שכבר נפסק על-ידי בית-משפט זה ב-ע"א 328/67,
[2]
, הנ"ל, כי כריכת ענין המזונות על-ידי הבעל בתביעת הגירושין שלו כדי למנוע מהאשה לפצל את הדיון ולהביא את תביעתה היא לפני בית-המשפט המחוזי אינה גורעת "כמלוא נימה מכנותה ורצינותה של תביעת
הגירושין
, וממילא נופלת טענת כסות העיניים הנ"ל".

מטעמים אלה אני סבור, כי יש לדחות את הערעור ולחייב את המערערת בהוצאות המשיב בסכום כולל של 300 ל"י.

השופט קיסטר
:
מסכים אני לדחיית הערעור מן הטעמים אשר בפסק-דינו של חברי הנכבד, השופט מני
, ואוסיף אי-אילו הערות כלליות.

כוונתו של המחוקק בחקיקת סעיף 3 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953, היתה להקנות לבית-הדין הרבני סמכות לדון בכל הבעיות הקשורות בגירושין כדי לאפשר לפתור בבת-אחת את כל הבעיות הקשורות בגירושין או שבני-הזוג עשויים לתלות בפתרונן או מתן או קבלת הגט.

חז"ל הבינו כי קשה מאד לאדם למצוא את הזיווג הראוי והמתאים לו, וכי לא תמיד יצליח בכך. לא כל אדם זוכה לחיות בלשום ובשלווה עם בן-זוגו הראשון – איש עם אשת נעוריו או אשה עם בעל נעוריה – עד סוף ימיהם. כאשר הזיווג אינו עולה יפה אם באשמתו, אם באשמתה ואף ללא אשמת צד כלשהו והמאמצים להבאת שלום לא הצליחו, הרי
לטובת כל אחד מבני-הזוג, וכשיש ילדים הרי גם לטובתם, שיגיעו לידי סידור ביניהם בדבר גירושין ותנאי הגירושין ללא צורך במשפטים. מן הראוי שכל אחד מבני-הזוג ישתדל למנוע מריבות והתדיינויות יתירות שבהן כל אחד יתבזה ויגרום למתיחות שהשפעתו רעה על ילדים כשישנם ועל יחס הילדים להוריהם.

המשפט העברי רואה בעין רעה הן עיגון האיש והן עיגונה של האשה וחכמי המשפט ניסו בכל הדורות להקל ולמנוע עיגון. ואמנם, איזו תועלת תצמח לאחד מבני-הזוג מעיגונו של השני? על-כן, עם כל הצער על גירושין בעיקר של זיווג ראשון (כל המגרש אשתו ראשונה מזבח מוריד עליו דמעות), הרי עדיפים הגירושין מעיגון והתדיינות של שנים רבות ובערכאות רבות ללא גירושין.

אכן יש ומשפט הגירושין נמשך זמן רב אף אם מתנהל באותה ערכאה ובמיוחד כאשר אחד הצדדים מעוניין בסחבת; על אחת כמה וכמה יימשכו ההליכים כאשר מאפשרים לבני-הזוג להתדיין במקומות שונים והדבר גורם להוצאות רבות, מרבה צער ובזיון ומחייב כפילות בשמיעת הטענות והעדויות.

אין זה גם יעיל, וניתן
לומר כי תהא זאת התדיינות עקרה בבית-הדין הרבני לגירושין, כאשר ההליכים בענינים שכרגיל קשורים בהליכי גירושין או בהסדר גירושין, מתנהלים בערכאות אחרות, שהרי לא רק בהסכם הגירושין אלא גם בפסק-דין הגירושין מסדירים את מכלול הבעיות בין בני-הזוג (ואין זה נדיר להתנות מסירת הגט בהעברת נכס או תשלום כסף או בכלל בהסדרת עניני רכוש).

הדברים מובנים ואין צורך להאריך בכך, ועל-כן בא סעיף 3 האמור. אך למרבה הצער סעיף זה, כפי שפורש, לא הצליח לשים קץ
להתדיינויות מרובות בין בני-זוג, והמחוקק חיפש דרך למנוע זאת ולשם כך בא החוק להסדר התדיינות בין בני-זוג, תשכ"ט-1969. ניסינו להיעזר בחוק זה ודחינו את המשך הדיון בערעור בהחלטתנו מיום 9.3.71. אך לחוק זה אין "שיניים" וכאשר אחד מבני-הזוג אינו מעוניין בהחזרת שלום או ביישוב הסכסוך בדרך שלום אין החוק מועיל, וכך היה במקרה דנן. לכן המצב נשאר כאן כפי שהיה, היינו המערערת מעוניינת בריבוי התדיינויות מני
מוקים שלה או של יועציה, ואילו המשיב מבקש להגיע לפתרון כולל שישים קץ להתדיינויות ולסכסוכים.

