פסקי דין על אינה ארבן | פסקי דין על עירית אשדוד | פסקי דין על הכשרת היישוב חב' לביטוח |

27089/07 א     31/08/2011




א 27089/07 אינה ארבן נ' עירית אשדוד, הכשרת היישוב חב' לביטוח בע"מ








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



4/9/011

ת"א 27089-07 ארבן נ' עירית אשדוד
ואח'






בפני

כב' השופט
מנחם (מריו) קליין


התובעת:

אינה ארבן


נגד


הנתבעות:

1.עירית אשדוד
2.הכשרת היישוב חב' לביטוח בע"מ




פסק דין


רקע
מונחת לפניי תביעתה של גב' ארבן אינה (להלן:"התובעת"), ילידת 1955, לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לה עת מעדה בהולכה על מדרכה ברחוב העצמאות שבאשדוד בסמיכות לכיכר המכונה "אשדוד סיטי" ביום 29.11.06 לפנות ערב (להלן:"התאונה" או "המעידה" או "האירוע"). עיריית אשדוד (להלן:"הנתבעת 1") הינה רשות עירונית האחראית לתקינותן של מדרכות וכבישים אשר בשטחה. הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ (להלן:"הנתבעת 2") הינה חברת הביטוח אשר ביטחה בזמניים הרלוונטיים את נתבעת 1.
לאחר שהגישו ב"כ הצדדים תחשיבי נזק מטעמם, הציעה סגנית הנשיאה כב' השופטת מ' שריר הצעה שהתבססה על שקלול הסיכויים והסיכונים שבתיק. בדיון קדם משפט שנערך ביום 21.05.09 הודיע ב"כ הנתבעות כי אינו מקבל את ההצעה ומשכך נקבע התיק לדיון הוכחות.
ביום 02.05.10 התקיים דיון הוכחות בו העידו התובעת ובנה מר ארבן פבל מטעם התביעה ומר פוגל משה והגב' סיני כרמית מטעם ההגנה. ביום 14.11.10 העיד מר קויידא משה וב"כ התובעת סיכמה טענותיה בע"פ כאשר לפנים משורת הדין ובהסכמתה של ב"כ התובעת, התרתי לב"כ הנתבעות להגיש סיכומיה בכתב. כמו כן התרתי לב"כ התובעת להגיש סיכומי תשובה בכתב.
סיכומי הנתבעות הוגשו ביום 24/11/010 וסיכומי התשובה הוגשו ביום 19/5/011.


שאלת האחריות

טענת העדר עילה
ב"כ הנתבעות המלומדת טענה כי התביעה לא הוכיחה כי במועד האירוע הייתה הבעלות או האחזקה במקום האירוע נתונה לנתבעת 1 ומשכך טענה כי יש לדחות את התביעה. בעניין זה הובאה חוות דעת מטעם הנתבעות של מודד מוסמך, מר פוגל משה. ב"כ הנתבעות טוענת כי מחוות הדעת עולה במפורש כי הבעלות בחלקה הרלוונטית למקום האירוע הנטען הינה של מדינת ישראל. עוד נטען כי גם מתצהירה ומעדותה של גב' סיני כרמית, מפקחת בנייה בעיריית אשדוד, עולה כי הן במועד האירוע והן כיום מקום קרות התאונה אינו מצוי בבעלותה של העירייה וכי השטח נמסר לתחזוקת עיריית אשדוד לאחר מועד האירוע. עוד טענה ב"כ הנתבעות כי גם תצהירו של מר קרויידא משה, מנהל מחלקת האחזקה בעירייה מציין כי בשטח בוצע פיתוח ע"י חברת מבני-תעשיה ומסירתו לעיריית אשדוד בוצעה כשישה חודשים לאחר מועד האירוע נשוא התביעה.
ב"כ התובעת המלומדת מציינת כי על פי נסח הטאבו, שצורף לחוות דעתו של המודד מטעם הנתבעות, אין מדובר בקרקע פרטית. לטענתה, מדובר בכיכר מרכזית בעיר אשדוד שבו מרכז מסחרי וחנויות כאשר על פי סעיף 235 לפקודת העיריות (נוסח חדש) בסעיף קטן 2 מוטלת על העירייה לדאוג לתיקונו של רחוב שאינו רכוש הפרט. עוד נטען כי בחקירתו של מר פוגל השיב כי במקום עוברים עוברי אורח ושכל אחד יכול להיכנס ולקנות בחנויות (עמוד 17 שורות 18-32 לפרוטוקול מיום 02.05.10).
לאחר שעברתי על חוות דעתו של המודד מטעם הנתבעות ועל נסח הטאבו והתשריט סבורני כי מקום התאונה היה בעת התאונה בבעלותה של מדינת ישראל, אולם מהתמונות שצורפו לתיק בית המשפט ומהעדויות עולה כי המקום בו אירעה התאונה הוא שטח ציבורי בו עוברים תושבים כעניין שבשיגרה, ובנוסף מצויים בו גם חנויות ועסקים, כך שאין מדובר בשטח שהוא רכוש הפרט, ועל כן סבורני כי על אף שהשטח בבעלות מדינת ישראל, מכל-מקום, האחריות לתחזק את הרחוב ואת הכיכר, לדאוג לתיקונם ולהסיר מכשולים מוטלת על כתפי עיריית אשדוד בהתאם לסעיף 235 לפקודת העיריות ס"ק (2) ו-(3), ולכן דין הטענה של העדר עילה להידחות.

