פסקי דין על אריה רכטמן | פסקי דין על צבי קורק

523/70 עא     16/09/1971




עא 523/70 אריה רכטמן נ' צבי קורק




(פד"י כה (2) 542)

(פד"י כה (2) 542)

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

ערעור אזרחי מס' 523/70


השופטים:
כבוד השופט ח' כהן
,
כבוד השופט מני
,
כבוד השופט עציוני


המערער:
אריה רכטמן



ע"י ב"כ עו"ד ג' רגב

נ ג ד

המשיב:
צבי קורק
ע"י ב"כ עו"ד ד' רונת


ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, תל-אביב-יפו
(השופט ח' בנטל)
, מיום 30.6.70, ב-תי"א 3280/67, הקובע כי המשיב לא הפר את הסכם הפשרה ב-תי"א 3222/66, וכי אין לבצע נגדו פעולות בתיק הוצאה-לפועל 27547/66.


פסק - דין

השופט עציוני
:

זהו ערעור טרדני וקנטרני שכל כולו מכוון נגד קביעותיו העובדתיות של בית-המשפט המחוזי, וטוב היה עושה בא-כוחו של המערער בערכאה זו לו לא היה מגישו כלל. מאחר והערעור נמצא בפני
נו, לא נוכל להימנע מלהביע את תרעומתנו ומורת רוחנו מאורח התנהגות בא-כוח המערער בערכאה הראשונה – עורך-דין דגן – שהוא, אגב, גם חתנו של המערער. אולם לפני כן נביא את העובדה כפי שהובהרו בבית-המשפט המחוזי.

בין המערער לבין המשיב ואדם נוסף בשם רוזנבלום היה סכסוך כספי שמקורו בשטרות על סך 7,200 ל"י שמר רוזנבלום והמשיב חבו על-פיהם למערער. המערער השיג בסדר-דין מקוצר פסק-דין נגד מר רוזנבלום ואף פתח תיק הוצאה-לפועל נגדו, ואילו המשיב קיבל רשות להתגונן ובמהלך הדיון הגיעו שלושת הנ"ל לפשרה ורשם בית-המשפט המחוזי, תל-אביב-יפו, השופט ד' ולך, נתן לפשרה זו תוקף של פסק-דין.

אני מביא בזה את עיקרי הסכם הפשרה:

"הצדדים מודיעים כי התפשרו כדלקמן:
1. פסק-הדין נגד הנתבע מספר 1 (רוזנבלום) שניתן ביום 1.9.66 יבוטל.
2. הנתבעים מרדכי רוזנבלום וצבי קורק
, סולידרית, ישלמו לתובע (המערער) סך של 8,800 ל"י (קרן, ריבית, שכ"ט והוצאות) בצירוף ריבית על סך 5,900 ל"י החל מ-31.10.66. מתוך הסכום של 8,800 ל"י קיבל התובע סך של 1,600 ל"י ביום 28.10.66.
3. הנתבע מספר 2 (המשיב) לא ישלם את הסכום שנקבע בסעיף 2 לעיל באם הוא ישלם לתובע (המערער) לידי ב"כ עוה"ד חיים דגן במשרדו ברמת-גן, רח' אבא הלל 22 סך של 5,900 ל"י בתשלומים כדלקמן:
א. סך 600 ל"י ביום 10.11.66.
ב. סך 200 ל"י בכל 1 לחודש החל מ-1.12.66 ועד 1.4.67.
ג. סך 250 ל"י בכל 1 לחודש החל מ-1.5.67

במידה והנתבע מספר 2 יעמוד בתשלומים הנ"ל, ייחשב כל החוב כמסולק.

במידה והנתבע מס' 2 (המשיב) יפגר באחד התשלומים במשך 30 יום, יחול נגדו החיוב לפי סעיף 2 לעיל.

4. רוזנבלום לא ישלם את הסכום שנקבע בסעיף 2 לעיל כל עוד עומד הנתבע מספר 2 (המשיב) בתשלומים המפורטים בסעיף 3 לעיל.