לפי דעתי, אין על בית-המשפט לעודד ריבוי משפטים בין בני-הזוג ולחפש פירושים דחוקים לסעיף 3 כדי לאפשר לבן-זוג הרוצה בכך להרבות בהליכים משפטיים ואף להטריד את בן-זוגו ללא צורך וללא תכלית.

כאן מורות העובדות על גישה טבעית וכנה מצד המשיב בבית-הדין הרבני. אכן הוא לא היה מיוצג על-ידי עורך-דין ואין התביעה מנוסחת בפרציזיה משפטית, אולם מאידך גיסא אין בה כל התחכמות.

בתביעה שלו ביקש בעיקר שלום, ובדלית ברירה – גירושין. יצויין כי בתביעה לא ביקש להכריז על המערערת כמורדת ולהפסיד בשל מרידתה זכויותיה לכתובה שסכומה כפי שהוזכר על-ידי בא-כוחה הוא 50,000 ל"י, אלא ביקש מבית-הדין לדון בענין המזונות. אין לבוא עמו בטרוניה מדוע לא נקב בסכום מזונות כיון שהמשיב לא יכול היה לדעת מראש את גובה המזונות שעליו למסור לאשה: הדבר היה תלוי בגישת האשה. אילו רצתה בחיי שלום והיתה מתנה חזרתה הביתה בתשלום מזונות שיכניס לידה לכלכלת הבית כולו, היה בית-הדין צריך לפסוק סכום הדרוש למשפחה כולה. שונה היה המצב אילו היתה אומרת שאין ברצונה בשלום אלא בגירושין והיא מתנה את הגירושין בסידור תביעותיה הכספיות ועד אז מבקשת מזונות, או שהיתה מסכימה לגירושין מייד אך דורשת את מזונות הילדה.

בכל אותן החלופות היתה לבית-הדין האפשרות לפסוק מזונות במידה ומגיעות לה על-פי נסיבות המקרה, ואינני רואה כל מקום לטענה שעל המשיב היה לנקוב סכום כלשהו בתביעתו.

על-כן מסקנתי היא כי יש לדחות את הערעור.

השופט ח' כהן
:
לדעתי ערעור זה בדין יסודו.

אין אני צריך אלא לאמץ לעצמי את הדברים שיצאו מפי
השופט זוסמן
(כתארו אז) בפסק-דינו בפרשת
שרגאי, בר"ע 120/69, רות שרגאי, ואח' נ' יהודה שרגאי; פד"י, כרך כג (2),, ע' 171, 180, 181
, לאמור:

"......אומר בא-כוח המשיב כי......... ביקש הוא......... מבית-הדין לפסוק 'בכל עניני הרכוש, לרבות מזונות האשה.......', ובכך ניטלה הסמכות מבית-המשפט המחוזי.......

הבקשה..... הנ"ל הובאה לפני בית-הדין הרבני על דרך הסתם, ולא שמענו את המשיב נוקב בכל סכום שהוא מוכן לשלם
לאשה עד לבירור הפרשה, לא בבית-הדין הרבני ולא בבית-המשפט המחוזי. חוששני שמטרתה של עתירה שכזאת אינה אלא להקדים רפואה למכה ועל-ידי 'כריכת' ענין המזונות בתביעת הגירושין לשלול מהאשה הברירה לבחור במקום השיפוט הרצוי לה, שסעיף 4 לחוק הנ"ל נתן בידה.... הגע בעצמך: תביעת הגירושין אינה אלא תביעה-על-תנאי, והתנאי הוא כפול, היינו, ראשית, שבית-הדין יצווה על האשה 'לחיות חיים תקינים' עם בעלה, ושנית, שהאשה תסרב למלא אחרי הצו. והיה והאשה תעמוד בסירוב זה – כך טוען הבעל בפני
יתו אל בית-הדין הרבני - מבקש הוא להכריז עליה כמורדת, והרי רק אז מפסידה היא מזונותיה. אין זו תביעה המראה עכשיו, עת הגשתה, עילה להכריז על האשה כעל מורדת או לחייבה בקבלת גט. כיון שכך, ניתן – לכל היותר – לומר שבשלב מאוחר יותר, אחרי שיתקיימו שני התנאים האמורים, תעמוד בפני
בית-הדין תביעת גט של הבעל ואליה תהא צמודה תביעה הנוגעת למזונות, היינו, לפטור את הבעל מחובת המזונות עד למסירת הגט. בשלב הנוכחי לא נתבקש בית-הדין להוציא פסק גירושין, וממילא אין ענין המזונות יכול כבר עכשיו להיות נצמד אל תביעת גירושין. והואיל ולא תביעת האשה אלא תביעת הגירושין של הבעל משמשת יסוד לעתירה להשהות את הדיון, גם אין צידוק לנהוג בענין דנא כדרך שנהגנו בענין שבא לפנינו ב-ע"א 9/65,
שבת אלג'ם נגד רבקה אלג'ם; פד"י, כרך יט (2), ע' 257
. אין לפנינו ענין בו אשה טוענת דבר והיפוכו, מבקשת בבית-הדין הרבני להשתחרר מקשר הנישואין ובבית-המשפט לזכות בסעד עקב נישואין קיימים, אלא זה תובע גירושין וזו תובעת מזונות, וממילא אין סתירה המצדיקה שלא לדון בתביעת האשה."