נסיבות האירוע
ב"כ הנתבעות המלומדת טוענת כי התובעת לא הוכיחה את קרות האירוע, לא הוכיחה את נסיבות האירוע ולא את קיומו של מפגע. לטענתה על פי הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה" נטל השכנוע מוטל על התובעת להוכיח את כל היסודות העובדתיים. ב"כ הנתבעות טוענת כי התמונות שצירפה התביעה לתיק בית המשפט אין בהן בכדי לסייע לתובעת שכן מועד הצילום לא ידוע ולא ידוע האם הם משקפות את מצב המקום במועד הנטען. עוד נטען כי גם מעיון בתמונות הללו לא משתקף קיומו של מפגע או שיפוע מסוכן ובנוסף נטען כי התובעת העידה שלא הודיעה לעירייה אודות המפגע. עוד נטען כי התובעת לא צירפה כל תיעוד רפואי המעיד על קרות האירוע ופנתה לקבל טיפול רפואי רק למחרת.
ב"כ התובעת המלומדת טענה כי התובעת העידה במפורש אודות קרות התאונה וכי עדותה לא נסתרה והיא אף לא נשאלה בחקירה הנגדית שאלות המפקפקות בעצם קרות התאונה. עוד טוענת ב"כ התובעת כי בנה של התובעת העיד אף הוא כי הוא היה בבית בעת ששבה התובעת לביתה וראה שהיא מבוהלת ואמרה לו שנפלה (עמוד 14 שורות 13-15). באשר לתמונות שצורפו לתיק בית המשפט טענה ב"כ התובעת כי התובעת העידה (עמוד 8 שורה 7) שביקשה מבעלה ללכת ולצלם את מקום הנפילה ימים ספורים לאחר האירוע.
סבורני כי התביעה הוכיחה את התרחשותה של המעידה על פי מאזן ההסתברויות הנדרש במשפט האזרחי. עדותה של התובעת הייתה קוהרנטית ואמינה בעיניי, ואינני מעלה על הדת שהיא נפגעה במקום אחר והמציאה את סיפור התאונה. בנוסף, התיעוד הרפואי מצביע על
כי למחרת אובחן אצל התובעת שבר במרפק שמאל. העובדה שהתובעת לא הלכה מייד לקבלת טיפול רפואי אלא רק למחרת בעקבות הצעתו של מעסיקה – סבירה בעיני שכן התרשמתי מעדותה שעסקינן בתובעת שחששה למקום עבודתה ולפרנסת משפחתה, וקיוותה שהכאבים יחלפו מעצמם (עמוד 11 שורה 32).
אני מקבל את הצילומים שצרפה התביעה לתיק בית המשפט, התובעת העידה על נסיבות צילומם ואני מקבל את דבריה. אציין שההגנה לא העלתה כל אפשרות ולו הקלושה ביותר באשר לנסיבות חלופיות לקרות השבר במרפקה של התובעת.
ב"כ הנתבעות המלומדת טענה כי מעדותה של התובעת עולה שהתובעת הסתייעה בעוברי אורח על מנת לקום לאחר שמעדה ומשלא הובאו עוברי אורח אלו להעיד הרי שמתקיימת החזקה הידועה של אי הבאת עדים שעשויים לסייע לבעל דין יש להניח שהיו פועלים לרעת בעל הדין. סבורני כי אין זה המקום להחיל את החזקה המדוברת: ראשית התובעת כאמור לעיל לא פנתה לקבלת טיפול רפואי מיידי משום שסברה שהכאבים יחלפו ועל כן לא ראתה כל צורך לפנות ולבקש את פרטיהם, ומובן מאליו שלא יכולה הייתה לעשות זאת בשלב מאוחר יותר. שנית, התובעת העידה כי אנשים באו לעזור לה לאחר שמעדה ומכל מקום לא ברור האם מישהו אחר זולת התובעת אכן ראה את עצם המעידה (עמוד 11 שורות 3-7):
ש. לפי התמונה אפילו ליד המקום יש איזשהי גדר שיכולת להעזר בה. למה
לא יכולת לקום?
ת. אני לא יכולה להסביר אבל לא יכולתי לקום. זוהי עובדה. זה מה שיש. הם באו ועזרו לי לקום. אבל לא לקחתי חתימות ושמות. באו בערך 4, 5 אנשים ועזרו לי לקום ואח"כ עזרו לי לעבור דרך, את הכביש הביתה. והם עזרו לי לעבור את הדרך ואז אמרתי שלאט לאט אני אלך הביתה.