במקרה שהנתבע מספר 2 (המשיב) לא יעמוד בתשלום איזה שהוא, ואף לא ישלם את השיעור המגיע תוך הארכה של 30 יום, ימסור התובע (המערער) או ב"כ הודעה במכתב רשום אל הנתבע מס' 1 רוזנבלום עם העתק אל עו"ד ש' ארליך, בה יודיע על קרות הפיגור ואם תוך 8 ימים מקבלת ההודעה לא יפרע הנתבע מס' 1 (רוזנבלום) את הסכום שבפיגור, אז יחול נגדו החיוב לפי 2 לעיל."



בתביעה נשוא ערעור זה ביקש המשיב לקבל פסק-דין המצהיר כי קיים את תנאי פסק-הדין שבפשרה וכן/או כי אין לפעול בהוצאה-לפועל על-פיו.

2.
בהתאם לפשרה זו ברור כי (א) ההתחייבות לשלם לפי סעיף 1 היתה סולידרית, כלפי המערער.

(ב) למשיב ניתנה ארכה של 30 יום לתשלום כל אחד מהסכומים, ורק אם ייפגר למעלה מ-30 יום, תחול עליו הסנקציה הקבועה בסעיף 2, כלומר יצטרך לשלם 1,300 ל"י נוספות, על הסכומים שנקבעו בסעיף 3 של הפשרה. ברם התחייבותו של רוזנבלום לפי סעיף 2 אמורה לחול רק במקרה והמשיב לא יעמוד בתשלומים הנ"ל ורק לאחר שנשלחה לו (לרוזנבלום) הודעה והוא, תוך 8 ימים מיום קבלת ההודעה, לא פרע את הסכום שבפיגור.


לאור ניסוח זה של הפשרה היתה אחת מטענותיו של בא-כוח המשיב כי הסנקציה שבסעיף 2 קמה רק לאחר שעברו 38 ימים שהם צירוף 2 הארכות, ממועד התשלום, וכי לכן יוכל המשיב הראשון ליהנות מהארכה של 8 ימים שניתנה לרוזנבלום בנוסף לארכה של 30 ימים שניתנה לו.


לאור המסקנה אליה הגיע שופט בית-המשפט המחוזי בקשר לשאלה אם המשיב הפר את התחייבותו בהנחה שעמדה לו ארכה של 30 יום בלבד, מסקנה אליה אני מצטרף , אינני רואה צורך לדון בטענה זו של בא-כוח המשיב. נראה איפוא כיצד התפתחו הענינים לאחר מתן פסק-הדין שבפשרה.

3.
ימים אחדים לפי תום הארכה של 30 יום של התשלום הראשון – ביום 7.12.66 – פנה המשיב למערער באמצעות העד פורטנוי והציע לשלם את השיעור הראשון של 600 ל"י באמצעות 220 ל"י במזומן ושיק של 400 ל"י (כלומר 20 ל"י מעל לשיעור) שהתאריך הנקוב בו היה ה-14.12.66. המערער הפנה את המשיב לעורך-דינו של מר ח' דגן, אשר לידיו היה גם צריך לשלם את התשלומים לפי הסכם הפשרה. ביום הקובע – 10.12.66, נכנס המשיב למשרדו של עורך-דין דגל והציע לו את התשלום הנ"ל. מר דגן הסכים לצורת התשלום אלא שלא רצה לקבל את השיק הדחוי ואמר למשיב להיכנס אליו ולבצע את התשלום בתאריך הרשום על השיק כלומר ביום 14.12.66 – היום הרביעי שלאחר תום 30 ימי הארכה – וכך היה. תמורת השיק והמזומן קיבל המשיב מעורך-דין דגן את הקבלה ת/1 מיום 14.12.66 המאשרת קבלת ה-620 ל"י בשיק ובמזומן ללא כל רמז על אי-הסכמתו או אי-שביעות רצונו של מר דגן מהאיחור בתשלום. נסיבות אלה של התשלום הראשון נראו לשופט המלומד בבית-המשפט המחוזי כוויתור על ההפרה שבאיחור בתשלום ובצדק רב.
לו אמר מר דגן למשיב בפגישה הראשונה כי אינו מסכים לקבלת השיק הדחוי וכי הוא עומד על התשלום במועד, ייתן כשהמשיב היה מצליח לגייס את 380 הל"י החסרות עוד באותו היום ולעמוד בהתחייבותו.


