פסקי דין על אוקסנה יעקובוביץ | פסקי דין על חיים שמיר

30482-04/10 דמר     07/08/2011




דמר 30482-04/10 אוקסנה יעקובוביץ נ' חיים שמיר




בפני
:





בפני
:
כב' השופט ד"ר יצחק לובוצקי

נ.ע. גב' אסתר וייס


התובעת

אוקסנה יעקובוביץ


נגד

הנתבע
חיים שמיר



פסק דין


הגב' אוקסנה יעקובוביץ
' (להלן: "התובעת" או "העובדת"), הועסקה כמוכרת בחנות לאביזרי אופנה אשר בבעלותו של מר חיים שמיר
(להלן: "הנתבע" או "המעביד"), בתקופה של 45 חודשים. במשך העסקת התובעת, חלו הפסקות לסירוגין בעבודתה, שעל משכן ונפקותן נעמוד בהרחבה בהמשך.
התובעת הועסקה לפי "משכורת חודשית" קובעת של 3,200 ₪, כאשר יחסי העבודה הסתיימו ביום 28.2.07.

העומד לדיון הם רכיבי התביעה, כדלקמן
(ראה פרוטוקול מיום 29.3.11, שורות

20-22):

1.
"פיצויי פיטורים".
2.
"פדיון דמי הבראה".
3.
"פדיון חופשה".

תקופת העבודה:

טרם נידרש לגוף התביעות, עלינו להכריע בשאלה מהי תקופת העסקתה של התובעת.
התובעת טענה כי הועסקה על ידי הנתבע משך תקופה של 45 חודשים, אך היא עצמה ציינה בכתב התביעה כי המעביד "... היה מפטר אותי ומחזיר אותי לעבוד לסרוגין".



גם המעביד ציין בכתב ההגנה, כי התובעת עבדה אצלו לסרוגין, עם הפסקות חוזרות ונשנות. לטענתו, ההפסקות היו ביוזמת התובעת, כשהסתבר לו בדיעבד שעברה לעבוד כמוכרת בחנות אחרת, ומדי כמה חודשים היתה שבה ומבקשת לחזור ולעבוד אצלו
(ראה סעיף ה' לכתב ההגנה).

מהדברים האמורים, ומבלי שנכריע בשלב זה ביוזמת מי מהצדדים חלו אותן הפסקות בעבודת התובעת, הרי שאין חולק כי אכן חלו אי אילו הפסקות ברציפות תקופת העסקתה של התובעת אצל הנתבע. השאלה הנתונה להכרעה היא, האם מדובר בהפסקות שיש בהן כדי לנתק את רצף תקופת עבודת התובעת כאמור בסעיף 2(9) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963 (הפסקות שמשכן למעלה משלושה חודשים, הקוטעות את רציפות העבודה, טרם תיקון מס' 25 משנת 2009).

בענייננו, המעביד הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח, כי בתקופת עבודתה של התובעת היו הפסקות הקוטעות את רציפות זכויותיה, כפי שיפורט להלן.
על פי אישור רו"ח חיים בן-נון שהוגש מטעם הנתבע, עולה, כי התובעת הועסקה אצל הנתבע בין החודשים 6/03 עד 4/04, 7/04 עד 8/04, 10/04 עד 2/05, 12/05 עד 6/06 ו- 1/07 עד 2/07.

מהאמור עולה עוד, כי יש לראות בתקופת עבודתה של התובעת החל מ- 6/03 עד 2/05 (18 חודשי עבודה), כתקופת העסקה אחת (להלן: "התקופה הראשונה"). שכן, גם אם חלו הפסקות במהלך תקופה זו, הרי שאין מדובר בהפסקות העולות על שלושה חודשים, ואין בהן כדי לקטוע את רציפות תקופה זו.

עוד עולה מהאישור הנ"ל, כי התובעת שבה לעבודתה רק בחודש 12/05
(לאחר 9 חודשים)
ועבדה עד לחודש 6/06 (7 חודשי עבודה, להלן: ""התקופה השניה").

בנוסף עולה, מאותו האישור כי שוב חלה הפסקה בעבודת התובעת אצל הנתבע
(למשך 6 חודשים)
, שלאחריה שבה התובעת פעם נוספת לעבוד אצל הנתבע ועבדה בחודשים 1/07 עד 2/07 (2 חודשים, להלן: "התקופה השלישית"
(
.