ב"כ הנתבעות המלומדת טענה עוד כי אין לייחס כל חשיבות ראייתית לעדותו של מר ארבן פבל שכן מדובר בעדות שמיעה ובעד הנוגע בדבר ועל כן עסקינן בעדות יחידה של בעל דין ועל כן בית המשפט מנוע מלהסתפק בעדותה של התובעת, ואפילו זו מהימנה עליו.
לעדות יחידה של בעל דין בהליך אזרחי יש צורך בתמיכה חיצונית.
קבלת עדותו של בעל-דין ללא "סיוע", מצריכה הנמקה על פי דרישת סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש]. מקובל שדי ב"תוספת ראייה" כדי להוות הנמקה מספיקה (השוו ע"א 6129/04 טרטמן נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2005(4) 3640, בפיסקה 5 לפסק-הדין; ע"א 1064/03 אליהו נ' עזבון פיאמנטה, תק-על 2006(1) 1806, בפיסקה 9 לפסק-הדין).
לדידי, יש לראות בעדותו של מר ארבן כ"תוספת ראייה" זו שכן הוא ראה את התובעת בסמוך לקרות האירוע כאשר הגיעה לביתה וראה שהיא מבוהלת (עמוד 14 שורה 13) בנוסף כשנשאל מר ארבן בחקירתו מדוע לא נלקחה התובעת למיון השיב (עמוד 15 שורה 18):

"באותו רגע זה לא נראה, לא הבנתי מה עובר עליה אז העדפנו שהיא תישאר בבית
תנוח".
אני מקבל את עדותו - למעט החלקים שהעיד בקשר לדברים ששמע בלבד - שהייתה אמינה בעיניי. בנוסף, סבורני כי יש לראות לעניין התוספת הראייתית גם את המסמכים הרפואיים שצירפה התובעת לתצהירה שביניהם גם מסמך מהאורטופד, ד"ר יהודה דוד, בו נכתב במפורש כי אובחן שבר במרפק מיום 29.11.06 הוא יום התאונה.
לאור כל האמור לעיל סבורני כי עצם התרחשותו של האירוע ונסיבותיו הוכחו במידה הנדרשת במשפט האזרחי.

שאלת החבות
בקביעת אחריות אזרחית בעוולת הרשלנות מתעוררות שלוש שאלות – האחת: האם מזיק חב חובת זהירות לניזוק. שתיים: האם המזיק הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו ושלוש: האם הפרתה של חובת הזהירות היא שגרמה לנזק.
לדידי, ברור שהן מבחינת הצפיות הטכנית והן מבחינת הצפיות הנורמטיבית הרי שעיריות ורשויות מקומיות יכולות וצריכות לצפות התרחשות נזק לתושבים ועוברי אורח ברחובות העיר, והעירייה אחראית לתחזוק הולם של הרחובות. עם זאת, קיומה של חובת הזהירות המושגית הוא תנאי הכרחי לאחריות העירייה, אך לא תנאי מספיק. האחריות בגין נזק ספציפי תיקבע לאחר שתוכר ותופר חובת זהירות קונקרטית. (ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש פ"ד לז(1) 113, 125).
האם קיימת חובת זהירות קונקרטית- האם עיריית אשדוד יכולה או צריכה הייתה לצפות את התרחשות הנזק בנסיבות הספציפיות של המקרה כפי שתוארו לעיל?
סבורני כי כל בחינה ובדיקה, ולו השטחית ביותר, הייתה מגלה כי במקום בו מעדה התובעת - יש סיכון .החלק המשופע במדרכה, שם נפלה התובעת, מורכב מטלאים של סוגי ריצוף שונים היוצרים שקעים ובליטות, המסכנים את העוברים ושבים במקום . על העירייה לצפות את התרחשותו של נזק זה, אם לא תפעל כראוי. אמת, העירייה לא ידעה בפועל ולא צפתה בפועל כל נזק מהשיפוע. אין בכך ולא כלום, שכן השאלה היא, אם העירייה צריכה הייתה לצפות והאם הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה? סבורני כי התשובה על שאלה זו חיובית.
הגב' סיני כרמית, מפקחת בעיריית אשדוד, העידה כי היא שולחת אנשים לאזור מסויים רק כאשר התרחשה כבר תאונה במקום (עמוד 20 שורה 19). לא הובאו בפני
י כל תוכניות עבודה של הקצאת משאבי העירייה ועל כן לא ניתן לבחון את שיקול-דעתה של העירייה מבחינת סדרי העדיפויות באשר למילוי חובותיה. מתוך העובדות מסתבר, שהעירייה לא נקטה כל אמצעי שהוא בנוגע למפגע שבמדרכה ולא ידעה כלל על הסיכון שבה. בכך התרשלה. כפי שעולה מהתמונות ומעדותה של התובעת, המקום לא היה מואר, דבר שיש בו כדי להגביר את הסיכון וסבורני כי גם בכך התרשלה העירייה. ב"כ הנתבעות המלומדת טענה לעניין חוסר התאורה כי מדובר בהרחבת חזית אסורה. סבורני כי אין לקבל טענה זו, שכן העניין עלה בעקבות שאלות שנשאלה התובעת בחקירתה הנגדית.
תנאי נוסף הוא האם הנזק נגרם בשל אותה הפרה, והוא מסוג הנזק שחובת הזהירות באה למנעו?
לדידי, גם תנאי זה התקיים בעניין שלפנינו. מדרכה משובשת במקום משופע יוצרת סיכון של פגיעה בעוברי אורח. פגיעה שכזו התרחשה בפועל. הנתבעת 1 לא פעלה לתיקון ויישור המקום המשובש ולא דאגה לתאורה ראויה במקום. לכל הפחות יכולה הייתה העירייה לדאוג לשילוט המתריע בפני
השינוי הצפוי במפלס המדרכה אך גם זאת לא נעשה, ומחדלים אלה הם שגרמו לנזק.

