פסקי דין על יוסף שקיר | פסקי דין על קטין | פסקי דין על באמצעות הוריו-אפוטרופסיו הטבעיים דוד ו-מאסו שקיר | פסקי דין על אבנר אלוני | פסקי דין על "אררט" | פסקי דין על חברה לביטוח |

266/71 עא     01/12/1971




עא 266/71 יוסף שקיר, קטין, באמצעות הוריו-אפוטרופסיו הטבעיים דוד ו-מאסו שקיר נ' אבנר אלוני, "אררט", חברה לביטוח בע"מ




(פד"י כה (2) 797)

(פד"י כה (2) 800)


בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

ערעור אזרחי מס' 266/71

השופטים:
כבוד השופט ח' כהן
כבוד השופט מני
כבוד השופט קיסטר


המערער:
יוסף שקיר
, קטין
, באמצעות הוריו-אפוטרופסיו הטבעיים

דוד ו-מאסו שקיר
ע"י ב"כ עו"ד מ' סטרכילביץ
, עו"ד ל' ליאור

נ ג ד

המשיבים:
1. אבנר אלוני
2. "אררט"
, חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד א' מלצר


ערעור ברשות על החלטת בית-המשפט המחוזי, תל-אביב-יפו
(השופט י' חריש)
, מיום 26.4.71, ב-המ' 3576/71, תי"א 120/67, לפיה נדחתה בקשת המערער להרשות לו להביא עדות רפואית נוספת בדבר מצבו ונכותו כתוצאה של תאונת דרכים.



פסק-דין

השופט ח' כהן
:

המערער נפגע בתאונת דרכים, והוא אז כבן שש שנים. בבית-החולים שאליו הועבר אובחנו בו זעזוע מוח ושבר דחוס של עצם הרקה. בעלי-הדין הסכימו שהמשיבים נושאים באחריות לתאונה זו בשיעור 90%, ואילו 10% מן האחריות יש לייחס לרשלנותו התורמת של המערער. הדיון נסב עתה על שיעור הנזק.

לכתב-תביעתו צירף המערער חוות-דעת של רופא. משנדרש להיבדק על-ידי רופא מטעם המשיבים, לא נענה לדרישה זו; ועל-כן היה על בית-המשפט "לקבוע" מומחה רפואי, כמצוות תקנה 171 (1) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-1963.

בקדם-משפט הסכימו בעלי-הדין כי הפרופסור בלר יתמנה מומחה רפואי. נאמר בהחלטת המינוי, כנראה אף גם זאת בהסכמת בעלי-הדין, כי "לאחר שתתקבל חוות-דעתו יהיו הצדדים רשאים לבקש בכתב באמצעות בית-המשפט הבהרות או השלמות לחוות-דעת זאת". לא נאמר בהחלטת המינוי דבר וחצי דבר על ויתור מצד בעלי-הדין או מי מהם על הבאת עדויות רפואיות אחרות משלהם.

המומחה הרפואי קבע בחוות-דעתו כי לא נותרה למערער כל נכות כתוצאה מן התאונה. כשנה לאחר מתן חוות-דעתו נחקר המומחה הרפואי בבית-המשפט – כנראה בעקבות בקשה להבהרות או להשלמות כאמור; וגם בחקירה זו עמד המומחה הרפואי על דעתו שלא תישאר אצל המערער נכות כלשהי כתוצאה מן התאונה. אמנם הודה, כפי שכבר כתב גם בחוות-דעתו, שהמערער הוא "ילד מופרע מבחינה רוחנית ונפשית", ואף ענה לשאלת בא-כוחו של המערער שנכון הוא שמי שהוא אחר צריך לקבוע
את המקור אשר אליו יש לייחס הפרעות אלה – אבל אין בתשובה זו כדי לפתוח פתח לפני ראיות רפואיות נוספות בכל הנוגע לתוצאות התאונה.