הדברים הללו כאילו נאמרו לענין שלפנינו. גם פה אין תביעת הגירושין של המשיב אלא תביעת "בדלית ברירה" אם יתברר שאין עוד להגיע לידי שלום בית; גם פה לא נקב המשיב בכל סכום שהוא מוכן לשלם למזונות אשתו עד לגמר ההליכים בבית-הדין הרבני; רק בסיכום טענותיו בכתב בבית-משפט זה כותב בא-כוחו, להוכחת "כנותו" של המשיב, וזו לשונו:

"בכל אופן ובכדי למנוע ספק מצהיר בזה המשיב בצורה המחייבת ביותר כי הוא מעוניין שבית-הדין הרבני ידון בצורה החיונית ביותר בענין גובה המזונות שעליו לשלם למערערת בהתאם לנסיבות הענין."

הצהרה זו באה במאוחר, ולענין כריכת ענין המזונות בתביעת הגירושין חסרה היא כל ערך, והוא מן הטעמים הבוטים שנתן
השופט אגרנט
(כתארו אז) לשלילת ערכה של הצהרה דומה בפרשת
מזרחי, ע"א 358/64 מאיר מזרחי נגד יפה מזרחי; פד"י, כרך יח (4), ע' 523, 531).
אבל עצם העובדה שבא-כוח המשיב ראה צורך לתת הצהרה מעין זו, ולו עוד בשלב מאוחר זה, מצביעה על כך שגם הוא הבחין היטב בחוסר התיאום שבין עמדתו של המשיב והתנהגותו בפועל לבין טענתו שהוא "כרך" את ענין מזונות אשתו בתביעתו בבית-הדין הרבני.

כפי שאמרנו פעמים אין ספור, החוק נותן את הברירה בידי האשה:
ר
וצה – תובעת מזונותיה בבית-דין רבני, רוצה – תובעתם בבית-משפט מחוזי. בעלה הנתבע אינו יכול לשלול ברירה זו ממנה; והשאלה אם ענין מזונותיה של האשה נכרך בתביעת גירושין ונכנס כך בתחום סמכותו הייחודית של בית-הדין הרבני, אינה יכולה להיות תלויה אך במה שהבעל הנתבע כתב בכתב-תביעתו או בכתב-הגנתו לבית-הדין הרבני: יש לבדוק בכל מקרה אם תביעת הגירושין כבר נתעוררה ונדונה, ואם כן – אם אחד מבעלי-הדין כרך בה בתום-לב גם את ענין המזונות. במקרה שלפנינו לא נתקיים לא זה ולא זה; ועל-כן שגה השופט המלומד בבית-המשפט המחוזי בדחותו את תביעת המערערת על-הסף.

אני מציע לקבל את הערעור, לבטל את פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ולהחזיר אליו את הדין.

הוחלט,
ברוב דעות, לדחות את הערעור ולחייב את המערערת בהוצאות המשיב בסכום כולל של 300 ל"י.

ניתן היום, כ' בחשון תשל"ב (8.11.1971).









עא בית המשפט העליון 666/70 אלומה ו-גלית שלום נ' יהודה שלום, [ פ"ד: כה 2 701 ] (פורסם ב-ֽ 08/11/1971)