אשם תורם
ב"כ הנתבעות טוענת כי התנהגות התובעת תרמה תרומה מכרעת לאירוע התאונה וזאת בהתחשב בכך שמעדה במקום סמוך למקום מגוריה כאשר התובעת הכירה את המקום ואת תנאי השטח כך שהיה עליה לנקוט משנה זהירות. ב"כ הנתבעות המלומד הביאה בסיכומיה מדברי עמיתי, כב' השופט ח' יחיא בת"א (ת''א) 65899-03 רוסין גרכטין נ' עיריית נתניה (פורסם בנבו) בו נדחתה תביעתה של תובעת שנפלה עת חצתה במעבר חצייה, תוך הטלת רשלנות תורמת בשיעור 100%, וב''כ הנתבעת טוענת כי יש לנהוג כך גם במקרה דנן.
ב"כ התובעת המלומדת הביאה אף היא ציטוטים מהפסיקה וטענה כי אין מקום להטיל כל רשלנות תורמת על התובעת.
המקור לקביעת אשם-עצמי-תורם של ניזוק מצוי בסעיף 68 לפקודת הנזיקין. אימתי רשלנות הנפגע היא בגדר אשם-עצמי-תורם, שיש לראות בו אחד מן הגורמים שהסבו את הנזק?
לענין זה נאמר בע"א 57/56 מורדקוביץ נ' מנחם, פ"ד יא' 602, 605, כך -

"מהו המבחן שאפשר לקבוע על פיו אם רשלנותו של התובע היתה אף היא אחת מן הסיבות שגרמה לתאונה? נראה לנו, כי בני סמך נמנו וגמרו כי מבחן זה כפול הוא. ראשית, הפרת חובה מטעם התובע כלפי הנתבע... אך קיומה של חובה כלפי הנתבע אינו תמיד המבחן למציאותה של רשלנות תורמת, ומכאן בא המבחן השני, היינו: העדר זהירות סבירה מטעם התובע להגנת עצמו ולשמירה על רכושו. במקרה המגלה נתונים אלה אומרים לו לתובע, כי היה בידיו להמנע מן התאונה אילו נקט אמצעים שאדם סביר היה נוקטם באותן נסיבות והואיל ולא עשה כן, הרי הוא שותף לנזק; כלומר הנזק הוא תוצאה גם של משגהו שלו.

לענין קיומו של האשם-העצמי-התורם עלינו לבחון אם נהגה המערערת - הניזוקה - כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה, או שמא היה בהתנהגותה משום העדר זהירות סבירה בהגנה על עצמה".


המבחן שעל פיו יש להכריע כאשר מבקשים לחלק את האחריות בין המזיק לבין הניזוק, הוא מבחן "מידת האשמה", כאשר בית המשפט מציב את מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה, כדי להשוות ולהעריך מבחינת האשמה המוסרית, את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד. מידת האשמה המוסרית עולה בעיקרה מתוך בחינת התנהגות של הנוגעים בדבר במקרה הקונקרטי אשר נדון בפני
בית המשפט. אולם יקרה לא אחת, כי לצורך הערכת מידתה ומשקלה של האשמה המוסרית ייזקק בית המשפט גם למבחן חיצוני, המפנה אל רמתו של האדם הסביר (ראה: ע"א 316/75 שור ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(2) 299, 305; ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72 - והאסמכתאות המובאות שם). בחינה כמתואר איננה בגדר מדע מדוייק אלא היא מושתתת בהכרח על שקילתו של הנכון והצודק, לפי מיטב הערכתו ושיקולו של בית המשפט לאור נסיבותיו של כל מקרה ומקרה.
בנסיבות המקרה דנן, סבורני שהמקום בו נפלה התובעת הוא בסמיכות רבה לביתה, הרי שהיה עליה להביט בדרך והיזהר ממפגעי הדרך (וראה לעניין זה פס"ד 164201-09 בן ישי אליס נ' רשת מלונות ישרוטל (טרם פורסם) והאסמכתאות שם).
מסקנתי היא שהתובעת לא נקטה אף היא בזהירות מספקת ועל כן מצאתי לקבוע את רשלנותה התורמת בשיעור 30%.