בכל אופן בית-המשפט האמין לעדותו של המשיב, אשר למעשה לא נסתרה על-ידי עדות המערער ושגם עורך-דין דגן בעצמו, למרות שחקר את המשיב ולמרות שהמשיב עמד בעדותו על גירסתו הוא, לא מצא לנכון לסתרה בעדותו שלו. בנסיבות אלה ברור שהמשיב היה רשאי להניח שלבא-כוח המערער אין כל התנגדות שהתשלום ייעשה באיחור של כמה ימים כפי שנעשה, ולכן קיים את התחייבותו לפי הסכם הפשרה. בינתיים הספיק המשיב להשלים את השיעור השני על-ידי תשלום של עוד 180 ל"י עוד קודם למועד.


להפתעתו הרבה קיבל המשיב ימים אחדים לאחר מכן פקודת מאסר על סך 600 ל"י. פקודה זו הוצאה על-פי בקשתו של עורך-דין דגן בתיק הוצאה-לפועל שפתח לאחר שקיבל את פסק-הדין בסדר-דין-מקוצר, עוד לפני שהצדדים הגיעו להסכם הפשרה, ושאותו ואת בקשתו להוציא פקודת מאסר נגד המשיב לא טרח לבטל לאחר מתן פסק-הדין על יסוד הפשרה, ואף לא לאחר שקיבל את התשלומים של 1,600 ל"י ושל 620 ל"י.


המשיב פנה מייד לאחר שקיבל את פקודת המאסר לעורך-דין על-מנת שיבטלה, אך הוא סירב לבטלה וטען שהמשיב פיגר בתשלום. הסבר זה נקוט בידי המערער ובא-כוחו בפני
בית-המשפט המחוזי ובפני
בית-משפט זה. כבר אמרתי כי תמים דעים אני עם השופט המלומד בבית-המשפט המחוזי כי פיגור זה לא היווה הפרת פסק-דין הפשרה מפני שעורך-דין דגן, בהתנהגותו שאינה משתמעת
לשתי פנים,
ויתר עליו. העובדה שלמרות הסכם הפשרה וקבלת התשלום בפועל המשיך בהליכי גביה בהוצאה-לפועל היא ללא כל ספק שימוש לרעה בהליכים אלה.


מן הראוי לציין שגירסת המשיב בדבר קבלת השיק נטענה בכתב-התביעה ובעדותו ועורך-דין דגן, כמוזכר לעיל, לא מצא לנכון לנסות לסתרה על-ידי עדותו הוא או על-ידי עדות אחרת. זו התנהגות הראויה לכל לשון של גנאי והעובדה שהוא חתנו של המערער אינה מפחיתה מחומרת המעשה אלא אף מוסיפה עליה.


כאמור, הפרקליט סירב לבטל את פקודת המאסר ולאחר שביקר החייב פעמים אחדות במשרדו, הוא גירש אותו ואמר לו שילך להוצאה-לפועל.


את התשלום השלישי ביצע לכן המשיב באמצעות עורך-דינו. התשלום אכן בוצע באיחור באמצעות שיק על סך 200 ל"י. השיק הוחזר בצירוף מכתב ת/3, בנימוק שהתשלום הגיע באיחור של 36 ימים. לפי תאריך הוצאת השיק (2.2.66) ברור שהיה איחור לפחות של יום אחד. לא הוברר מתי למעשה הגיע השיק לידי עורך-דין דגן, ברם נראה לי שלכך אין כל חשיבות. מאחר שהמשיב הופנה להוצאה-לפועל, משמע כי המערער לא ראה כבר בהסכם הפשרה הסכם מחייב לגבי מועד ואופן התשלומים ועמד על כך שתחול הסנקציה שבסעיף 2.

4.
כאן מתעוררות תמיהות נוספות על התנהגותו של בא-כוח המערער אשר הורה בסיכומיו שלא פתח תיק ההוצאה-לפועל לאחר שסבר שהסכם הפשרה הופר, אלא פעל באמצעות תיק ההוצאה-לפועל שנפתח נגד מר רוזנבלום עוד בקשר לתביעה המקורית על השטרות. לפי אותו הסכם הפשרה בוטל פסק-הדין נגד רוזנבלום, ובאותו זמן כלל לא היה פסק-דין נגד המשיב. על-סמך מה איפוא המשיך בא-כוח המערער בפעולות ההוצאה-לפועל לפי תיק שצריך לבקש את סגירתו מייד לאחר מתן פסק-הדין?