להשלמת התמונה אוסיף עוד שלאחר מתן ההחלטה נשוא ערעור זה, בה דחה בית-המשפט המחוזי את בקשת המערער להביא ראיות רפואיות נוספות משלו, נתן בית-המשפט, בתוקף סמכותו לפי תקנה 177, הוראה למומחה הרפואי להגיש חוות-דעת נוספת; ובעקבות פניה נוספת זו חיווה המומחה הרפואי דעתו שיש להכיר בנכות של 10% כתוצאה מן התאונה. חוות-דעת נוספת זו אינה מונחת לפנינו, ובצדק טוען בא-כוח המשיבים שהיא אינה רלבנטית
לערעור זה: משהזכיר בא-כוח המערער בסיכום טענותיו חוות-דעת נוספת זו כדי להראות שגם הגדול והדגול במומחים הרפואיים עלול לטעות ואף להודות בטעותו, הזכרתיה גם אני, ולו רק כדי להראות שאמנם מיצה בית-המשפט את כל הדרכים הפתוחות
לפניו לפי התקנות על-מנת לדלות מן המומחה הרפואי כל אשר ניתן לדלות ממנו.

השופט המלומד כסבור היה כי בהעדאת "עדים רפואיים כדי לסתור דעת המומחה הרפואי" יהא משום "סיכול עצם המוסד הדיוני הזה של מינוי מומחה רפואי"; ומה שאמר בית-משפט זה ב-ע"א 16/68,
רמת-סיב בע"מ נגד דרזי עקרם; פד"י, כרך כב (2), ע' 164, 167, 168
, כי זכותו של כל בעל-דין הוא לנסות מזלו ולהביא חוות-דעות רפואיות משלו, אינו אמור אלא בשלב שלפני מינוי המומחה ולא בשלב שלאחר מינויו.

דעתנו כדעת השופט המלומד. בפסק-דינו הנזכר
(ע"א 16/68, [1]
) אמר
השופט לנדוי
, כי "המטרה הרצויה" של מינוי מומחה רפואי היא "פישוט הדיון ומני
עת בזבוז הזמן והכסף שבהבאת עדים מומחים מטעם שני הצדדים". אם לאחר שהמומחה הרפואי הביע דעתו, שוב יוכלו בעלי-הדין להביא ראיות רפואיות לסתור חוות-דעתו – מה הועילו חכמים בתקנתם? לא זו בלבד שהמומחה הרפואי לא הועיל לפשט את הדיון ולקצרו, אלא עצם מינויו וחוות-דעתו הם אשר יגרמו להארכת הדיון ולסיבוכו אם ניתן להביא ראיות להזמת חוות-דעתו.

בחמשה מקרים ממנה בית-משפט מומחה רפואי,
ואלה הם:

(1)
לפני בקשת תובע שלא צירף חוות-דעת רפואית לכתב-תביעתו: תקנה 170;
(2)
אם צירף התובע חוות-דעת רפואית לכתב-תביעתו ולא נענה לדרישת הנתבע להיבדק על-ידי רופא מטעמו: תקנה 171 (1);
(3)
לפי בקשת הנתבע: תקנה 171 (3);
(4)
לפי שיקול-דעת בית-המשפט "ביזמתו הוא": תקנה 172;
(5)
בהסכמת בעלי-הדין, שהיא בקשת התובע והנתבע גם יחד.


המקרה הראשון הוא שהתובע בוחר שלא להביא עדות רפואית משלו לביסוס תביעתו: על-ידי שאינו מצרף לכתב-תביעתו חוות-דעת רפואית ומבקש קביעת מומחה רפואי, מגלה הוא דעתו שאין ברצונו להביא עדויות רפואיות, לא לפני קבלת חוות-דעתו של המומחה הרפואי ולא לאחריה. נמצא שעצם בקשתו למנות מומחה רפואי מונעת בעדו מלהביא לאחר מכן עדויות רפואיות משלו.


המקרה השני הוא שעל-ידי שהוא מצרף לכתב-תביעתו חוות-דעת רפואית, מגלה התובע רצונו להוכיח תביעתו על-ידי עדויות רפואיות משלו. תנאי הוא למילוי רצונו זה שיאפשר לנתבע להזים עדויות רפואיות אלה, ולא יהא לאל ידי הנתבע לעשות כן אלא אם יאות התובע להיבדק על-ידי רופאי הנתבע. תובע המסרב להיבדק על-ידי רופאי הנתבע, שוב גילוי רצונו להביא עדויות רפואיות משלו אינו מועיל לו, ובית-המשפט לא ייזקק אלא לחוות-דעתו של מומחה רפואי.