תאונת עבודה? שאלת הניכוי הרעיוני
ב"כ הנתבעות המלומדת טוענת כי משנכתב בכתב התביעה וכן בתצהיר עדותה של התובעת כי האירוע התרחש כאשר התובעת חזרה מעבודתה בתל אביב לאשדוד, יש לקבוע שמדובר בתאונת עבודה. משכך יש לנכות – ניכוי רעיוני- מכל סכום שייפסק לפיצוי התובעת המבטא את תגמולי המוסד לביטוח לאומי שהתובעת זכאית הייתה לקבלם בסך משוערך של 16,754 ₪.
ב"כ התובעת טענה כי התובעת סיפרה בעדותה שאחרי שהגיעה לאשדוד ובדרך לביתה היא סטתה מהדרך הרגילה לביתה על מנת להיכנס לבית מרקחת ולרכוש אקמול ובדרך לשם מעדה ונפגעה ועל כן אין מדובר בתאונת עבודה.
סעיף 80 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה-1995 (להלן:"חוק הביטוח הלאומי") קובע כי תאונה אשר אירעה לעובד בדרכו מהעבודה לביתו

הינה תאונת עבודה
.
לכלל זה חריג בסעיף 81 לחוק הביטוח הלאומי. על פי סעיף 81 תאונה שאירעה לעובד בדרך חזרה לביתו, איננה תאונת עבודה כאשר חלה בהליכה סטייה של ממש מהדרך או שנערכה הפסקה בדרך. במקרה דנן התובעת יצאה מתל אביב ועשתה דרכה באוטובוס אל התחנה המרכזית אשדוד וכשהגיעה אל התחנה המשיכה ברגל לכיוון ביתה. התובעת העידה כי בין התחנה המרכזית לביתה יש כרבע שעת הליכה (עמוד
7 שורה 22). כמו כן העידה שרצתה להיכנס לבית המרקחת ולכן עברה במקום בו נפלה (עמוד 7 שורות 26-27), ובנוסף לשאלה האם בית המרקחת הוא בדרך לביתה, השיבה "כמעט כן". בנה של התובעת מר ארבן פבל העיד כי ביתה של התובעת נמצא בקרבה לבית המרחקת (עמוד 14 שורה 15) וכי מדובר ב"מקום ליד" (עמוד 14 שורה 27). סבורני כי אין מדובר בהפסקה של ממש או סטייה מהדרך המקובלת. בבוא בית המשפט לבדוק האם מתקיים החריג שבסעיף 81 לחוק הביטוח הלאומי, הוא בוחן בין השאר את אורכה של ההפסקה ואת מהותה. במקרה דנן הפסקה לא התרחשה שכן התובעת מעדה טרם הגיעה אל בית המרחקת ובאשר למהות ההפסקה סבורני כי הפסקה שמטרתה לרכוש כדורים נגד כאב ראש איננה בגדר סטייה מהדרך המקובלת ועל כן אני קובע שיש לקבל את טענות ב"כ הנתבעות בעניין, ולכן יש מקום לניכוי רעיוני המבטא את התשלומים שהתובעת הייתה זכאית להם.
הנכות הרפואית
התובעת צירפה חוות דעת מטעמה ערוכה ע"י ד"ר י. דוד שקבע כי לתובעת נכות רפואית צמיתה בשיעור 21.7% בגין הגבלה ביישור מרפק שמאל, הגבלה בכיפוף המרפק והגבלה בסופינציה (סיבוב כלפי חוץ של האמה- מ.ק.).
מטעם הנתבעות צורפה חוות דעתו של פרופ' אנגל, שקבע כי לתובעת נכות צמיתה בשיעור 10% בגין הגבלה קלה ביישור ובכיפוף, אך הוא לא מצא הגבלה בסופינציה.
ביום 13.07.08 מינתה כב' השופטת שריר את ד"ר י. פעילן כמומחה מטעם בית המשפט.
ד"ר פעילן קבע בחוות דעתו כי לתובעת נכות בשיעור 10%.
משלא נחקרו המומחים סבורני כי יש לקבל את חוות דעתו של מומחה בית המשפט. המומחה אף ציין בחוות דעתו כי בהיות בדיקתו מאוחרת יותר מהבדיקות שביצעו המומחים מטעם הצדדים הרי ש"כצפוי, כיום טווח התנועה טוב יותר... נותרה הגבלה קלה ביישור ובכיפוף המרפק" עוד ציין המומחה כי מצילומי הרנטגן העדכניים עולה כי השבר התאחה ואין לראות שינויים ניווניים.
אני מעמיד את נכותה הרפואית הצמיתה של התובעת בשיעור 10%.