עוד יותר תמוה בעיני כיצד, בנסיבות אלה, סירב מר דגן להסכים להצעת הפשרה שהוצעה בתחילת המשפט על-ידי בא-כוח המשיב והיא שמרשו יקבל, נוסף לסכום של 250 ל"י שכבר קיבל מעל לסכום של 5,900 ל"י, עוד סכום של 750 ל"י.

5.
לאור קביעת בית-המשפט המחוזי כי המשיב לא הפר את הסכם הפשרה באי-קיום מועד התשלומים הראשונים, וכי לכן לא היה מקום להפעיל הליכי הוצאה-לפועל נגדו, ומאחר וכיום גם בא-כוח המערער מודה שכל הסכום של 5,900 ל"י ואפילו 250 ל"י יותר שולם על-ידי המשיב, אין חשיבות לטענת בא-כוח המערער, כי בזמן הגשת התביעה לא יכול המשיב לקבל פסק-דין המצהיר שמילא את כל הוראות הפשרה מאחר וטרם חל מועד פרעונם של כל התשלומים.


מסיבות אלה דעתי היא, שיש לדחות את הערעור ולהטיל על המערער הוצאות המתאימות לאופי הקנטרני והטרדני של ערעור זה. אני מציע לחייבו לשלם 2,000 ל"י הוצאות.


השופט מני
:
אני מסכים לדחיית הערעור.



השופט ח' כהן
:
יש בעובדות שנתגלו בערעור זה משום דוגמה מבהילה, מה קל הוא השימוש לרעה במאסר-ההוצאה-לפועל – אותו שריד אומלל מעינויי ימי הביניים שקנה שביתה לעצמו בחוק הישראלי – כשהוא מופעל בידי עורך-דין נחפש או נקמן או סתם בלתי-אחראי.


סעיף 70 לחוק ההוצאה-לפועל, תשכ"ז-1967, מסמיך את ראש ההוצאה-לפועל לתת צו-מאסר נגד חייב שלא שילם חובו במועד שנקבע בפסק-דין שניתן על-פי הסכמת בעלי-הדין, אם "אין דרך אחרת לאלץ את החייב לבצע את פסק-הדין". תיק ההוצאה-לפועל בו ניתן צו-המאסר נגד המשיב אינו בפני
נו: האם אמנם טען עורך-דינו של המערער שם כי אין דרך אחרת
לבצע את פסק-הדין זולת על-ידי מאסרו של המשיב? ואם העיז פניו לטעון כך – הטענה מופרכת מדעיקרה: עצם העובדה, המוכחת והידועה למערער, שהמשיב משלם ולו גם באיחור מה, ואם אינו משלם – יש לו למערער על מי לחזור, הרי הוא מר רוזנבלום, מעידה כמאה עדים שאין המאסר הדרך היחידה או הסבירה
לבצע את פסק-הדין.


אבל הבה נעמיד את עורך-דינו של המערער בחזקת "כשרות" ונניח שהוא לא טען כלל שאין זולת המאסר דרך אחרת לבצע את פסק-הדין, אלא הוא ביקש צו-המאסר כדבר שבשיגרה, באשר החייב לא קיים במועדה את ההתחייבות שקיבל על עצמו בפסק-דין שניתן בהסכמתו. כיצד זה ניאות ראש ההוצאה-לפועל לבקשתו לתת צו-מאסר, כשפסק-הדין הנדון קובע מפורשות, הוא עצמו, דרך אחרת לגביית החוב הפסוק אם המשיב לא ישלמו! אין זאת כי אם ראש ההוצאה-לפועל לא טרח לקרוא את פסק-הדין – והוא פעל כנראה כפי שפעל על-פי תקנה 93 לתקנות ההוצאה-לפועל, תשכ"ח-1968, המסמיכתו לתת צו-מאסר "אם עד ליום מתן הצו, לא הראה החייב כי קיימת דרך אחרת לביצוע פסק-הדין".