שונים המקרים אשר בהם מתמנה מומחה רפואי ביזמת הנתבע או ביזמת בית המשפט: תובע שצירף חוות-דעת רפואית לכתב-תביעתו ולא נדרש, או לא סירב, להיבדק בידי רופא מטעם הנתבע, זכותו שמורה לו להוכיח תביעתו בעדויות רפואיות משלו. בדרך כלל יבקש הנתבע למנות מומחה רפואי לשם הזמת העדויות הרפואיות של התובע, שאם יצליח להזימן מפי מומחה רפואי, יהא משקל ההזמה גדול בהרבה מאשר אילו באה מפי רופא סתם; ובדרך כלל ימנה בית-המשפט מומחה רפואי מיזמתו שלו אם יראה צורך בהכרעה רפואית בין דעות שונות וסותרות של העדים הרפואיים משני הצדדים. ואולם נוטה אני לחשוב שאפילו מינה בית-המשפט מומחה רפואי עוד בשלב של קדם-משפט, אם על-פי בקשת הנתבע ואם ביזמתו שלו, אין בכך כדי לגרוע מזכות התובע להוכיח תביעתו בעדויות רפואיות משלו; ומאחר ובית-המשפט ולא המומחה הרפואי הוא "הפוסק האחרון גם בשאלות הרפואיות שנמסרו לחוות-דעתו של המומחה" (
ע"א 16/68, [1], בע' 168)
, סיכויו של התובע קיים בידו שבית-המשפט יעדיף את העדויות הרפואיות שהוא יביאן על פני חוות-דעתו של המומחה הרפואי.


במקרה האחרון, הוא מינוי המומחה הרפואי על-פי הסכמת בעלי-הדין, תלויה זכות התובע להביא עדויות רפואיות משלו בטיב ההסכמה ובכוונת המסכימים. יכול ויסכימו שיתמנה מומחה רפואי להכריע בין העדויות הרפואיות השונות שהובאו או שיובאו מצד כל אחד מבעלי-הדין; ויכול ויסכימו שהמומחה הרפואי יבוא במקום עדים רפואיים מצדם. הוויתור על הבאת עדים רפואיים מצדם אינו צריך להיות מפורש, כטענת בא-כוח המערער לפנינו; דייו אם ישתמע מתוך הנסיבות או ההדבק.


בענין שלפנינו מראות הנסיבות שהסכמת בעלי-הדין באה, והיתה דרושה, אך ורק לאישיותו (כלומר, לזהותו) של המומחה הרפואי – ואולי אף ליתר פרטים כמו אפשרות "ההבהרות וההשלמות" שהזכרתי; אבל עצם מינויו של מומחה רפואי מוטל היה על בית המשפט, כדבר שבחובה ולא בשיקול-דעת, מכוח ההוראה שבתקנה 171(1), באשר לא נענה המערער לדרישת המשיבים להיבדק על-ידי רופא מטעמם. וכבר ראינו שמינוי מומחה רפואי בנסיבות אלה מונע בעד התובע מלהוכיח תביעתו על-ידי עדויות רפואיות משלו.


לא זו אף זו: אפילו באותם המקרים בהם שמורה לו לתובע זכותו להוכיח תביעתו בעדויות רפואיות משלו על-אף מינוי מומחה רפואי, אין זכותו שמורה לו אלא באותו שלב הדיון אשר בו עליו להביא ראיותיו; והסמכות הנתונה בידי בית-המשפט על-פי תקנה 159 (2) להרשות לו "להביא ראיות
מפריכות", אינה נתונה בידיו אלא לענין הפרכת ראיותיו
של הנתבע
– למעט חוות-דעתו של מומחה רפואי אשר אינה נמני
ת על ראיותיו של הנתבע, אפילו נתמנה המומחה הרפואי על-פי בקשת הנתבע.


אשר-על-כן יש לדחות ערעור זה.


המערער ישא בהוצאות המשיבים בערעור זה בסכום כולל של 300 ל"י.


ניתן היום, י"ג בכסלו תשל"ב (1.12.1971).







עא בית המשפט העליון 266/71 יוסף שקיר, קטין, באמצעות הוריו-אפוטרופסיו הטבעיים דוד ו-מאסו שקיר נ' אבנר אלוני, "אררט", חברה לביטוח בע"מ, [ פ"ד: כה 2 800 ] (פורסם ב-ֽ 01/12/1971)