הנכות התפקודית
ב"כ התובעת טוענת כי נכותה התפקודית של התובעת עולה על שיעור הנכות הרפואית, התובעת מתפרנסת כשרטטת והיא נזקקת לשימוש תכוף ואינטנסיבי בידיה לצורך עבודתה. ב"כ התובעת טוענת כי יש להעמיד את הנכות התפקודית בשיעור 15%.
ב"כ הנתבעות טוענת מנגד כי לנכותה הרפואית של התובעת אין משמעות תפקודית כלל, ראשית אין עסקינן בידה הדומיננטית של התובעת ואך המומחה מטעם בית המשפט ציין שידה השלטת היא יד ימין ולכן אין רלוונטיות להיות התובעת שרטטת שכן אין פגיעה בידה הדומיננטית. עוד נטען כי התובעת הודתה שלא נעדרה כלל מעבודתה, מקרות התאונה ועד היום, בגין הפגיעה.
על הנכות התפקודית כתב כב' השופט ת' אור בע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי ואח', פד"י נ"ב (3) 792, 799. כך:

"בדרך כלל, הנכות הרפואית משקפת אל נכון גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד. כך, למשל, נכות רפואית בשיעור 20% עקב פגיעה בתחום האורתופדי, כמו פגיעה ביכולת התפקוד של יד או רגל – תשקף, בדרך-כלל, גם את שיעור הנכות התפקודית. הנפגע מוגבל בתנועותיו ובכושר פעילותו עקב אותה נכות, ושיעור הנכות הרפואית אשר נקבע לו תשקף גם את שיעור נכותו התפקודית. אך לא תמיד כך, לעיתים, הנכות התפקודית – דהיינו מידת ההגבלה של פעולות התובע עקב נכותו, אינה זהה לנכות הרפואית. נכות תפקודית, אשר באה להצביע על הפרעה בתפקודו של מי שנפגע גופנית, יכולה אפוא להיות זהה או דומה לנכות הרפואית, וכך בהרבה מקרים. אך היא יכולה להיות גם שונה ממנה.
סבורני כי בנסיבות המקרה דנן מתקיים הכלל כפי שעולה מרישא דבריו ולא החריג שבסיפא וע"כ אני קובע כי נכותה התפקודית הצמיתה של התובעת תעמוד בשיעור הנכות הרפואית : 10%.

הפסדי השתכרות לעבר
ב"כ התובעת טוענת כי התובעת השתכרה עובר לתאונה שכר ממוצע בסך 4,955 ₪ המשוערך להיום בסך 5,768 ₪. וכי יש לפצותה בתאם לנכויות הזמניות וחופשות המחלה של התובעת. מסיום תקופת הנכות הזמנית ואישורי המחלה ועד היום, יש לבצע חישוב ע"פ 15% נכות תפקודית. סה"כ לטענת התביעה, עומדים הפסדי השתכרותה של התובעת לעבר בסך 56,814 ₪.
ב"כ הנתבעות טוענת ראשית כי שכרה הממוצע החודשי והמשוערך של התובעת הוא בשיעור 5,195 ₪. בנוסף נטען כי התובעת צירפה אומנם לתצהירה אישורי אי כושר למשך חודשיים מקרות התאונה אלא שלא צורפו תלושי שכר לתקופה זו כמו כן לא צורף אישור ממעבידה על היעדרותה בפועל מעבודתה והמעביד גם לא הובא להעיד לעניין זה. עוד טענה ב"כ הנתבעת כי התביעה בחרה לצרף תלושי שכר לחודשים 6-9/2008 ולחודשים 3-5/2009 מהם עולה כי חלה עליה של ממש ביחס לשכרה עובר לתאונה.
לדידי משעסקינן בנזק מיוחד שיש להוכיחו ונזק זה לא הוכח אין מקום לפיצוי. התובעת בעצמה העידה כי למעשה לא נעדרה כלל ממקום עבודתה ולא הופחת שכרה (עמוד 10 שורות 18-19):
"ש.
אז הוא כנראה מרוצה ממך. גם לא הפסדת אף יום עבודה.

ת. יום אחד כן.
ובהמשך (עמוד 10 שורות 26-29):
"ש.
האם נכון שהוא לא הוריד לך מהמשכורת?

ת. הוא לא הוריד כי אמרו לו שאני יכולה לאט לאט לעבוד.

ש. האם ירד לך כסף מהמשכורת?

ת. לא.

"

גם טענת התביעה על כי מעסיקה של התובעת העלה את משכורותיהם של חבריה לעבודה של התובעת ושכרה של התובעת לא עלה – לא הוכחה.
לאור האמור לעיל אין מקום לפיצוי בראש נזק זה של הפסדי השתכרות לעבר.