מבלי לחוות דעה סופית בדבר חוקיותה של תקנה זו המתיימרת להעביר את נטל ההוכחה בכגון דא משכם הנושה על שכם החייב, נראה לי ברור שאין התקנה יכולה לחול מקום שפסק-הדין עצמו קובע דרך אחרת לביצועו. סעיף 70 לחוק דורש ש"נברר" לו לראש ההוצאה-לפועל כי אין דרך אחרת
לביצוע פסק-הדין – וכיצד יכול דבר זה להתברר לו כשבגוף פסק-הדין כתוב היפוכו?


כל הנסיבות הללו מעוררות דאגה וחששות חמורים. חירותו של אדם (ואדם החייב כסף לרעהו בכלל זה) אינה הפקר, על-אף קיומו של סעיף 70 לחוק ההוצאה-לפועל. בענין זה שלפנינו הוצא צו-המאסר נגד המשיב בעליל בניגוד להוראות החוק, ומבלי שהתנאים המוקדמים הקבועים לכך בחוק נתמלאו. ואם כי פנה עורך-דינו של המשיב מייד לראש ההוצאה-לפועל וביקש להפסיק את ההליכים (וכתוצאה מן הבקשה ההיא זכינו להליכים הנוכחים) – לא שמענו שהיתה בפיו טרוניה מיוחדת על צו-המאסר הבלתי-חוקי: אין זאת כי אם שיגרה רגילה היא, המובנת מאליה בעיני עורכי-הדין לא פחות מאשר בעיני ראש ההוצאה-לפועל, שצו-מאסר בא דרך הטבע בעקבות עצם פתיחת ההליכים של הוצאה-לפועל. כל צו-מאסר בלתי-חוקי. ואולם מקום שעל-אף הכפיה הזאת אין ידו של החייב משיגה לשלם, הוא יילך למאסר (בפסק-דין שניתן בהסכמתו אין גם צורך בחקירת יכולת תחילה!) – ואף עינו הפקוחה של בית-המשפט הגבוה לצדק אינה רואה אלא את מי שהשכיל לפנות אליו במועדו והלכתו.


לדעתי – ואין אני מביע דעתי זו בפעם הראשונה – ייטיב המחוקק עשות אם יבטל את המאסר על חוב ביטול גמור ומוחלט. אולי חקיקת חוק היסוד על זכויות האזרח היא הזדמנות טובה לכך (ראה, למשל, סעיף 59 של החוקה השווייצרית). את מבריחי הנכסים והולכי בטל לשם השתמטות ממילוי חובת המזונות לנשים ולילדים, ניתן להביא על ענישתם במאסר על-ידי חקיקה נאותה בדיני העונשין. אבל לא ייתכן שחירותו של אדם חף מפשע תהא תלויה בחסדו ובמידת אחריותו של עורך-דינו של נושהו.


לגופו של הערעור לפנינו מסכים אני לדחייתו. אשר לתשלום הראשון, אין לי מה להוסיף על נימוקי חברי הנכבד, השופט עציוני
, שהמערער מנוע מלטעון שתשלום זה לא נעשה במועדו. נראה לי שהוא מנוע מלטעון כך גם לענין התשלום השלישי: לפי פסק-הדין, היה התשלום צריך להיעשות במשרדו של עורך-הדין; משגירש עורך-הדין את המשיב ממרדו ושלח אותו למשרד ההוצאה-לפועל, טבעי היה – והמערער יכול וצריך היה לצפות מראש – שהמשיב ילך לעורך-דינו שלו; והאיחור בתשלום שנבע מכך שעורך-דינו של המשיב שלח לעורך-דינו של המערער את המחאתו בדואר, לא נבע אלא מהתנהגותו של עורך-דין המערער עצמו בלבד.


הוחלט לכן כאמור בפסק-דינו של השופט עציוני
.


ניתן היום, כ"ו באלול תשל"א (16.9.1971).










עא בית המשפט העליון 523/70 אריה רכטמן נ' צבי קורק, [ פ"ד: כה 2 542 ] (פורסם ב-ֽ 16/09/1971)