"פיצויי פיטורים":

התובעת אישרה בעדותה בבית הדין כי למעשה היא זו שבסופו של יום התפטרה מהעבודה. וכך לדבריה: הוא אמר לי שהוא לא מעוניין בעבודתי, אנחנו התווכחנו... הלכתי לחנות בבוקר והנתבע אמר לי שאני יכולה להמשיך לעבוד. גם כשרבנו אנחנו יכולים להמשיך ביחד לעבוד, ואז אמרתי לו שאני כבר נמאס לי ואני לא רוצה יותר להמשיך ונתתי לו הודעה מוקדמת של שבועיים, וכך היה"
(עמ' 1 שורות 11-16).
"לגבי פיצויי פיטורים הסברתי שרבנו, ולכן לא רציתי יותר להמשיך לעבוד אצלו"

(עמ' 2 שורה 18)
.

ובהמשך: "כשבית הדין שואל מדוע סירבתי להצעתו לחזור לעבודה למרות הריב, אני משיבה: בגלל שהוא לא רצה להוציא לי מכתב פיטורים, אז החלטתי שלא כדאי לי להמשיך לעבוד אצלו"
(עמ' 2 שורות 23-24)
.

מדברי התובעת עולה, כי גם אם בתחילה בשל ויכוח בין הצדדים ולמעשה ב"עידנא דריתחא", ביקש הנתבע לסיים את ההתקשרות בין הצדדים, גם לשיטת התובעת עצמה, הנתבע ביקש ממנה כבר בסמוך לאותו ויכוח להמשיך ולעבוד אצלו. אלא שהתובעת היא זו שהחליטה לשים קץ ליחסי העבודה ביניהם, ובהתאם הודיעה על התפטרותה, תוך מתן הודעה מוקדמת בת שבועיים.

בנסיבות האמורות, אין התובעת זכאית לפיצויי פיטורים, ודין תביעתה ברכיב זה להידחות.

"דמי הבראה":

התובעת הודתה כי שולמו לה "דמי הבראה" בסך של 1,500 ₪

(עמ' 2 שורה 16).




זכאות לדמי הבראה קמה לעובד, רק לאחר השלמת שנת עבודה מלאה אחת
(סעיף 6ב. לצו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש)
ועל כן, ככל שהתובעת זכאית לדמי הבראה, הרי שהזכאות קמה לה רק בגין תקופת העבודה הראשונה.

אלא שהתובעת הודתה, כי שולם לה סך של 1,500 ₪ בגין דמי הבראה ועל כן זכאית היא ליתרת דמי הבראה בסך של 948 ש"ח (8 ימים *
306 ₪ ליום
(נכון ל-2/05)
;

(2,448 ₪ - 1,500 ₪) .

"פדיון חופשה":

על פי הוראת סעיף 26 לחוק חופשה שנתית, התשי"א – 1951,
ובהתאם לפסיקת בתי הדין לעבודה,
נטל הראיה כי מלוא החופשה השנתית ניתן בפועל לעובד, מוטל על המעביד
(ר' דב"ע נו/299-3 אריה לוי ואח' נ' סומיה גונזגה, סע' 9 לפס"ד מיום 3.6.97).

המעביד מצידו לא הציג "פנקס חופשה", או כל רישום אחר אודות מאזן ימי החופשה של העובדת.
אשר על כן, ובהתחשב בתקופת עבודתה של התובעת, התובעת זכאית ל"פדיון חופשה" בסך כולל
של 2,688 ₪ (3,200 ש"ח: 25
x
21 ימים).

סוף דבר:

התביעה מתקבלת בחלקה. המעביד ישלם לתובעת את הסכומים המפורטים להלן:

1.
יתרת "דמי הבראה" בסך 948 ₪.
2.
"פדיון חופשה" בסך 2,688 ₪.

הסכומים הללו ישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 1.3.07, ועד התשלום בפועל.





הנתבע ישא בהוצאות (חלקיות) של ההליך הנוכחי וישלם לתובעת סך של 750 ₪ נוספים בגין ניהול ההליך.


ניתן לבקש רשות ערעור: תוך 15 יום.


ניתן היום,
ז' אב תשע"א, 07 אוגוסט 2011, בהעדר הצדדים.






נ.ע. גב' א. וייס

ד"ר יצחק לובוצקי
, שופט







דמר בית דין אזורי לעבודה 30482-04/10 אוקסנה יעקובוביץ נ' חיים שמיר (פורסם ב-ֽ 07/08/2011)