הפסדי השתכרות לעתיד
ב"כ התובעת טוענת כי מאז האירוע התובעת איננה מסוגלת, בעקבות מגבלותיה שנובעות מהתאונה דנן, לבצע את עבודתה כראוי. בנוסף נטען כי קיים חשש ממשי כי תפוטר ובהתחשב בגילה ספק אם תצליח למצוא עבודה חדשה. לטענת התובעת יש לבצע חישוב אקטוארי בהתאם לנכות תפקודית בשיעור 15% העולים כדי סך של 89,601 ש"ח.
ב"כ הנתבעות טוענת כי אין כל בסיס לטענה אודות החשש מפיטורין וכי התובעת לא עמדה בנטל להוכיח כי התאונה תפגע בכושר השתכרותה. ההגנה מציעה לפצות את התובעת במחצית הסך העולה מחישוב אקטוארי עד להגיע התובעת לגיל 65 בהינתן נכות תפקודית של 10% שכרה עובר לתאונה העומד על 5,195 ש"ח.
סבורני כי בנסיבות המקרה בהתאם לנכותה של התובעת ומקצועה יש לפצותה בסכום גלובאלי וסביר של 50,000 ש"ח.

הפסדי פנסיה
ב"כ התובעת טוענת כי מעיון מתלושי השכר של התובעת עולה כי המעביד מפריש כספים בכל חודש עבור פנסיה ועל כן יש לפצות את התובעת בהתאם למקובל אצל ציבור השכירים במשק ובחישוב אקטוארי עד גיל תוחלת החיים סה"כ 71,946 ש"ח.
ב"כ התובעת טוענת כי מהתלושים שצורפו באשר לתקופה הקודמת לתאונה עולה שלא הופרשו לתובעת כל סכום בגין הפנסיה, ומכל מקום לא הובאה כל ראיה כגון עדות המעביד כי קיים חשש כלשהו שהתובעת תפוטר קודם לגיל הפרישה ובייחוד לאור העובדה שהתובעת המשיכה לעבוד מקרות התאונה ועד היום באופן מלא ועל כן טוענת ב"כ הנתבעות אין מקום לפיצוי.
סבורני כי גם בראש נזק זה יש מקום לפצות את התובעת בסכום גלובאלי וסביר של
10,000 ש"ח , שכן נוכח גילה של התובעת והנכות התפקודית ממנה היא סובלת ובהינתן מקצועה יש מקום לחשש כי התובעת תפסיק לעבוד קודם להגיעה לגיל הפרישה.



עזרת הזולת לעבר
ב"כ התובעת טוענת כי מעדות התובעת עולה שהיא נזקקה לעזרת בני משפחתה בכל פעולות היומיום כגון הכנת המזון לבוש רחצה ובעבודות הבית. כמו כן מפנה ב"כ התובעת לתצהירו ועדותו של פבל בנה של התובעת שהעיד (עמוד 15 שורות 29-30) "כשאדם צריך לגהץ הוא משתמש בשתי הידיים , זוהי פעילות שאני צריך לעשות במקומה".
התביעה טוענת כי בתקופת הנכות הזמנית בשיעור 100% שנקבעה למשך חודשיים וחצי יש לפצות את התובעת בסך של 9,000 ש"ח העולות מחישוב 3 שעות עזרה ליום בעלות 40 ש"ח לשעה. בגין תקופת הנכות הזמנית בשיעור 50%
ותקופה של הנכות בשיעור 30% שנקבעה למשך שלושה וחצי חודשים יש לפצות בסך של 8,400 ש"ח ומתום תקופת הנכויות הזמניות ועד היום יש לפצות את התובעת בשיעור 13,440 ש"ח העולים מחישוב שעתיים של עזרה בשבוע. סה"כ עזרת הזולת לעבר לטענת התביעה עולה כדי 30,480 ש"ח.
ב"כ הנתבעות טוענת כי התובעת לא הציגה ראיות, לרבות תיעוד רפואי, המעידים על הגבלה בתפקוד המצריכה עזרה בשכר. עוד נטען כי התובעת עצמה טענה שנעזרה בבני משפחתה בביצוע עבודות הבית ולא נטען כי שכרה עזרה בשכר ולעניין זה לא העידה את בני משפחתה למעט בנה פבל שאף העיד (עמוד 16 שורות 17-19) כי אב המשפחה לא מסייע לתובעת בביצוע עבודות הבית. עוד נטען כי העזרה שהוגשה לתובעת מבני משפחתה היא בגדר עזרה רגילה בין בני משפחה ובמקרה דנן לא הוכח כי לפבל נגרמו הפסדים כלשהם או שקיבל תמורה בעד העזרה הנטענת. ההגנה טוענת כי יש לפצות את התובעת בסך של 2,000 ₪ לכל היותר בגין עזרת הזולת לעבר ולעתיד.
לדידי יש מקום לפצות את התובעת בגין התקופה בה הייתה באי כושר מלא בשיעור 100%, כאשר משך שאר התקופה אני בדעה שהעזרה שניתנה לא חרגה מעזרה מקובלת בין בני משפחה (ראה לעניין זה ע"א 787/78 מלכה נ' אטקין,פד"י מד(4)168) ועל כן אני מקבל את חישוב ב"כ התובעת המלומדת לעניין תקופה זו ומורה כי סך הפיצוי בגין ראש הנזק של עזרת הזולת לעבר יעמוד בשיעור 9,000 ₪.

עזרת הזולת לעתיד
ב"כ התובעת טוענת כי יש לפצות את התובעת לפי חישוב של שעתיים עזרה בשבוע ועד להגיע התובעת לגיל תוחלת החיים העולה כדי סך של 72,576 ₪.
ב"כ הנתבעות לא התייחסה במישרין לעזרת הזולת בעתיד למעט הרישום בכותרת שבסיכומיה בכתב.
סבורני כי יש מקום לפצות את התובעת בגין עזרת הזולת לה תזדקק בעתיד עת יעזובו ילדיה את הבית ובנוסף ככל שתתבגר התובעת תתקשה בביצוע המטלות לאור הנכות בידה ועל כן אני קובע שהתובעת תפוצה בסך גלובאלי וסביר של 30,000 ₪ בגין ראש נזק זה.

הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה
ב"כ התובעת טוענת כי יש לפצות את התובעת בסך של 10,000 ₪ הכולל את הוצאות התובעת בגין דמי השתתפות בטיפולים הרפואיים, טיפולי הפיזיותרפיה, שימוש באביזרים אורטופדיים כגון חגורה למרפק, תרופות והנסיעות לטיפולים השונים ובנוסף סך זה כולל בתוכו את עלות חוות דעתו של עורך חוות הדעת מטעם התביעה ד"ר דוד.
באשר לתקופת העבר טענה ב"כ הנתבעות כי מדובר בנזק מיוחד ויש להוכיחו, התובעת צירפה לתיק בית המשפט קבלות ספורות בלבד כאשר הרלוונטיות שלהן איננה ברורה, ואילו באשר להוצאות הנסיעה נטען כי מאחר ועסקינן בתאונת עבודה הרי שהן הטיפולים הרפואיים והן הנסיעות אליהם אמורים להשתלם ע"י המוסד לביטוח לאומי או במסגרת קופת החולים בה חברה התובעת. עוד נטען כי בחוות דעתו של המומחה בטעם בית המשפט הוא אינו ממליץ על קבלת טיפולים נוספים. עוד נטען כי התיעוד הרפואי שצורף לתיק בית המשפט הינו דל ועוסק רובו ככולו בתקופה שלאחר קרות התאונה בעוד שבשלוש השנים האחרונות אין כל תיעוד על היזקקות לטיפולים או אביזרים כלשהם. משכך, הנתבעת טוענת כי לכל היותר יש לפצות את התובעת בסך 1,000 ₪.
לאור העובדה כי סך הקבלות שצורף לתיק בית המשפט עומד על כ-280 ₪ בלבד, ולאור הטיעונים דלעיל, אני מקבל את עמדת ההגנה ומורה כי התובעת תפוצה בסך של 1,000 ₪ בגין ראשי הנזק של הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לעבר ולעתיד.

כאב וסבל
ב"כ התובעת טוענת כי בהתחשב באופן הפגיעה, הנכויות הזמניות והנכות הצמיתה שנותרה לתובעת יש לפצותה בסך גלובאלי של 35,000 ₪.
ב"כ הנתבעת טוענת כי בראש נזק תפוצה התובעת על פי הכללים בתקנות חוק הפלת"ד במכפלת 1.5.
לדידי, בהתחשב בפגיעה, בנכות שנותרה, ובסדרי הגודל של הפסיקה העכשווית,
יש לפצות את התובעת בראש נזק זה בסך 27,000 ₪.



ניכויים
כאמור לעיל סבורני כי יש מקום לבצע ניכוי רעיוני המבטא את התשלומים שהתובעת הייתה זכאית לקבל מהמוסד לביטוח לאומי בשל קרות התאונה בדרכה חזרה לביתה מעבודתה ומשב"כ התובעת לא התייחסה לאופן חישוב הניכוי הרעיוני שנכתב בסיכומי ב"כ הנתבעות אני מקבלו. ועל כן יעמוד הניכוי בשיעור 16,754 ₪.

אי לכך ולאור כל האמור לעיל, הנני מורה לנתבעות לשלם לתובעת את התשלומים שלהלן:


1.
הפסדי השתכרות לעתיד
50,000
₪

2.
הפסדי פנסיה
10,000
₪

3.
עזרת הזולת בעבר
9,000
₪

4.
עזרת הזולת לעתיד
30,000
₪

5.
הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה
1,000
₪

6.
כאב וסבל
27,000
₪

7.
סה"כ נזקים
127,000
₪

8.
אשם תורם 30%
(38,100
₪)

9.
ניכוי רעיוני מל"ל

(16,754
₪)




10. סה"כ

לפיצוי

72,146
₪

בנוסף תשלמנה הנתבעות את הוצאות המשפט והן שכ"ט עו"ד בסך 18,000 ₪.

המזכירות תשלח

פסק דין
זה בדואר רשום לצדדים.






ניתן היום,
א' אלול תשע"א, 31 אוגוסט 2011, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 27089/07 אינה ארבן נ' עירית אשדוד, הכשרת היישוב חב' לביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 31/08/2011)